פרשת “כי תישא”

 אחרי שבילינו פרקים ארוכים במדידת קורות, בניית שולחנות, הכנת ציפויי זהב, המנורה ופרטים אחרים מקשירת לולאות מסביב לוילונות המשכן להכנת שמן הזית ותפירת בגדי הכהן הגדול, הפרשת שלנו השבוע, “כי תישא”, קצת שונה. היא אינה מסכת חוקים אלא ארוזים בה מספר סיפורים ומסרים. היא מתחילה בספירת העם, עוברת לעוד תאורים בקשר לבנית המשכן, מנחה אותנו (שוב) לגבי שמירת שבת, ומסיימת בסיפור מעשה –או חטא – העגל המפורסם, כשבני ישראל בונים את עגל הזהב. זה הרבה, אבל אני הבטחתי לך עמוד אז ננסה רק טעימה קטנה מכמה מתאבנים בסעודה העשירה הזו.

 איך סופרים את עם ישראל? מימי המדבר ועד היום לא סופרים על ידי זה שמישהו מעמיד את כולם, מצביע ואומר – 1 -2 -3…. בבית כנסת מסורתי כשסופרים למנין לפעמים תראה מישהו פתאום אומר, “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם”. בפסוק הזה מתהילים יש עשר מילים. לכל מלה צריך להיות אדם. אם יש – אז יש מנין. אם לא, מחכים (או מחפשים. ועל מנין, בפעם אחרת). איך ספרו משה ואהרון את מאות אלפי -ויש אומרים מיליוני – האנשים שלפניהם? טוב, הם לא עשו את זה עם שירים אלא המציאו שיטה חדשה: הם בקשו מכל מבוגר להביא “מחצית השקל”, ואחר כך ספרו את המטבעות. למה דוקא “מחצית השקל”? למה לא אגורה? או שקל שלם – הרי יכלו באותה מידה ליצור מטבע של משהו “אחד” (שקל, לירה, אגורה), או אולי אבן? ומה עם לעמוד בשלשות?? פירוש אחד מציע: נצטוו בני ישראל להביא מחצית השקל כדי שכל אחד יזכור שהוא לא שלם לבדו, שהוא צריך לפחות עוד אחד, שביחד אנחנו מורכבים מאנשים שמתחברים לעם ומתחברים לעולם דרך עשיה משמעותית וחיובית.

 יש עוד תיאורים לגבי בנית המשכן ושמירת השבת, אבל פתאום, באמצע כל הפסטורליה והעבודה הזו, בני ישראל באים אל אהרון הכהן, בזמן שמשה עסוק בהר סיני עם כבודו, ומבקשים שיצור להם “אלוהים אשר ילכו לפנינו”. סיפור מדהים. מה קרה כאן? יש אנשים שאומרים, ‘אני לא מאמין באלוהים כי אין לי הוכחה. אילו רק ראיתי איזה נס קטנצ’יק או משהו’… אפילו בלי להזכיר לנו שגם לעינינו קורים ניסים אינספור שאנחנו מפספסים או לוקחים כמובן מאליו כל יום, הנה לפנינו חבורת האנשים שבטח ראו הכי הרבה ניסים שאפשר: את הנילוס הופך לדם, צפרדעים באות ונעלמות ועוד מכות מוזרות, את היציאה מעבדות לחירות, את פתיחת ים סוף ומים עומדים מימינם ומשמאלם, את מעמד הר סיני עם קולות וברקים… היינו חושבים, מה עוד צריך? הלוא אנחנו, אילו רק ראינו עשירית מזה… וואו… אבל מסתבר שגם ‘וואו’ אפשר לאבד בתוך זמן קצר. משה איננו במשך 40 יום, אולי זה כבר 41 אז כבר מחפשים תחליפים, אוספים זהב (מהר יותר מאשר אספו את מחצית השקלים או הדברים למשכן…) ועובדים לבנות אלוהים חדש? ומה בכלל הקשר למשה? הלוא הוא ממילא לא האלוהים? אז איך כל זה קרה? אנחנו לא יודעים. התורה מספרת לנו רק עובדות בלי הסברים, ובא המדרש ומתנדב להשלים לנו את החתיכה החסרה. לפיו, השטן (מה שזה לא יהיה, תשאיר לפעם אחרת, אבל כוחות שליליים כלשהם) הראה לבני ישראל את  ‘ארונו של משה’ מרחף בשמים. אצל בני ישראל נוצרה אשליה שמשה נפטר ושיתכן – יתכן – שהם ישארו במדבר בלי מנהיג שיכול להוביל אותם. חשוב: המדרש בכוונה אומר שמה שהם ראו היתה אשליה ושלא היה להם שום בסיס ממשי, אבל הם רוצים להאיר לנו כמה מסוכן הספק לבדו. בשביל לערער את בטחונו של מישהו ומשם, את מעשיו ועתידו, לא צריך להרוס אותו כליל או להביא לו ‘הוכחות’ למה משהו לא הולך לעבוד. כל מה שצריך זה – לשתול ספקות. הספק, כמו שאומרים, אוכל אותנו מבפנים ומלאכת היצר הרע נעשית מאליה. “הסתלק מן הספק”, יגידו לנו החכמים בפרקי אבות (פרק א, 16) שנים רבות אחר כך, ועדין, עד היום זה שווה תזכורת.

 איך זוכרים? איך זוכרים ושומרים בדברים קטנים? קשה לזכור את אלוהים בלי “קשר במטפחת”, בלי משהו אמיתי, נגיש, “האנדס-און”. יש לנו דברים יומיומיים ודברים חודשים ודברים שנתיים, ויש – “ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם”, כתוב בפרשה שלנו ומכאן נלקח לקידוש בשבת בבקר. הרבה פעמים נזכרת השבת בסמוך לבניית המשכן, שמא נחשוב שלבנות משכן או בית כנסת או פרויטש אחר שאנחנו מקשדים זה כזה דבר קדוש וחשוב שאפשר בשבילו לחלל שבת. אבל לא. שבת תופסת עדיפות. השבת, אמר הרב השל, מהווה בשבילנו במימד הזמן מה שמשכן, בית מקדש או בית כנסת מהווים במימד הפיזי. ובשעה שהפיזי הולך ובא – היום אנחנו חיים במדבר, אחכ בארץ ישראל, אחכ בגלות, אחכ שוב בארץ – השבת הולכת איתנו ממקום למקום. אחד העם, שלא היה דתי, אמר: “יותר מאשר ישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל”. מה זה “לשמור שבת”, יכול להיות שיחה מסובכת שלא נכנס אליה. אנשים שונים עושים את זה אחרת, ומן הסתם, תמיד היו מי שלא ממש ‘שמרו הכל’, אחרת לא היו צריכים כל כך הרבה חוקים אבל השבת נתנה ושמרה על היחוד של העם היהודי לאורך כל הדורות.

 ובנימה זו, שתהיה לנו שבת שלום.