Countdown to Shmita…. מי אמר “שמיטה”….

The soon coming upon us year 5782 will be a shemitah year. How do we know? Divide the number of years by 7. If there is no remainder, then it is a shmitah year. I am a half-way-farmer… a city address and hands in dirt and trees wherever I can, especially in this Land, something I inherited from my mom, who grew up in a moshav, astonished by the “blessing of the earth”, and my grandparents who founded said moshav. The upcoming shmitah year is very much on mind. (to find our what and why is shmita, the rest of the English article is at):
https://blogs.timesofisrael.com/shemitah-why-it-still-matters-davka-now/

שנת התשפ”ב (5782) הבאה עלינו לטובה ממש בעוד כמה שעות תהיה שנת שמיטה. איך יודעים? מחלקים את מספר השנים ב-7. אם לא נשארה שארית, הרי זו שנת שמיטה. אני חקלאית “חצי , קלאץ'” – עם כתובת של עיר ואיפה שאפשר עם ידיים באדמה ובעצים, ובמיוחד בארץ, ירושה מאמא שלי שגדלה במושב, מתפעלת מ”ברכת האדמה”, ומסבא וסבתא שהיו בין מייסדי אותו מושב. שנת השמיטה הקרבה עלינו .ובאה, מעסיקה אותי לא מעט

אין ספק שמצוות השמיטה היא מן המוזרות והאתגריות ביותר שיש לנו ולא בכדי זכתה להרבה בקורת והרמת גבות מאז ומתמיד. כבר במדרש (בראשית רבה) מסופר שהיו צוחקים על השמיטה של היהודים בהצגות התאטרון כשהיו מביאים שני אנשים מחופשים לגמלים, והגמל השמן שאל את הרזה, מה קרה שכל כך רזית? והרזה ענה, הלכתי לחפש קוצים בשדה והיהודים כבר אספו את הכל…

השמיטה, או בשמה המלא – שמיטת קרקעות (בניגוד לשמיטת כספים המאתגרת באותה מידה אם לא יותר) משמעה שכל הקרקעות המעובדות של ארץ ישראל “נשמטות” לשנה שלמה. חקלאים בזמנים עברו וגם כיום נוהגים להוביר את שדותיהם (להניח שדה בור ללא עיבוד) ולהחליף גידולים חקלאיים שונים על שדה אחד במשך מספר עונות על מנת לשמור על פוריות הקרקע ולמנוע מחלות (“מחזור זרעים”), אבל השמיטה היא משהו אחר לגמרי.

הקושי להבין אותה מתעצם עקב העובדה שבשעה שלרבים מאיתנו יש או היו קרובים שיכולים לספר על חיים ומנהגים יהודים מסורתיים, אפילו מוזרים, הן בארץ והן במקומות אחרים בעולם, מעטים מאד יכולים לספר על שמירת שנת השמיטה. זאת משום שהשמיטה קימת רק בארץ ישראל וכשהעם חי על אדמתו. במשך כאלפיים שנה דובר בה מעט מאד, אם בכלל. 

ובכל זאת, יש בידנו עדויות מרגשות מימים עברו. בשנת 1742 כתב אחד מתלמידי האור החיים (רבי חיים בן עטר): “בכפר יאסיף ליד עכו יש בעלי בתים ששומרים מצוות התלויות בארץ ושנה זו, התק”ב (1742), אינם זורעים כי היא שביעית”. עדות משנת 1863 מספרת על הקשיים של ההתישבות החדשה, מוצא, שליד ירושלים. במכתב לחברת כי”ח שבראשה עמד אז השר משה מונטיפיורי כתבו “…ויען כי השנה ההיא היתה שנת שמיטה, נטשנו מעבוד את האדמה עד כלות שנת התרכ”א (1861)…” אין ספק שחיי המתישבים אז היו קשים ביותר. למה שירצו להקשות על עצמם עוד יותר בשמירת השמיטה?

עבור האדם הדתי שמירת המצוות היא חלק קריטי מהקשר לקב”ה ואינה בהכרח זקוקה להסברים, ובכל זאת ננסה להבין קצת יותר. לשם כך, נעמוד לרגע על הקשר של האדם לסביבתו, קשר שבקוים מאד כלליים אפשר לחלק אותו לשניים:

יש אנשים שאוהבים את האדמה “שלהם”. הם מרגישים קשורים ומחוברים ומחוייבים לפיסת הקרקע שלהם, אישית ולאומית. הקשר לאדמה, בכל מקום בעולם, יכול להיות דבר מבורך ומעשיר, אך בקיצוניות, יכולה להיות בו סכנה: לפעמים הקשר “שלי” עם האדמה “שלי” מנתק אותי משאר העולם ומאיים על הקיום שלי כשאינני על אדמתי.

מנגד, יש אנשים שהקשר שלהם לאדמה מתבטא ע”י קשר לעולם כולו, לסביבתיות, ולהגנת הטבע באשר הוא. גם זהו דבר מבורך וחשוב אבל בקיצוניות, הוא עלול לנתק אותי מעצמי, מקרובי, ממולדתי, ואפילו לסכן את קיום האדם בעולם.

התורה באה ומציעה לנו מעין “פשרה”: חיבור עצום, חזק וקדוש למקום אחד ביקום יחד עם תזכורת שגם המקום הזה הוא לגמרי “שלנו”, אלא, כמו שנאמר בספר ויקרא (כה:23): וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃

המדרש מצביע על הפרדוקס בפסוק הזה: “גר” הוא דייר, זמני, ואילו “תושב” הוא מישהו שיושב דרך קבע, בעל המקום. איך יתכן שנהיה שני דברים מנוגדים לחלוטין בו זמנית? אבל זה בדיוק מה שהתורה רצתה: שנזכור ונעשה למען הקשר המיוחד והיחודי שלנו עם ארץ ישראל, וגם, שנזכור שהארץ שיכת לקב”ה, ושאנחנו גם חלק ממשהו עוד יותר גדול. השמיטה היא התזכורת. כיצד?  

בספר דברים ד:28-29 נאמר: “כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם…. הַעִידֹ֩תִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם… כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֮ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן”…  “ונושנתם בארץ” פירושו התישנות, וגם – שינה, תרדמה. נגיע למצב בו הקשר שלנו לארץ כבר לא יהיה כזה “וואו”, לא נזכור שזו ארץ אבותינו ואנחנו כאן לשם עשיה יחודית, “תיקון עולם” והיותנו “אור לגויים”, אלא, נכנס לאדישות ו’מה לעשות, נולדתי כאן’… התוצאה של ה”התישנות” עלולה להיות שחיתות, נטישת הארץ ולבסוף אובדן ושמד של העם היהודי כולו.

כדי שלא נשתרש בארץ יתר על המידה וניקח אותה כמובן מאליו עד כדי אבדון, הוכנו לנו מעין “שסתומי בטיחות”: נגד האפשרות שנגיע לידי אבדון מוחלט, נגזרה עלינו גלות. וכדי שנמנע אף מהצרה הצרורה הזו, ניתנה לנו שנת שמיטה: “גלות” קצרה מרצון במקום שלנו, כמו לצאת לחופשה למקום הכי טוב בעולם… בארץ ישראל.

ארץ ישראל היא מקום מיוחד. כשהמרגלים חזרו מסיורם בארץ הם כינו אותה “ארץ אוכלת יושביה” (במדבר י”ג:32). בדרך כלל, היושבים הם ה”אוכלים” את הארץ, מעבדים את מה שגדל עליה, צמחים או בעלי חיים, לרצונם. אבל ארץ ישראל, נאמר לנו שוב ושוב, איננה ככל הארצות. היא ה”אוכלת”, כלומר, היא פעילה והיא משנה את היושבים עליה. לא פלא שהמרגלים נבהלו ופחדו לעלות לארץ. בשביל מה, אם אפשר להשאר בחוצלארץ, עם משה, המן וענני הכבוד… הארץ דרשה התנהגות אחרת לגמרי, עשיה אחרת ובגרות אחרת במסע הרוחני-אנושי.

יוצא שבשעה שנדמה ששנת השמיטה מזניחה את הקרקע, היא בעצם מחזקת את הקשר שלנו למקום הזה, ונותנת לנו זמן לחשוב עליו ולהעריך אותו מחדש, כיחידים וכעם. זה לא דבר פשוט. אנחנו זקוקים לחקלאות, לקשר לארץ בפועל, לשים את הידיים באדמה ולחוש את ברכתה. וגם, עלינו להזהר מהיוהרה המצטרפת לעשיה שלנו מה”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:17). השמיטה, אחת מהמצוות הקשורות אך ורק בארץ ישראל, מציעה לנו פתרון לצורך לאזן בין השתרשות וחיבור חזק מידי לאדמה מצד אחד, וחיבור לשום מקום, בלי כל אחיזה ועוגן מצד שני.

כמובן השאלה הקשה היא, אוקי, נניח שקבלנו את חשיבות השמיטה, אז… עדיין… מה עושים? איך בפועל מקיימים את השמיטה בצורה הנכונה גם למצווה ולרוחה, וגם לימינו אנו? זהו תמיד האתגר ולכך ישנם כיום שני פתרונות הלכתיים מרכזיים, כל אחד עם יתרונותיו וחסרונותיו: היתר מכירה, ואוצר בית דין.

בנוסף לכך יש גם את התיחסות התורה באותו פרק בה דברה על השמיטה (ויקרא כה:20-22): “וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן”׃ כלומר, הבטחה שיהיה לנו מספיק יבול בשנה הששית! יתכן שאנחנו מנידים את ראשנו בספקנות, שאמירה זו נשמעת לנו מפתיעה, נאיבית אמונית ו”דוסית”, אבל דוקא כיום יש לנו רמזים שזה אפשרי, כשיש מחסני קרור ואפשרויות רבות יותר לשמירת עודפי יבול.

בבקרים ענני הסתו כבר כאן, ואני מרגישה את השנה החדשה מתקרבת. אני מחכה לה בתערובת של התרגשות וחשש. איזו מן שנה זו תהיה? איך נהיה בה, כיחידים וכאומה? מה נעשה בה כדי להבין, לחזק, לעדן ולאזן את הקשר בינינו לבין עצמנו, לקב”ה ולארץ? כולי תפילה שתהיה זו שנה טובה.

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s