Not long ago, I celebrated my grandmother’s 133^rd birthday… my grandmother was an amazing woman. She was like that when I was little and she’s getting better ever since…. When she was 80 years old, having lived in Israel already for more than 30 years, she finally decided to take a tutor and this time “really” learn Hebrew… even in her later years, and after a number of tragedies, she continued to invite and go out for “café und kuchen” (afternoon customary coffee and cake, at 4 o’clock, exactly!) with her friends, in the Yekkes (German Jews) coffee shops and excellent bakeries of the Carmel, in her ironed dresses (blue with white dots, of course), white gloves, appropriate hand bag…

לא מזמן, חגגתי את יום הולדתה ה-133 של סבתא שלי… סבתא שלי הייתה אישה מדהימה. היא הייתה כזו כשהייתי קטנה ומאז היא רק הולכת ומשתפרת. כשהייתה בת 80, לאחר שכבר היתה בישראל יותר מ-30 שנה, היא סוף סוף החליטה לקחת מורה פרטית והפעם “על אמת” ללמוד עברית “כמו שצריך”… גם בשנותיה המאוחרות, ואחרי לא מעט טרגדיות, המשיכה להזמין ולצאת עם חברותיה ל”קפה אונד קוכן” (קפה ועוגה של 4 אחהצ, “בדיוק”), בבתי הקפה של היקים ובמאפיות המצוינות של הכרמל, בשמלות המגוהצות שלה (כחול כהה עם נקודות לבנות, כמובן), כפפות לבנות, תיק מתאים…

I remember during the Six Day War, between the wailing sirens, my mom sent me to get her to come and sit with us in the moldy, rancid storage room turned into a bomb-shelter, with us sitting on boxes, old furniture, dusty, unidentified stuff and each other. I find her next to her green felt table, a game of solitaire spread in front of her, the shiny card in her manicured hands; steam rising from the glass teacup on a saucer, a biscuit nearby. “Omi, Omi”, I cry out, fearful, “komm schon, komm schon” (come already)… she shakes her head: “I survived World War I; I survived World War II; I survived the War of Independence -and”… she takes a deep breath, perhaps hesitating to mention, my grandfather whom I am named after, her husband’s early, untimely passing. “If He”, she looks up, “wants to take me now, He can come right here, because I’m not going anywhere”.

אני זוכרת במלחמת ששת הימים, בין הצפירות המייללות, אמא שלי שלחה אותי להביא אותה לבוא ולשבת איתנו במחסן העבש והמעופש שהפך למקלט, כשאנחנו יושבים על ארגזים, רהיטים ישנים ומאובקים, דברים לא מזוהים ואחד על השני. אני מוצאת אותה ליד שולחן הלבד הירוק שלה, משחק הסוליטר פרוס לפניה, הקלפים הבוהקים בידיה המטופחות; אדים עולים מכוס הזכוכית בה מזגה לעצמה תה, עוגיה על הצלוחית ליד. “אומי, אומי”, אני צועקת בפחד, “קום-שון, קום-שון” (בואי כבר)… היא מנידה בראשה: “שרדתי את מלחמת העולם הראשונה; שרדתי את מלחמת העולם השנייה; שרדתי את מלחמת העצמאות – ו”… היא נושמת עמוק, אולי מהססת להזכיר, את סבי שעל שמו אני קרויה, בעלה שנפטר בטרם עת. “אם הוא”, היא נדה במבטה אל-על, רוצה לקחת אותי עכשיו, הוא יכול לבוא לכאן, כי אני לא הולכת לשום מקום”.

My grandmother was not religious in the way people nowadays think of “religious”: the hat, suit, length of skirt… none of those were issues in a world that anyway didn’t even dream of going out, even outside the bedroom door let alone anywhere else, without a hat, suit, long skirt, and was always anständig und ordentlich. Her religiosity was her relationship with “der liebe Gott”. He was present, all the time. After each visit, when it was time for goodbye (and she lived next door, mind you, so not like we didn’t see each other almost daily), she would tell me: Geh mit Gott, damit du nicht alleine gehst (go with G-d so you don’t go alone).

סבתא שלי לא הייתה דתייה כמו שאנשים חושבים בימינו על “דתי”: כובע, חליפה, אורך החצאית… שום דבר מהדברים האלה לא היה ענין בעולם שממילא אף אחד בו לא חלם לצאת החוצה, אפילו מחוץ לדלת חדר השינה, שלא לדבר על כל מקום אחר, בלי כובע, חליפה, חצאית ארוכה, ותמיד היה “אנשטנדיג אונד אורדנטליש” (הגון ומסודר). הדתיות שלה הייתה מערכת היחסים שלה עם “דר ליבה גוט” (האלוהים היקר). הוא היה נוכח, כל הזמן. אחרי כל ביקור, כשהגיעה שעת הפרידה (והתראינו כמעט כל יום), הייתה אומרת לי

Geh mit Gott, damit du nicht alleine gehst לכי עם אלוהים כדי שלא תלכי לבד.

I think about her with this week’s Torah portion; with the strong women who open the Book of Exodus without whom our People would not have survived slavery, the exodus or the journey: “due to righteous women, our People were delivered” (Talmud, Sota 11:b, Midrash Rabba 1:12), telling us about their active optimism, not that of delirious hope but that of down to earth faith and action. I think of her Exodus; what it was like to leave the ‘cultured’ Berlin and come to this hot, dusty “Levant”…

אני חושבת עליה עם פרשת השבוע הזה; עם הנשים החזקות הפותחות את ספר שמות, ספר “יציאת מצרים”, שבלעדיהן לא היה עמנו שורד את העבדות, את היציאה לחופשי או את המסע: “בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל…” (תלמוד, סוטה יא, ב, מדרש רבה א, יב). ), כשהטקסט מספר לנו על האופטימיות הפעילה שלהם, לא זו של תקווה הזויה, אלא זו של אמונה ופעולה ארצית. אני חושבת על יציאת מצרים שלה, איך זה היה לעזוב את ברלין ה”תרבותית”, לבוא ל”לבנט” החם והמאובק…

And I think her when I read of Moses getting to the Burning Bush. Doubtful and hesitant, he asks (Exodus 3:11-12):

ואני חושבת עליה כשאני קוראת על משה שהגיע אל הסנה הבוער. מפקפק ומהסס, הוא שואל (שמות ג, יא-יב):

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃

But Moses said to God, “Who am I that I should go to Pharaoh and free the Israelites from Egypt?”

He so wants G-d’s reassurance!! Can’t God just throw in a little “don’t worry, be happy, yiheye beseder”? ‘Everything will be ok’? But everything will not be ok! It will take a long time before it’s “ok”, and will it actually be “ok”? for Moses?? for future generations? how “future”? By who’s standards is this “ok”?? Therefore, all He can say is:

הוא כל כך רוצה את האישור של ה’!! אלוהים לא יכול לזרוק איזה “אל תדאג, היה מאושר, יהיה בסדר”? ‘הכל יהיה בסדר’? אבל הכל לא יהיה בסדר! ייקח הרבה זמן עד שיהיה אפילו קרוב ל”בסדר”, ובכלל, של מי ה”בסדר” הזה? זה עבור משה? זה עבור העם? בעתיד הרחוק? כמה רחוק?? לכן כל מה שהקב”ה יכול לומר זה:

וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ך וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת ….

And He said, “I will be with you; that shall be your sign…

This expression, “I will be with you” repeats with Isaac (Genesis 26:3) and Joshua (Deuteronomy 31:23) and with Gideon (Judges 6:14-15) and with David (Samuel II. 7:9), and is possibly the most strengthening, comforting expression G-d can tell anyone: ‘I can’t promise you everything will be ok; I can’t promise anything will be “ok”; sometimes my “ok” and your “ok” are just very different; But I can promise you, I will be with you, and you won’t be alone. And at the end of the day, this feeling of not alone, is maybe the best blessing anyone can hope for.

הביטוי הזה, “כי אהיה עמך” חוזר על עצמו עם יצחק (בראשית כ”ו, ג) ויהושע (דברים ל”א, כ”ג) ועם גדעון (שופטים ו, י”ד-טו) ועם דוד (שמואל ב’ ז, ט). והוא אולי הביטוי המחזק והמנחם ביותר שה’ יכול לומר לאדם: אני לא יכול להבטיח לך ש”הכל” יהיה בסדר; אני לא יכול להבטיח שמשהו יהיה “בסדר”; לפעמים, ה”בסדר” שלי וה”בסדר” שלך הם דברים מאד, מאוד שונים; אבל אני יכול להבטיח לך, שאני אהיה איתך. שאתה לא תהיה לבד. ובסופו של דבר, התחושה הזו של לא להיות לבד, היא אולי הברכה הטובה ביותר לה אפשר לקוות.

שבת שלום SHABBAT SHALOM