Some have placed him at the same level as Rashi and Ramban of our time because of his ability to bring the Talmud to our homes and souls, even for those who had no yeshiva learning background. Last Friday, the world lost a giant: at 83, Rav Adin Steinsaltz passed away in Jerusalem. He’s been described as the greatest intellectual of our time; the most knowledgeable person in this last millennium, and is credited with one of the greatest achievements ever, completing a full translation of the Babylonian Talmud.

יש שמונים אותו יחד עם רש”י והרמבן של ימינו, בגלל היכולת המופלאה להנגיש את התלמוד לבתינו ולנשמותינו, אפילו כאלה שאין להם שום רקע ישיבתי. ביום ששי שעבר, העולם איבד ענק: בגיל 83ת הרב עדין שטיינזלץ הלך לעולמו בירושלים. הוא תואר כאחד האינטלקטואלים הגדולים של ימינו. האדם המשכיל ביותר של המיליניום האחרון, ואנו חייבים לו את אחד ההישגים הגדולים בכל הזמנים: תרגום של כל תלמוד הבבלי.

I remember a summer evening (it was the Torah portion of Shlach Lecha, about the Spies) in Jerusalem, when I went searching for his weekly parasha shiur at his center. Contrary to my usually habit, I arrived early, thinking there will be hundreds of people in the streets, clamoring to get in. There were barely 20 of us in the room, straining to hear his soft-spoken, humble words. At the end, I walked over to say, thank you. I had thousands of things hanging, as usual, but his presence somehow was calming, as if everything is alright.

אני זוכרת ליל קיץ (פרשת שלח-לך, וסיפור המרגלים) בירושלים, כשהלכתי לחפש את שיעור פרשת השבוע שלו ומרכז שטיינזלץ בעיר. בניגוד להרגל שלי להגיע בדקה התשעים, הגעתי מוקדם. חשבתי שיהיו מאות אנשים ברחובות, שמנסים להכנס ללימוד. היינו בקושי 20 בחדר, מתאמצים לשמוע את מילותיו וקולו השקט, הצנוע. בסוף השיעור, ניגשתי ואמרתי לו תודה. היו לי אלף דברים להגיד, כרגיל, אבל הנוכחות שלו היתה מרגיעה, כאילו, לא משנה מה, הכל בסדר.

At what might be his last interview, he said: “For many years, I used to give classes, and all sorts of famous people would attend. I was young and they were older, and I thought, wow, look at me, teaching them. And then, I understood: they did not come to hear “my” voice, and what “I” have to say. They came to hear the voice of Judaism… so I am now actually 3000 years old, and they are youngsters, only 70 years old or so… and… what is important is that the thing itself will speak itself through me!… I am the channel of 3000 years; I am the channel of a melody I did not create… I am not trying to point to “my” commentary. Rather, I should be heard as little as possible, and then the questions is: can you now hear Abraham, our forefather? Rachel, our foremother?”….

במה שיתכן והוא הראיון האחרון איתו, אמר: “במשך שנים רבות נתתי שיעורים, והיו באים כל מיני אנשים מפורסמים. אני הייתי צעיר והם היו מבוגרים, וחשבתי, מי אני שאני נותן להם שיעורים, ואז הבנתי – הם לא באו לשמוע את הקול שלי ומה שלי יש להגיד. הם באו לשמוע את הקול של היהדות, אז אני עכשיו בעצם בן 3000 שנה והם צוציקים בן 70 שנה… מה שחשוב זה שהדבר ידבר את עצמו, לא את מה שיש בתוככי נפשי. אלא להיפך…. אני הצינור של 3000 שנה. אני הצינור של מנגינה שלא עשיתי אותה… אני לא מנסה להצביע על הפירוש שלי. להיפך: אני צריך להשמע כמה שפחות, ואז השאלה היא – האם אתה שומע את אברהם אבינו? את רחל אמנו”?

In a 2016 earlier interview he said; Luckily, I write very slow, or the world would drown in my books. This way, only a few of those I have in mind, get written”… We would have been so lucky to be sprinkled with more of his presence, humility and knowledge.

בראיון מוקדם יותר ב-2016 אמר: “למזלי, אני כותב לאט מאד, כי אילו כתבתי מהר יותר, היה העולם טובע בספרים שלי. ככה, אני מצליח לכתוב רק מעט ממה שיש לי להגיד”. כמה היינו ברי מזל לקבל עוד כמה טיפות מהנוכחות שלו, מהענוה, ומהידע.

The following of course could have not been possible without his vision for Talmud accessibility and translation. On the couple of days right before his passing, the “daf” – daily page learning – spoke of dying and aging, painfully (and sadly I fear, accurately) describing the collapse of bodily systems. In the book of Ecclesiastes (12:1-4) we find:

הקטע הבא, כמובן לא היה כיול להכתב בלעדי החזות שלו להנגיש את התלמוד לכל. בימים ממש לפני לכתו, הדף היומי עסק במת (בשבת) ובתהליך ההזדקנות, מתאר בצורה כואבת (ואני חוששת, לצערי, גם מדויקת) את התמוטטות הפונקציות הגופניות. בספר קהלת (יב:א-ד) כתוב:

וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃

So appreciate your vigor in the days of your youth, before those days of sorrow come and those years arrive of which you will say, “I have no pleasure in them”;

עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃

before sun and light and moon and stars grow dark, and the clouds come back again after the rain:

בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃

When the guards of the house become shaky, And the men of valor are bent, And the maids that grind, grown few, are idle, And the ladies that peer through the windows grow dim,

וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃

And the doors to the street are shut— With the noise of the hand mill growing fainter, And the song of the bird growing feebler, And all the strains of music dying down;

This is how the Gemara breaks down the verses (Tractate Shabbat 151b):

וכך מחלקת הגמרא את הפסוקים (מסכת שבת קנא:ב):

״עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר״ — זוֹ פַּדַּחַת וְהַחוֹטֶם, ״וְהַיָּרֵחַ״ — זוֹ נְשָׁמָה, ״וְהַכּוֹכָבִים״ — אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת, ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״ — זוֹ מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבֶּכִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי דִּמְעֲתָא — עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין הָדְרָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא הָדְרָא….

The Gemara returns to verses from Ecclesiastes that relate to death and old age. It is written: “Before the sun and the light and the moon and the stars are darkened, and the clouds return after the rain” (Ecclesiastes 12:2). The Sages taught: “The sun and the light”; this is referring to the forehead and the nose which stick out from a person’s face. “And the moon”; this is referring to the soul, which shines within a person. “And the stars”; these are the cheeks. “And the clouds return after the rain”; this is the light of a person’s eyes, which goes and dwindles after one cries as if it were covered by clouds. Shmuel said: With regard to the tear that a person cries, until one reaches the age of forty years, one’s vision returns and is not harmed. From here on, once a person reaches the age of forty, it does not return, and every time a person cries his vision is weakened…

״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ וְגוֹ׳״. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת״ — אֵלּוּ הַכְּסָלִים וְהַצְּלָעוֹת. ״וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל״ — אֵלּוּ שׁוֹקַיִם. ״וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת״ — אֵלּוּ שִׁינַּיִם. ״וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בַּאֲרוּבּוֹת״ — אֵלּוּ עֵינַיִם.

The Gemara continues to interpret verses from the Book of Ecclesiastes. The verse states: “On the day when the keepers of the house shall tremble, and the strong men shall bow themselves, and the grinders cease because they are few, and those that look out the windows shall be dimmed” (Ecclesiastes 12:3). “On the day when the keepers of the house shall tremble”; this is referring to the flanks and ribs that surround and protect a person’s internal organs. “And the strong men shall bow themselves”; these are the thighs, which support a person’s strength. “And the grinders cease”; these are the teeth, which decay and fall out. “And those that look out the windows shall be dimmed”; these are the eyes, which become dimmer.

Here’s Rabbi Yehushua ben Chanaya explaining to the Cezar why he hasn’t come as usual:

כך מסביר רבי יהושע בן חנניה לקיסר מדוע לא הגיע כרגיל:

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לֵיהּ: טוּר תְּלַג סַחְרָנוֹהִי גְּלִידִין. כַּלְבוֹהִי לָא נָבְחִין. טָחֲנוֹהִי לָא טָחֲנִין. בֵּי רַב אָמְרִי: אַדְּלָא אַבֵּידְנָא, בָּחֵישְׁנָא.

The Gemara relates: The Roman emperor said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: What is the reason you did not come to the House of Avidan? This was a place in which dialogues and debates were conducted. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said to him enigmatically: The snowy mountain is surrounded with ice, meaning that his hair had turned white; his dogs do not bark, meaning that his voice could no longer be heard; his grinders have ceased grinding, meaning that his teeth had fallen out. In the school of Rav they say that he added: I am searching for that which I have not lost, because an old man walks bent over and appears to be searching for something.

And a few lines later, Rabbi Shimon ben Halafta tells about the reasons why he didn’t come to see Rabbi Yehuda Hanasi:

וכמה שורות אחר כך, רבי שמעון בן חלפתא מספר על הסיבות שלא בא לפגוש את רבי יהודה הנשיא:

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִפְּנֵי מָה לֹא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ? אֲמַר לֵיהּ: סְלָעִים נַעֲשׂוּ גְּבוֹהִים, קְרוֹבִים נַעֲשׂוּ רְחוֹקִים, מִשְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלֹשׁ, מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטַל.

The Gemara again addresses old age: Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Shimon ben Ḥalafta: For what reason did we not greet you during the Festival the way that my fathers greeted your fathers? This was a polite way of asking Rabbi Shimon ben Ḥalafta why he had not come to visit Rabbi Yehuda HaNasi. He said to him: Because I have grown old, and the rocks on the road have become tall, and destinations that are near have become far away, and my two feet have been made into three with the addition of a cane, and that which brings peace to the house, namely, the sexual drive which motivates a couple to make peace, is no more.

The agony of old age and life’s passing is evident in every phrase, as if they understood death as a glitch in what happened back in Eden; something that should not have happened, that could have been avoided.  They thought that death is not “natural”; that it was not part of the original plan. But we’re stuck with it now. And it is painful.

כאב ההזדקנות זועק מכל שורה, כאילו הבינו שהמוות הוא טעות שקרתה עוד בגן עדן, משהו שלא היה צריך לקרות, שיכולנו למנוע. הם חשבו שהמוות הוא לא “טבעי”, שהוא לא חלק מהתוכנית המקורית. אבל אנחנו תקועים איתו עכשיו. וזה כואב.

The man who said that he sees himself “as one of the stones of Jerusalem”, left us quietly. Last Friday, the world lost a giant. May his presence and work continue to be an inspiration and live on amongst us.

האיש שראה את עצמו כ”אחד מאבני ירושלים”, עזב אותנו בשקט. ביום ששי האחרון, העולם אבד ענק. מי יתן והנוכחות שלו והעשיה שלו ימשיכו להיות מקור השראה ולחיות בינינו.

Shabbat Shalom.