“בא אל פרעה”, אומר אלוהים למשה בפסוק הפותח את פרשת השבוע, הכוללת, בין השאר, את שלוש המכות הנותרות שהוכו בהם המצרים, ארבה, חושך ובכורות, אחריהן יצאו בני ישראל מעבדות לחירות ויקבלו את שתי המצוות הראשונות, אוולי הכי מהותיות, בחיי העם.

שאלה ראשונה: מה פירוש “בא אל פרעה”? האם לא היה צריך הכתוב לומר, ‘לך אל פרעה’? אתה בטח מנחש כבר שחז”ל לא היו שואלים בלי שהיתה להם תשובה כלשהי. ואכן – יש אומרים ש”לך” זו מלה מרחיקה – כשמישהו אומר ‘לך’ הכוונה – מפה למקום אחר, בניגוד למלה “בא” שזו מלה מקרבת. כשאלוהים אומר, “בא” הרי הוא אומר למשה, אני כאן, ואתה – בא אלי, לכאן. “בא אל פרעה” – כאילו אלוהים בעצמו, אלוהים כבר נמצא אצל פרעה. אולי הוא אפילו אומר: אם תבוא, אם תצא מהמקום שלך ללכת למקום שנראה כמקום סכנה הכי נורא, כשתבוא למקום כזה בו לא הזמינו אותך, לא רוצים לשמוע אותך ולא אוהבים אותך, ואם שם תעמוד מול הדבר המפחיד והכביכול הכל יכול הזה ותעיז לדבר איתו, אני אהיה איתך, גם שם.

יש סיפור על שלמה המלך כשהיה ילד קטן והמלמד שלו אמר שלו, אתן לך תפוח אם תגיד לי איפה נמצא אלוהים, ואילו שלמה ענה למורה, ואני אתן לך שני תפוחים אם תגיד לי איפה אלוהים לא נמצא… הפרשה הזו פותחת כשנאמר למשה (ולנו), בכל מקום אליו תבוא, שם תוכל למצוא את נוכחותו, אפילו במקומות שנראים הכי נוראיים, מפחידים, מאיימים, לא מזמינים. הצרה איתנו שבדרך כלל אנחנו מראש לא הולכים לשם. כבר החלטנו בשביל אלוהים ששם – הוא לא יהיה. או שאולי החלטנו את זה שביל עצמנו? כדי שלא נצטרך להתמודד? איך אמרו הגששים, “הפחד הורג אותי אבל הבושה אוכלת אותי”…

הפרשה הזו היא חלק עקרי בסיפור יציאת מצרים – שהוא האירוע הכי חשוב מכל בחינה שהיא, הסטורית, קיומית, “חגיגית”, רוחנית, אישית בחיי עם ישראל. אין כמעט תפילה שהאירוע הזה לא מוזכר, אפילו הודיה על אכילת לחם כוללת את יציאת מצרים. מבנה ההגדה, ובכלל זה שהיא דבר כזה – הגדה – בא מהפרשה של השבוע. בפרשה מוזכר הפסוק המרכזי “והגדת לבנך”… ומשם, פסוקים שונים מה ואיך בדיוק להגיד לבנך.

ההגדה מספרת לנו ש”כנגד ארבעה בנים דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול”.

כמה נקודות למחשבה. למשל:

 למרות השוני ביניהם, כולם ילדים לאותו האב. “כנגד ארבעה בנים”… ולא כנגד ארבעה הורים. התורה מכירה בזה שכל ילד, כל אדם, לומד בצורה אחרת, וכאן מבקשת מההורים – מהמלמדים – עליהם מוטלת מצוות ה”והגדת לבניך” להקשיב לכל ילד ולענות לו לפי מה שהוא שואל ומה שהוא יכול לקלוט, לא לפי איזה שהיא הרצאה כללית, קבועה, או לפי מה שההורה רוצה לתת. האם זהו חוק חינוך חובה האמיתי? החיים המודרנים מנסים להראות לנו תמונה של הורים וילדים כ”חברים”, אבל כאן מסתבר שלמרות שיש כאן “כביש דו-סטרי”, לכל אחד מהצדדים יש חובות תנועה אחרות.

מיהו ה”רשע”? הרשע הוא לא זה שרצח, גנב, רימה… עם כל אלה היהדות יודעת איך להתמודד. אם יש חוקים איך לשרוך נעליים בבקר ואיזה ברכה להגיד כשיוצאים מהשירותים, אז שלא נדע מה לעשות עם עריינים? קטן עלינו. היהדות לא מפחדת להתמודד עם כל פגעי האנוש שיש. אבל הרשע כאן לא מציג “עבריין” טיפוסי. הדבר הנוראי ביותר שהוא עושה זה להוציא את עצמו מהכלל וברגע שהוא עשה את זה, הקהילה איבדה אותו ואת הכוח שלה עליו. מדהים שבשביל היהדות זה הגרוע מכל. איזה מסר חזק לכמה אנחנו מחשיבים קהילה, משפחה, שותפות, יחד.

הרב עדין שטיינזלץ מציע פירוש נוסף שנדמה לי שסיפרתי לך עליו בהזדמנות אחרת: במקום להסתכל על ארבעת הבנים “אופקית”, לנסות לזהות אותם באדם כזה או אחר, או אישית, בתקופות שונות בחיינו, (למשל, להקביל את גיל הילדות ל”תם”, גיל הטפשעשרה ל”רשע” המתמרד וכו), צריך להסתכל עליהם “אנכית” או “דורית”. למשל, בהסטוריה של יהדות ארה”ב – ויש לנו הקבלות גם בארץ – הדור שבא לכאן בתחילת המאה ה-20 היה הדור של “החכם”. אז, לא היו ספרים על ‘איך לשמור כשרות’ או ‘איך לשמור שבת’. לא היה צורך. קלטו את יהדות היום יום מאוסמוסיס, מלראות מה עושים – כולם, ההורים, השכנים, שאר המשפחה. כאשר למדו “יהדות”, למדו תלמוד ועסקו בסוגיות מסובכות: כמו מה עושים עם ביצה שהוטלה ביום טוב? להשתמש בה או לא??? דברים שכיום בקושי עוברים לנו בראש.

הדור הבא שנולד כאן או בא לכאן בתור ילד צעיר הסתכל על הדור ה”חכם”, המבוגר, וחשב לעצמו, ‘אני חי בעולם מודרני, חדש, רוצה להיות כמו כולם. מה השטויות האלה לכם‘, “לכם ולא לו – אומרת ההגדה – לפי שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר…” בעט במסורת, נהיה עצמאי.

ואז נולד לו ילד: הבן השלישי הוא התם. הוא גדל אצל ההורה המתמרד שלא היו לו כלים ללמוד יהדות וברקע ראה סבא מוזר עושה דברים משונים: הולך ברגל בשבת אפילו שיש מכוניות, לא אוכל צ’יזבורגר אפילו שזה מפתה, מתפלל בשפה שונה. אבל הוא יכול לשאול רק, ‘מה זה’?

ואז יום בהיר אחד, גם לו נולד ילד. הילד הרביעי נולד להורה ה”תם” שיש לו סבא מתמרד וסבא רבא מוזר. ממי הוא ילמד? הילדי הרביעי אפילו “אינו יודע לשאול”. אבל גם איתו לא סיימנו. התורה לא פוטרת אותנו בזה ש’מה לעשות, הוא לא שאל’. אלא עליו נאמר, “את פתח לו”. מוטל על ההורה או המלמד למצוא דרך להגיע אליו, כי, אם נשים לב, בשעה שיש “צופה” (המספר), אין ילד חמישי. הילד של זה שאינו יודע לשאול כבר לא מחובר. אגב, לדעת עדין שטיינזלץ זו התקופה שבה אנחנו נמצאים עכשו, ותורנו להרים את הכפפה, להיות ה”את פתח לו” ולא לאבד את הקשר.

אמרנו שבפרשה הזו ישנן שתי מצוות “ציריות”, ואכן, נמצא כאן את המצווה הראשונה שניתנת לבני ישראל כעם. אפשר לעצור רגע ולחשוב “מבחינת אלוהים”, אילו אנחנו היינו הוא, איזה מצווה היינו נותנים לאנשים האלו? הנה הם, הרגע יצאו ממצרים, היו עבדים דורות. מה נעשה איתם? רגע, אל תקרא הלאה! מה כדאי לעשות??

צריך משהו שיעשה אותם לעם. נכון! מה זה? מישהו אחר לי, צריך אמונה באל אחד. יפה, אבל לא מספיק מוחשי. דת שאומרת לך להגיד ברכה שונה על תפוח מאשר על בננה או על לחם, לא תגיד לך ‘להאמין’, ‘להרגיש’, ‘להיות רוחני’. צריך משהו ממשי יותר. אולי ברית מילה? זה די ממשי. ומה על שאר ה(א)נשים??? אז אולי כדאי לתת להם מקום משלהם, ארץ? ומה אם יעזבו או יגורשו?? צריך משהו מאחד…

אז צריך משהו שאפשר לקחת לכל מקום, כמו ? שבת? … נכון!! חם, חם מאד, אבל עוד לא. כמעט…

 ….

המצווה הראשונה היא משהו שבמבט ראשון לא נראה ‘וואו’, אבל משהו פשוט שהשפיע עלינו מאז ו”יישר” אותנו ביחד בבת אחת. זו המצווה לשמור את ראש חודש, והיא כל כך משמעותית, בסיסית ומשפיעה על כל חיינו עד שאנחנו בדרך כלל לא יודעים אותה בכלל. אבל בגללה אנחנו שומרים לוח שנה אחיד, מאחד ומשותף. זה לא נס, לא “בשמיים”, אלא משהו יומיומי, משהו שבני ישראל יקחו איתם לאן שלא ילכו, לאן שלא יתפזרו. כך שבמשך 3000 שנה, בכל שבוע, כל היהודים מסביב לעולם, מניו זילנד ויפן עד הוואי שומרים שבת באותן שעות, חוגגים חגים באותם ימים, שומרים שנה מעוברת באותה שנה, וככה, למרות כל השוני בתרבויות, למרות המרחקים – יש סנכרון בזמנים. לראש חודש עצמו יש גם משמעות סמלית, לכשיבואו ימים קשים, והכל יראה אבוד, העם היהודי יומשל לירח: כמעט נעלם אבל חוזר ושב, חוזר ומאיר, לפעמים דוקא כשהכי חשוך בחוץ.

 ועד שנפגש שוב – שתהיה לנו שבת שלום.