כבר הרבה זמן יושב איתי רעיון: “ישיבה-אשראם”. מקום שישלב יהדות ויוגה, חוכמות מזרח ובית. חלום גדול. וגם פשוט ביותר. הלוא הבאנו הכל מכל העולם, אוכל ותבלינים ולבוש ומוסיקה וצעדי ריקוד, אז למה לא גם תירגולת בריאה לגוף, מתיחות בקר וערב, נשימות עמוקות, סגנון אכילה בריא… כמו שכבר אמר דוד המלך, “כל עצמותי תאמרנה שירה” וגם “ויהיו לרצון… הגיון ליבי”… וכל זה יחד עם עבודה חיובית, למען האחר, למען הסביבה, וכמובן, לימוד יהודי מעמיק…

It’s been a while that I’ve had this idea: a “Yeshiva-Ashram”, a place to combine Judaism and yoga, east and home wisdoms. A big dream. And at the same time, very simple. After all, we’ve incorporated things from all over the world, food and spices and clothing and music and dance steps, then why not healthy body maintenance, exercises, stretching morning and evening, deep breathing, healthy eating style as well… Just like King David Said, “all my bones will say a song” and also, “may the meditations of my heart be acceptable to You”… and all that, along with work for the other, for the environment, and of course, in depth Jewish learning….

והנה. עכשיו יש לי.

על כוס תה. לימון עם ג’ינג’ר. עם שום. עם קינמון. עם כורכום. עם מרווה. עם… עם שקט, אני מגלה. אני בסדנת ויפאסאנה עד להודעה חדשה. המקום בתפוסה מלאה – אני, עצמי ובשרי. יש לנו לו”ז, למרות שלא תמיד כולם ממושמעים. ובכל זאת. תפילה. יוגה. לימוד. איזה עבודה יזומה. לפעמים שירה, כי מי ממילא שומע. לפעמים ריקוד, כי מי ממילא רואה. ורחשי הבית. המקרר מזמזם. המרק מבעבע. הרוח בתריס.

And now, I have it.

Over a cup of tea. Lemon with ginger. With garlic. With cinnamon. With turmeric. With sage. With…. Silence. I realize. I’m at an indefinite Vipassana workshop. The place is filled to capacity – me, myself and I. we have a schedule, although everyone doesn’t always follow it. And yet. We try. Davening. Yoga. Learning. Some creative work. Sometimes singing – no one listens anyway. Sometimes dancing – no one watches anyway. And the sounds of home. The fridge humming. The soup bubbling. The wind through the shutters.

ומנגד, אימיילים. וואטסאפ. ובדיחות… לפעמים רוצה להגיד, די, בבקשה, אל תשלחו לי יותר, קליפים מצחיקים, הומור שחור… די, לא יכולה יותר, איך יש לכם מקום לשטויות? הכל בתוכי מכווץ פנימה. מספיק. לא…. טוב, נו, בסדר, הנה פתחתי בכל זאת, חחה, זה טוב! אני צוחקת עכשיו, וווא, ממש תודה, וואלה, זה באמת היה מצחיק, טוב, אז אולי רק עוד אחת…

And on the other side, emails. And whatsapp. And jokes… sometimes I want to say, enough, please; don’t send me anymore, funny clips, dark humor… please. I can’t do this anymore; how do you have room for nonsense? Everything inside me points inward. Enough. I can’t…. Oh, ok, ok, well, here, I opened it after all. Haha, that’s good! I’m laughing, wow, thank you, this one was really funny. Alright then, maybe just one more….

ברגעים רבים אני נזכרת בסבתא שלי. שתי מלחמות עולם. 4 מלחמות בארץ. מאירופה ה”מתורבתת” ללבאנט המאובק. שני בנים שקברה. בגיל 82, 83 כשהטלויזיה הגיעה לארץ, ראתה את ארתור רובינשטיין על הפסנתר. הזקן הזה עוד חי? שאלה על מי שהיה בן גילה, וצחקה, כאילו המלאך כבר היה והלך. בלעדיה.

There are many moments that I think of my grandmother. Two World Wars. Moving from cultured Europe to the dusty Levant. 4 wars in Israel. Buried two sons. At 82, 83, when TV made it to Israel, she saw Arthur Rubinstein on the piano. “That old guy is still alive?” she asked about her peer, laughing, as if the angel has already passed through and left. Without her.

הייתי הולכת לבקר אותה בחדר שלה. התריס מורם. באגרטל פרחים טריים. הספה ביום, מטה בלילה – מסודרת, כריות צבעוניות באלכסון, סימניה בתוך ספר נח על השידה. יושבת זקופה אל השלחן. הקלפים פזורים לפניה. הרדיו ביצירה קלאסית. קמה לשים כמה גרגרים לקנרי הצהוב במטבחון. פותחת חלון לנשום את ריח האורנים. סוגרת מפני האבק. יושבת. מעבירה עוד שני קלפים “למעלה”. מנגבת גרגר בלתי נראה מהשמלה. כחולה. מגוהצת. כפתורים לבנים. שרשרת. לפעמים עגילי פנינה מהודקים. השיער הלבן-תכלכל עשוי בקפידה, ארוז בדיקנות ברשת דקיקה.

I would go visit her in her room. The window shade rolled up. The vase had fresh flowers. The couch by day, bed at night, was made, colorful pillows laying diagonally, a bookmark in a book on the nightstand. She’s sitting up by the table, the cards laid before her; the radio paying a classical symphony. She gets up to put a few seeds for her yellow canary in the kitchenette, opens the window, taking in the scent of pines, shuts it, sits down. Pulls two more cards and places them “up high”, brushing an invisible spec from her dress, blue, ironed, white buttons, a necklace; pearl clip-on earrings at times. Her white-almost light-blueish hair perfectly made and pinned carefully in a delicate net.

אני נזכרת. מלחמת ששת הימים. סבתא לא באה למקלט. אמא, אמא, מה עם סבתא? היא שולחת אותי לבדוק מה שלומה. סבתא שלי יושבת באותו הכסא עם אותה השמלה ואותם הקלפים. הרדיו פתוח, הביביסי משדר חדשות ש”אפשר לסמוך עליהן” וגם להבין. “סבתא, סבתא, אומי, אומי, בואי למקלט”, אני מבקשת בהתרגשות, מנסה למשוך בידה. “לכי את, אני נשארת פה”, היא עונה אחרי מבט ארוך. אבל… “אם הוא רוצה, אם זה מה שחסר לו עכשיו, אותי, אז שיבוא לקחת אותי מהבית” היא ממשיכה בגרמנית.

אף פעם לא שאלתי אותה, איך היא עשתה את זה, והיא אף פעם לא דברה. אבל עכשיו אני חושבת שאולי בכל זאת היא ספרה. ואני רק מקוה כל כך ששמעתי.

I remember. It’s the Six-Day-War. Grandma didn’t come to the shelter. Ima, ima, what’s with grandma? Mom sends me to check on her. My grandma sits in the same chair with the same dress and the same cards. BBC reporter with “reliable news” and also, understandable. “Savta, savta, Omi, Omi, come to the shelter”, I beg excitedly, trying to pull on her arm. “you go, I’m staying here”, she replies after a long gaze. But…. “If He wants; if that’s what He is missing now, me, he can come by and pick me up from home”, she continues in German.

I never asked her, how did she do it. And she never spoke. But now I think that maybe, after all, she did tell me, and I can only hope that I actually listened.

כשהעננים מתפזרים קצת בשבת בבקר אני מתחמקת להליכה על גבול השכונה, ליד הירוק של האביב. צבעונים אדומים-כתומים בין הסלעים, אחירותם צהוב. לוטם לבן. כליל החורש בורוד-סגול. ציפורים מזגזגות בשמים. אויר הרים אחרי הגשם של הימים האחרונים. כמעט ואין אנשים ברחוב, כל כך שקט כאילו העולם עוצר את נשימתו, ומתכנס, פנימה עוד ועוד ועוד. ופתאום מישהו עובר על אופניים בכביש. “אין פזמון, תרקדי!”, הוא צועק אלי שורה מתוך שיר וריקוד. אני צועקת בחזרה, “שבת שלום, בשורות טובות”! ושוב שקט. ואני הולכת הלאה וחושבת, היום דברתי עם בן אנוש אמיתי. רק שלא אשכח איך.

Saturday morning, when the clouds open up a bit, I sneak out for a walk on the edge of my neighborhood, by the spring’s green. Orange – reddish wild tulips among the rocks; yellow “Spanish Broom” (so it’s called, I checked); white rockrose; pinkish-purple redbud. Birds are zigzagging in the sky. The mountain air is crisp after the recent days’ rains. There are almost no people in the street. It’s so quiet, as if the whole world is holding its breath, turning inwards, more and more and some. Then suddenly someone passes by on bicycle: “there’s no chorus, just dance!”, he yells a line from a song and a dance. I yell back, “Shabbat shalom, B’sorot Tovot! May we hear good news!”, and it’s quiet again. And I walk on, thinking, today I spoke with a real human being. I just hope I don’t forget how.