The Ten Days of Repassion…. עשרת ימי תשוקה…

The day after Rosh Hashana is a “minor” fast day, the Fast of Gedaliah. Why? The most common answer is, because we ate so much on Rosh Hashana that we need to lose a bit before moving on into the year. Option 2 is, practice for Yom Kippur. But there is also option 3 which is finding out who is this Gedaliah (not the guy in the Israeli TV show Shababnikim) and what is this fast all about.

היום שאחרי ראש השנה הוא יום צום, צום גדליה. למה? התשובה הנפוצה ביותר היא, כי אכלנו כל כך הרבה בראש השנה שאנו צריכים להוריד קצת לפני שנמשיך בשנהה חדשה… אפשרות 2 היא תרגול ליום כיפור. אבל יש גם את אפשרות 3 שהיא לגלות מי זה הגדליה הזה (לא הבחור בתוכנית הטלוויזיה הישראלית שבאבניקים) ועל מה זה הצום הזה.

So, Gedaliah was a righteous governor of Judea, placed as such by Nebuchadnezzar, the Babylonian king who conquered Jerusalem, brining about the destruction of the 1st Temple in 586BCE. Nebuchadnezzar, who already killed and exiled most of the Jews, left Gedaliah to be in charge of the those few who were left.

אז, גדליהו היה מושל צדיק של יהודה, שהוצב ככזה על ידי נבוכדנאצר, המלך הבבלי שכבש את ירושלים, וזה שגרם לחורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס. נבוכדנאצר, שכבר הרג והגלה את רוב היהודים, השאיר את גדליהו כאחראי על אותם מעטים שנותרו.

We can imagine that this was an incredibly tumultuous time, and as happens often, others in the area, saw an opening. Sometime after the destruction (there are disagreements when exactly this took place, whether later that year or a few years after), the king of neighboring Ammon, where today is Jordan, sent Yishmael ben Nataniah, a Judean as well, to kill Gedaliah.

אנו יכולים לדמיין שזו הייתה תקופה סוערת ביותר, וכמו שקורה לעתים קרובות, אחרים באזור ראו הזדמנות. מתישהו לאחר החורבן (יש חילוקי דעות מתי בדיוק זה קרה, בין אם מאוחר יותר באותה שנה או כמה שנים לאחר מכן), מלך עמון השכן, שבו נמצאת היום ירדן, שלח את ישמעאל בן נתניה, יהודי גם הוא, להרוג את גדליהו.

Gedaliah was warned but didn’t want to believe it. When Yishmael and his people came to Gedaliah’s location (in the town of Mitzpah, possibly north of Jerusalem), they were welcomed which made it easier yet for them to murder Gedaliah along with most of the Jews who had joined him and some Babylonians whom the Babylonian king had left with Gedaliah.

גדליה הוזהר אך לא רצה להאמין. כאשר ישמעאל ואנשיו הגיעו למיקומו של גדליהו (בעיר מצפה, אולי מצפון לירושלים), הם התקבלו בברכה, מה שהקל עליהם לרצוח את גדליה יחד עם רוב היהודים שהצטרפו אליו וכמה בבלים אשר המלך הבבלי השאיר עם גדליהו.

Fearing the ramifications of the king’s chosen ruler’s death, most remaining Jews fled to Egypt, against G-d’s clear instructions, conveyed by the prophet Jeremiah. Going back to Egypt, which is forbidden and viewed negatively, is compared to withdrawing from history. It’s like a grown person struggling to get back to his mother’s womb…

מחשש להשלכות מותו של השליט הנבחר, רוב היהודים שנותרו ברחו למצרים, נגד הנחיותיו הברורות של אלוקים, שהעביר הנביא ירמיהו. החזרה למצרים, האסורה והנחשבת שלילית, מדומה לנסיגה מההיסטוריה. כמו אדם מבוגר שנאבק לחזור לרחם אמו…

It’s important to note that Yishmael too, had a story: he came from a royal family, although indirectly (through his mother or another woman, and not through his father). Of The legitimate kings of Judea, one was dead (Tzidkiyahu) and the other one – in exile (Yehoyachin). Frustrated Yishmael, who couldn’t get his hands on the rulership thus far, saw an opportunity to seize.

חשוב לציין שגם לישמעאל היה סיפור: הוא הגיע ממשפחת מלוכה, אם כי לא ישירות (דרך אמו או אישה אחרת, ולא דרך אביו). מבין מלכי יהודה הלגיטימיים, אחד מת (צידקיהו) והשני – בגלות (יהויכין). ישמעאל המתוסכל, שלא הצליח לשים את ידיו על השלטון עד כה, ראה כאן פתח.

Also important, is the connection to the king of Ammon as the Ammonites are heirs of Lot, Abraham’s nephew, and there was possibly some frustration there too, which we see in various Biblical stories (for example, Bil’am, sent by the Moabite king Balak, trying to seize the leadership from Moses, and more).

חשוב גם הוא הקשר למלך עמון כיוון שבני עמון הם יורשיו של לוט, אחיינו של אברהם, ואולי גם שם היה תסכול כלשהו, שאנו מוצאים את ביטויו בסיפורים מקראיים שונים (למשל, בלעם, שנשלח על ידי המלך מואב בלק, מנסה לתפוס את ההנהגה ממשה ועוד).

In the end, this chain of events brought about the conclusion of Jewish life in the Land of Israel for the next 70 years. Gedaliah’s assassination, and its commemorating fast stands, therefore, for our internal fighting as a cause for leaving the Land.

בסופו של דבר, השתלשלות אירועים זו הביאה לסיום החיים היהודיים בארץ ישראל ל- 70 השנים הבאות. רצח גדליה, והנצחת הצום שלו מדברים על היריבויות הפנימיותת שלנו כגורם לעזיבת הארץ.

We can ask, why at all fast today, when we are back in the Land and there’s a Jewish state? These questions have been raised since 1949… the chief rabbis decided that since the Temple has not yet been built, we still need to fast. But maybe there’s more.

אנחנו יכולים לשאול, למה בכלל לצום היום, כשחזרנו לארץ ויש מדינה יהודית? השאלות הללו מועלות מאז 1949 … הרבנים הראשיים החליטו שמכיוון שבית המקדש טרם נבנה, אנחנו עדיין צריכים לצום. אבל אולי יש כאן יותר מזה.

This fast takes place during the days between Rosh Hashana and Yom Kippur, known as “The Ten Days of Repentance”. What are we repenting for?? Sins! A sin in Hebrew is a chet, and comes from the word, lehach’ti, literally meaning, to miss the mark. A “sin” in that sense is a disconnect – between a person and G-d, between a person and the people around them. The murder of Gedaliah is the end of – or, at least a major break in – the cohesiveness of the Peoplehood and the beginning of greater individuality, and a transition from living in and on the Land, to living in Exile.

הצום הזה קורה בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, בתקופה המכונה “עשרת ימי התשובה”. על מה אנחנו חוזרים בתשובה?? חטאים! חטא בעברית בא מהמילה, להחטיא, שפירושה, להחמיץ את המטרה. “חטא” במובן זה הוא ניתוק – בין אדם לאלוהים, בין אדם לאנשים שסביבו. רצח גדליה הוא סופה של – או, לפחות שבר גדול – בלכידות של העם ותחילת האינדיבידואליות הגדולה יותר, ומעבר מהחיים על הארץ ובארץ, לחיים בגלות.

Rav Kook says that the Hebrew word for a fast day, tzom is a the beginning of the word tzomet, an intersection, a place to reconnect — from separation to togetherness; from exile to in the Land; from caring just about ourselves to caring about each other. There’s no doubt, we longer live in the same, extreme situation as back then, but It’s also not hard to see how we still have lots to learn and remember from those days which we can apply to our own times.

הרב קוק הסביר שהמילה העברית “צום” היא תחילתה של המילה “צומת”, שהוא מקום להתחבר מחדש – לעבור מפרידה ליחד; מהגלות לארץ; להפסיק לדאוג כל אחד לעצמו ולהתחיל לדאוג אחד לשני. אין ספק שאנחנו לא במצב קיצוני כמו אז, אבל לא קשה לראות איך נשאר לנו הרבה ללמוד ולזכור מאותה התקופה גם לימינו אנו.

*******

I love Moshe in this Torah portion of Vayeylech, and think of him often. At 120 years old, he walks. And not for his own musing, but in order to speak to the People “all these things” (Deuteronomy 31:1). Couldn’t they come to him? Didn’t anyone think, ‘oh, Moshe is getting old, we should try to hear as much Torah from him as possible, let’s all go to him and sit at his feet”…

אני אוהבת את משה בפרשת השבוע זו, “וילך”, וחושבת עליו לעתים קרובות. בגיל 120 הוא הולך. ולא בגלל שהוא טרוד במחשבותיו, אלא כדי לדבר עם העם “את כל הדברים האלה” (דברים לא:א). למה הם לא יכלו לבוא אליו? האם אף אחד לא חשב, ‘הו, משה מזדקן, עלינו לנסות לשמוע ממנו כמה שיותר תורה, בואו ניגש אליו ונשב לרגליו”…

Instead, the humblest person we know of, goes to them. And we too learn to walk; to get up and go; to not sit around and wait for things to happen, but to act, and even if we can’t complete the task, at least – a beginning.

במקום זה, האדם הענו ביותר שאנו מכירים, הולך אליהם. וממנו גם אנחנו לומדים, לקום וללכת; לא לשבת ולחכות שדברים יקרו, אלא לעשות, גם אם לא עליך המלאכה לגמור, לפחות – התחלה.


At 120, he also writes the Torah, coincidentally (or not), with the same Torah portion he “walks”, possibly to hint at a connection between the constant movement needed – not a speedy, sprint run but not a standstill either. Rather – a walk. Halacha, Jewish Law, is also from the same root as Vayelech. When I walk along the trails of my childhood, I think of what he’s left us: to stay in motion; to flow; to trust the path ahead.

בגיל 120, הוא גם כותב את התורה, במקרה (או לא), עם אותה פרשה שבה הוא “הולך”, אולי כדי לרמוז על קשר בין התנועה המתמדת הדרושה – לא ריצה מהירה אבל גם לא עצירה. אלא – הליכה. שמה של ה”הלכה” היהודית, גם היא מאותו שורש של “וילך”. כשאני הולכת לאורך הנופים של ילדותי, אני חושבת על מה שהוא משאיר לנו: להיות בתנועה, לזרום, לבטוח בשביל שלפנינו.

*******

Driving late at night, Rabbanit Yemima Mizrachi’s voice on the radio, correcting a familiar title: Let’s not call these days “The Ten Days of Repentance (teshuva)”, but the “Ten Days of Passion” (teshuka). We need to be all about “finding and founding” our passion; not merely “return”, “come back”, “repent”, but be wholly (and holy) passionate about life, being and doing, and about connecting – with oneself, others, the Holy One… may we merit.

נוהגת בשעת לילה מאוחרת וכמו משום מקום, קולה של הרבנית ימימה מזרחי ברדיו מתקנת כותרת: במקום “עשרת ימי תשובה” נקרא לימים האלה “עשרת ימי תשוקה”, הכל צריך להיות בענין למצוא ולהמציא את התשוקה. לא רק “לחזור”, “לשוב”, “לכפר”, אלא להיות לגמרי בתוך תשוקה – לחיים, להוויה ועשיה, לחיבור עם עצמי, אחרים, הקב”ה… הלוואי ונזכה.

Shabbat Shalom & Shana Tova !  שבת שלום ושנה טובה

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to The Ten Days of Repassion…. עשרת ימי תשוקה…

  1. Kara Aharon says:

    צום גדליה רלוונטי היום כמו תמיד. אני לא בטוחה שאפשר להגיד שאנחנו לא במצב קיצוני כמו אז, רצח פוליטי היה בעידן הנוכחי והאיום עוד קיים.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s