| The Hebrew word for “ladder”, sulam, appears only once in the entire Bible: “And he dreamed, and behold, a ladder was placed towards the ground, and its top reached towards heaven, and behold, the angels of Gd ascending and descending on it” (Genesis 28:12). In various pictures, the ladder appears to be a pretty “normal” ladder, but the Talmud (Chulin 91:b) tells us that the width of the ladder was 8000 parsot! One parsa = about 4 km, that is, the whole ladder is 32 km wide. How did the Talmud arrive at such numbers? Because it is written, that angels ascend and descend, that is, from the fact that the word “angels” is in the plural, we understand that here there are at least two together next to each other: one couple ascending, and one – descending. And in the book of Daniel (10:16) an angel is mentioned who was 2000 parsa and if there are four (two ascending and two descending), then the width of the ladder is 8000 persa. I believe the Talmud does not encourage us to try and build this ladder, but perhaps wants to tell us that there is something very special here. Indeed, this is definitely no ordinary ladder. It is a symbol of the connection between heaven and earth. | המלה “סלם” מופיעה רק פעם אחת בתנ”כ כולו: ” וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ” (בראשית כח:יב). בציורים שונים, נראה שהסולם הוא סולם די “רגיל”, אבל התלמוד (חולין צא:ב) מספר לנו שרוחב הסולם היה 8000 פרסות!! פרסה אחת = כ-4 קמ, כלומר כל הסולם 32 קמ רוחב. איך הגיע התלמוד למספרים שכאלה? כי כתוב, שמלאכים עולים ויורדים, כלומר, מתוך זה שהמילים הן בריבוי, אנחנו מבינים שיש כאן לפחות שניים ביחד זה לצידו של זה שעולים, ואותו הדבר – שיורדים. ובספר דניאל (י,ו) מוזכר מלאך שהיה 2000 פרסה ואם יש ארבעה (שניים עולים ושניים יורדים), הרי רוחב הסולם הוא 8000 פרסה. אני מעריכה שהתלמוד לא מעודד אותנו לנסות לבנות את הסולם הזה, אבל אולי רוצה להגיד לנו שיש כאן משהו מיוחד ביותר. בשום אופן, זה אינו סולם רגיל. זהו סמל לחיבור בין שמים וארץ. |
| Further more: It is written that the ladder is placed “towards the earth”, so not on the earth itself. And – “towards heaven”, so directed to and not quite touching… Rav Sherki quotes Professor Naher who used to say that actually “two ladders are described here – one in heaven and the other in the earth, and the two do not touch each other. In order to move from ladder to ladder – from the immanent to the transcendent, a person must go through a kind of leap, a kind of jump, a kind of internal rupture that must be overcome” . This is Jacob. Jacob in the next Torah portion will become “Israel”, and unlike his forefather, all his sons will be for the “Children of Israel”, that is, us. Jacob is the one who will say, “Now I’ve become two camps” (32:11). No longer just kindness or justice and strength,a s were Abraham and Isaac, but a combination of both. How do we do that? Yes… | עוד: כתוב שהסולם מוצב “ארצה”, כלומר, בכוון הארץ ולא על הארץ עצמה. גם “השמימה”, כלומר הסולם מכוון כלפי שמים. רב שרקי מצטט את פרופסור נהֵר שהיה אומר ש”מתוארים כאן שני סולמות – האחד בשמים והאחר בארץ, ושניהם אינם נוגעים זה בזה. כדי לעבור מסולם לסולם – מן האימננטי לטרנסצנדנטי, על האדם לעבור מין דילוג, מין קפיצה, מין קרע פנימי שיש לעבור”. זהו יעקב. יעקב שבפרשה הבאה יהיה ל”ישראל”, ושלא כמו אבותיו, כל בניו יהיו ל”בני ישראל”, למי שאנחנו. יעקב הוא זה שיגיד, “עתה הייתי לשני מחנות” (לב:יא). לא עוד רק חסד, או רק דין וגבורה, אלא שילוב של שניהם. איך עושים את זה? כן… |
| The Torah portion is full of fascinating events, and throughout it, Jacob shares with us the challenges of life in exile, from his encounter with the shepherds at the well, and the deceptions of his father-in-law, whether at the double wedding, or before their departure, when Jacob asks to be paid for his work, and Lavan, both agrees and tries to remove the flock discussed from under Jacob’s eyes. Indeed, it’s time to go back home, and not a minute too soon. | הפרשה עמוסה אירועים מרתקים, ולכל אורכה יעקב משתף אותנו באתגרי החיים בגלות ממפגשו עם הרועים ליד הבאר, והרמאויות של חמו, בין אם בחתונה הכפולה, ובין אם לפני עזיבתם, כשיעקב מבקש לקבל שכר על עבודתו, ולבן, גם מסכים וגם מנסה לסלק את הצאן המדובר מתחת לעיניו של יעקב. הנה, אכן, הגיע הזמן לחזור הביתה, ולא דקה מוקדם מידי. |
| But, in exile he also meets Rachel. and Leah. And they give birth to his sons and daughter. Is this the source of his crying when he meets Rachel? Understanding how difficult it is to contain it all? The Babylonian Talmud was written in exile. The Mishnah, Zohar, Shulchan-Aruch – in the Land of Israel. Rashi, a great biblical commentator, lived in France. Others lived in the Land or tried to reach it, even if only to die and be buried here. The tension between being in the land and being abroad has been with us ever since and to this day. When Gd says to Jacob at the end of the dream (at the beginning of the passage) : “And I will return you to this Land” (Genesis 28:15), we understand that exile is a temporary situation, at times – a necessity, at times – a real rescue. Good things also happen there, and yet, in spite of everything, it is not the optimal, ideal form of existence of the Jewish people. Even if it lasts for many days, eventually we will wake up from the dream and return home. | אך, בגלות הוא גם פוגש את רחל. ואת לאה. והם יולדות לו את בניו ובתו. האם זה מקור הבכי שלו במפגש עם רחל? ההבנה כמה קשה להכיל את הכל? התלמוד הבבלי נכתב בגלות. המשנה, הזוהר, השלחן-ערוך – בארץ ישראל. רש”י, גדול פרשני מקרא, חי בצרפת. אחרים חיו בארץ או ניסו להגיע אליה, גם אם רק כדי למות ולהקבר בה. המתח בין להיות בארץ ובחוץ, נמצא איתנו מאז ועד היום. כאשר ה’ אומר ליעקב בסוף החלום (בתחילת הפרשה): “והשיבותיך אל האדמה הזאת” (בראשית כ”ח, טו), אנחנו מבינים שהגלות היא מצב זמני, לעיתים הכרח, לעיתים – הצלה ממש. גם דברים טובים קורים בה, ואף על פי כן ולמרות הכל, היא לא צורת הקיום האידיאלית והאופטימלית של העם היהודי. גם אם תמשך ימים רבים, בסוף נתעורר מהחלום ונחזור הביתה. |
| At the end of this portion, Jacob makes a covenant with Lavan, his uncle, the father of his wives and the grandfather of his children. Lavan, as his name suggests (“white” in Hebrew), bids farewell to Jacob just before the red sun would rise on him (Jacob) again (32:32). Lavan calls the place of the covenant by its Aramaic name, “Yegar Sahaduta“, while Jacob calls it “Gal’ed“, in Hebrew. A bit reminiscent of the Passover Haggadah, where we also begin in Aramaic (“Ha Lachma Ania“) and end in Hebrew (“next year in Jerusalem”). The transition between Aramaic and Hebrew reflects the transition between the life of exile and diaspora, to redemption (in Hebrew, gola & ge’ula), but this is not a one-time transition. The ability to use different languages is an expression of the ability to live in more than one world. In the end, exile is not our home, there is no doubt about that. Home is in the Land of Israel, and yet… Like Jacob, we too are invited to learn how to live – and thrive – in more than one world. | בסוף הפרשה, יעקב כורת ברית עם לבן, דודו, אבי נשותיו וסב ילדיו. לבן, שכשמו כן הוא, נפרד מיעקב רגע לפני שהשמש האדומה תזרח עליו שוב (לב:לב). את מקום הברית לבן מכנה בשמו הארמי, “יגר סהדותה”, בשעה שיעקב קורא לו “גלעד”, בעברית. קצת מזכיר את ההגדה של פסח, שגם שם אנחנו מתחילים בארמית (“הא לחמא עניא”) ומסיימים בעברית (“לשנה הבאה בירושלים”). המעבר בין ארמית לעברית משקף את המעבר בין חיי גלות וגולה, לגאולה, אבל זהו לא מעבר לבלי שוב. היכולת להשתמש בשפות שונות היא ביטוי ליכולת לחיות ביותר מעולם אחד. בסופו של דבר, הגלות איננה הבית שלנו, בכך אין ספק. הבית הוא בארץ ישראל, ועדיין. כמו יעקב, גם אנחנו מוזמנים ללמוד איך לחיות – ולשגשג – ביותר מעולם אחד. |
שבת שלום – Shabbat Shalom
Torah & more... תורה ועוד 