Journey or Arrival? Matot-Masei, Rabbi Akiva & Rachel (עברית + English)

Probably the best “Love Story” in the Talmud is that of Rabbi Akiva and Rachel, the daughter of the wealthy Kalba Savua, who asked the poor shepherd to marry her on condition that he would study Torah. The gentle and beautiful description blinds us further:

In the winter they would sleep in a storehouse of straw, and Rabbi Akiva would gather strands of straw from her hair. He said to her: If I had the means I would place on your head a Jerusalem of Gold, a type of crown… (Babylonian Talmud, Tractate Nedarim, 60a)

Each line in the familiar text raises more and more questions. The Ben Yehoyada (Rav Yosef Haim from Bagdad) asks the most glaring one addressing her saying “ If I betroth myself to you, will you go to the study hall to learn Torah and become a rabbi”? We should indeed, wonder about Rachel. If she wanted to have a husband who’s a Torah scholar, then why not pick like that? After all, there were a number of sages in that generation who surely were wholehearted in their faith and modest, of whom her father would approve! And why, oh why, did she choose an “am ha’aretz”, someone who knows nothing, so that he would learn Torah and become a great scholar? And do so in opposition to her father? It’s obvious that someone who is already complete in his Torah learning and in his awe of the Heaven is much preferable!

The Ben Yehoyada dares to ask – rather assume – that we should not fall for the mushy “love” story, and instead, question, require, demand to know, really, why would someone who can choose anyone without losing her dear father’s love and support, go for the opposite? This is not a tabloid news, telling us some sensational piece; this is the Talmud! For a long time, students of these texts searched for halacha, Law and ignored the stories but it might just be that in the stories we find the core of who we are. Therefore, we need to regard this not just as a book of stories and lore, but a text that is trying to teach us something. So what’s going on?

He continues:

And it seems to me that she was a very knowledgeable, filled with wisdom, woman, and she knew that a woman is not obligated in Torah learning, and that she would only merit in this endeavor due to her husband. However, the part that’s due to her through him might not necessarily be coming; it is a sort of tzedakah, a favor. So she chose to do something about this: she went for someone who has not learned yet at all, and only through her will learn, so that if she actively does something for his learning, her share will not only be that of “tzedakah” or sort of “favor”, but due to her right for it in judgement.

If so, I want to suggest that her dispute with her father is not about the “guy”, his lack of money and credentials. Kalba Savua could have easily arranged for both. It’s about something else:

The question is, what’s better? To accept a “finished product” or to be part of a process?

And isn’t it, much later, also Rabbi Akiva’s opinion? In a famous debate he holds with the Roman ruler, Turnus Rufus, they discuss who’s actions are greater, those of G-d or those of humans? Rabbi Akiva surprisingly says, humans. To make his point he lays out wheat and cotton next to bread and clothing, making the point that G-d gives us raw materials, but it is on us to take them to the next level and make something from it (Midrash Tanchuma on Tazria, 5, 5).

Today I think he learned this from Rachel, to not accept what’s before us, but see the potential and beyond; to trust the process; to insist on being part of it. In the same way, Kalba Savua wanted her to take a final product; she wanted to participate. We might criticize her way of thinking about women and Torah learning, but I hope we can accept her value of the faith in the journey, not just skipping the sites along the way in hopes “we’re there yet”.

This is also what we read about this Shabbat. The opening of the 2nd of the two connected Torah portions, Matot-Mas’ei, the last ones in the Book of Numbers, talks about the journeys of the Children of Israel in the desert. From the time of Abraham who was told “lech lecha”, literally, go unto yourself, to this (almost) end of the Torah, we are in movement. When Jacob comes into the Land and wants to “sit” (the Torah portion of Vayeshev, Genesis 37:1), trouble brews. Rashi tells us there, that this happened because in this world, sitting is not for the righteous; there are things to do. Likewise, the bread we eat on our holiday of freedom is one that must be constantly handled and is not allowed to “sit”.

So never sit?? In the Torah portion we find the repeated rhythm -ויסעו ויחנו  – vayis’u vayachanu – and they traveled and they camped (Numbers 33:1-37). If we are only about the journey, the text should have just given us a list of where they traveled without the interrupting “and they camped”. But the text forces us to pause, as we would in a journey. Not go through a list (tour guides’ joke says – ‘it’s Tuesday so this much be the Vatican’… ), but both travel, keep moving forward and upward, and also take time to process.

Perhaps this is what makes this particular “Corona” time so challenging. Our internal calling is for movement and doing, and now the outward “doing” is “sitting”, and we have to find our inward doing, so that even while sitting, we can keep learning and growing.

Shabbat Shalom.

כנראה ש”סיפור האהבה” הטוב ביותר בתלמוד הוא זה של רבי עקיבא ורחל, בתו של כלבא שבוע העשיר, שביקשה מהרועה העני להינשא לה בתנאי שילמד תורה. התיאור העדין והיפה מרגש אותנו עוד יותר:

בסיתוא הוה גנו בי תיבנא [בחורף היו ישנים במחסן תבן], הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [הוא היה מוציא לה את התבן משערותיה]. אמר לה: אי הואי [אם היה] לי כסף, רמינא ליך [הייתי נותן לך] בראשך עטרה של ירושלים דדהבא [של זהב].… תלמוד בבלי, מסכת נדרים, 60 א

כל שורה בטקסט המוכר מעלה יותר ויותר שאלות. הבן יהוידע שואל את אחת השאלות הטובות ביותר, על אומרה לו: “אי מקדשנא לך אזלת לבי רב” (אם אני מתקדשת לך, תלך ללמוד בבית המדרש להיות רב)? צריך לתהות – אם היא רצתה בעל שהוא תלמיד חכם, אז למה לא לבחור אחד שכבר כזה? אחרי הכל, היו כמה חכמים באותו דור שבוודאי היו מלאי יראת שמים וצניעות, שאביה היה מאשר! ולמה ומדוע היא בחרה ב”עם הארץ כדי שילמד תורה ויהפוך למלומד גדול? ועוד עושה זאת בניגוד לאביה? ברור שמישהו שהוא כבר שלם בלימוד התורה ויראת השמיים שלו ושאביה מקבל, עדיף בהרבה!!

בן יהוידע מעז לשאול – להניח – שאסור לנו ליפול בפח של סיפור האהבה הסוער (ואני לא אומרת שלא היתה אהבה-), ובמקום זאת, לשאול, לדרוש, לבקש לדעת, מדוע מישהו שיכול לבחור מישהו בלי לאבד את אהבת אביה היקר והתומך, ילך על ההפך? זו לא איזה ידיעה מהצהובונים, המספרת לנו קטע סנסציוני. זה התלמוד! במשך תקופה ארוכה, תלמידי הטקסטים הללו חיפשו בהם את ההלכה והמשפט וכמעט התעלמו ואולי הקטינו את הסיפורים, אך יכול להיות שדוקא בסיפורים אנו מוצאים את ליבת מי שאנחנו. לפיכך, עלינו להתייחס לטקסט הזה כאל טקסט שמנסה ללמד אותנו משהו. אז מה קורה?

הבן-יהוידע ממשיך:

ונראה לי בסיעתא דשמיא כי היתה אשה משכלת וחכמנית ויודעת שהאשה פטורה מתלמוד תורה, ורק יהיה לה חלק בעסק התורה מחמת בעלה, אך אמרה זה החלק המגיע לה מ(מאמץ) בעלה הוא בתורת צדקה (כאילו כמו טובה כלשהי, כי אינו ממש שלה) ואינו מן הדין לכן בחרה באדם שהוא עדיין לא מלומד כלל ורק על ידה יהיה מלומד וחכם. דעתה יהיה לה חלק וזכות בעסק התורה שלו מצד הדין. ושוב ראיתי קרוב לזה בספר עיון יעקב ז”ל.

כלומר, היה היתה חכמה וידעה מה היא עושה, ובכוונה בחרה מישהו איתו תוכל לגדול, מישהו לו היא תוכל לתרום משמעותית. אם כן, אני רוצה להציע שהמחלוקת שלה עם אביה לא נוגעת ל”בחור” הספציפי, לעוניו ולתעודות שיש או אין לו. כלבא שבוע יכול היה לארגן לו בקלות את כל זה. זה קשור למשהו אחר, עמוק הרבה יותר: השאלה היא מה עדיף? לקבל “מוצר מוגמר” או להיות חלק מתהליך?

ובעצם, האם לא, הרבה אחר כך, זו גם דעתו של רבי עקיבא? בויכוח מפורסם שהוא מנהל עם השליט הרומי, טורנוס רופוס, הם דנים מי מעשיו גדולים יותר, אלו של אלוהים או של האדם? באופן מפתיע אומר רבי עקיבא, בני אדם. כדי להדגים את דבריו, הוא מניח חיטה וכותנה לצד לחם ובגדים. הוא מסביר בכך שאלוקים גדול ונפלא, ונותן לנו חומרי גלם מדהימים, אך עלינו לקחת אותם לשלב הבא ולעשות מהם אוכל, בגד, בית (מדרש תנחומא על תזריע, 5, 5).

היום אני חושבת שרבי עקיבא למד זאת מרחל, לא לקבל את מה שלפנינו, אלא לראות את הפוטנציאל ומה שמעבר לו; לסמוך על התהליך, גם אם סופו לא ידוע; להתעקש להיות חלק מהמסע. באותה דרך, כלבא שבוע רצה שרחל תיקח מישהו שהוא “מוצר סופי”, בשעה שהיא רצתה להשתתף באופן פעיל שווה לפי דרכה. אולי אנחנו רוצים לבקר את דרך החשיבה שלה על נשים ולמידה תורנית, אבל אני מקווה שנמצא מקום לגישה שלה לערך המסע, שלא רק שואל, “הגענו כבר”, אלא מביט מהחלון בדרך ונהנה מכל רגע.

זה גם מה שאנחנו קוראים בשבת זו. בפתיח של השניה משתי הפרשות הכפולות, מטות-מסעי, האחרונות בספר במדבר, אנחנו לומדים על מסעותיהם של בני-ישראל במדבר. מתקופת אברהם שאמרו לו “לך לך”, לך אל תוכך, אל עצמך, עד הסוף (כמעט) הזה של התורה, אנו בתנועה. כאשר יעקב נכנס לארץ ורוצה “לשבת” (פרשת וישב, בראשית לז, א), מתחילות בעיות. רש”י אומר לנו שם, שזה קרה מכיוון שבעולם הזה, חוסר התנועה אינו מיועד לצדיקים; יש דברים לעשות. באופן דומה, הלחם שאנו אוכלים בחג החירות שלנו הוא כזה שצריך לטפל בו כל הזמן ואסור לו “לשבת”…

אז מה, לעולם לא נשב ?? בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את הפזמון החוזר ונשנה – “ויסעו ויחנו” (במדבר לג:1-37). אם אנו עוסקים רק במסע, הטקסט היה צריך לתת לנו רשימה של המקומות שבהם עברו ללא ההפרעות של “ויחנו”, אך הטקסט מאלץ אותנו לטייל וגם לעצור ולשהות, כמו שהיינו עושים במסע אמיתי. לא לעבור סתם על רשימה ארוכה (בדיחה של מדריכי טיולים אומרת – ‘היום יום שלישי אז זה כנראה הוותיקן’ …), אלא לעשות את שניהם: להתקדם ולעלות וגם – לקחת זמן לעבד את הדרך.

אולי זה מה שהופך את זמן הקורונה הזה עכשיו למאתגר כל כך. הקריאה הפנימית שלנו היא לעשות, ליצור, ללכת, ועכשיו “העשייה” כלפי חוץ היא “ישיבה”, ועלינו למצוא את העשייה הפנימית שלנו, כך שאפילו בשבתנו, אנו יכולים להמשיך ללמוד ולצמוח.

שבת שלום

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s