On a visit to London & Some Olive Oil – Parashat Chayey Sarah – על ביקור בלונדון, ועל שמן זית – לפרשת חיי שרה וראש חודש כסלו

London, summer 2008: the plan is to walk through The Regent’s Park and get to the Western Marble Arch Synagogue in time for Shabbat morning services. Then, continue to Hyde Park, Buckingham Palace and the Big Ben. Hopefully the shul has a kiddush; only one day to catch “everything”!

לונדון, קיץ 2008: התכנית היא לעבור דרך ריג’נטס פארק ולהגיע לבית הכנסת “Western Marble Arch” בזמן לתפילת שחרית בשבת בבקר. לאחר מכן, נמשיך להייד פארק, לארמון בקינגהאם ולביג-בן. אני מקווה שבבית הכנסת יש קידוש; יש לנו רק יום אחד לתפוס את “הכל”!

The synagogue is of course magnificent. My daughters and I are shown to the high balcony and the boys join below. People are excited though I am not quite sure why. I am excited because we’re here and because when it’s time for An’im Zmirot, the closing song of praise and glory, all of a sudden, in a mixture of pride and complete surprise, I see my son ushered to the central bimmah to lead the congregation (he definitely had the voice for this!).

בית הכנסת כמובן מפואר. הבנות שלי ואני מונחות למרפסת הגבוהה והבנים מצטרפים למטה. אנשים מתרגשים אם כי אני לא לגמרי בטוחה למה. אני מתרגשת מכיוון שאנחנו כאן, ומכיוון שכאשר מגיע הזמן לשיר את “אנעים זמירות”, שיר הסיום של שבח ותהילה, פתאום, בתערובת של גאווה והפתעה מוחלטת, אני רואה את הבן שלי מובל לבימה המרכזית להוביל את הקהילה (ובהחלט היה הקול לזה!).

To everyone’s delight, a lovely kiddush follows: my kids have food and me, I must – must – speak with the rabbi who gave the drasha. He made some fascinating points, although, I must admit, I totally don’t agree with and, as “have to” check that with him.

לשמחת כולם, יש קידוש מקסים: לילדים שלי יש אוכל ולי, אני חייבת – חייבת – לדבר עם הרב שנתן את הדרשה. הוא העלה כמה נקודות מרתקות, אם כי, אני צריכה להודות, שאני לגמרי לא מסכיםמה עם כולן וכמובן, “צריכה” לבדוק את זה איתו.

A long line forms with people waiting to speak with him. I don’t give up and dutifully stand there too. I half hear him mentioning books he wrote that are awaiting translation and talks he plans to give on this and that here and there. When my turn arrives, finally, I approach, thank him and raise my issue. He listens and gives me some answers patiently and we chat for a few moments, considering each other’s views. Then a new line forms behind me and I retreat to the tables.

תור ארוך נוצר עם אנשים שמחכים לדבר איתו. אני לא מוותרת וגם עומדת שם בצייתנות. אני חצי שומעת אותו מזכיר ספרים שכתב שמחכים לתרגום, שיחות והרצאות שהוא מתכנן לשאת על זה וזהו,פה ושם. כשמגיע תורי, סוף סוף, אני ניגשת, מודה לו ומעלה את הנושא שלי. הוא מקשיב ונותן לי כמה תשובות בסבלנות ואנחנו משוחחים כמה רגעים, שוקלים את הדעות אחד של השני. שוב נוצר מאחוריי תור חדש ואני נסוגה לשולחנות.

Ima, ima, that’s my children, these people invited us for lunch! What? All of us? Yes, yes, say the hosts, right behind them, come; we already have 10 others, it will be great!! We follow through the streets of London, the host telling me about this and that along the way, then says, ‘Ah, you’re so so lucky to be here, right when Rabbi Lord Jonathan Sacks came for Shabbat! I saw you got to speak with him?”

אימא, אימא, אלה הם הילדים שלי, האנשים האלה הזמינו אותנו לארוחת צהריים! מה? את כולנו? כן, כן, אומרים המארחים, ממש מאחוריהם, בואו; יש לנו כבר 10 אורחים אחרים, יהיה נהדר !! אנחנו עוקבים אחריהם בסימטאות לונדון, כשהמארח מספר לי על מקום זה או אחר לאורך הדרך, ואז אומר, ‘אה, אתם כל כך ברי מזל שאתם כאן, בדיוק כשהרב לורד ג’ונתן סאקס הגיע לשבת! ראיתי שהספקת לדבר איתו? ”

That moment stayed with me, more than once thinking of what I should have / could have / would have said and maybe will say one day when I chance to London again… This week he passed away. On his website it says: “The good we do, lives on in others”… May the good he has done, continue to live on in us too.

הרגע הזה נשאר איתי, ולא פעם חשבתי על מה שהייתי צריכה / יכולה / אמורה להגיד ואולי עוד יום אחד אגיד, כשאזדמן לי שוב ללונדון … השבוע הוא נפטר. באתר האינטרנט שלו כתוב: “הטוב שאנחנו עושים, חי הלאה בתוך אחרים” … הלואי שהטוב שהוא עשה, ימשיך לחיות גם בנו.

*******

Yitzchak and Yishma’el have their differences but it’s all set aside for the moment they both, together, come to bury their father, Abraham, who loved them both, and put them both through complicated trials and tribulations (Genesis 25:9):

בין יצחק וישמעאל יש חילוקי דעות, אך הכל מונח בצד, לרגע בו שניהם, יחד, באים לקבור את אביהם, אברהם, שאהב את שניהם, ולהעמיד את שניהם במבחנים ומצבים מסובכים (בראשית כה:9):

וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃

His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre,

We read this Torah portion every year during the mesik, olives-gathering season in Israel, a time for traffic jams in the hilly areas, when long rows of heavy loaded cars and trucks meander through the winding roads, hurrying to the local beit bahd, where the olives are turned into oil. People show up with anything from a truck load to a private sedan, sagging to the ground, proudly unloading their buckets and bags. Once there, the wait can be long. If you just got here after “a” truck (or two), have a seat.  And coffee. And a bite of some sweets. And maybe take a walk around; it will be a while. And make sure you brought a sweater. After the morning sun, the evening air is already quite chilly and crisp.

אנו קוראים את פרשת “חיי-שרה” מדי שנה בעונת המסיק, קטיף הזיתים בארץ, זמן של פקקי תנועה באזורים ההרריים, כאשר שורות ארוכות של מכוניות ומשאיות עמוסות וכבדות מתפתלות בכבישים הצרים, ממהרות לבית הבד המקומי, שם יהפכו את הזיתים לשמן. אנשים מופיעים עם כל דבר, החל ממשאית עמוסה ועד מכונית פרטית, הבגאז’ שלה כמעט מגרד את האדמה מהמשקל הכבד, פורקים בגאווה את דליהם ותיקיהם. כשמגיעים, מתברר שההמתנה יכולה להיות ארוכה. אם הגעת לכאן אחרי משאית (או שתיים), תפוס לך מקום. וקפה. וביס מכמה מתוקים. ואולי לך לטייל מסביב; זה יקח זמן מה. וודא שהבאת סוודר. אחרי שמש הבוקר, אוויר הערב כבר קריר למדי.

The people who bring the olives often “watch”: though much of the process is nowadays done with machinery, inside giant crushers and centrifuges, they wait at the end for the sought out greenish-goldish thick liquid to come out, smelling like delicious freshly cut grass. I, in turn, watch the people: some with kippa and tzitzit, some with a kafia, some in jeans and t-shirt, some in long embroidered dresses and head scarf. They speak Hebrew and Arabic. Or, more often – Hebrew with Arabic and Arabic with Hebrew. They talk about the harvest and their families and the weather. They smile, and suggest, and advise and share experiences.

האנשים שמביאים את הזיתים לעתים קרובות “צופים”: אף על פי שרוב התהליך נעשה כיום במכונות, בתוך מגרסות ענק וצנטריפוגות, הם עומדים בסוף, ממתינים שייצא הנוזל הסמיך, ירקרק-זהבהב, שמריח כמו כמו דשא קצוץ טרי. אני, מצדי, צופה באנשים: חלקם עם כיפה וציצית, חלקם עם כפיה, חלקם בג’ינס וטי-שירט, חלקם בשמלות רקומות ארוכות וצעיף ראש. הם מדברים עברית וערבית. או, לעתים קרובות יותר – עברית עם ערבית וערבית עם עברית. הם מדברים על המסיק והמשפחה ומזג האוויר. הם מחייכים, ומציעים, ומייעצים ומשתפים חוויות.

The Torah in this week’s reading, reminds us that later in their lives, without “outside” interventions, and when left to achieve a common task or goal, Yishma’el and Yitzchak get along just fine. It’s very possible they even like each other; that they learn to let each be who he is, appreciating their very different, though possibly complimentary, gifts. Olive branches and olive oil have always been symbolic of peace and pure light, possibly suggesting that though it does take work, it’s not impossible.

התורה בפרשת השבוע מזכירה לנו שבהמשך חייהם, ללא התערבויות “חיצוניות”, וכאשר מה שהיו צריכים זה להשיג משימה או מטרה משותפת, ישמעאל ויצחק מסתדרים לגמרי טוב ביחד. ייתכן מאוד שהם אפילו מחבבים זה את זה; שהם למדו כל אחד לתת לשני להיות מי שהוא, שהם מעריכים את המתנות השונות, אם כי אולי משלימות, שלהם. ענפי זית ושמן זית תמיד היו סמלים לשלום ולאור טהור, מרמזים אולי, שגם אם זה לוקח עבודה, זה לא בלתי אפשרי

Shabbat Shalom ** שבת שלום

learning about olive oil together, in honor of the upcoming new month of Kislev:

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to On a visit to London & Some Olive Oil – Parashat Chayey Sarah – על ביקור בלונדון, ועל שמן זית – לפרשת חיי שרה וראש חודש כסלו

  1. neskama says:

    STUNNING WRITING TODAY MICHAL. I LOVED IT AND COULD PICTURE EVERY THING YOU WERE WRITING ABOUG. THANK YOU FOR SUCH A LOVELY JOURNEY. AND YES, I AGREE. THE CHOICE FOR AVRAHAM WAS A TOUGH ONE FOR HE LOVED BOTH HIS AND HOW BEAUTIFUL THAT THEY BOTH CAME TOGETHER. STAY WELL. NESKA

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s