שבת שלום: פרשת כי תבוא – ברכות, קללות, והחובה להיות שמח

קבלנו שבת לא קלה, בין חודש אלול לתחילת השנה החדשה (ערב ראש השנה כבר מגיע, ב-4 בספטמבר!) ועשרת הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה. סופה (הארוך) של הפרשה כולל את הסט השני של ה”ברכות והקללות” או כפי שעוד קוראים לה “התוכחה”. את הסט הראשון קבלנו בסוף ספר ויקרא, ושתי הואריציות כוללות סדרה של מה יהיה אם נעשה טוב, ומה יהיה אם לא. הברכות – קצרות, רק 14 פסוקים, ואילו הקללות נמשכות על פני 54 פסוקים. חלק מה”מה יהיה אם לא…” – מצמרר, במיוחד לאור (לחושך) ההסטוריה שעברנו אחכ. האם כותב ספר דברים ידע את מה שהעתיד יביא? רק נגיד שהרבה דיו נשפך על הנושא.

הנה למשל, דוגמא שווה ציטוט וכמעט שלא מצריכה פרשנות:

“… יולך ה’ אותך… אל גוי אשר לא ידעת… ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן, והיית שם למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה’ שמה… ישא ה’ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ולנער לא יחון… ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב… והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ  … ובגויים ההם לא תרגיע ולא תהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה’ לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש, והיו חייך תלואים לך מנגד  ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בבקר…”

יש אומרים שבמילים “עץ ואבן” הכוונה לצלב, סמל הנצרות, ולקעבה, סמל האיסלאם. כך או כך, גם העץ וגם האבן מתיחסים לדברים חומרניים אליהם נמשך בעתיד ואותם נעבוד במקומות רחוקים מהבית. ושם, ברחוק הזה, על אף שכל כך נתאמץ, נהיה ללעג בעיני בעלי המקום, ועל כך יש לנו הסטוריה רצופה של קנאה, בוז, השפלות ועינויים ליהודים, שהגיעו במוקדם או במאוחר  אל כל מקום בו חיינו. הנשר המוזכר כאן – יש אומרים שאלו הם הרומאים שדברו בשפה לא שמית, “שפה זרה”, ושניגוד לערכים היהודים, היו שולחים את הזקנים למות בהרים ולא היה להם כבוד ל”גיל הזהב”, בניגוד ליהודים שראו בזקנים את חכמי הדור המקורבים למעמד הר סיני ולכן כדאי לשמור על קשר קרוב איתם. כל זה מחלחל כמובן גם לימינו אנו, ואנו רואים את זה בתרבות סביבנו, תרבות בה מעריצים אנשים לפי כמה “טוב” הם נראים (כלומר, צעירים, אי-שם בין גיל 20 ו-40, אפשר בפלסטיק קפוא רק לא להזדקן מצד אחד, אבל מצד שני, אין תרבות של “ילדים זו שמחה”. בכל מקום, בנק, משרד רשמי וכו, יש תמיד קופסת צעצועים בשביל הילדים אבל אלו אינם מתוך כבוד ואהבה, אלא מתוך רצון שיהיה שקט. אני מכלילה אבל מעטים הם האמריקאים שלוקחים את הילדים שלהם לקניון במוצ”ש לבילוי משפחתי, וחבל.

ההמשך – מתאר את הקורות לנו: מספרי היהודים בעולם יורדים ויורדים, ואנו נשארים “במתי מעט”. מפוזרים מקצה הארץ עד קצה. במאה ה-11 כתב בספרד רבי יהודה הלוי באחד משיריו הנודעים, “ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”, אבל אפילו הוא לא ידע עד לאיזה סוף מערב עוד נגיע. ועל אף המסעות והנדודים והחיפושים, לא נמצא שם מנוחה, ונשאר בהרגשה של ספק וחוסר שקט.

וואו.

למזלנו, יש גם חלקים יותר מעודדים בפרשה הזו.

הפרשה נפתחת בקטע יפיפה, שנשמע בערך כך: כשתבוא אל הארץ, קח את הפירות הראשונים שלך ותביא אותם לכהן שיכהן אז ותספר לו את סיפור חייך, סיפור העם שלך. הסיפור יתחיל ב”ארמי אובד אבי וירד מצרימה”… וממשיך בסיפור יציאת מצרים, חס וחלילה שלא נשכח, אותה פסקה שאנחנו קוראים עד היום כל שנה בהגדה של פסח. ולמרות  שיש אינספור פירושים לפסוק הבתי מובן “ארמי אובד אבי” – האם הכוונה לאברהם שבא מארץ ארם? או אולי ליעקב שאבד בשביל לבן הארמי שניסה “לאבד” אותו? לא משנה. זה הסיפור שלנו. מאז ועד היום. עוד נקודה מכאן: “ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם” – כל דור יצטרך להתעסק עם המנהיגים שלו, עם בני אדם עכשוויים, אמיתיים.

ואז מגיעה מצווה הכי מדהימה בתורה, המצווה הכי קשה והכי מוזרה: “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוהיך…”. אחד הספרים שהכי אהבתי, מסע אחרי נמרי השלג, וחוכמת החיים של השארפה הנפאלי. הנפאלי הזקן אומר לסופר: כמובן שאני מאושר, בעיקר משום אין לי ברירה. והסופר המערבי, לא מבין. איך אפשר להיות מאושר דוקא כשאין ברירה, אף על פי כן ולמרות הכל… כל פעם זה מעלה לי שאלות מחדש. אפשר לצוות לא לרצוח, לשמור שבת, לתת מעשר, לא לגנוב. אפשר לצוות על מעשים, אבל איך אפשר לצוות על רגשות? איך אפשר לצוות עלינו להיות שמחים? התגובה האוטומטית שלנו היא שזה משהו שלא תלוי בנו. “מעצבנים אותנו”. אין לנו מספיק כסף”. “השוק קורס”. “החיים קשים”. “הילדים תובענים ובני הזוג…” ובכל זאת, התורה לא מוותרת לנו. וכתוב: “ושמחת”. יש פירושים שניסו להתמקד וטענו שזה שייך במיוחד לתקופת הבאת ביכורים, אבל השאר, התעקשו שאם זה שייך לתקופת הביכורים, שזו יכולה להיות תקופה לחוצה עם דאגות, מה יגדל, מה יהיה, מה נביא למי, אז בוודאי (“קל וחומר”) ששייך לכל המצבים האחרים גם בשאר ימות השנה, ובשאר ימות העולם.

תמיד קוראים את פרשת “כי תבוא” בשבוע לפני “סליחות”. במוצ”ש לפני ראש השנה, לפני חצות מתאספים בבתי הכנסת להגיד תפילות שנקראות “סליחות” (בכותל מתאספים גם לפנות בקר). אולי באופן סמלי לכן אומרים – תכלה שנה וקללותיה – אנחנו אמורים להשאיר את הפרשה עם הקללות מאחורינו, לסגור פרק, לנקות את הלוח ולפתוח דף חדש. הלואי שנלמד איך.

ושתהיה – שבת שלום.

 

 

Advertisements
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s