פרשת “כי תצא”

ידיד יקר נתן בי מבט אחד ואיבחן בדייקנות, “את מאוהבת”. הוא התכוון לשבועות האחרונים שלי ב”מכון פרדס” וללימוד האינטנסיבי שם, וכמו שכולם יודעים, כשמאוהבים, אי אפשר להפסיק לדבר על מה הוא אמר, ומה הוא עשה, ואיפה הוא היה ומה הוא לבש…  אם כך, בלב “מאוהב” זה, הרי כמה פרטים קצרים על פרשת השבוע הזה.

פרשת “כי תצא” עמוסה מאד בחוקים ומצוות. האמת, שיש בה מספר שיא: 74 מצוות! אבחר רק כמה שיספיק המקום כדי לא לטבוע בחומר, אבל שיהיה ברור שיש עשרות, ולכולן, גם אם בקריאה ראשונה הן נשמעות מוזרות, סיפורים ופירושים מעניינים.

נתחיל בדברים כ”ב 1-4: “לא תראה את שור אחיך או שיו (השה שלו) נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו, וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשהלכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה…” (ותיכף נשלים את סוף הפסוק).

עד כמה צריך ללכת בשביל לקיים “השבת אבידה”? המדרש מספר על מישהו ששכח שתי תרנגולות ליד ביתו של רבי חנינא. רבי חנינא היה ידוע כעני מרוד – מדרשים אחרים מתארים את אשתו אופה זרדים בתנור המטבח רק כדי שהשכנים לא ידעו שאין להם כסף ללחם – לכן אפשר היה לחשוב שיהיו לו את כל ההצדקות בעולם לקחת את התרנגולות לעצמו. אבל הוא ידע מה כתוב כאן, ולפי המדרש, רבי חנינא לקח את התרנגולות הביתה וחיכה שהבעלים יחזרו. בנתיים, התרנגולות הטילו ביצים, יצאו אפרוחים, ועוד תרנגולות ותרנגולים… רבי חנינא לא ידע מה לעשות. כמו החכמים האמיתיים, הוא התיעץ עם אשתו (כל רב שמתיעץ עם אשתו ישר מקבל אצלי פלוס 10 נקודות, וגם, נכון, להיפך…) והיא אמרה לו, אין מה לעשות, זה לא שלנו ולנו אסור השימוש בתרנגולות, ביצים, אפרוחים, אבל גם אי אפשר להשתלט על הבלגן. מה נעשה? ניקח את כל התרנגולות לשוק ונקנה במקומם עיזים. עשו כן. אבל כעבור זמן מה, גם העיזים ילדו גדיים וכו וכו… אחרי שנתיים, חזר בעל התרנגולות ושאל את רבי חנינא אם אולי במקרה הוא זוכר ויודע מה עלה בגורלן של שתי תרנגולות שנשכחו כאן על אם הדרך. רבי חנינא לקח אותו לרפת. הוא הראה לו שתי פרות דשנות ואמר: בבקשה, קח לך את התרנגולות שלך סופסוף…

סוף הפסוק מוזר. כתוב “לא תוכל להתעלם”. מה פירוש? בשביל מה התוספת? המפרשים תוהים אם זו מצוה? אולי פשוט נאמר אסור לנו להתעלם כשאנחנו מוצאים משהו ששייך למישהו אחר? אם כך, צריך להחזיר את האבידה. זה פשוט. אך יש אלו שאומרים שזו כלל לא מצווה אלא עובדה, פועל רגיל בזמן עתיד שאומר שכך יהיה: “לא תוכל להתעלם”. זו לא הוראה מה לעשות, אלא – תוצאה: אם יהיה לנו כל כך אכפת מאדם אחר שכל כך נדאג לקיים את המצווה הזו של השבת אבידה, למרות הפיתוי וכו, אנחנו בעצמנו נהפוך יותר רגישים לזולת ו”לא נוכל להתעלם” מכאבם של אנשים אחרים.

מצוה נוספת שזוכה לבקורות נרחבות: “לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה…” שוב, כל ענין יהודי יש לו דעות לכאן ולכאן. מה זה “כלי גבר”? חרב או מכנסיים? ואולי רק מכנסיים שמייצרים במיוחד לגברים? ומה עושים בסקוטלנד שם הגברים לובשים “חצאיות” או במקומות בהם הגברים לובשים גלביות? החשוב הוא שהתורה מבדילה בין גברים ונשים ורואה כל אחד כעולם אחר. לא שאחד שווה יותר ואחד שווה פחות – זה שטויות שיצקו לתוך הטקסט מחוסר הבנה. כך יכלו לבטל ולא להתמודד עם החוכמה שבו. אלא כמו במגן דוד: שני משולשים שווים שמונחים אחד על השני בצורה כזו שיש חלק משותף באמצע אבל מה שעושה את הכוכב לנוצץ זה הקטעים השונים בפינות. את הקטעים האלה צריך לשמור ולא לערבב, כמו חלקים בפאזל – אם כל חלקי הפאזל היו נראים אותו הדבר, לא היתה לנו תמונה. אם אין להם זויות – הם לא יוכלו להתחבר. השוני הוא מה שעושה את התמונה השלמה.  באופן אבסורדי, זה שהחלקים לא מהוקצעים, אלא עם פיתולים ופינות וכו – זה מה שעושה את החיבור לאפשרי, אם גם אתגרי. אפשר כמובן להתווכח על אופנת נשים וגברים ואיך להשליך את הפסוק למאה ה-21, אבל הנקודה היא שגברים ונשים הם לא זהים ושההבדל הוא לא רק “פנימי” אלא שפנימיות משליכה על החיצוני ולכן מתבטאת גם בה.

עוד מצווה קטנה שסבלה מפירושים מוזרים: “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו”. אני זוכרת שאמרו לי, שזו אכן מצווה חכמה כי צמר מתכווץ בכביסה אחרת מפשתים!!! יתכן. אבל התורה לא התעניינה כל כך  בלאנדרומטים. דרך אחרת להסתכל על הטקסט מראה שצמר בא מחיות, ואילו פשתים – עשויים מצמח. ההפרדה הזו בין עולם החי והצומח, בין גבר ואשה, בין כהן ללוי, בין ארץ ישראל ושאר העולם, אינה באה להגיד “מי יותר טוב”, אלא לעזור לכל אחד למלא את תפקידו ומקומו בעולם בצורה הכי טובה. על דרך המשל, יש מנות שהן חמין ושם הכל מעורבב ומתבשל ביחד. כך, יש חוקים שהם לכולם: לא תרצח. לא תגנוב. שמור את יום השבת. אבל יש מנות במגישים בנפרד: תפוחי-אדמה, דג, עוף, לפתן, כי רק ככה יוצא להם הטעם הכי טוב, וכך יש גם לנו דברים שעלינו לעשות שהם שונים מהדברים שמחויב להם מישהו אחר לידנו.

את שאר 71 המצוות האחרות אפשר לקרוא בפרשה, כי בנימה זו, עלי לעזוב את המחשב ולקחת את עצמי לקניות ולמטבח. שתהיה שבת שלום.

 A dear friend took one look at me recently and diagnosed the situation correctly: “you’re in love”, he said, talking about my recent weeks at Pardes Institute in Jerusalem, studying intensively. As you must know too, people who are in love can’t help but talk about their beloved, what he looks like, what she wore, where he’s been, what she said… so perhaps it is in this spirit, that I share a few quick thoughts about this week’s parasha.

Parashat Ki Tetze, towards the end of the Book of Deuteronomy (thelast of the five) has a record number of commandments: 74! Lucky, we’re going to look at only 3 for now.

Deuteronomy 22, 1-4 says: “You shall not see your brother’s ox or his sheep driven away, and hide yourself from them; you shall surely bring them back unto your brother; And if your brother is not near you, and you know him not, then you shall bring it home to your house, and it shall be with you until your brother require it, and you shall restore it to him; And so shall you do with his ass; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost thing of your brother’s, which he has lost, and you have found…” (and in a minute, we’ll complete the verse).

How far should one go when being trying to fulfill the mitzvah of “hashavat aveda”, returning a lost object? It’s told about someone who forget two chickens near Rabbi Chanina’s home. rabbi Chanina was known as a very poor and destitute person – other midrashim tell about his wife burning dry branches in their over so the neighbors wouldn’t know they don’t even have bread – so we might think he had all the justifications in the world to keep those chickens for himself. But, he must have known what it says here, and he took the chicken home. Meanwhile, the chicken laid eggs; chicks hatched; they grew and more chicken clucked around, and Rabbi Chanina wasn’t sure what to do. So, like other great sages, he consulted his wife (immediately getting an extra 10 point in Michal’s rabbis’ scale and vice versa…). She knew what it says here too. Still in order to gain some control of the mess, she suggested they take them to the market, and trade all those chickens for goats, until the true owner comes back. Some time has passed, and once again, those goats had kids etc etc. Rabbi Chanina and his wife went to the market again. By the time the original owner came back, Rabbi Chanina took him to the sty and showed him two cows, and said, “Please, take your chickens already…”

The end of the verse is peculiar: “You will not be able to turn away”. Why the addition? Commentators wonder if this is a mitzvah and we’re simply told not to turn away when we see a lost object. Then again, it might be a straight statement of a simple sentence in the future: this is what will happen. You will not be able to turn away. The result of paying such close attention to others’ pain is that we will be so sensitive that we will not be able to turn away.

Another commandment that receives much criticism is (22:5): “A woman must not wear men’s vessel, nor a man wear women’s vessel…” I’m purposely keeping “kli”, vessel, rather than be tempted to translate it into clothing, although usually that is how it’s understood. The question is asked, is “kli” just pants? What about in Scotland where men wear a kilt? What about places when men wear a jalabia? We can get lost in the details but the point of the Torah is that a man and a woman – that’s two different world. Neither is better or worse, but rather like in the Star of David: two triangles that overlap each other so that there is a common area, but what makes the star sparkling, is davka the differences. It’s like a puzzle picture. If all the pieces looked identical, we won’t have a picture. If the pieces didn’t have angles and corners, we wouldn’t be able to hook them together. Because the pieces are incomplete, it’s possible, though challenging, to put them together. We can argue how all this looks when we’re discussing 21^st century fashion. Regardless, the point is that men and women are not the same, and that the difference is not “just internal”, but that internal things have to have an outward representation too.

Another mitzvah that received misunderstood commentaries is “sha’atnez”: “Do not mix wool and linen in the same garment…” I remember being told that we need to separate wool and linen since they shrink differently in the laundry. Perhaps. Though I doubt the Torah cared much about Laundromats and their strange outcomes (which resulted in my daughter’s old sweater now suitable for a doll…). Alternatively, wool comes from animals, and linen- from plant. Separating between animals and plants, men and women, the Land of Israel and the rest of the world, isn’t a matter of classifying who’s better but to help each one of us fulfill our role in the world in the best possible way. As  parable, some things are “chulent” – mix it all. We’re all commanded not to murder, not to steal, to keep Shabbat. But some dishes we serve separate: Potatoes. Fish. Vegies. Dessert. Because by giving them their unique place, we allow them to have their unique flavor. Likewise, we get to do things that are different from someone else next to us, for each of us has a different calling.

The rest of the 71 commandments, we can read over Shabbat, and with that, I’d better get back to the kitchen… Shabbat Shalom to us all.