לפני שבוע קבלנו את ההדרכה הראשונית לבנית המשכן, בית המקדש הנייד. בפרשת תצווה ממשיכות ההנחיות היותר ספיציפיות – השמן, המנורה, ובמיוחד בגדי הכהן בפירוט רב מאד עם הרבה סמליות.

“ואתה תצווה את בני ישראל…” כך מתחילה הפרשה הזו, ולא בצורה ההרגילה של “ויאמר ה’ אל משה”…  זו הפרשה היחידה מאז הולדת משה ועד מותו בסוף התורה בו שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת, וכמו שאתה מתאר לעצמך, 3000 שנה של לימוד נתנו לדבר הרבה פירושים. למה?

מדרש מפורסם מספר שבזמן חטא העגל (שעוד יבוא בשבוע הבא לפי כלל אין מוקדם ומאוחר בתנכ) אלוהים אמר שהוא הולך לחסל את העם המעצבן הזה שכל הזמן עושה לו בעיות, ולחפש עם חדש שהוא ומשה ינהלו לבדם. משה מתחנן ומבקש שלא יעשה את זה כי אין בזה הגיון, ‘מי ירצה להיות העם שלך’, אומר משה לאל, ‘אם כל פעם שהם טועים אתה “חוטף קריזה” ומחסל אותם. מצידי, אפילו תמחק אותי מהספר שאתה כותב, כלומר, אני מעדיף שאם אתה צריך לוותר על מישהו, תוותר עלי, אבל אל תרע לעם’. משה אמר את זה בשפה יותר מדרשית, ו”לפי שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת”, (לפי המדרש) ישנה פרשה אחת בה שמו לא מוזכר. הפרשה הזו נופלת בתחילת חודש אדר, ולמרות ש”משנכנס אדר, מרבים בשמחה”, יש גם יום עצוב בחודש הזה. ב-ז’ באדר, לפי המסורת, אנחנו מציינים את יום ההולדת ויום השנה של משה.

כרגיל, יש כאלה שרואים את זה שמשה חסר מפרשה אחת כ”עונש”, או כ”שיעור” רציני: משה לא היה צריך ‘סתם’ להגיד דברים חמורים, אפילו אם התכוון לטובה וכו, אבל יש כאלה שרואים את זה לטובה: משה בקש מאלוהים, “מחני נא מספרך”, ואלוהים, כמו מלך נדיב שאוהב את השר שלו מאד, מקשיב לו וכאילו נותן לו את העט שלו ל”קשקש”, נותן לו רשות לעשות כמה דברים לפי רצונו הוא. בעיני תמיד יפה, מדהים וחזק שאפשר מאותו פסוק להוציא דבר והיפוכו ולהשאר בחיים עם אותה תורה לאורך אלפי שנים.

יש עוד פירוש חביב: בשבוע שעבר קראנו את תרומות, איסוף כספים ושמו של משה נזכר הרבה פעמים, אבל השבוע מדבור על חלוקה, ובחלוקה תמיד יש סיכוי שיהיו חשדות והאשמות. טוב שמנהיגים ימנעו מכך, וגם משה נזהר ונמנע מהפרשה הזו…

“ואתה תצווה”… למשל כאן, כל אחד הביא דברים לבניית משכן. אנשים הביאו זהב, כסף, תכלת, ארגמן ואולי משה הצטער שלא הביא דבר. אבל לכל אחד יש את התפקיד שלו. אומרים “אין אדם שאין לו מקום ואין לו שעה”. לכן, אמר לו אלוהים (אולי), ‘משה, אל תדאג. זה שאתה לא עושה את הדברים כמו כולם, לא אומר שאין לך משהו מיוחד  משלך שאף אחד אחר לא יכול לתרום. הנדבה שלך למשכן’, אומר אלוהים למשה, ‘היא שאתה תלמד את בני ישראל, “אתה תצווה”. וההוכחה? “דיבורך-תלמודך חביב עלי יותר מכל הנדברות, שזהו מקור חיים בעל הדורות, כי המשכן נחרב והתורה מתקימת לעד” (מן המפרשים).

“תצווה” – כשאני שומעת את המלה, אני חושבת על השרש של צווי, מצווה. יש כאלה שאומרים  שזה אפילו קשור לצבא, אבל מצאתי פירוש ש”תצווה” קשור ל”צוותא” ומלמד על הקשר בין בני ישראל למצוות ומכאן אחד לשני. לפיו, יתכן ששני הקשרים הולכים יד ביד: יותר מצוות – יותר עבודת צוות בעם היהודי, וגם – אם יש יותר צוותא – אולי יש יותר הזדמנות לעשות את הדברים הנכונים.

 אלה היו רק שתי מילים מהפרשה… בקצב כזה נראה לי שכדאי להשאיר את היתר לפעם אחרת…

שבת שלום. וגם פורים שמח.