ימי הקורונה – ערב פסח: 3 תמונות – Corona Journal, Passover Eve in 3 vignettes

ערב חג. בצהרים. הבית די מוכן, הבישולים כבר כאן, ועוד דבר אחד נשאר: חבילה קטנה, האם אוכל להעביר לבן שנמצא לא רחוק, במעין חצי בידוד? למדנו את מפת המחסומים המצופים לקראת השעה 15:00 והאיזור נראה פתוח. יוצאים בדרך עוקפת, מסכות, כפפות, מצות, יין, חרוסת, חזרת, מרק, כופתאות, שוקולדים, פירות… ופתאום, משטרה. מחסום. ניידת. שוטרים. עוצרים אנשים. מכוניות מסתובבות. מה? מה פתאום כאן? למה עכשיו? ידעתי, ידעתי… מה נגיד? אוכל לילד? מה לעשות?

Pesach eve day. Mid day. The house is pretty much ready. Cooking – check. And one thing is left: a small package of holiday food I want to hand my son, in semi-quarantine. We learned the expected road blockades map, preparing for 3pm, when all traffic is shut down, and our target area looks open. We’re off to a side road, masks, gloves, matza, wine, charoset, horseradish, soup, matza-balls, chocolates, fruits… and suddenly, police. Cops. People are pulled over. Cars turn around. What? How come? Why here, why now? I knew it, I knew it… what can I say? Food for my kid? What to do??

“”אה… שלום, אה… כמעט חג שמח….אה… אנחנו רוצים להעביר אוכל לילד”. “אוכל לילד? בן כמה הילד? “22” “תראי גברת…” “אתה צודק, רק תראה, הבן שלי היה חייל בודד ביחידה קרבית במשך שלוש שנים בזמן שאני הייתי בארה”ב, וסופסוף יש לנו חג שחשבנו, חיכינו לחגוג ביחד, ועכשיו לא ניתן, אז פחות קצת טעם מהחג של הבית…”? “ארה”ב? בקנדה גם היית? אני הייתי במערב, קלגרי, באנף, מכירה?” “קצת”, אני מחיכת בחצי הקלה, “הבת שלי עשתה שם מחקר על דובי גריזלי” “מה את אומרת?! איזה מקום! מקסים שם! אז מה אמרת, מביאים אוכל לבן? טוב, רק צפצפו לי כשתחזרו, וחג שמח. בריאות”.

“Eh… shalom… eh… almost chag sameach, eh… I’d like to bring food to my son”. “food for your son? “How old’s the son”? “22” “look, madam”… “Yes, you’re right, but let me tell you. My son has been a lone soldier for 3 years; combat unit, on his own, here, while I was in the US. We hoped to celebrate this holiday together and now that it’s not possible, at least some yom-tov taste?”… “US”? asks the office, “have you been to Canada too? I’ve been to Calgary. You know Banff area?” “A bit”, I smile with a beginning of relief, “my daughter did research on grizzly bears there” “you don’t say! Such a beautiful place, isn’t it? So what did you say, dropping food for your son? Just honk when you’re back, ok? Chag Sameach! Health!

גם זו ישראל בערב חג הפסח הזה. וגם זו.

This too is Israel on this Passover Evey. And this too.

חרדים בבני ברק מביאים אוכל לחיילי צה”ל השומרים עליהם מפני האויב החדש.

An Ultra-Orthodox family brings food to IDF soldiers guarding them from the new enemy.

ההגדה מספרת לנו על חמישה רבנים גדולים שישבו בבני ברק וספרו ביציאת מצרים עד אור הבקר. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, הגיעה זמן קריאת שמע של שחרית. יתכן שהרבנים האלה נפגשו דוקא שם, בביתו של רבי עקיבא, כל הלילה, ושהתלמידים שמרו מבחוץ במקום להשתתף בסדר המיוחד הזה (אני בהחלט הייתי רוצה להשתתף בסדר עם רבי עקיבא, למשל), כי הם בעצם תכננו את מרד בר כוכבא. בבני ברק.

The Haggadah tells us of five great rabbis who sat in Bnai Brak and told of the Exodus from Egypt until morning dawn. Until their students came and told them, masters, it’s time for the morning prayers. It’s possible these rabbis met there, in Rabbi Akiva’s home, all night; and that the students guarded from outside instead of taking part in this special seder (I would have loved to be at Rabbi Akiva’s seder, for example) because the rabbis were planning the Bar Kochva revolt. In Bnai Brak. A place recently in the news because of the high numbers of COVID-19 patients among the Ultra-Orthodox community.

ובערב הפסח הזה, הלב שלי יוצא ונשבר לקהילה הזו. הם לא מכירים אותי, ואילו הכירו, אולי לא היו נותנים לי להכנס לשכונה. ובכל זאת.

And on this Pesach eve, my heart goes out and breaks when thinking about this community. They don’t know me, and had they known, they might have not let me in to their neighborhood. And yet.

אנשים רבים “כועסים” על הקהילה החרדית שעכשיו “חולה”. שאנשיה. בניה ובנותיה. מנהיגיה ומנהיגותיה. רבניה ורבניותיה. מתים. בארץ ובחוצלארץ. מגפה היא בהחלט סיבה טובה לכעס. הרגשת חוסר האונים מצד אחד, והצורך לעשות משהו, להגיד משהו. להאשים מישהו… והקהילה הזו, היא מקום נח לשים את הכעס.

Many people are angry at the Ultra-Orthodox who are now “sick”; that its people, sons and daughters, leaders, rabbis and rebetzens, are dying. In Israel and abroad. No doubt, a plague is a great time to be angry. A feeling of helplessness combined with the need to do something, say something, blame someone… and this community, is a great place to put all this anger on.

הקהילה הזו שכל הוויתה עזרה הדדית, שנותנת נפשה על “ביקור חולים”… אם אנחנו חושבים שהבידוד תפס אותנו לא בטוב, קשה לתאר מה קורה שם. דירות של 2-3- חדרים עם 9-10 נפשות וכל אחד אמור להיות “מבודד”. אנשים עם טלפונים ישנים, בלי גישה לכל המדיה החדשנית, להוראות העדכניות. אנשים שבאים ממקום של מסירות נפש. שלומדים מגיל צעיר לתת את החיים למען עם ישראל, למען אלוהי ישראל. תורת ישראל… כבר אמר ביאליק, “שמים, בקשו רחמים”…

This community, that lives on “helping one another”, that gives its life over “visiting the sick”… if we think that this “social isolation” caught us “not so good”, it’s hard to imagine what’s going on there. 2-3 rooms (not “bedrooms”) apartments with 9-10 people, each needing to “isolate”. People with outdated phones, unable to get the new media, instructions, news. People who come from a place of “mesirut nefesh”, sacrificing one’s life. Who learn from an early age to give up everything for the People of Israel. The G-d of Israel. The Torah of Israel… The great poet, Bialik, said already, “heavens, please ask for mercy”…

מצרים הוא לא רק מקום בצפון מזרח אפריקה. וההגדה, לא רק סיפור הסטורי. הוא מקום בתוכנו. כאן ועכשיו. מקום צר ונצור ואיום וחשוך ונורא ואנחנו מוזמנים לצאת ממנו, להוולד מחדש, להפתח. כל פעם מחדש.

Mitzrayim” = Egypt, literally meaning “tight place”, related to “tzores” in Yiddish, is not just a place in North Africa. And the Haggadah not just a historical tale. It’s a place inside us. Here and now. A narrow, siege, awful, dark and terrible, and we are invited to leave it; to be reborn, to open up. Every time anew.

המדרש מספר שלפי הפסוק “ובני ישראל יצאו חמושים” (מהמלה חמש), רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים. הפעם, אנחנו מבקשים לא להשאיר את 4/5 מעם ישראל מאחור. הפעם נצא ביחד. ניסן הוא סוג של ראש השנה. ובראש השנה צריך – תשובה. לא תשובה של להפוך להיות “דתיים”, אלא של לנצל את הזמן להתפקס פנימה, לחשוב על לצאת ממצרים. כל אחד מהמצרים, מהמייצרים, שלו. להעיז להרשות לעצמנו להרגיש. לתת. להפנות חמלה גם למי שהוא לא בדיוק אנחנו. וגם, לעצמנו.

The midrash tells us that according to a verse in Exodus (13:18), only one fifth of the Children of Israel left Egypt. This time, we ask not to leave 4/5 behind. This time we are going to leave together. This month, Nissan, is a kind of New Year. And on New-Year, we need repentance, tshuva. Not the kind that makes all of us same kind of “religious”, but the kind that focuses inward, that thinks about leaving Egypt, each one of us and their own “tight straights”. To dare allow ourselves to feel. Give. Show compassion even to someone who doesn’t look like us. And also, to ourselves.

השנה אפשר להיות כל ארבעת הבנים כולם: כמובן, לשאול את שאלת החכם המתוחכמת ומתחכמת וגם להתנגד ולחקור את מה שלא נראה לנו כרשע. אבל אולי יותר מכל, לפתוח את הלב כמו התם, לשאול מה זאת, ולחכות, להיות מוכן לקבל תשובה חדשה-חדשה, וגם אולי, לא לשאול שום דבר, ולהודות בחוסר הידיעה.

This year, we can be all the four children together: of course, we ask the “Wise Son’s ”sophisticated” (pontificated) question, and we can also vehemently object whatever doesn’t seem right to us, like the “Bad Guy”. But maybe more than anything, we can be the Simple, Wholehearted Son, asking “what’s this”, and truly waiting, being ready, for a brand-new answer. And maybe, we can also not ask anything at all, acknowledging a time of not knowing.

השנה אי אפשר לפתוח את הדלת לאליהו, שמא לא יבוא בכפפות ומסכה, ומן הסתם כבר היה אצל השכנים וגם, כך אומרים, הוא בעצמו בקבוצת סיכון… אבל אולי זה בכלל הפוך. זה לא אנחנו שמחכים לאליהו. זה אליהו, שעזב את העולם בכעס, אש וסערה, ושחוזר אלינו ללמוד איך להיות יותר ברוך, יותר בקבלה, יותר בחיוך. ואולי מפני שאנחנו שכחנו, אנחנו חייבים ללמוד מחדש לפני שנוכל ללמד גם אותו. מי יתן ושנה הבאה נהיה מוכנים.

This year, we can’t open the door for Elijah, who perhaps will not wearing a mask and gloves, and probably has been to the neighbors before, and is himself in a risky category age-wise… but maybe. It’s backwards. We are not the ones waiting for him, but rather, it’s Elijah, who left in anger, and stormy fire, who’s returning to us to learn how to be softer, more accepting, kinder, with a smile. And maybe because we forgot, we have to learn anew before we can share that with him. Here’s in prayer, that next year we’ll be ready.

חג כשר ושמח. with many blessings for a good holiday!

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to ימי הקורונה – ערב פסח: 3 תמונות – Corona Journal, Passover Eve in 3 vignettes

  1. Maxine Epstein says:

    Thank you for your post. I love reading your thoughts, drash, stories and insights. Wishing you and family a Chag Peasach tov.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s