In front of my apartment building, within the prescribed 100-meter allowed, of course, two women walking by deep in conversation: “yesterday I saw my neighbor without a mask, can you believe it? If I see him again going out like this, I’m going to report him”. And I shiver. All this extra time at home might be a good opportunity to watch or re-watch “The Wave”, the relatively short film about the famous experimental social movement created by California high school history teacher Ron Jones in 1967 to explain how the German population could accept the actions of the Nazi regime during the Second World War. It doesn’t take much to forget. Let’s not.

לפני הבנין שלי, בתוך המאה-מטר המותרים, כמובן, הולכות שתי נשים בשיחה עמוקה: “אתמול ראיתי את השכן בלי מסכה, את מאמינה? אם אני אראה אותו יוצא ככה עוד פעם, אני מתקשרת לדווח”. ואני נרעדת. כל הזמן הארוך הזה בבית יכול להיות הזדמנות מצוינת לראות ולראות שוב את הסרט “הגל”, סרט קצר יחסית על ניסוי בבית ספר תיכון בפאלו-אלטו קליפורניה, 1967, כשהמורה להסטוריה, רון ג’ונס, לא הצליח להסביר לתלמידים איך אוכלוסיית גרמניה קבלה את השלטון הנאצי במלחמת העולם השניה. לא לוקח הרבה לשכוח. בואו לא.

The full weight of “social distancing”, quarantines, no gatherings, which has led to no shul dawned on me on the Last Day of Pesach. Until then, I “manage” and everything is “fine”. I work hard not to think too far. To be here and now. Then I realized there’s no official place to say Yizkor. Yes, of course, everyone is remembered no matter what; and “they know”; and “it’s the intention that counts”. And yet. Especially this year. The no Yizkor saddens me even more than the usual one.

המשקל הכבד של “ריחוק חברתי”, סגר, איסור על כנסים, איסוף, וכו שהוביל לאין בתי כנסת נוחת עלי ביום האחרון של פסח. עד אז, אני “מסתדרת” והכל “בסדר”. אני עובדת קשה לא לחשוב רחוק. להיות כאן ועכשיו. ואז זה עולה: אין מקום קהילתי, רשמי, להגיד “יזכור”. כן, כמובן, “נזכור את כולם”, לא משנה מה. ו”הם יודעים” ו”מה שחשוב זו הכוונה”. ועדיין. ובמיוחד בשנה הזו. זה שאין יזכור מעציב אותי עוד יותר מהיזכור הרגיל עצמו.

Pesach ends suddenly. Outside of Israel, there’s an 8^th day; a day to complain about; a day we used to share leftover Pesach foods in the neighborhood park. With nowhere to go, all food there and a series of ball-games, frisbee and more, we’d hang around till sunset, then off to a nearby donuts shop to “break the fast”… But here in Israel, it’s a quick birth, going through the Sea of Reeds, from the tight spot and out into the wide-open desert, and voila, we’re done!… are we? Did we do all we had to? Did we use our time well?

פסח נגמר בפתאומיות. בחוצלארץ יש את היום השמיני. יום שאפשר להתלונן עליו. יום שהיינו לוקחים את שאריות אוכל הפסח לפארק השכונתי. עם כל האוכל, משחקי כדור, פריזבי ועוד, ובלי מקום ללכת אליו, נשארים עד השקיעה, ואחרי החג, יוצאים לחנות הדונאטס הקרובה, “לשבור את הצום”… אבל כאן בארץ, זו לידה מהירה, דרך המים של ים סוף, מן המיצר הצפוף בו היינו, אל המדבר רחב הידיים, והופ! סיימנו!… האמנם?? האם עשינו הכל? השתמשנו בזמן שלנו לטובה? באמת באמת “מיצינו”? או “החמצנו”?

Before Tu Bishvat, as tradition requires, we planted an Almond tree. It looked like a decent stick with nothing to do but wait. A few weeks later, it sported beautiful whitish-pinkish flowers, as should. But then, these delicate, lovely flowers, turned into… not tiny almonds as expected but… nectarines! I thought, may all the mistakes in our life be like bitter, hard buts that turn into sweet delicious fruits!

לפני טו בשבט, כמו שמתבקש, נטענו עץ שקד, כלומר, מקל מכובד, ונשאר רק לחכות. כמה שבועות אחר כך, הוא השויץ בפרחים לבנבנים-ורדרדים יפיפיים, כיאות. אבל אז, הפרחים הנחמדים והעדינים הפכו לא לשקדים קטנטנים כצפוי אלא ל… נקטרינות! חשבתי, הלואי, שכל השגיאות בחיינו יהיו כמו גרעינים קשים ומרים שהופכים לפרות מתוקים וטעימים.

Here’s to good tidings and Shabbat Shalom – בשורות טובות ושבת שלום

My shiur today – a little something from daf yomi:

facebook.com/michal.kohane/videos/10222523281498774/?multi_permalinks=310659413233944&notif_id=1587117925893930&notif_t=feedback_reaction_generic