One year later and some – Shabbat Ki Tetze – שנה אחרי, שבת “כי תצא” – English & עברית

בימים אלו מלאה שנה מאז שחזרתי לארץ. אני חיה במקום הכי מוכר לי בעולם והכי חדש לי, כל יום, שוב מהתחלה. בהום-סנטר אני בתור. לפני זוג, משלמים, כלומר, בדיונים עם הקופאית. שני גברים ברדיוס הקופה בודקים דברים ליד. כמו משום מקום, מגיע גבר “בגיל העמידה” ובידו – מטלית. אני טועה כשאני מזהה בו את זה שרוצה להכנס לפני כי לו יש “רק דבר אחד”, (ולי שניים). זה בכלל לא הענין. “גברת”, הוא פונה אלי, מראה על המטלית בידו, “תגידי לי, זה מנקה אבק?” סליחה?? “המטלית, תראי את החומר של הבד. זה טוב לאבק?” ישראל, קיץ 2020. יש נשים שנוהגות בטנקים, וכאלה שנלחמות להיות בשיטת. יש שרות בממשלה ושופטות ומנהלות, ואפילו כאלה שלמדו רבנות. אבל אם היא תעמוד בתור בהום-סנטר, תמיד יכול להיות גבר שיבוא ויגיד לה, תגידי, המטלית הזאת, זה טוב לאבק??

These days it’s been a year since I’ve returned to Israel. I live in the most familiar place to me in the world and the newest to me too, every day, again, from scratch. At a HomeDepo type store I’m in line. Before me, a couple, paying, that is, in deliberations with the cashier. Two men nearby the cash register are checking out various items. As if out of nowhere, a “middle-aged” man arrives with a rag in his hand. I mistake him for someone who wants to get in ahead of me because he has “only one thing”, (and I have two). That’s not the point at all. “Ma’am,” he turns to me, pointing to the cloth in his hand, “tell me, does it work for dust?” Excuse me?? “The cloth, look at the material of the cloth. Is it good for dusting?” Israel, summer 2020. There are women who drive tanks, and those who fight to be in navy-seals. Some are ministers in the government and judges and executive directors, and even some have studied for the rabbinate. But if she’s standing in line at a HomeDepo place, there can always be a man who will come and ask her, ‘say, this cloth, is that good for dusting’??

והיפוכו ברכב: אשה לבדה ליד אוטו שלא זז, אף פעם לא יודעת כלום. היא יכולה להגיד משהו מדויק כמו “האוטו לא מניע כי הקודן נרטב וצריך לעקוף את האזעקה”, והוא יסתכל עליה כאילו דברה סינית ויגיד, אה, הבטריה שלה מתה… במקרה שלי, הוא אמר את זה לבחור שלידו, בערבית, ואני תיקנתי את דיאגנוזת הרכב (השגויה) שלו, בערבית (לא שגויה!), והוא אמר לחבר שלו בחיוך, מבינה קצת ערבית, מה? אבל עדין, זו הבטריה…

And the opposite with cars: A woman alone next to a stationary car, never knows anything. She can say something accurate like “the car does not move because the coder got damp and the alarm needs to be bypassed”, and he will look at her like she’s talking ancient Greek and say, oh, her battery is dead … in my case, he said it to the guy next to him, in Arabic, and I corrected his (wrong) car diagnosis, in (not wrong!) Arabic, and he said to his friend with a smile, she understands a little Arabic, ha? But still, it’s the battery …
אני לומדת שכאשר אני קוראת לאיש שירות, הוא קודם כל מסביר לי איך זו אשמתי. זה אשמתי מה שקרה לי. וזה אשמתי שהוא לא מצא את המקום וזו בטח אשמתי שאני מתעצבנת עליו, “גברת, אולי תשבי במזגן ותרגעי קצת”?? אני מתגעגעת למישהו שיגיד לי, ‘אני כל כך מצטער, איך אני יכול לעזור’? ואולי אפילו יחייך.
אני מגלה שהגעגועים הם חלק מחיינו. הם היו שם, לכאן, ועכשיו, לא נעים להגיד, הם כאן, לשם. יש משהו נפלא בגעגועים ויש משהו מאד לא פשוט כשהם “מתממשים” ונפתרים. משהו כזה קרה לעם שלנו כשחזרנו לארץ אחרי כ- 2000 שנות גלות. עד אז, היינו בסטנד-ביי של חלום כמעט בלתי אפשרי, ופתאום, התחלנו לחיות את החלום.
פו הדב אומר, הרגע שאני הכי אוהב, זה הרגע לפני פתיחת המתנה… איך בדיוק חיים חלום, יום-יום, בתור, עם איש השירות, עם הכל,
בהתרגשות ושמחה? איך משדרגים את החלום לשלב הבא?לפעמים קל יותר לחיות עם געגועים. צ”ע
.
I learn that when I call a service person, he first explains to me how it is my fault. It’s my fault whatever happened to me. And it’s my fault he did not find the place, and it must be my fault that I get upset with him, “Ma’am, how about you sit in the a/c and chill a bit” ?? I long for someone to say, ‘I’m so sorry, how can I help’? And maybe even smile.
I find that longing is a part of life. They were there, for here, and now, if I may say so, they are here, for there. There is something wonderful about longing and there is something very complicated when the longing is “realized” and resolved. Something like this happened to our People when we returned to Israel after about 2000 years of exile. Until then, we were in a stand-by for a near-impossible dream, and suddenly, we started living the dream.
Winnie the Pooh says, ‘the moment I love the most, it’s the moment before I open the gift’… Because, how exactly do you live a dream, every day, while standing in line, arguing with the service man, with everything that’s going on, still with excitement and joy? How do you upgrade your dream to the next level? Sometimes it’s easier to just live with longing. This deserves further thought.  

ומענין לענין, גמרא מהדף של השבוע (עירובין יג:ב, עם תרגום שטיינזלץ):
ועוד בשבחו של ר’ מאיר אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה): האי דמחדדנא מחבראי — דחזיתיה לר’ מאיר מאחוריה, [זה שמחודד אני וחריף יותר מחברי — משום שראיתי את ר’ מאיר מאחוריו] כלומר ישבתי מאחוריו בזמן שהיינו לומדים. ואילו חזיתיה מקמיה — הוה מחדדנא טפי [הייתי רואה אותו מלפניו — הייתי מחודד יותר], דכתיב [שכן נאמר] “והיו עיניך ראות את מוריך” (ישעיה ל, כ), וראיית פני המלמד מועילה להבנה ולחידוד.
עד כאן שטיינזלץ. ואנחנו? מבלים שעות רבות במקום שנקרא – “ספר הפנים”, ובזום, כמובן, גם אני, ועדיין, לראות פנים…
 
And from this to that, a touch of Gemara from this week’s pages (Eruvin 13: 2, with a translation by Steinsaltz/ Sefaria): The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher” (Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind.
This is Steinsaltz. And what about us? Spending many hours in a place called – “face-book” and “zoom” of course, me too. And still, something about seeing faces…
בשבת זו, לפני 17 שנה, אחד (מששת) האנשים הכי
יקרים שלי בעולם, חגג בר מצוה. בנקיונות ומעבר על נירת, מצאתי את הדרשה שלו מאז שכתבנו ביחד, כולל : “תודה לאחים ולאחיות שלי שהיו שם בשבילי… אמא הכריחה אותי לכתוב את זה”… בין השאר כתבנו על שבת אבידה, אחת מעשרות המצוות בפרשה זו, ועל כמה זה חשוב. ורק אחכ עלה בדעתי, שהשבת אבדה התורנית איננה רק בענין ארנק או מפתח או כל חפץ כלשהו אלא גם אנחנו, במיוחד בתקופה זו, מצווים לשוב ולהשיב את עצמנו למקום שלנו. שבת שלום.

This Shabbat, 17 years ago, one of my (six) most precious people in the world, celebrated his bar mitzvah. In recent going over old paperwork, I found his drasha from that Shabbat which we wrote together, including: “Thank you to my brothers and sisters who were there for me … mom made me write this” … Among other things, we wrote about returning a lost object, one of the dozens of mitzvot in this Torah portion, and how important it is. And only later did it occur to me that the Torah’s returning of lost objects does not only speak of a purse or keys or any other object but about us ourselves too, especially at this time, we who are commanded to return and bring ourselves back to our own rightful place, yet again.

Shabbat Shalom.

p.s. the street sign says – returning a longing – hashavat ga’agu’a but can also be read – this Shabbat – longing!

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to One year later and some – Shabbat Ki Tetze – שנה אחרי, שבת “כי תצא” – English & עברית

  1. חגית says:

    נהדר כתבת!!! ❤

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s