תורה וטיולים עם פרשת דברים: “אחד עשר יום מחורב”…
| Once again Moshe is about to say his farewell words, and again he reminds me of the opening scene in the movie “Hair” when Claude Hopper-Bukowski and his father are walking – more shuffling – towards the bus stop. It’s Vietnam War days, and Claude, is called to the recruiting office in New York City, which is almost farther from his home in Oklahoma than Vietnam itself. And so the father and the son, walk along. | שוב עומד לו משה להגיד את דברי הפרידה שלו ושוב הוא מזכיר לי את הסצנה הפותחת בסרט “שיער” כשקלוד הופר-בוקובסקי ואביו פוסעים – מדשדשים משהו – לעבר תחנת האוטובוס. הימים ימי למלחמת ויטנאם וקלוד, נקרא ללשכת הגיוס שבניו-יורק, רחוקה מביתו באוקלהומה כמעט יותר מויטנאם עצמה. וכך האב והבן, בדרכם. |
| – “You got all your stuff”? so the father – “Oh yeh”. – “When you get there, be sure to give us a call so we know where you are”, asks the father, knowing he’ll never be able to really know. – “Fine”, echoes the sons, their footsteps on the gravel, the rustic scenery around, the son flags the approaching bus. – “Let me give you some money”, the father searches through his pocket, pulling up his wallet. – “Oh, I’m ok” – “Just take it, the father counts a few bills, almost begging for his offering, perhaps the last one, to be accepted, hoping something tangible and physical will keep them connected, the residue of the fingers linger after they’re gone, “in case you run into any amount of trouble, you never know what can happen”, the father tries to insert some logic, in spite of the paradox in his words. – “Thank you”, the son, his gaze in the distance. – “Well boy”, a slap on shoulder, clearing his throat, chuckling, trying to comfort and barely can himself “It’s just the smart people who got to worry; the Lord will take care of them idiots”. He hugs his son awkwardly, disclosing the rarity of the gesture, “well, see you”. | “יש לך הכל”? שואל האב את בנו “כן, כן”. “כשתגיע, תרים לנו טלפון כדי שנדע איפה אתה”, מבקש האב, יודע שכבר לא יוכל אף פעם בדיוק לדעת. “בסדר”, מהדהד הבן, קול צעדיהם על החצץ, הנוף הכפרי ברקע, הבן מסמן לאוטובוס המתקרב. “בוא, אתן לך קצת כסף” מחטט האב בכיסו, מוציא ארנק. “לא צריך, אני בסדר”. “פשוט קח את זה”, האב מונה כמה שטרות, כמעט מתחנן שמנחתו, אולי האחרונה, תתקבל. שמשהו פיזי וממשי ימשיך ויחבר ביניהם, טביעות האצבעות ישארו אחרי לכתם, “למקרה שתתקל בכל מיני צרות, אף פעם אי אפשר לדעת”, מבקש האב להכניס הגיון בשיחה, למרות הפרדוקס בדבריו. “טוב, תודה”, הבן, מבטו רחוק. “טוב, ילד, אז”… האב טופח על שכמו, מכעכע, מגחך משהו, מנסה לנחם ובקושי מצליח את עצמו, “זה רק הפיקחים שצריכים לדאוג. אלוהים כבר יטפל בטמבלים”. הוא מחבק את בנו בגמלוניות, מסגיר את חוסר שגרת המחווה הזו. “טוב, אז… להתראות”. |
| According to tradition, the book we are starting this week is different from the four books beforehand, because what we have in our hands is actually Moses’ parting speech to the Children of Israel. But unlike Claude’s father, Moshe has a lot to say, so much that the book is called “D’varim”, things, or words, speeches, and also “Mishne Torah“, a secondary Torah. | לפי המסורת, הספר שאנחנו מתחילים השבוע שונה מארבעת הספרים שלפניו, כי מה שיש בידינו אלו ממש מילות נאום הפרדה של משה לבני-ישראל. אלא שבניגוד לאביו של קלוד, למשה יש הרבה מה לומר, כל כך הרבה שהספר נקרא “דברים“, וגם -“משנה תורה“. |
| But Moshe isn’t a movie star, and even in his 120th year, “his eyes were undimmed and his vigor unabated” (Deut 34,7), and he’s the only one about whom it says, “Never again did there arise in Israel a prophet like Moses—whom Hashem singled out, face to face” (34:10). Moses uses all his abilities to convey to the people what is important for them to know before entering the Land and living in it, an act that is, then as it’s today, full of challenges in all aspects. Because who, like Moses, knows that while we can have a good time and be successful and enjoy ourselves in many places in the world, only in the Land of Israel can we be, and live who we are to the fullest. | אבל משה הוא לא כוכב קולנוע, וגם בשנתו ה-120, “לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה” (דברים לד,ז) והוא היחיד ש”לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים” (לד,10). הוא משתמש בכל יכולתיו, להעביר לעם את מה שחשוב שידעו לפני הכניסה לארץ והחיים בה, מעשה שכאז כן היום, הוא מלא אתגרים מכל הבחינות. כי מי כמשה יודע, שבשעה שיכול להיות לנו טוב ואנחנו מצליחים ונהנים במקומות רבים בעולם, רק בארץ נוכל להיות ולחיות את מי שאנחנו בצורה הכי שלמה. |
| The Torah portion of Dvarim = Deuteronomy is usually read around the month of Av. According to our tradition, the Israelites left Egypt in the middle of the month of Nisan, and about seven weeks later, they stood before the giving of the Torah, on the 6th of Sivan. After the grandiose ceremony, Moses stayed on Mount Sinai for 40 days and 40 night, and returned with the tablets on the 17th day of Tammuz. As is known, on this day, when Moses came down from the mountain and saw the Golden Calf, the first tablets were broken, but let’s assume for a moment that there was no calf and the tablets were not broken. Moses would come down from the mountain happy and kind-hearted, and on the 18th of Tammuz, the Children of Israel would continue towards the Land of Israel, without any delays, “eleven days from Horev” as described in the opening verses of our portion (Deuteronomy 1:2). Since they left on the 18th of Tammuz and walked 11 days, they’d arrive on the 29th of Tammuz at the point of entry into the Land, exactly where they are now standing and listening to Moses speak. The next day, on Rosh Hodesh Av, the Israelites were to enter the Land and conquer it. The month of Av would have become our month of greatest joy, due us realizing who we are as a People and a nation in the Land Israel. No wonder, then, that in the middle of this strong month, whose sign is Leo, the king of the animals, we have Tu Be’av, the holiday of Love. | פרשת דברים נקראת בד”כ סביב חודש אב. לפי המסורת שלנו, בני ישראל יצאו ממצרים באמצע חודש ניסן, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר עם הלוחות ביום י”ז בתמוז. כידוע, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים, אבל נניח לרגע, שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” כפי שמתואר בפסוקים הפותחים את הפרשה שלנו (דברים א:ב). מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהגיעו ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו צריכים להכנס בני ישראל לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, בשל התממשות הווייתנו בעם וכלאום בארץ ישראל. לא פלא אם כך, שבאמצע החודש החזק הזה, שמזלו מזל אריה, מלך החיות, נמצא ט”ו באב, חג האהבה. |
| Unfortunately, for the time being, things did not work out that way. Instead of a month of joy, we are entering a period of mourning and remembrance for the destruction: the Israelites asked to send the spies who returned with a bad advise, and delayed entering the Land. The Temple – the first and the second – were destroyed, and other terrible tragedies happened to us, but, we know that our history is different and surprising more than any story that has ever been invented and is beyond all imagination, so that despite everything, “our hope is not lost”. | לצערנו, בנתיים לא כך הסתדרו הדברים. במקום חודש שמחה, אנחנו נכנסים לתקופת בכיה וזכרון לחורבן: בני ישראל בקשו לשלוח את המרגלים שחזרו עם עיצה מסכסכת, והתעכבו בכניסה לארץ. בית המקדש – הראשון והשני – חרבו, וטרגדיות נוראות אחרות קרו אותנו, אבל, אנחנו יודעים שההסטוריה שלנו שונה ומפתיעה מכל סיפור שאי פעם הומצא ומעבר לכל דמיון, כך שלמרות הכל, “לא אבדה תקוותנו”. |
| So – “eleven days from Horev”… where is Horev? The place is mentioned in several places in the Torah and this is how we get more details about it. For example, in the story of the burning bush, it is said, “And he came to Horev, the mountain of Gd” (Exodus 3:1). The Contras Chiba Yetera says that Moses came there to find pasture for the flock, meaning that there was pasture there and “a stream of water that came down from the mountain even in the summer, since the sin of the Golden Calf was in the month of Tammuz, and there (chapter 32) it’s written, “and he scattered it on the face of the waters” and so it is said (Deuteronomy 9:21) “to the stream coming down from the mountain.” But it was called Horev (dryness) because of the dry, parched region it was in, while the mountain itself was green, and since the blessing of Gd is visible on it, it’s called the mountain of Gd. Ibn Ezra thinks that “it’s called Horev because of the heat and that there was no rain there because it’s too far from Egypt (“three days journey”) and far from the Nile”, whereas Rebenu Bachye explained, “And why is its name Horev (also from the root – destroy)? From there distraction came to idolaters”, that is, the Giving of the Torah changed the way the entire world had been conducted until then. The Toldot Yitzchak on the Torah says that Moses deliberately sought “a holy place to bring Gd’s abundance to him… a dry, desolate place where there’s no one can disturb him”… Indeed, it is difficult for Mount Sinai, the place of receiving the Torah, has also a name like Horev, from root ch.r.b, from which we make – dryness, ruin, destruction (sword and carob tree too, whose fruit is shaped like a sword). In addition to the previous explanations, it’s possible that the name also indicates the need for a clean beginning – an empty place, without past, without “sediments” – before receiving the Torah. | אז – “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב”… איפה זה חורב? המקום מוזכר בכמה מקומות בתורה וכך מתחברים לנו פרטים נוספים עליו. למשל, בסיפור הסנה הבוער נאמר, “ויבוא אל הר האלוקים חורבה” (שמות ג,א). אומר הקונטרס חיבה יתרה שמשה בא לשם למצוא מרעה לצאן, כלומר שהיה שם מרעה ואפילו “נחל מים שירד מההר גם בימות הקיץ, שהרי חטא העגל היה בחודש תמוז ושם (פרק לב) כתוב “ויזר על פני המים” וכן נאמר (דברים ט,כא) “אל הנחל הירד מן ההר”. אבל נקרא חרב על שם האזור החרב והיבש שהוא נמצא בו, ואילו ההר עצמו היה ירוק, וכיון שניכרת עליו ברכת האלקים נקרא הר האלקים. אבן עזרא חושב ש”טעם חרבה מרוב החום שלא ירד שם גשם כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור רחוק על כן אין שם ליחה ותגבר בו היבשות”, ואילו רבנו בחיי, הסביר “ולמה נקרא שמו חורב? שמשם יצאה חורבה לעכו”ם”, כלומר, מתן תורה שינה את איך שהעולם כולו התנהל עד אז. התולדות יצחק על התורה, אומר שמשה בכוונה חיפש “מקום קדוש לשיבוא לו שפע אלהי… מקום חרב שאין שם בני אדם שיטרידו עיונו”… אכן, קשה שלהר סיני, מקום קבלת התורה, יש שם כזה – חורב, משורש ח.ר.ב, חורבה, חורבן (חרב ועץ החרוב שפריו בצורת חרב!). בנוסף להסברים הקודמים, יתכן שהשם מצביע גם על הצורך בהתחלה נקיה – מקום ריק, בלי עבר, בלי משקעים – לפני קבלת התורה. |
| According to tradition then, Horev is Sinai. The Bible isn’t clear about its location and so over the generations, several possibilities have been raised to identify it throughout the Sinai Peninsula, the Negev-Sinai border, Arabia and Transjordan. Although there were those who criticized the desire to know and locate the mountain, and even explained that Gd deliberately didn’t leave us precise instructions lest we turn the mountain into a sacred place, we have sources from various historians as early as the 13th century (which sound like the beginning of a joke: a Persian geographer, an Arab historian, a Christian traveler and Jewish rabbis) pointing towards “Mount Sinai”. | לפי המסורת, חורב הוא סיני. המקרא לא ברור לגבי מיקומו וכך במשך הדורות הועלו כמה אפשרויות לזיהויו ברחבי חצי האי סיני, גבול נגב-סיני, ערביה ועבר הירדן. הגם שהיו כאלה שביקרו את הרצון לדעת ולאתר את ההר, ואף הסבירו שהקב”ה במכוון לא השאיר לנו הוראות מדויק שמא נהפוך את ההר למקום מקודש, יש בידינו מקורות מהסטוריונים שונים כבר מהמאה ה-13 (שנשמעים כמו התחלה של בדיחה: גאוגרף פרסי, הסטוריון ערבי, נוסע נוצרי ורבנים יהודיים) המצביעים לעבר “הר סיני”. |
| In Christian tradition, the mountain commonly known as “Mount Sinai” is Jabel Musa (Mount Moses), in the south of the Sinai Peninsula, and it says that Queen Helena, the mother of Emperor Constantine, recognized the place there, in 527 CE. Emperor Justinianus I built a Christian church called ‘Santa Katrina’. In 1978, the then president of Egypt, Anwar Sadat, said that he wanted to build houses of worship for the three religions on the mountain – a synagogue, a mosque and a church. As far as I know, this has not (yet) come to fruition. | במסורת הנוצרית, ההר המכונה על פי רוב “הר סיני” הוא ג’בל מוסא (הר משה), בדרום חצי האי סיני, והיא מספרת שהמלכה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, זיהתה את המקום שם, בשנת 527 לספירה והקיסר יוסטיניאנוס הראשון בנה במקום כנסייה נוצרית בשם ‘סנטה קתרינה’. ב-1978 אמר נשיא מצרים דאז, אנוואר סאדאת, שברצונו להקים בהר בתי תפילה לשלוש הדתות – בית כנסת, מסגד וכנסיה. למיטב ידיעתי, הדבר (עוד) לא יצא לפועל. |
| Perhaps because of the great sanctity of Mount Sinai – Mount Horev, I don’t know of places in Israel named after it, except for one square / roundabout in the districts of my childhood, Horev Square in the center of Ahuza neighborhood in Haifa. The square, in the area where I took my first steps and where many of my memories are bound, was once the “Last Stop”, and its hallmark – a red kiosk that stood in the center of it. Not far from there, in the place where the Horev Center was built in 1987, the first mall in Haifa and one of the first in Israel, there was a bus lot suitable for a final stop in the city of workers, which woke the neighborhood with the rattle of its engines early in the morning. Next to it, was a fragrant bakery. In the winter days, the greatest fun was to come back from a meeting, an event, a movie that ran late, and go in there, warm up a bit and choose bread straight from the oven that was both delicious and served as a glove for the frozen hands. | אולי בגלל קדושתו הרבה של הר סיני – הר חורב, לא ידוע לי על מקומות בארץ על שמו, מלבד כיכר אחת במחוזות ילדותי, כיכר חורב שבמרכז שכונת אחוזה שבחיפה. הכיכר, באיזורה עשיתי את צעדי הראשונים ובה קשורים רבים מזכרונותי, היתה פעם “התחנה הסופית”, וסימן ההיכר שלה – קיוסק אדום שעמד במרכזה. לא רחוק משם, במקום בו נבנה ב-1987 “מרכז חורב”, הקניון הראשון בחיפה ואחד מהראשונים בארץ, היה מגרש אוטובוסים כיאה לתחנה סופית בעיר פועלים, שהעיר את השכונה עם טרטור מנועיו מוקדם בבקר. לידו היתה מאפיה ריחנית. בימי החורף, הכף הגדול היה לחזור ממפגש, אירוע, סרט כלשהו מאוחר ולהכנס לשם, להתחמם קצת ולבחור לחם הישר מהתנור שהיה גם טעים וגם שימש ככפפה לידיים הקפואות. |
| The neighborhood began as an agricultural settlement outside the city, which soon became a suburb named in honor of the first High Commissioner, Sir Herbert Samuel. The master plan for the neighborhood was prepared in the 1920s by the well-known architect, Richard Kaufman. The purchase of the land – more than 3000 dunams – was made in 1922, in 1924 its main streets, Moriah, Sinai and Horev streets, were paved, and the school I attended until 3rd grade , “Ahuza Zikhron Yosef”, was the first on the ridge (1926). The main development of the neighborhood was in the 1930s with the German immigrants of the 5th aliyah, and then my family members arrived as well. One of the first buildings in the neighborhood built at that time was the “Mish’an Carmel” nursing home on Ider Street , which was also designed by Richard Kaufman, and built by Dr. Wilhelm Yehuda Bodenheimer (1890-1955 – my aunt’s uncle) and was initially used as the “Carmel Sanatorium” and a boarding house. As mentioned here elsewhere, during World War II, the British thought of turning the Carmel, including this area, into a sort of “Masada”, and remnants of this are scattered in the area. In addition, at the same era, in 1948, the “Haganah” forces took over what was until then the “Legion camp”, a place that was later converted into the “military school for commanders next to the Hebrew Re’ali school in Haifa” (Beit Biram branch). | תחילתה של השכונה כמושבה חקלאית מחוץ לעיר, שעד מהרה הפכה לפרוור שנקרא לכבודו של הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל. תוכנית האב לשכונה הוכנה בשנות ה-1920 ע”י האדריכל הידוע, ריכדר קאופמן. רכישת הקרקעות – יותר מ-3000 דונם נעשתה בשנת 1922, ב-1924 נסללו רחובותיה הראשיים, הרחובות מוריה, סיני וחורב, ובית הספר בו למדתי עד כיתה ג’, “אחוזה זכרון יוסף”, היה הראשון על הרכס (1926). עיקר התפתחות השכונה היה בשנות ה-1930 עם עולי גרמניה של העליה החמישית ואז גם הגיעו בני משפחתי. אחד המבנים הראשונים בשכונה שנבנה אז היה בית האבות “משען כרמל” ברחוב אידר, שגם הוא תוכנן על ידי ריכרד קאופמן, נבנה על ידי ד”ר וילהלם יהודה בודנהיימר (1890–1955 – דוד של דודתי) ובראשיתו שימש כ”סנטוריום כרמל” וכפנסיון. כפי שכבר הזכרתי כאן, בתקופת מלחמת העולם השניה חשבו הבריטים להסב את הכרמל כולל איזור זה ל”מצדה על הכרמל”, ושרידים לכך מפוזרים באיזור. עוד באותה תקופה, ב- 1948 השתלטו כוחות “ההגנה” על מה שהיה עד אז “מחנה הלגיון”, מקום שהוסב מאוחר יותר ל”פנימיה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הראלי העברי בחיפה” (סניף בית בירם). |
| If and when you come to the neighborhood, I will be happy to show you other places, such as my grandparents’ house (at Disraeli 4), the Copper House (Tel Mana 20), Gan Yedidia, the first Conservative synagogue in Israel and its Reform cousin, the Orthodox synagogues in their forms, the house of who was the chief rabbi in Haifa, Rabbi She’ar-Yishuv and Rabbanit Dr. Naomi Cohen, shops and cafes as well as wonderful wadis to walk in, especially in the spring when the Carmel is at its best bloom, in a city where nature and people live together on the ever-green mountain, while traveling on roads named after other mountains. | אם וכאשר תגיעו לשכונה, אשמח להראות לכם מקומות נוספים, כמו בית סבי וסבתי (דיזראלי 4), בית הנחושת (תל מאנה 20), גן ידידיה, בית הכנסת הקונסרבטיבי הראשון בארץ ובן דודו הרפורמי, בתי הכנסת האורתודוקסים על תת-זרמיהם, ביתו של מי שהיה הרב הראשי בחיפה, הרב שאר-ישוב והרבנית ד”ר נעמי כהן, חנויות ובתי קפה כמו גם ואדיות נפלאים לטייל בהם, במיוחד באביב כשהכרמל בשיא פריחתו, בעיר שבה הטבע והאדם חיים ביחד על ההר הירוק תמיד, תוך שהם נוסעים בכבישים ששמותם – הרים אחרים. |
שבת שלום וחודש מנחם-אב טוב
SHABBAT SHALOM & CHODESH MENACHEM-AV TOV
Horev Center – Ahuza, Haifa 1946 – just imagine how it’s the houses are surrounded by greenery
Torah & more... תורה ועוד 
מיכל שלום
התרגשתי לקרוא את הדבר תורה השבוע ובפרט הסיפור האישי שלך בחיפה.
גם לי יש סיפור חיפאי אישי.
ב1949 הורי עלו ארצה מאנגליה והחליטו להשתקע החיפה. הם קנו מגרש בשדרות מוריה 81א ובנו בנין עם ארבע דירות.
מכרו שלש ואנחנו גרנו באחת. התפללנו אז בבית כנסת הדתי ברחוב סיני ואני עם הזמן הלכתי לגן במרכז.
לא יאמן אך הייתי חוזר הביתה לבד באוטובוס כבר בגיל 4-5. גם כמה כבשים ועיזים. כך היה אז
לצערנו אבא שלי חלה במחלת פוליו ונפטר כעבור זמן קצר.
הוא קבור בבית העלמין הישן בחוף הכרמל ואני פוקד את קברו מדי שנה ביארצייט.
עקב כל זה, לחיפה בכלל ולאחוזה בפרט יש מקום חם בלב.
שבת שלום
מיכאל
Michael J. Weil
Strategic Consulting Solutions
Phoenix, AZ & Jerusalem, Israel