Last week, Moses & Aaron came to Pharoah with this request (Exodus 5:1-3):

בשבוע שעבר, משה ואהרון באו לפני פרעה בבקשה זו:

וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה’ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר…. נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽה’ אֱלֹהֵ֔ינוּ….

Afterward Moses and Aaron went and said to Pharaoh, “Thus says the HASHEM, the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness…. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the HASHEM our God…

But this week, it’s a different story. And while I know the whole Torah is equally important, the opening of this week’s Torah portion has some of the most important “equally important” verses. And so it says (Exodus 6:2-8):

ואילו השבוע, זה סיפור אחר. ובה בשעה שאני יודעת שכל התורה כולה חשובה באותה מידה, הפתיח לפרשת השבוע הזה מכיל כמה מהפסוקים החשובים הכי חשובים שיש. וכך נאמר (שמות ו:ב-ח):

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה’…. לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה’ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה’ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה’׃

God spoke to Moses and said to him, “I am the Hashem…. Say, therefore, to the Israelite people: I am the Hashem. I will free you from the labors of the Egyptians and deliver you from their bondage. I will redeem you with an outstretched arm and through extraordinary chastisements. And I will take you to be My people, and I will be your God. And you shall know that I, the Hashem, am your God who freed you from the labors of the Egyptians. I will bring you into the land which I swore to give to Abraham, Isaac, and Jacob, and I will give it to you for a possession, I the Hashem.”

What happened to the three-days-celebration in the desert? Perhaps it was good opening for the first discussion with Pharaoh, and perhaps it was a good first step for the people to be reminded of who they are: “normal”, “like everybody”, a little “religious”, with a belief, a faith, some rituals and practices; all we want is to go and enjoy our holiday, and we’ll be right back to be your trusted slaves…

מה קרה לחגיגת שלושת הימים במדבר? אולי זו היתה התחלה טובה לדיון הראשון עם פרעה, ואולי זה היה צעד ראשון טוב עבור בני-ישראל, להזכיר להם מי הם: “נורמליים”, “כמו כולם”, קצת “דתיים”, עם אמונה, כמה טקסים ומנהגים; כל מה שאנחנו רוצים זה ללכת וליהנות מהחג שלנו, ומיד נחזור להיות העבדים הנאמנים  שלך…

But now that Pharaoh said no, the “real” story can come out: we are not just another “faith”; we are a nation. And we have our own homeland. And that’s where we’re going. In the words of Rabbi Nachman, wherever we are, and no matter what we’re doing, that’s where we’re going to.

אבל עכשיו, כשפרעה אמר לא, הסיפור ה”אמיתי” יכול לצאת החוצה: אנחנו לא עוד סתם “אמונה”; אנחנו אומה. ויש לנו מולדת משלנו. ולשם אנחנו הולכים. כדברי רבי נחמן, “לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל”. היכן שאנו נמצאים, ולא משנה מה אנו עושים, לשם אנו הולכים.

Are you sure you want to write this??… Not very popular! It’s better to teach how the Exodus is personal, and happens to all of us; each one of is seeking to break our own chains of bondage, and we can only do so one step at a time… That is, of course, true. It’s also true that the Expdus has a general, common story; all people who are in some form of bondage can relate to it, and sing “let my people go”. But we’ve kept the rest of the verse almost secret, and we’ve done this for so long, that we ourselves, forgot who we are and what’s our mission. Yes, we have a spiritual message that’s suitable for all; yes, we have religious practices, and we like celebrating our holidays. No, that’s not all we are. We are a family. And we’re going home.

האם את בטוחה שאת רוצה לכתוב את זה??… זה לא מאוד פופולרי! עדיף ללמד כיצד יציאת מצרים היא אישית, וקורית לכולנו; כל אחד מאיתנו מבקש לשבור את שרשראות השעבוד האישיות שלנו, ואנחנו יכולים לעשות זאת רק צעד אחד בכל פעם… זה, כמובן, נכון וחשוב. זה גם נכון שליציאת מצרים יש פן כללי ומשותף; כל האנשים שנמצאים בצורה כלשהי בשעבוד יכולים להתייחס אליו, ולשיר “לט מיי פיפל גו”. אבל את שאר הפסוק שמרנו כמעט בסוד, ועשינו את זה כל כך הרבה זמן, עד שאנחנו בעצמנו שכחנו מי אנחנו ומה הייעוד שלנו. כן, יש לנו מסר רוחני שמתאים לכולם; כן, יש לנו מנהגים דתיים, ואנחנו אוהבים לחגוג את החגים שלנו. לא, זה לא כל מה שאנחנו. אנחנו משפחה. ואנחנו הולכים הביתה.

*******

The exciting and fun Tractate Megillah we read at this time, throws in all sorts of things on top the expected Purim on its twists and turns. One of them is the explanation for the order of the Amida prayer. The Amida, known in its nick-name “shmone-esre”, which means 18, has (of course!) in its daily order 19 blessings. The 9^th blessings is birkat hashanim, the blessing of the Land, and the 10^th is the ingathering of exile. Tells us the Talmud:

מסכת מגילה המרגשת והמהנה שאנו לומדים בזמן הזה, זורקת לנו כל מיני דברים מעבר לנושא חג הפורים הצפוי, על עלילותיו. אחד מהם הוא ההסבר לסדר תפילת העמידה. לעמידה, הידועה בכינויה “שמונה-עשרה” (18), יש (כמובן!) בסדר היומי שלה 19 ברכות. הברכות ה-9 היא ברכת השנה, ברכת הארץ, וה-10 היא קיבוץ הגלויות. אומר לנו את התלמוד:

וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״….

The Gemara asks: And why did they see fit to institute that one says the blessing of the ingathering of the exiles after the blessing of the years? As it is written: “And you, O mountains of Israel, you shall shoot forth your branches, and yield your fruit to My people Israel; for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8), which indicates that the ingathering of the exiles will follow after Eretz Yisrael is blessed with bountiful produce….

Meaning, the increase of trees and especially fruit trees, and the agricultural revival, is the sign of upcoming redemption. I’m not saying “The” redemption. I am staying away from prophecy. But I am a student of Jewish history and we can see the last 150 years: the establishment of the kibutzim & moshavim; the plantings of the Jewish National Fund… by 1948, the JNF, founded in 1901, already planted close to 5.5 million trees in Israel, and more.

כלומר, ריבוי העצים ובעיקר עצי פרי, והתחייה החקלאית בארץ, הם הסימן לגאולה הקרובה. אני לא אומר “ה”גאולה. אני מתרחקת מנבואה. אבל אני סטודנטית להיסטוריה יהודית ואפשר לראות את 150 השנים האחרונות: הקמת הקיבוצים והמושבים; נטיעות הקרן הקיימת… עד-1948 כבר נטעה קק”ל, שנוסדה ב-1901, קרוב ל-5.5 מיליון עצים בישראל ועוד.

Rav Kook wrote: Agriculture for all people is a simple economical necessity… but this People who’s guiding theme is holiness and their Land and language are holy… agriculture is also seeped in holiness.

כתב הרב קוק: החקלאות, הלוא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט…. אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קודש קדשים. וארצו ושפתו וכל ערכיו כולם קודם הם… הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש…

I like that it comes up in daf yomi right before Rosh Hodesh Shvat, and the upcoming Tu Bishvat celebrations. Tu Bishvat, the “birthday of the trees”, by some “coincidence” is also the day the Knesset marks its birthday, having had its first gathering on that day in 1949.

אני אוהבת שזה עולה בדף היומי ממש לפני ראש חודש שבט, וחגיגות ט”ו בשבט המתקרבות. ט”ו בשבט, “יום ההולדת של העצים”, הוא גם, ב”צירוף מקרים” כלשהו, היום בו מציינת הכנסת את יום הולדתה, לאחר שהתכנסה לראשונה באותו יום ב-1949.

Back in Egypt, Joseph thought we can make it work in a foreign country; we’ll just take a little piece of space here on the side, make no trouble, and be “ok”. He was right. For a while. But history has shown over and over again, that this is not our long term plan. SO much so, that in just a few chapters, we’ll take his bones, and bring them to the Land of Israel, where they are to this very day.

עוד במצרים, יוסף חשב שנוכל להסתדר במדינה זרה; אנחנו פשוט ניקח חתיכת מקום קטנה כאן בצד, לא נעשה בעיות, ונהיה “בסדר”. הוא צדק. לזמן מה. אבל ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שזו לא התוכנית ארוכת הטווח שלנו. עד כדי כך, שבעוד כמה פרקים, ניקח את עצמותיו, ונביא אותם לארץ ישראל, שם הם נמצאות עד עצם היום הזה.

Shabbat Shalom – שבת שלום