“5th Place”: Thoughts on Yom Hazikaron & Yom Ha’atzma’ut

Posted on May 13, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

Who said that (stupid!) sentence that on Oct 7, more Jews died than in the worst day during the Holocaust? I can’t find the original and maybe that’s just as well. Not that I’m into the numbers game, but if it’s already here…

Suppose we take 6,000,000, which is our number for how many Jews were murdered during the Holocaust, and divide it into 365 (days/year) X 6 (years of the war) – which is “generous”, since the “Final Solution” and killing machine of the Jews didn’t begin to be executed till 1942… yet, my calculator comes up with 2,789 – Jews killed per day, which is more than twice the number of Jews killed on Oct 7.

Not that we didn’t lose way too many people. Even one is too much. And at the same time, the comparisons to the Holocaust take it to another level, which more than it teaches us about what happened, who’s our enemy and what’s going on, it reflects our trauma.

Oct 7 – is not like the Holocaust and I’m pained when it is so easily compared. Back then, we had no state, no army, no amazing, proud, strong citizens.

And here’s another way in which “Oct 7” is nothing like the Holocaust. Near Yad Vashem, the Holocaust remembrance museum in Jerusalem, there’s a garden, commemorating the righteous gentiles who risked their lives in order to save Jews from annihilation in the hands of the Nazis without receiving any reward. Are there any Gazan righteous gentiles?? I’m looking for them. Anyone? Just one, maybe? Please?

I also know there is much we don’t – and can’t  – know about what’s going right now, so I do remain hopeful. Maybe. One day. A couple of Gazans will show up on our border and say, ‘we fed Israelis in hiding’; ‘we guarded the Israeli women’s honor’. I’m waiting. But until they show up, please, drop the Holocaust. This is a different trauma. And in order to deal with it, we have to recognize it for what it is, not for what it’s not.

And if we’re talking our trauma:

This past Saturday night, I had the honor to hear a panel of three people: two are authors who a new book, called “One Day in October”, depicting heroic stories from that one day. And the 3rd – one of the heroes, the unassuming, humble, incredibly brave, resourceful and inspiring, Eran Masas (worth listening to if he speaks wherever you are). One of the speakers, quoting someone else (I sadly, didn’t catch who), spoke of the difference between trauma and tragedy.

Tragedy, he said, is, for example, losing someone in a very old age. It is sad and it is “tragic”, but since death – very sadly – is part of life, we expect a certain amount of life’s “normal” ups and downs. Trauma – is the abnormal, horrible things that happen, like Oct 7. If this distinction is true, it might explain how different people process Oct 7 differently. One person said to me, ‘Oct 7 is terrible, but I am not surprised’. Is there a correlation between “surprise” and “trauma”? is it possible that part of healing, is moving trauma to be a tragedy, and if so, how??

I would like to know. Because we all accumulated additional trauma over these past months.

Rotem Levy was 5 years old when the family came for a few years to California, where we met and became good friends ever since. Over the years, we watched him become a beautiful, charismatic, kind, strong, adventurous young man. No wonder he opted for one of the most difficult units – that of combat engineering. No wonder he went for Yahalom, which literally means “diamond”, and is the special ops of combat engineering. In that prestigious and difficult unit, he rose to be an officer, becoming a captain (seren) in the IDF. On the morning of Dec 18, 2023, his unit – stationed in Shuja’iyya, a neighborhood in the city of Gaza – was ambushed by Chamas terrorists. Having been in the lead, he was shot, thus saving the rest of his unit.  

There are many stories to share. Here are two:

When in Gaza, one of his soldiers kept saying to him that it’s so dark there, and it’s impossible to see anything. Rotem, who took it both literally and metaphorically, turned him around and said to him, ‘you see over there, the lights from Israel? That’s our light; that’s what helps us see, even here’.

The second story is, that in his pocket, he kept the famous photo of the child from the Warsaw Getto, threatened by the Nazis, walking with his hands held up. On the back of it he wrote, “never again”. He was not from a survivors’ family. Rather, his actions were guided by this idea of “never again”.

But what is “never again” after Oct 7? Maybe this vision “failed”?  

Here, today, on the thin line between Remembrance and Independence, pained over the loses, I also know how much worse things could have been on the 7th; countless times worse. But we’re here. And every day I see the beauty of the Land and its people. And I know we continue and live Rotem’s and so many other inspiring angels and humans’ vision.

About 450 years ago, the Ar”i z”l (Rabbi Isaac Luria 1534-1572) taught, through his kabalistic insights, that the 20th day of the Omer is a special power point in Israel’s redemption. The 20th day of the Omer is what ended up being – by “coincidence” – Yom Ha’atzmaut, Israel’s Independence Day. I don’t think the Ar”I z”l knew there will be a British Mandate and Ben Gurion, but he saw the 5th of Iyar.  

Our journey is complicated. Rav Avi Weiss says that, this is why the Mesiah comes on a donkey, taking one step forward, four steps back, three steps sideways, then suddenly, gallops forward…. Jacob, our forefather, struggles with an angel and comes out limping, yet victorious. What is “never again”? The morning after the recent Eurovision song competition, we were almost delirious to discover we won 5th place!!! We were so proud and happy! 5th place is not a gold medal. And yet, it’s a huge success. “Limping”, but victorious. The “limp” hurts; not for a moment would I say there’s no pain. But we live at a time, only few in the last 2000 years could even dare dream about, and this miracle of the State of Israel doesn’t escape me for a minute.

Wishing you and yours a safe and joyful Yom Atzma’ut

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Be Holy! the Torah portion of Kedoshim

Posted on May 9, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת “קדושים תהיו”!

In the month of Iyar – my father died, and in the month of Iyar – my granddaughter was born. A terrible tragedy, and an immense joy cohabit side by side. How to contain both? The answer, of course, is – yes. So it is on the most personal level, and so it is also on the national level. Independence Day and Memorial Day? Yes. Terrible pain for every loss and especially, for so many things that happened in the last year? of course; the heart is torn and crying. Huge joy for being here, pride for all our achievements and stories of heroism, excitement that we have a beautiful country with wonderful people? Also – yes, with all my heart. We are not angels who are only capable of one thing. We are human beings, and we have the ability to hold more than one emotion at a time. We must not succumb to the temptation that invites us to be only on one side of the equation, not even in the middle that makes everything – nothing. Rather – this and that.בחודש אייר – נפטר אבי,
ובחודש אייר – נולדה נכדתי.
טרגדיה נוראית, ושמחה עצומה דרים זה עם זה בכפיפה אחת.
איך להכיל?
התשובה, כמובן, היא – כן.
כך ברמה האישית ביותר, וכך גם ברמה הלאומית.   יום העצמאות ויום הזכרון? כן. כאב נוראי על כל אובדן ובמיוחד, על כל כך הרבה דברים שקרו בשנה האחרונה? כמובן. הלב קרוע ובוכה. שמחה עצומה על היותנו כאן, גאוה על כל מה שהשגנו, ועל סיפורי הגבורה, התרגשות על זה שיש לנו ארץ יפיפיה עם אנשים נפלאים? גם – כן, מכל הלב.
אנחנו לא מלאכים שמסוגלים רק לדבר אחת.
אנחנו בני – ובנות – אדם, ויש לנו יכולת להחזיק יותר מרגש אחד בו-זמנית. אסור לנו להכנע לפיתוי שמזמין אותנו להיות רק בצד אחד של המשוואה, גם לא באמצע שעושה מהכל – כלום. אלא – גם וגם.  
There is not a day that our father’s passing at such a young age – his and ours – does not hurt. Not a day goes by that I don’t have deep sorrow that my children didn’t get to know him, to grow up with him as a grandfather in their lives, to sit with him at the piano, to hear his wisdom and about his life, to read with him from the many books in his library, and to go on nature walks with him. In my metaphorical life’s chest of drawers, this one is full to the brim. But I have other drawers and they allow me to dance, sing and travel, laugh and be joyful, and they are also full in their own way.   And I have the option to choose what to see and how to see the things I see, and which drawer to open. On the most personal level, as well as on the national level.אין יום שפטירתו של אבינו בגיל צעיר כל כך – שלו ושלנו – אינה כואבת. אין יום שאין בי צער עמוק על כך שילדי לא זכו להכיר אותו, לגדול איתו כסבא בחייהם, לשבת איתו אל הפסנתר, לשמוע מחוכמתו ועל חייו, לקרוא איתו מהספרים הרבים בספרייתו, ולצאת איתו לטיולים בטבע.
בשידת החיים המטפורית שלי, המגרה הזו – מלאה עד תום. אך יש לי עוד מגרות והן מאפשרות לי לרקוד, ולשיר ולטייל, לצחוק ולשמוח, וגם הן מלאות על פי דרכן.  
ויש לי אפשרות לבחור מה לראות ואיך לראות את הדברים שאני רואה, ואיזה מגרה לפתוח.
ברמה האישית ביותר, וכך גם ברמה הלאומית.  
I had the privilege recently, “coincidently” (or not), to hear Rav Natanel Eliashiv, a knowledgeable, talented and fascinating teacher, and so he writes on his Facebook page: … I often deal with the issue of controversy for heaven’s sake, and the fact that a variety of opinions are necessary for the Divine truth to be revealed in its entirety… I will share a wonderful quote in my eyes, in which Rav Kook writes to his friend, the profound Chabad thinker, Rabbi Pinchas Lintop: “Let his honor, my beloved, distract his mind from his thought that only on his literature, on which he has labored extensively, (the People of) Israel alone will live. His literature is honorable and dear to us, but it is also [just] one of the important visions revealed in the spirit of the nation, that all of them have a home within the Torah. Let him try to spread his thoughts as far as he can, without excessive exaggeration, which leads to laxity and despair from inside, and to the nod of the head, and clownish behavior from the outside. Let us put all our lights together, and as one light connects to another, through us greater Light will shine” (Igrot Hare’iya, 1, 241) …. It is necessary that each of us will do their best to spread the good that is in us, without thinking that everyone should dance precisely to our flute. Let us rejoice in those we are able to add something to their lives and no weaken because of those for whom we cant do this, and let them receive the light and blessing from other sources, and those are numerous.  זכיתי לא מזמן, “במקרה” (או שלא), לשמוע את הרב נתנאל אלישיב, מורה חכם, מוכשר ומרתק, וכך הוא כותב בדף הפייסבוק שלו:
… אני מרבה לעסוק בסוגיה של מחלוקת לשם שמיים, ובכך שיש צורך במגוון דעות כדי שהאמת האלוקית תתגלה בשלמותה… אשתף בציטטה נפלאה בעיניי, בה הרב קוק כותב לחברו ההוגה החב”דניק המעמיק, הרב פינחס לינטופ:

“יסיח כבוד אהובי את דעתו ממחשבתו, שרק על ספרותו, אשר עמל בה הרבה, לבדה יחיה ישראל. ספרותו נכבדה ויקרה היא לנו, אבל היא גם כן [רק] אחד מהחזיונות החשובים המתגלים ברוח האומה, שכולם יש להם בית אב בתורה. ישתדל להפיץ את מחשבותיו בכל אשר תשיג ידו בלא הגזמה יתירה, המביאה לידי רפיון ויאוש מבפנים, ולידי מנוד ראש וליצנות מבחוץ. נאחד את כל אורותינו יחד, ואור על אור יחובר, ודרכנו ילך הלך האור.” [איגרות הראיה, חלק א עמ’ רמא]

  …. צריך שכל אחד מאתנו כמיטב יכולתנו (יעשה מה שהוא יכול) להפיץ את הטוב שיש בנו, בלי לחשוב שכולם צריכים לרקוד דווקא לפי החליל שלנו. נשמח במי שאנחנו מצליחים להוסיף לו משהו בחיים, ולא ניחלש בגלל מי שלא, הם יינקו את האור והברכה ממקורות אחרים, ורבים הם.  
Indeed, at the most personal level, and at the national level. How to make room for more? In this week’s Torah portion, Kedoshim – Holiness, we find the famous commandment “love your fellow as yourself”; famous but not entirely clear. First, the verse is always partially quoted; only the part that is convenient to quote. So, we’ll be honest and quote it in its entirety: “You shall not take vengeance or bear a grudge against members of your people. Love your fellow as yourself: I am Hashem” (Leviticus 19:18). In matters of the heart, tells us the Talmud (Bava Metzia 59:a), Hashem is mentioned, for alone, we might miss something. Therefore, here too, our relationship with another, are part of our connection with Hashem.  And further more, we have to ask, what is this “love” that we are talking about, and who is this “fellow”?אכן, ברמה האישית ביותר, וברמה הלאומית. איך לעשות מקום לעוד? בפרשת השבוע, פרשת “קדושים”, מופיע הציווי המפורסם “ואהבת לרעך כמוך”, מפורסם אבל לא לגמרי ברור.
קודם כל, הפסוק תמיד מצוטט חלקית. רק החלק שנוח למצטט. נהיה כנים ונביא אותו בשלמותו: “לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'” (ויקרא יט,יח).
בדברים שמסורים ללב, אומרת לנו הגמרא (בבא מציעא נט:א), מוזכר שם ה’, כי לבד אולי נפספס, ולכן גם כאן היחס שלנו לאחר הוא חלק מהקשר שלנו עם הקב”ה.

ועוד צריך לשאול, מה זו ה”אהבה” הזו שמדובר בה, ומי הוא “רעך”?  
According to Christianity, when Jesus was asked who that “fellow” was, he answered: “it is the Good Samaritan”, that is, someone who believes in one God, does good deeds according to his feelings and understanding, and is not necessarily Jewish. Jewish law says something a little more complex: It is true that it is said that “every person is beloved (wherever s/he is, because) s/he was created in the image (of Gd)”, and every person deserves basic respect as a human being. And at the same time, the obligation in this verse is directed towards my fellow, the other Jew, the one sitting in front of me, the one who is sometimes nice, and sometimes really annoying…לפי הנצרות, כששאלו את ישו מיהו אותו “רעך”, ענה: “זה השומרוני הטוב”, כלומר, מישהו שמאמין באל אחד, עושה מעשים טובים לפי הרגשתו והבנתו, ואיננו בהכרח יהודי.
ההלכה היהודית אומרת משהו קצת יותר מורכב:
זה נכון שנאמר ש”חביב (כל) אדם (באשר הוא או היא, משום) שנברא בצלם (אלוהים)”, ולכל אדם מגיע כבוד בסיסי כבן אנוש. ויחד עם זאת, החיוב בפסוק הזה דוקא מכוון כלפי רעי, היהודי, זה שיושב מולי, זה שלפעמים הוא נחמד, ולפעמים הוא גם ממש מעצבן…  
Of course, a cry immediately arises within us (not to mention, within others): how is it possible? discrimination!! Rav Kook explained that, ideally, we want to be able to fulfill the command to “love your fellow as yourself” towards every person in the world, but, unfortunately, it’s really difficult. To that end, the Torah, in its wisdom, gave us a tool to learn how to do it. After all, the sad truth is that it is easier to love “humanity” – distant, unknown people, who for all kinds of reasons, their story – partial, biased, presented in a video edited just to bring tears to my eyes, touches my heart. But my neighbors on the train right now, who talk on the phone in a not very quiet voice; the ones who sweat and pushed in front of and to my side; the one wearing the shirt with the slogan shouting things I disagree with, they are much harder for me to “love”. The Torah insists – that we must start from here. When we succeed here, only then can we continue to develop love for the whole world.כמובן, מיד עולה בתוכנו (שלא לדבר על אחרים), זעקה: איך אפשר? אפליה!!
הרב קוק הסביר, שבאופן אידיאלי, אנחנו רוצים לקיים “ואהבת לרעך כמוך” כלפי כל אדם בעולם, אך מה לעשות, שזה ממש קשה. לשם כך, התורה, בחוכמתה, נתנה לנו כלי כדי ללמוד איך לעשות את זה. הרי האמת העצובה היא, שיותר קל לאהוב את ה”אנושות” – אנשים רחוקים, בלתי ידועים, שמכל מיני סיבות, סיפורם – החלקי, המשוחד, המובא בסרטון ערוך בדיוק להעלות בי דמעות, נוגע לליבי. אבל את שכני לספסל ברכבת עכשיו, שמדברים בטלפון לא בקול שקט במיוחד, את אלה שמזיעים ושנדחפו לפני ומצדדי, את זה עם החולצה עם הסיסמא הצועקת שאני ממש לא מסכימה איתה, אותם הרבה יותר קשה לי “לאהוב”.
מתעקשת התורה – שודוקא מכאן, עלינו להתחיל. כשנצליח כאן, רק אז נוכל להמשיך ולפתח אהבה לכל העולם.  
And following that, something else in this portion: In the parts that we don’t like to read in the “Kedoshim”, appears a list of various “prohibited relationship”. It is possible that this list is precisely in these chapters of Leviticus (18 & 20) to emphasize “what is love” and what is not loveובהמשך לכך, עוד משהו בפרשה:
בחלקים שאנחנו פחות אוהבים לקרוא בפרשת “קדושים”, מופיעים “אסורי העריות”, רשימת הקשרים האסורים ע”פ התורה.
יתכן שהרשימה הזו נמצאת דוקא בפרקים אלו בספר ויקרא (יח ו-כ) כדי להדגיש “מה זו אהבה” ומה אינה אהבה.  
Rav Sherki suggests that “in Western culture, there is confusion between the terms “love” and “passion” (or “lust”), when in truth these are two complete opposites: in “passion” I am interested in my own good and in satisfying my own desires, while in “love” I am interested in satisfying the needs of others”. Who is the other one? The other is not only someone else outside my personal skin, but someone completely beyond myself and therefore also beyond my immediate relatives. The love that I have to give, needs to get out and spread, in the right extent, and especially so in the month of Iyar, a month of building from “below”, from among us, and from here, going up.הרב שרקי מציע ש”בתרבות המערבית, יש בלבול בין המושגים “אהבה” ו”יצריות”, כאשר מצד האמת אלו שני הפכים גמורים –
ב”יצריות” אני מעוניין בטובת עצמי ובסיפוק היצרים שלי, וב”אהבה” אני מעוניין לספק את צרכי הזולת”. מיהו הזולת?
הזולת הוא לא רק מישהו אחר מחוץ לעור האישי שלי, אלא מישהו לגמרי מעבר לעצמי ולכן גם מעבר לקרובים המיידים שלי. האהבה שיש לי לתת, צריכה לצאת החוצה ולהתפשט במידה הנכונה, ודוקא בחודש אייר, חודש של בניה מ”למטה”, מאיתנו ובינינו, ומכאן לעלות למעלה.  

MAY IT BE A GOOD MONTH & SHABBAT SHALOM *** שיהיה חודש טוב ושבת שלום

Posted in Uncategorized | Tagged , , , | 2 Comments

Yom Kippur, again? The Torah portion of Acharei Mot

Posted on May 2, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

שוב יום הכיפורים? פרשת “אחרי מות”

In the tractate Rosh Hashana of the Babylonian Talmud, Rabbi Yehoshua and Rabbi Eliezer discuss, when does the year actually begin, in Tishrei or in Nisan? Nisan is “head of the months, first of the months of the year” (Exodus 12:2), but on Rosh Hashanah in the month of Tishrei “the world was created” according to Rabbi Eliezer. So it turns out that we – count years from Rosh Hashana (in the fall) and months – from the month of Nissan (in the spring). It sounds strange, but even in the “regular” calendar we have several beginnings – the school year, the financial year, the Gregorian calendar, etc., etc.במסכת ראש השנה דנים רבי יהושע ורבי אליעזר, מתי בעצם מתחילה השנה, בתשרי או בניסן?
ניסן הוא “רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה” (שמות יב:ב), אבל בראש השנה שבחודש תשרי “נברא העולם” לשיטת רבי אליעזר.
כך יצא שאנחנו – מונים שנים מראש השנה, וחודשים – מחודש ניסן.
זה נשמע מוזר, אבל גם בלוח השנה ה”רגיל” יש לנו כמה התחלות – שנת הלימודים, שנת הכספים, הלוח הלועזי וכו וכו.  
I thought about this in connection with this week’s Torah portion, “Acharei Mot”, literally “after the death” (of two of Aaron’s sons), which describes the work of the high priest on Yom Kippur: once a year the high priest entered the Holy of Holies, not for himself or any person who asked for help, but to atone for all the Israelites in a somewhat mysterious and not entirely clear ceremony. He goes in, goes out, goes in, goes out, changes clothes again and again… what exactly is he doing there? The detailed event and the Torah portion dealing with it appear by chance (or not?), precisely at this time of the year, always around Pesach. Is there a hint of another yearly cycle here? Simultaneously, in recent years, an idea of “Ten Days of Renewal” or “Ten Days of Thankfulness” has been developed, framing the days between the end of Passover / Memorial Day for the Holocaust and Bravery (this coming Monday) and the days of Yom Hazikaron, Remembrance for Soldiers and Terror Victims – Independence (the following week). Is there any statement here that at the end (of these 10 days) comes Yom Kippur?חשבתי על כך בהקשר לפרשת השבוע, “אחרי מות” (שני בני אהרון), שמתארת את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: פעם בשנה נכנס הכהן הגדול אל קודש הקודשים, לא עבור עצמו או אדם כלשהו שבקש עזרה, אלא לכפר על כל בני ישראל בטקס קצת מסטי ולא לגמרי ברור. הוא נכנס, יוצא, נכנס, יוצא, מחליף בגדים שוב ושוב… מה בדיוק הוא עושה שם?

האירוע המפורט והפרשה העוסקת בו, מופיעים במקרה (או שלא?), דוקא בתקופה זו בשנה, תמיד בסביבות פסח. האם יש כאן רמז למעגל שנה אחר? במקביל, בשנים האחרונות, מתפתח רעיון של “עשרת ימי תקומה” או “עשרת ימי תודה” הממסגרים את הימים שבין סוף פסח / יום הזכרון לשואה ולגבורה (ביום שני הקרוב) וימי הזכרון – עצמאות (בשבוע שאחרי).
האם יש כאן איזה שהיא אמירה שבסופם (של עשרת הימים האלה) מגיע יום הכיפורים?  
And to add to the confusion, the original Yom Kippur was actually… the day of the Giving the Torah! For the purpose of the calculation, let’s return to the holiday we know of as “Giving of the Torah”, the day when Moses ascended Mount Sinai, the 6th of Sivan. Moshe stayed on the mountain for 40 days and 40 nights, and returned on the 17th of Tammuz, the day of the breaking of the first tablets. He stayed with the people for 40 days, and on the 1st of Elul, the month of Teshuva / repentance, went up to Mount Sinai again to receive (or create) the 2nd set of tablets. Again Moses sat with Gd for 40 days and 40 nights, and the Israelites experienced the month of Elul and after that, ten days of repentance. When Moshe returns with the 2nd tablets – it was Yom Kippur, the 10th of Tishrei, a day of white clothing, repentance, atonement, cleanliness, and peace.ואם להוסיף על הבלבול, הרי שיום הכיפורים המקורי היה בעצם… יום מתן תורה!
לצורך החישוב, נחזור לחג שאנחנו מכירים כחג מתן תורה, היום בו משה עלה להר סיני, ו בסיון. משה נשאר בהר 40 יום ו-40 לילה, וחזר בי”ז בתמוז, יום שבירת הלוחות הראשונים. הוא נשאר עם העם 40 יום, וביום א’ באלול, חודש התשובה, עלה שוב להר סיני כדי לקבל (או ליצור) את הלוחות השניים. שוב ישב משה עם הקב”ה 40 יום ו-40 לילה, ובני ישראל חוו את חודש אלול ולאחריו, עשרת ימי תשובה. כשמשה חוזר עם הלוחות השניים – היה זה יום הכיפורים, ה-10 בחודש תשרי, יום של בגדי לבן, תשובה, כפרה, נקיון, ושלום.      
Obviously, we could commemorate Yom Kippur every day. There is not a day when we do not do something wrong and do not need atonement. Even the evening prayer that attached to the closing of Yom Kippur begins with the words “And He is merciful and forgives iniquity” (from the prayer book and originally from Psalms 48:38). What iniquity did we manage to do between the split second when Ne’ila, the closing prayer ended and the evening prayer began?? Nevertheless…מן הסתם, יכולנו לציין את יום כיפור יום יום. אין יום שבו אנחנו לא טועים במשהו ולא זקוקים לכפרה. אפילו תפילת ערבית הצמודה למוצאי יום כיפור, מתחילה במילים “וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן” (מסידור התפילה ובמקור מתהילים עח:לח). איזה עוון כבר הספקנו לעשות בין השניה בה הסתיימה תפילת נעילה והתחילה תפילת ערבית??
ואף על פי כן…  
On the other hand, we have no chance of living a healthy, productive and active life if every moment we stop to ask for forgiveness, and I am not in favor of endless probing, especially when it is so difficult to get meaningful answers. And yet. The Torah does not forbid us to examine our actions more often than just once a year.מצד שני, אין לנו סיכוי לקיים חיים בריאים, יצרניים ומלאי עשיה אם כל רגע נעצור לבקש כפרה, ואני לא בעד החיטוט האינסופי, במיוחד כשכל כך קשה לקבל תשובות משמעותיות.
ועדיין.
התורה לא אוסרת עלינו לבחון את מעשינו לעיתים קרובות יותר מאשר רק פעם בשנה.  
The upcoming days, between Holocaust and Independence, can be days like this. Just this week I was at a “Jewish” conference. One of the lecturers came on stage with a request to sing and pray in memory, in honor and for the sake of… It was a powerful moment, and all those present’s eyes – filled with tears. I thought, these are going to be some “Ten days of Renewal” this year.
I only hope that, for the sake of the national mental health, each of us will concentrate on his own soul searching accounting, rather than of that of the one next to him…		הימים הבאים עלינו, בין שואה לעצמאות, יכולים להיות ימים שכאלה. רק השבוע הייתי בכנס בנושא “יהודי”. אחד המרצים עלה על הבמה בבקשה לשיר ולהתפלל לזכר, לכבוד ולמען…
זה היה רגע חזק, ועיני כל הנוכחים התמלאו דמעות. חשבתי, אלו הולכים להיות “עשרת ימי תקומה” לא פשוטים השנה.
אני רק מקוה שלמען בריאות הנפש הלאומית, כל אחד מאיתנו יתרכז בחשבון הנפש שלו, במקום בזה של מי שנמצא שלידו…  
A great example of this was given to us in the book of Job. Job is suffering and no explanation will appease him. In contrast, his friends, or in the language of the book – his  fellows = re’im (a word that can be interpreted both as “friend” and as “bad”) are full of explanations. They, the scholars, do not look at him as a beloved and pained friend but more as an interesting case that needs to be analyzed and from which to understand, why is there evil and suffering in the world? After all, it is written in the Gemara, “There is no death without sin, and there is no suffering without wrongdoing” (Tractate Shabbat, 55:a)! If so, surely Job did something wrong… Let’s investigate a little further, they say as they sit around him (you can imagine them, sipping their tea and caressing the beards in deep thought) – when he suffers so much – and maybe we can understand what and how and why and how much exactly Happened (they consider as they mutter to themselves)…דוגמא נהדרת לכך נתנת לנו בספר איוב.
איוב סובל ושום הסבר לא מרצה אותו. לעומתו, חבריו, או בלשון הספר – רעיו (האם בכוונה נכתבה מילה שאפשר לפרש גם כרע במובן חבר וגם כמישהו רע ורשע?) מלאים בהסברים. הם, המלומדים, לא מסתכלים עליו כעל חבר אהוב וכואב אלא יותר כעל מקרה מעניין שצריך לנתח וממנו להבין, למה יש רשע וסבל בעולם?
הרי כתוב בגמרא “אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון” (מסכת שבת, נה:א)!
אם כך, בודאי שאיוב עשה משהו לא נכון… הבה נחקור עוד קצת, הם אומרים כשהם יושבים סביבו (אפשר לדמיין אותם, שותים כוס תה ומלטפים את הזקן במחשבה עמוקה)– כשהוא סובל כל כך – ואולי נוכל להבין מה ואיך ולמה וכמה בדיוק קרה (הם שוקלים בהמהום)…  
Job does not care about any explanation. Job does not want an explanation. Maybe, if we could have asked him, he would have said he preferred a hug. Or a song. And above all, a direct reference to the suffering he is sure he is suffering for no reason. Maybe, he’d want someone who says, ‘we are sorry’ and ‘it hurts us that you are in such pain’. Hearing explanations while suffering is an addition to the suffering and not a relief. There is no doubt that Job’s friends serve as a model for ‘how not to provide chaplaincy care’…לאיוב לא אכפת משום הסבר. איוב לא רוצה הסבר. אולי, אילו יכולנו לשאול אותו, היה אומר שהוא מעדיף חיבוק. או שיר. ובעיקר, התייחסות ישירה לסבל שהוא בטוח שהוא סובל “על לא עוול בכפו”, מישהו שיגיד, ‘אנחנו מצטערים’ ו’כואב לנו שכואב לך כך’. לשמוע הסברים תוך כדי סבל, הרי זו תוספת על הסבל ולא הקלה.
אין ספק שחבריו של איוב משמשים מודל ל’איך לא לעשות ליווי רוחני’…
And who is right? As always, it turns out that there is room for both. There is a time and place for explanations. But there is also a need for a hug, a song, tears. After all, even if his companions were “right” in their long explanations, it is precisely Job’s lack of readiness and ability to hear them that ultimately merited him to receive direct communication between him and Gd. And what about us? Some of us are thirsty for words and explanations; words comfort, strengthen and calm them, and some – prefer the song, the hug, the tears and insist on the direct dialogue. It would be good if, especially in these days, like the high priest, we remember them all.ומי צודק?
כמו תמיד, מסתבר שיש מקום גם לזה וגם לזה. יש זמן ומקום להסברים. אך יש גם צורך בחיבוק, בשיר, בדמעות. אחרי הכל, גם אם רעיו של “צדקו” בהסבריהם הארוכים, הרי שדוקא חוסר המוכנות והיכולת של איוב לשמוע אותם, היא שמזכה אותו, בסופו של דבר, בדיאלוג הישיר בינו לבין הקב”ה.
ואנחנו?
יש מבינינו שצמאים למילים והסברים, המילים מנחמות אותם, מחזקות ומרגיעות, ויש – שמעדיפים את השיר והחיבוק, הדמעות וממתעקשים על הדיאלוג הישיר. יהיה טוב אם, במיוחד בימים האלו, כמו הכהן הגדול, נזכור את כולם.  

שבת שלום וחודש אייר טוב, הבא עלינו לטובה – SHABBAT SHALOM & A GOOD UPCOMING MONTH OF IYAR

Posted in Uncategorized | Tagged , , | Leave a comment

The 5th Question, Pesach 5784 – 2024 השאלה החמישית לפסח תשפ”ד

Posted on April 22, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא
“A sad Pesach”, answers my besty
When I send a yellow flower & wish her a happy festi –
A sad Pesach? I wonder, what she means? She wishes me so, or says or… what is it? And I know and can’t help
Feeling her great pain
So even though I thought that both me and the Haggadah
Said all we can and dayeynu, enough,
I’m sitting to write more one word, just this one…  
There’s a great midrash from days of old About Shimon and Reuven, so we’ve been told
They left on a journey so long ago
Walking from Egypt into the unknown
It’s already been 7 whole days, yes, a week No miracle on the horizon, all so bleak Only sand and sand and so many pps
600,000 – just men over twenty’s
And if each is married, perhaps with a child…
Shortly, a great crowd, it’s quite wild… Shimon and Reuven are very good friends Already in Egypt, they lived in same clan Worked in the sun, the mortar and bricks under Pharaoh’s reps’ sharp beating whips So when their – righteous – wives said, let’s go
They didn’t ask too much, no need to be in the know
They took their pack with the unleavened bread
A child on the shoulder, two in the hand Shimon and Reuven continue their talk Which they started last week, while still at work
What they think about Pharaoh’s very grand plan
And if only they were now in parliament How hard it is to raise the fam
And women are impossible to understand Here and there, they read the gazette’s update
Spoke of the holy Torah and this week’s commentate
And the news, just awful, the whole thing is bad
The situation, yes, impossible, the mess we can’t stand
And so they are walking, talking the talk Busy with each other, yak, yak, yak…
And all around, to the horizon, no miracles at all
Just sand and sand, blue sky over the sprawl  And more and more people are everywhere they see (even though most, stayed behind, never leaving Egy..!)
Then suddenly, mud! their feet disgusting and dirty!
Yuck! Their warn-out sandals – no longer sporty!
This guy Moses, so haughty and proud! “Prince of Egypt”? no, it won’t be allowed!
Enough with the stutter, we too know what’s best
So boring out here! Muck, heat, sun… no rest!
It’s noisy and messy and we can’t it stand No where to escape from this thing, just no end
And now from behind, Pharaohs’ horses we hear?
Chariots are nearing, threats from the rear!
How long will this go on, it’s just so uncann – I’m tired of this, dayeynu to scam!!
And if, only just, for a minute or two
They’d raise their head above this whole zoo
they’d see how on right and left, the sea stands up just for them, for us! For you and for me!…
And here we are, on this Pesach eve
(actually, every year, the same challenge repeats–)
And it’s dark, and the pain, the chest in a throb
But the holiday’s approaching, tip-toeing indoors
And an empty chair and the tears and the heart, oh no
And we have an evening to ask and to tell
Not just about “them”, but us here, as well
What in all this, we choose to see? Hope or loss? disgrace, honor, glee?
Happy? Sad? Sweet? Bittery?
This is the choice; the call to be free!
May we merit to lift our eyes from the sand
To see the goodness that never ends….		“פסח עצוב”, עונה לי חברתי הטובה
כשאני שולחת לך פרח צהוב לחג שמח השנה
פסח עצוב, אני תוהה
את מאחלת לי או אומרת או מה?
ואני יודעת ולא יכולה
שלא להרגיש את עוצמת כאבה
אז למרות שחשבתי שגם אני וגם ההגדה
כבר אמרנו הכל ומה עוד נשאר
מתישבת לכתוב. עוד דקה, עוד מילה….  
יש מדרש מופלא
מימים ימימה
על שמעון וראובן שיצאו למסע
ממצרים הם בצעדה ארוכה
וכבר כמעט זה שבוע ימים
באופק אין שום ניסים
רק חול וחול וים אנשים
כמו שכתוב, ששים ריבוא גברים
ואם כל אחד נשוי, ואולי עם ילד או ילדה…
בקיצור, עם גדול והמולה עצומה…
שמעון וראובן חברים טובים
עוד במצרים, בקתה ליד בקתה – שכנים
עבדו במלט ובטיט, תחת פרעה השתלטן
ולא פעם סבלו משוט של משגיח קפדן
וכשנשותיהן – הצדיקות – אמרו שהולכים
הם לא שאלו יותר מידי בפרטים
לקחו את התרמיל עם בצקם השטוח
וילד על כתף ושניים ביד, ושמש ורוח
ושמעון וראובן ממשיכים בשיחה
שהתחילו שלשום עוד בשעת העבודה
מה דעתם על פרעה הנורא
ולו רק הם היו עכשיו בממשלה
וכמה קשה לגדל ילדים
ואיך הם בכלל לא מבינים ת’נשים
ופה ושם הם קראו כתבה
החליפו גם מילה של תורה
ומה אמרו בחדשות חוזר ומטריד
המצב ממש, באמת, די מחריד
וכך הם הולכים והולכים והולכים
זה עם זה עסוקים באינסוף דיבורים
ומסביב, באופק אין שום ניסים
רק חול וחול ושמים כחולים
ועוד ועוד המוני אנשים
(למרות שהרוב לא היו בבאים!)
ואז, לפתע, בוץ ברגליים, דביק איכסה מגעיל
די, זה כבר לא מצחיק
משה הזה, מה הוא חושב
“נסיך מצרים” שעלינו עובד
שיפסיק לגמגם, יתפטר וילך
גם אנחנו לבד יודעים מה ואיך
וכל השעמום והבוץ והחום מעצבן
בהחלט רעש ובלגן ואין לאן להמלט
ועכשיו מאחור, גם פרעה עם סוסים ?
מרכבות וכוחות ושאר איומים ?
עד מתי זה ימשיך כך, זה בלתי נסבל!
די, נמאס, לא רוצים, לא עוד, לא בכלל!!
ולו רק לרגע הרימו ראשם
יכלו לראות איך עומד לו הים
מימינם, משמאלם
בשבילם, בשבילם כן, רק בשבילם….

והנה אנחנו בערב פסח הזה
(ובעצם כל שנה, קצת אחרת, זה חוזר -)
וחשוך וכואב והולם בחזה
והחג מהסס, מתקרב, מתקרב
וכסא ריק ודמעות והחור שבלב…
ויש לנו ערב לשאול שאלות
לא רק עליהם, גם עלינו לתהות
מה בתוך כל זה נבחר לראות?
תקוה או אובדן, מפלה או כבוד?
שמח? עצוב? מתוק? מרירות?
זו הבחירה, זו החירות!
שנזכה להרים את הראש מהחול והחול
לראות גם את הטוב ולא לחדול….  
Posted in Uncategorized | Leave a comment

A different guest for Seder night…

Posted on April 17, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

אורח אחר לליל הסדר

The following post was mostly published two years ago. The first paragraph read: “The latest series of terror attacks demands for something to be said on the matter … as if it is blasphemy to start a blog on a day “like this”, with stam, “just”, words of Torah. But for me, there is nothing to say about “the matter”, because it is not the matter. The matter is constantly to continue being who we are, even though and in spite of everything, from within and without. And “to be” – it means to connect to our Way of Life. Because it is the way. And it is – life”.  את הפוסט הבא, ברובו, פרסמתי לפני כשנתיים. הפסקה הראשונה היתה “רצף הפיגועים האחרון מבקש שנאמר משהו בענין… כאילו זה חילול הקודש להתחיל בלוג ביום “כזה”, “סתם ככה”, בדברי תורה. אבל עבורי, אין מה להגיד “בענין”, כי לא זה הענין. הענין הוא כל הזמן להמשיך להיות מי שאנחנו, אף על פי כן ולמרות הכל, מפנים ומחוץ. ולהיות – זה אומר לחבור לדרך החיים שלנו. כי היא הדרך. כי היא – חיים”….  
This was two years ago. And what can we say this year? Now too, the sequence of events “demands for something to be said about the matter”… but what? This past Saturday night, millions of Israelis sent hugs and hearts and “mini-wills” messages to their loved ones, fearing that we might not wake up the next morning. And lo, the next day we woke up, and at the same time as deep gratitude is felt, the wordsmith factories again are working overtime: “We want to understand Iran’s missile system and our air force’s means against them” (no, we don’t…). “Please tell me what exactly is the IDF plan for an attack on Iran” (please don’t tell…). At another station: “This was a miracle!! You won’t believe it!! A missile fell right in the yard between two houses”!! And on another station: “There was no miracle. Overall, the IDF is trained and just did what it is supposed to. Why doesn’t it always do that? Why didn’t it do what it should have done”… and on and on. And more. So what can we say that between the writing of the post and its publication will still be relevant?… I am returning to the week’s Torah portion and the upcoming Passover holiday, may it come upon us, Gd willing, in goodness.כך היה לפני שנתיים. ומה נגיד השנה? גם עכשיו, רצף האירועים מבקש שנאמר משהו בענין”… אבל מה? במוצ”ש האחרון, מיליוני ישראלים שלחו טקסטים של חיבוק ולב ו”מיני-צוואות” ליקירהם בחשש שמא לא נתעורר בבקר המחרת. והנה, למחרת התעוררנו, ובמקביל להכרת תודה עמוקה, חרושת המילים שוב מגבירה קצב ועובדת שעות נוספות: “אנחנו רוצים להבין את מערכת הטילים של איראן ואמצעי חיל האויר שלנו נגדם” (לא, אנחנו לא…). “ספר לי בבקשה מה בדיוק היא תכנית צהל למתקפה על איראן” (בבקשה אל תספר…). בתחנה אחרת: “היה לנו נס!! לא תאמין!! טיל נפל בדיוק בחצר בין שני בתים”!! ובתחנה אחרת: “לא היה נס. בסה”כ צה”ל מאומן ועושה מה שאמור לעשות. למה לא תמיד עושה את זה? למה לא עשה מה שהיה צריך לעשות”… ועוד. ועוד. אז מה כבר אפשר להגיד שבין כתיבת הפוסט ופרסומו עדיין יהיה רלוונטי?… אני חוזרת לפרשת השבוע ולחג הפסח הבא עלינו ב”ה לטובה.  
We’re in the middle of the Torah. Had we written the Torah, what would we place in its inner heart? It is precisely here that we come to the portion of Metzora, wrongly translated as “the leper” which deals with a puzzling subject: “This shall be the ritual for a Metzora, at the time of being purified, when he/it has been brought to the priest” (Leviticus 14:2).אנחנו בערך באמצע התורה. אילו אנחנו כתבנו את התורה, מה היינו שמים בלב ליבה?? דוקא בשבוע זה, לפני חג החירות, החופש והגאולה, אנחנו מגיעים לאחת הפרשות הקשות והמוזרות בתורה, פרשת “מצורע” העוסקת בנושא תמוה: “זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן” (ויקרא יד:א-ב).
What does “metzora” mean? The leper of the Torah is indeed sick with a skin disease but it is not at all the same disease we have seen in various movies, like the “Papillon” or “Sofia’s Island” and others. The leprosy of the Torah is not contagious in the same way, is not cured in the same way, and the leper, as we see already from the first verse in this parsha, is taken to the priest and not to the doctor. Plus, even clothes and houses can get this leprosy! This may be one of the proofs of the tragedy in the translation of the Torah, and of the loss of meanings that were there originally.מה פירוש “מצורע”? המצורע של התורה אכן חולה במחלת עור אבל אין זו כלל אותה מחלה שראינו בסרטים שונים, כמו ה”פרפר” או “האי של סופיה” ועוד. הצרעת של התורה אינה מדבקת באותה צורה, אינה מתרפאת באותה צורה, והמצורע, כפי שאנחנו רואים כבר מהפסוק הראשון בפרשה הזו, נלקח לכהן ולא לרופא. בנוסף, גם בגדים ובתים יכולים לקבל צרעת! יתכן שזו אחת ההוכחות לטרגיות בתרגום התורה, ולאובדן משמעויות שהיו שם במקור.  
The leper of the Torah is not sick with a physical illness, for all its consequences, but rather, is sick with a spiritual illness that has physical manifestation. The sages interpreted that the word metzora comes from “motzi shem ra” – “brings out a bad name.” Beyond using or participating in slander and gossip, it is about a person whose way of speaking is defective. If we think of the three main relationships we have in our lives, with ourselves, with G-d and with those around us, it is speech that represent our connection with other people in our lives.המצורע של התורה אינו חולה במחלה פיזית, על כל השלכותיה, אלא חולה במחלה רוחנית שיש לה ביטוי פיזי. חז”ל פרשו שהמילה מצורע באה מ”מוציא שם רע”. מעבר לשימוש או השתתפות בלשון הרע, הענין הוא אדם שמשהו בדרך הדיבור שלו פגומה. אם נחשוב על שלוש מערכות יחסים מרכזיות בחיינו, בין אדם לעצמו, לאלוהיו ולאחרים סביבו, הרי שהדיבור מייצג את החיבור שלנו לאנשים האחרים בחיינו.  
It is important to see where things appear for the first time in the Torah, and thus, we may be surprised to find that the first metzora in the Torah is Moses (Exodus 4: 6). Moses is also the one who testifies about himself, twice, that he has trouble with his speech (Exodus 4:10 & 6:12). On the other hand, the five “Books of Moses” end with the book of Deuteronomy, whose name in Hebrew, Dvarim, also comes from the root of speech, d.v.r and is the book that according to our tradition Moses spoke in the last month of his life, after the death of Aaron. That means, Moses then no longer had anyone to speak for him, but wonder of wonders, he speaks an entire book without any problem! Can we say that Moses finally “recovered”? And if so, from what exactly ?? Let’s go back for a moment.חשוב לראות איפה מופיעים דברים בפעם הראשונה בתורה, וכך, אולי נופתע לגלות שהמצורע הראשון בתורה הוא משה רבנו (שמות ד:ו). משה הוא גם זה המעיד על עצמו, פעמיים, שהוא “כבד פה וכבד לשון” (שמות ד:י) ו”ערל שפתיים” (שמות ו:יב). מצד שני, חמישה חומשי תורה מסתיימים עם ספר “דברים”, שגם שמו שייך לשורש דיבור, והוא הספר שלפי המסורת שלנו משה אמר בחודש האחרון לחייו, אחרי מות אהרון. כלומר, למשה אז כבר לא היה מי שידבר בשבילו, אך הפלא ופלא, הוא מדבר ספר שלם בלי שום בעיה! האם נוכל לומר שמשה סופסוף “החלים”? ואם כן, ממה בדיוק??   נחזור אחורה לרגע.  
At the beginning of the Book of Exodus, it is written that, “Moses grew up and went out to his brothers” (Exodus 2:11), and the question is, who are his brothers? A careful reading will reveal to us that at this stage of the story, we do not yet know. The Ramban concludes that “his brothers” are the Children of Israel and in contrast, Ibn Ezra understands that “his brothers” are the Egyptians, since Moses grew up in Pharaoh’s palace! Rabbi Uri Shreki claims that not only Ramban and Ibn Ezra do not know who Moshe’s brothers are, but that Moshe Rabbeinu himself also did not know either, so he set out to find out.בתחילת ספר שמות, כתוב “וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו” (שמות ב:יא), והשאלה היא, מי הם אחיו? קריאה זהירה תגלה לנו שבשלב זה של הסיפור, אנחנו עוד לא יודעים. הרמבן מסיק ש”אחיו” הם בני ישראל ולעומתו, האבן-עזרא מבין ש”אחיו”, אלו המצרים, שהרי משה גדל בארמון פרעה! רב אורי שרקי טוען שלא רק הרמבן ואבן-עזרא לא יודעים מי הם אחיו של משה, אלא גם משה רבנו לא ידע, ולכן יצא לברר זאת.    
In the realm of between one his (her) fellow human, Moses had to “get out” of the place and point of view to which he was accustomed, and go to check, who are those with whom he “bonds” (the root for brotherhood). Only at the end of that verse, it becomes clear to us, and to him, that these are the Hebrews. Throughout his life, this is an area that challenges him. In addition, parallel to the metzora, Moshe marries, Tzipora, whose name means bird, when the leper’s purity is by a bird!בתחום של בין אדם לחברו, משה היה צריך “לצאת” מהמקום ומנקודת הראיה בהם היה מורגל, וללכת לבדוק, מי הם אלו איתם הוא “מתאחה”. רק בסוף אותו פסוק, מסתבר לנו, וגם לו, שאלו הם העברים. במשך כל חייו, זהו תחום המאתגר אותו. עוד במקביל למצורע, משה מתחתן עם ציפורה, כאשר טהרתו של המצורע – ע”י ציפור!  
Moses is not the only one who is stricken with this: David, Pharaoh, Miriam… other heroes in the Bible were beaten with leprosy. Due to its spiritual nature, there are two central portions for it, as well as a tractate in the Mishna, tractate of “lesions”, Nega’im.  משה אינו היחיד: גיבורים אחרים בתנ”ע הוכו בצרעת. דוד, אחרי חטא בת שבע, פרעה בגלל שעבוד בני ישראל, מרים, כשדברה “במשה”, ועוד. בגלל המשמעויות הרוחניות של הצרעת, התורה הקדישה לה כמעט שתי פרשות שלמות, ופסוקים אחרים בשאר חלקי התנכ. במשנה יש מסכת שלמה בענייני צרעת, מסכת נגעים.
In the previous parsha, the Torah told us, what is the process of purification that the leper has to go through: ” As for the person with a leprous affection: the clothes shall be rent, the head shall be left and the upper lip shall be covered over; and that person shall call out, “Impure! Impure!” The person shall be impure as long as the disease is present. Being impure, that person shall dwell apart—in a dwelling outside the camp” (Leviticus 13:45-46).עוד בפרשה הקודמת, אמרה לנו התורה, מהו תהליך הטהרה שצריך לעבור המצורע: “והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו” (ויקרא יג, מה–מו).  
The metzora should leave the camp of Israel and sit alone outside any settlement. That is, if his actions touched and spoiled the realm between a person and his friend, that’s where the correction is too, as he is separated from the rest of people around him. But the Torah does not punish out of anger or heat of the punisher, God forbid. The word “Torah” itself comes from the language of instruction, hora’a, intending to direct one to the right place. Here, too, the goal is to give the person an opportunity to return and meet himself, assuming and hoping that the change he will go through with himself, will help him in his relationships with others. During the seven days there are other things he must do such as cover his mouth (Leviticus 13:45), and he must also wear torn clothes as appropriate for one who has torn a social “tear”.  המצורע צריך לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו מחוץ לכל מקום ישוב. כלומר, אם מעשיו נגעו וקלקלו בתחום שבין אדם לחברו, שם גם התיקון והוא מופרד משאר בני האדם. אבל התורה אינה מענישה מתוך כעס או רתחה של המעניש, חלילה. המלה “תורה” עצמה באה מלשון הוראה, הכוונה למטרה הנכונה. גם כאן, המטרה היא לתת לאדם הזדמנות לחזור למפגש עם עצמו, מתוך הנחה ותקוה שהשינוי שיעבור עם עצמו, יעזור לו בקשריו עם הזולת. במהלך שבעת הימים ישנם עוד דברים שעליו לעשות כמו לכסות את פיו, כפי שהתורה אומרת: “ועל שפם יעטה” (ויקרא יג:מה), וכן עליו ללבוש בגדים קרועים כפי שמתאים למי שקרע “קרע” חברתי.  
During this period, one reconnects to his source. When the human was created, he was said to be a “living soul” (Genesis 2:7). Onkelus, the Aramaic translation, says “living soul” means “talking spirit”, that is a speaking entity, and Rashi also adds that “beast and animal were also called a ‘living soul’, but that of the human was imbued with speech and that’s his uniqueness in the universe and in the world”. Speech is the divine expression of man. It is true that animals also express themselves through their voice but not like human. Speech is the gift given to a person, on all its challenges and blessings, as has been said, “death and life in the hand of the tongue…” (Proverbs 18:21).  בתקופה זו האדם מתחבר שוב למקורו. כשהאדם נוצר, נאמר עליו שיהיה “נפש חיה” (בראשית ב:ז). אונקלוס בפירושו מתרגם “נפש חיה” ל”רוח ממללא”, כלומר ישות מדברת, וגם רשי מוסיף ש”אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁנִתּוֹסֵף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר”. הדיבור הוא הביטוי האלוהי של האדם. נכון שגם בעלי חיים מביעים את עצמם בקולם אך לא כמו האדם. הדיבור הוא המתנה שניתנה לאדם, על האתגרים והברכות שבו, כפי שנאמר, “מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ” (משלי יח:כא).  
If so, it is no wonder that this puzzling parsha appears right around Passover, the holiday about which commentators said that its name is not only from the language of “Pass-over” but also that it is “Pe-Sach” = a speaking mouth! It is the holiday that’s wholly celebrated in the mouth, in eating, speaking, with a book called “Haggadah”, telling, including a section called “Magid”, telling, Hallel (praising), story sharing, prayer and singing. Let us pray, that we too, will learn to release and redeem our speech the “narrow place” (Mitzrayim, Egypt) where it is still imprisoned.אם כך, לא פלא שפרשה תמוהה זו, מופיעה דוקא סמוך לחג הפסח, החג עליו אמרו מפרשים ששמו אינו רק מלשון “לפסוח” בפי שעשה הקב”ה לאבותינו במצרים, אלא גם שהוא “פה-סח”, החג שנחגג כולו בפה, באכילה ובדיבור, בעזרת ספר שכולו “הגדה”, ובו מגיד, הלל, סיפור, תפילה ושירה. מי יתן וגם אנחנו נלמד לשחרר את הדיבור שלנו מן המיצר בו הוא עדין כלוא.  

בשורות טובות, שבת (הגדול!) שלום וחג פסח, חירות וגאולה שמח ומבורך

B’SOROT TOVOT, SHABBAT (HAGADOL!) SHALOM &

A HAPPY & BLESSED PESACH, FREEDOM & REDEMPTION HOLIDAY

מתוך הגדה ישראלית של נעם ומישאל ציון
From “Israeli Haggadah” by Noam & Mishael Zion


Posted in Uncategorized | Leave a comment

In honor of Rosh Hodesh Nissan

Posted on April 11, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

לכבוד ראש חודש ניסן

This week was Rosh Chodesh Nissan, the first month of the biblical year, the beginning of spring in the Land of Israel (as we experienced with a lightning storm in the evening and a hail storm on the day itself…!). Like all the months’ names accepted in the Hebrew calendar since the return from the Babylonian exile, the name of the month was brought from the Babylonian culture. The origin of the name is in the Akkadian word “nisnu” which means nitzan, a bud, that is, a period when “the buds were seen in the land” (Song of Songs 2), that is, the month of spring. The sages later formed a midrash on the sound of the name of the month – Nissan, and said that it is from the word ness, miracle, because in this month miracles were performed in Israel.השבוע היה ראש חודש ניסן, החודש הראשון בשנה המקראית, תחילת האביב בארץ ישראל (כפי שחווינו אותו בסופת ברקים בערב ובסופת ברד ביום עצמו…!). כמו כל שמות החודשים המקובלים בלוח השנה העברי מאז השיבה מגלות בבל, שם החודש הובא מהתרבות הבבלית. מקור השם במילה האכדית “ניסנו” שמשמעותה ניצן, כלומר תקופה בה “הניצנים נראו בארץ” (שיר השירים ב), כלומר, חודש האביב. חז”ל מאוחר יותר דרשו מדרש על צליל שם החודש – ניסן ואמרו שהוא מלשון נס, משום שנעשו בחודש הזה ניסים לישראל.
In the month of Nissan, it is customary to say Birkat Ha’Ilanot”, the blessing over blooming trees, one of the sight blessing which is said once a year in the spring, in this month when you see fruit trees in bloom. Like other blessings, the purpose of the blessing is to thank Gd for the beauty and abundance He created in His world.בחודש ניסן נוהגים לברך את ברכת האילנות, אחת מברכות הראיה שנאמרת פעם אחת בשנה באביב, בחודש הזה כשרואים עצי פרי בפריחה. כמו ברכות אחרות, מטרת הברכה להודות לקב”ה על היופי והשפע שברא בעולמו.  
This blessings’ origin is in Tractate Brachot (Blessings) in the Babylonian Talmud where it is said: Rav Yehuda said: One who goes out during (the month of) Nisan and sees trees that are blossoming recites: “Blessed…who has withheld nothing from His world and has created in it beautiful creatures and trees for human beings to enjoy (43:b). From the way in which a blessing is described, it sounds like there is no obligation for a person to go and purposefully look for blossoming saplings as the blessing is only for the one who “sees”. On the other hand, since this is a blessing that only happens once a year, there were those who said that it was worthwhile and necessary to leave the city and look for suitable tree.מקור הברכה במסכת ברכות בתלמוד הבבלי שם נאמר: אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי (כלומר: מי שיוצא בימי חודש ניסן ורואה אילנות מלבלבים), אומר: “ברוך… שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנו טובות להתנאות בהן בני אדם” (מג:ב). מהדרך בה ברכה מתוארת, נשמע שאין חובה על אדם ללכת לחפש אילנות מלבלבים והברכה היא רק על “הרואה”. מצד שני, מכיון שזו ברכה של רק פעם בשנה, היו כאלה שאמרו שכדאי וצריך לצאת מהעיר ולחפש אילנות מתאימים.  
If so, it seems that we really like trees, and it is important for us to enjoy them. How then can we explain the mishnah in Pirkei Avot (Saying of the Fathers 3, 7) which says “if one is studying while walking on the road and ceases from his study and says, “how fine is this sapling” [or] “how fine is this newly ploughed field!” scripture accounts it to him as if he was mortally guilty” -?? It seems that this mishna says that, it’s true, Gd created beautiful trees, but you are not allowed to look at them! Can this possibly be true??נדמה אם כך שאנחנו ממש אוהבים עצים וחשוב לנו להנות מהם. אז איך נוכל להסביר את המשנה בפרקי אבות (פרק ג, משנה ז) שאומרת “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחיב בנפשו”. ?? נראה שהמשנה הזו אומרת שנכון, הקב”ה ברא אילנות יפים, אבל לכם אסור להסתכל עליהם! האמנם??
Of course not. However, the dramatic word in this mishna is not the somewhat frightening word “mortally guilty”, but rather “and ceases from his study”. That is, those for whom looking at a sapling is considered a break from studies instead of being an integral part of it, it’s a sign that s/he lives in a divided world: s/he has the world of study and the world of practical experience, and the two do not intertwine. For such a person, in order to appreciate creation, s/he needs to stop from learning. This is a hazardous situation, so s/he really endangers himself, because he doesn’t have a life that’s whole.ברור שלא. אלא, שהמילה הדרמטית במשנה הזו איננה המילה המפחידה משהו “מתחייב בנפשו” אלא דוקא “ומפסיק ממשנתו”. כלומר, מי שעבורו הסתכלות באילן נחשבת הפסקה ממשנתו במקום להיות חלק אינטגרלי ממנה, סימן שהוא חי בעולם חצוי: יש לו את עולם הלימוד ויש לו את עולם ההתנסות המעשית ושניהם לא מתחברים. עבורו, בשביל להעריך את הבריאה, הוא צריך להפסיק את הלימוד. זהו מצב מסוכן, ולכן הוא באמת מתחייב בנפשו, כי אין לו חיים שלמים.
The ideal is that both learning about… and (doing and) and seeing the… will be part of that life of holiness. Lest we create divisions. The sages said that one of the ways to become attached to the Shekinah is to engage in planting in the Land of Israel. Rabbi Shmuel Moholiver (1824-1898) wrote in one of his responses that all he wanted was to go to the Land of Israel to plant even just one tree there, and thanks to this act, he would know that he had done something with his life.האידיאל הוא שגם הלימוד על… וגם (העשיה ו)הראיה את… יהיו חלק מאותם חיי הקדושה. שלא ניצור הפרדות. חז”ל אמרו שאחת הדרכים להידבק בשכינה זה לעסוק בנטיעה בארץ ישראל. רבי שמואל מוהליבר (1824-1898) כתב באחת מתשובותיו שכל רצונו הוא לעלות לארץ ישראל כדי לנטוע בה ולו רק עץ אחד, ובזכות זה ידע שעשה משהו בחייו.
The first one to plant in the world was Gd, of whom it is said, “And Gd planted a garden in Eden from east” (Genesis 2:8). When the human being joins the process of caring for trees and appreciating them, he becomes an active partner in creation, and especially in the Land of Israel where the planting of trees is part of the redemption of the Land. This brings us back to the month of Nissan, the month of spring, the month of Passover, the month of redemption, Gd willing, may it be upon us in goodness.הנוטע הראשון בעולם היה הקב”ה עליו נאמר “ויטע ה’ אלוהים גן בעדן מקדם” (בראשית ב,ח). כשכשהאדם מצטרף לתהליך הטיפול בעצים ולהערכתם, הוא נהיה שותף פעיל בבריאה, ובמיוחד בארץ ישראל שבה נטיעת העצים היא חלק מגאולת הארץ. וכל זה, מחזיר אותנו לחודש ניסן, חודש האביב, חודש חג הפסח, חודש הגאולה ב”ה, שתבוא עלינו לטובה.
These are difficult weeks and months that will take a long time to comprehend. We accumulate traumas in the midst of a complicated, extremely painful, and not always clear, war, when in addition to the enemy outside, day and night we are bombarded with harsh words that only make the situation worse. During this month, especially in our beautiful country that is blooming now in a multitude of wonderful shades of everything, we have the opportunity to go out, find a blooming (fruit) tree, stop by it for a moment, and breathe in the beauty of spring around us, in prayer and hope.עוברים עלינו שבועות וחודשים קשים שיקח עוד זמן רב להבין. אנחנו צוברים טראומות בתוך מלחמה מסובכת, כואבת ביותר, ולא תמיד ברורה, כשבנוסף לאויב מחוץ, יומם ולילה אנחנו מופצצים במילים קשות שרק מחמירות את המצב. בחודש הזה, במיוחד בארצנו היפיפיה והפורחת עתה בשלל גוונים משגעים, יש לנו הזדמנות לצאת, למצוא לנו עץ (פרי) פורח, לעצור לידו לרגע, ולנשום את יופיו של האביב סביבנו, בתפילה ותקוה.
Posted in Uncategorized | 2 Comments

“She is clothed in strength & splendor”… The Torah portion of Shmini

Posted on April 4, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

“עז והדר לבושה”…. פרשת שמיני

How much ink has been spilled and how many quills have been sharpened”… (an expression from Midrash Tanhuma Zav, 7) in an attempt to engage, discuss, understand, interpret the case of Nadav and Avihu, the sons of Aharon. What happened there? So begins the tenth chapter of Leviticus: Now Aaron’s sons Nadav and Avihu each took his fire pan, put fire in it, and laid incense on it; and they offered before Hashem alien fire, which had not been enjoined upon them. And fire came forth from Hashem and consumed them; thus they died at the instance of Hashem.“כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין”… (ביטוי ממדרש תנחומא צו סימן ז) בנסיון לעסוק, לדון, להבין, לפרש את פרשת נדב ואביהו, בני אהרון. מה קרה שם? וכך מתחיל הפרק העשירי בספר ויקרא: וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י ה’ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה’ וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה’ (ויקרא 10:א-ב)  
In two short verses a terrible tragedy is described: on Aaron’s happiest day, the day of the Tabernacle’s dedication, two of the first high priest’s sons get too close to the holiness. Despite the impression one gets from a quick reading of the event, nothing is said in the Torah about them sinning or being punished. On the contrary: later, in the Torah portion of Acharei Mot, it is said: “As they approached Hashem, then they died” (Leviticus 16:1) – that is, it is the over closeness that beget disaster; a kirva (closeness) that became a korban (sacrifice)…בשני פסוקים קצרים מתוארת טרגדיה נוראית: ביום השמח ביותר של אהרון, ביום הקדשת המשכן, שניים מבניו של הכהן הגדול הראשון מתקרבים לקודש יותר מידי. למרות הרושם שמתקבל מקריאה מהירה של האירוע, לא נאמר שום דבר בתורה על כך שהם חטאו או נענשו. להיפך: מאוחר יותר, בפרשת אחרי מות נאמר: “בקרבתם לפני ה’ וימותו” (ויקרא ט”ז, א) – כלומר, הקרבה היתרה היא שהוליכה לאסון, קרבה שהופכת לקרבן...  
The next verse continues the tragedy: Then Moses said to Aaron, “This is what Hashem meant by saying: ‘Through those near to Me, I show Myself holy, and gain glory before all the people’. And Aaron was silent”.   Rashi in the name of the midrash explains the phrase “Through those near to Me, I show Myself holy,”: “Moshe said to Aaron: Aaron, my brother, I knew that the Temple would be sanctified by those nearest to Gd and I believed either this is me or you. Now I see that they are greater than me and you.” That is, Moshe feared that the intense closeness to the Shekinah (holy presence)  in the Mishkan might be dangerous, but he feared that the one who might be harmed was him or his brother, Aharon. Therefore, when Nadav and Avihu were harmed by the holy fire, he – and Aharon as well – realized that there was no punishment, but rather, what happened to them, happened because they are great people. According to Rav Sherki, we find here “a burst of love that goes beyond the usual order of things, despite all the dangers and all the warnings concerning the matter”.  הפסוק הבא ממשיך את הטרגדיה: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה’: לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד, וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃   רש”י בשם המדרש מסביר את הביטוי “בקרובי אקדש”: “אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך“. כלומר, משה חשש שהקרבה העצומה לשכינה במשכן, עלולה להיות מסוכנת, אבל הוא חשש שמי שעלולים להפגע זה הוא או אחיו, אהרון. לכן כשנדב ואביהו נפגעו באש הקודש, הוא – וגם אהרון – מבינים שאין כאן עונש אלא שמה שקרה להם, קרה כי הם אנשים גדולים ביותר. לפי דבריו של הרב שרקי, יש כאן “פרץ של אהבה שיוצא מן הסדר הרגיל למרות כל הסכנות וכל האזהרות הנוגעות לדבר”.  
Every year, this Torah portion is read around Holocaust and Remembrance Days. This year, because it’s a leap year, we read it earlier, before Pesach, and even before the month of Nissan. And yet, the whole year seems like one long Day of Remembrance, and while we are living in a very difficult time, we are also living in a time when huge “burst of love” bigger than usual, can be seen.כל שנה, הפרשה הזו נקראת סמוך לימי השואה והזכרון. השנה, מפני שזו שנה מעוברת, אנחנו קוראים אותה מוקדם יותר, לפני פסח, ואפילו לפני חודש ניסן. ועדיין, השנה כולה נדמית כמו יום זכרון אחד ארוך, ובשעה שאנחנו חיים בתקופה קשה ביותר, הרי שאנחנו גם חיים בתקופה בה ניתן לראות “פרץ של אהבה” גדול ועצום מהרגיל.  
The almost compulsive return to this story, the attempt to understand what happened and why, expresses the desire to put a rational explanation around extraordinary events, as if maybe if we understand death, we can also understand life. But where we feel or touch what is beyond, we also come to the limit of our ability to understand. The place of the Mishkan, the place of the Shekinah, because it is a place of connection between heaven and earth is a place of love, and love – while one can feel it, and swear it exists, cannot fully be understood.החזרה הכמעט כפייתית לסיפור הזה, הנסיון להבין מה קרה ולמה, מביעה את הרצון לשים הסבר רציונלי סביב אירועים יוצאי דופן, כאילו שאולי אם נבין את המוות, נוכל להבין גם את החיים. אבל במקום בו אנחנו חשים או נוגעים במה שמעבר, נמצא גם גבול היכולת שלנו להבין. מקום המשכן, מקום השכינה, בגלל היותו מקום חיבור בין שמים וארץ הוא מקום של אהבה, ואהבה – אפשר להרגיש, ואפשר להשבע בקיומה, אבל, אי אפשר להבין עד הסוף.  
And if we’re dealing with love, there is one character in this story, not mentioned in the Torah but mentioned in the Sages’ lore: In the Song of Songs (3:6) it is said, “Who is she that comes up from the desert, Like columns of smoke, In clouds of myrrh and frankincense, Of all the powders of the merchant?”
And in the Song of Songs Midrah Rabba on this verse, the answer is given: “Who is this that comes up from the desert? Elisheva daughter of Aminadav (who is the wife of Aharon the priest and the sister of Nachshon ben Aminadav, the prince of the tribe of Judah, and) she saw five joys in one day: She saw her yavam – a king (yavam is a term for the brother-in-law; here the reference is to Moses, the brother of Elisheva’s husband) and her brother – a prince (Elisheva’s brother is Nachson ben Aminadav , the president of the tribe of Judah) and her husband – a high priest (Aharon), and her two sons (Nadav and Avihu) deputy priests, and Pinchas her grandson (son of Eleazar, the priest) – a priest anointed for war. Since her sons went in to sacrifice, and came out burned, her joy turned to mourning, and she too immediately became like smoke.” .		ואם באהבה, הרי ישנה דמות אחת בסיפור הזה, אינה מוזכרת בתורה אך מוזכרת במדרשי חז”ל: בשיר השירים (ג,ו) נאמר “מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל”…
ובמדרש שיר השירים רבה על הפסוק הזה נמסרת התשובה: “מי זאת עולה מן המדבר? אלישבע בת עמינדב (שהיא אשתו של אהרון הכהן ואחותו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, ו) ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך (יבם הוא כינוי לגיס, כלומר הכוונה כאן למשה רבנו, אחי בעלה של אלישבע) ואחִיהָ נשיא (אחיה של אלישבע הוא נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה) ובעלה כהן גדול (אהרון), ושני בניה (נדב ואביהו) סגני כהונה, ופנחס בן בנה (בנו של שנה, אלעזר הכהן) משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן”.  
How difficult and awful is this image! Usually the “smoke plumes” rising from the area of the tabernacle are of the cloud of incense, the beloved sacrifice: “The Holy One, blessed be He, said, of all the sacrifices you offer, there is none more beloved to Me than incense… which comes neither for sin nor for iniquity nor for guilt, but is about joy…” (Midrash Tanhuma Titzvah, 15).כמה קשה ואיומה התמונה הזו! בד”כ “תמרות העשן” העולים מאיזור המשכן הם של ענן הקטורת, הקרבן האהוב: “אמר הקדוש ברוך הוא, מכל הקורבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטרת…. שאינה באה לא על החטא ולא על עוון ולא על האשם, אלא על השמחה”… (מדרש תנחומא תצוה, טו).  
But here the clouds of smoke are the cloud of fire that consumed Nadav and Avihu, the cloud of mourning for Elisheva their mother, who, in one instance, lost two of her four sons.
The Midrash of the Book of Proverbs, speaks about “Eshet Chayil”, “A woman of valor” suggesting that each verse of the famous poem is said about a different woman in the Bible. About Elisheva it is said “She is clothed with strength and splendor; She looks to the future cheerfully” (Proverbs 31:25). It is the wife of the High Priest with his magnificent clothes who is described as the one about whom it is said – “”clothed with strength and splendor”: not only outer impressive garments but she herself is clothed with powerful qualities.		אלא שכאן תמרות העשן הם ענן האש שכילתה את נדב ואביהו, ענן האבל של אלישבע אמם, שברגע אחד איבדה שניים מארבעת בניה.
מדרש משלי על “אשת חיל” מציע שכל פסוק בשיר המפורסם נאמר על אשה אחרת בתנ”כ. על אלישבע נאמר “עֹז־וְהָדָ֥ר לְבוּשָׁ֑הּ ותִּשְׂחַ֗ק לְי֣וֹם אַחֲרֽוֹן” (משלי לא,כה). דוקא אשתו של הכהן הגדול עם בגדיו המפוארים מתוארת כזו שעליה נאמר – “עֹז־וְהָדָ֥ר לְבוּשָׁ֑הּ”: לא רק בגדי שרד חיצוניים אלא היא עצמה לבושה בתכונות חזקות.  
It is not known what happened to Elisheva after that day, how she got up the next morning and how she went on with life, “as usual”, with the news in the back, with the seemingly endless journey in the desert, being delayed on and on, while in the meantime, every day her husband and her other two sons put on their special priestly unit uniform, and go to the holy service In the Mishkan; a service we can no longer say is not dangerous. What did she do with her days, what did she do to not go crazy? Did she console herself with her grandchildren, did she have soothing incense, deep breaths, walks around the camp, morning runs… How did she keep her cool, her positive outlook until her last day….
But obviously she also had daughters. and daughters in law; and granddaughters and great-granddaughters. The depth of her strength and wisdom she bequeathed to them, and this is how we see them with us and around us, every day, even today.		לא ידוע מה קרה לאלישבע לאחר אותו היום, איך קמה למחרת בבקר ואיך המשיכה בחיים, “כרגיל”, כשברקע החדשות, כשברקע המסע במדבר שמתעכב עוד ועוד, ובנתיים, כל יום בעלה ושני בניה האחרים לובשים את מדי יחידת הכוהנים המיוחדת שלהם, ויוצאים לעבודת הקודש במשכן שכבר לא נוכל להגיד עליה שאין עימה סכנה. מה עשתה היא עם ימיה, מה עשתה כדי לא להשתגע, האם התנחמה בנכדיה, האם היתה לה קטורת הרגעה, נשימות עמוקות, הליכות סביב המחנה, ריצות בקר… איך שמרה על שחוקה עד יומה האחרון….
אבל ברור שהיו לה גם בנות. וכלות. נכדות ונינות. את עומק כוחה וחוכמתה היא הורישה להן, וכך אנחנו רואים אותן איתנו וסביבנו, יום-יום גם היום.  

שבת שלום וכמעט חודש ניסן טוב – SHABBAT SHALOM & ALMOST A GOOD ONTH OF NISAN

מקור התמונה:
https://art.hemed.org.il/%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%95%D7%94%D7%93%D7%A8-%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A9%D7%94/

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Heifer & the Calf: Shabbat Parah

Posted on March 28, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

הפרה והעגל: לכבוד שבת פרה

I’ll start this time from the end: not long ago, I had the great privilege of visiting Shiloh. In the Bible, Shiloh was an Israelite city in southern Samaria, and indeed, archaeological finds at the site, indicate a succession of settlements starting from the Middle Bronze Age (about 1600-1800 BCE) to the early Arab period (700-900 CE). Magnificent mosaics were uncovered here, two churches, an ancient mosque and an ancient synagogue. The uncovering of the remains from the Iron Age led to the identification of the site with the biblical Shiloh, where the Mishkan – the Tabernacle stood during the era of the tribes for about 350 years. In 2012, coins were discovered in excavations on which was stamped “year… for the redemption of Jerusalem”, and archaeologists assume that the coins are from the time of the Great Revolt. In 2013, one of the oldest churches in the world (from the 4th century CE) was discovered at the site, with a large mosaic floor. In 2018, an ancient pottery pomegranade was discovered in Shiloh, from the period of the Mishkan. Shiloh also appears on the Midaba map, and the site is also mentioned in the 14th century writings of the traveler Ashtori Farahi.אתחיל הפעם מהסוף: לא מזמן, זכיתי לבקר בשילה. במקרא היתה שילה עיר ישראלית בדרום השומרון, ואכן, באתר נמצאו ממצאים ארכאולוגיים ממאות שנים המעידים על רצף התיישבותי החל מתקופת הברונזה התיכונה (כ-1600-1800 לפנה”ס) ועד התקופה הערבית הקדומה (700-900 לספירה). בתל שילה נחשפו פסיפסים מרהיבים, שתי כנסיות, מסגד עתיק ובית כנסת עתיק. חשיפת השרידים מתקופת הברזל הובילה לזיהוי האתר עם תל שילה המקראית, בו עמד המשכן בתקופת התנחלות השבטים למשך כ-350 שנה. ב-2012 התגלו בחפירות מטבעות עליהם הוטבע “שנת… לגאולת ירושלים” והארכאולוגים מניחים שהמטבעות הם מתקופת המרד הגדול.  בשנת 2013 נחשפה במקום כנסייה מהעתיקות בעולם (מהמאה ה-4 לספירה), ובה רצפת פסיפס גדולה. ב – 2018 התגלה בשילה רימון חרס קדום, מתקופת המשכן. שילה מופיעה גם במפת מידבא וכן מוזכר האתר גם במאה ה-14 בכתביו של הנוסע אשתורי הפרחי.  
But in Shiloh, not only the past is famous and fascinating, but also the present and possibly the future. When we visited the site, we were got to see that red heifers are raised here! This upcoming Shabbat is called “Shabbat Para”, literally, the Shabbat of the (red) Heifer. This is the Shabbat between Purim and the Shabbat when we declare the next month, NIssan. The sages established that, at this time of the year, we should read the matter of the Red Heifer, which is mentioned in chapter 19 in the Book of Numbers, because this process had to take place near the month of Nissan in order to purify the Children of Israel immediately after the construction of the Mishkan. And so, despite everything strange and incomprehensible about this ceremony, we too pray that this purity will return.אך בשילה לא רק העבר מפורסם ומרתק אלא גם ההווה ואולי גם העתיד. בביקור באתר זכינו לראות שבמקום מגדלים פרות אדומות! השבת הקרובה נקראית “שבת פרה”, זו השבת בין פורים לשבת החודש. חז”ל תקנו לקרוא דווקא בזמן הזה בלוח השנה שלנו בענין פרה אדומה, המוזכר בפרק יט בספר במדבר – מפני ששריפת הפרה הראשונה הייתה סמוך לחודש ניסן כדי לטהר את ישראל מיד לאחר הקמת המשכן, וכך, למרות כל המוזר והבלתי מובן בטקס זה, גם אנו מתפללים שתחזור טהרה זו.  
Another place that should be mentioned in the context of the Red Heifer is Mount Olives, the place where the cow’s ashes were burned. The Mishna in Tractate Para (yes, there is a tractate by this name) describes the bridge that was built for the priest from the gates of the Temple Mount to Mount “Anointing Oil” (Mount of Olives), a bridge that rested on many arches carved from the face of the tombs. The place where the cow’s ashes were prepared and a wine cellar of pure wine were placed above a huge underground space in the center of the mountain. This space also separated it from the impurity of the graves. From precise measurements made by Rabbi Yonatan Adler, it becomes clear that the holy site that should be right in front of the Holy of Holies, is today in the fenced yard of the Dominus Flevit church (which took over the holy area and appropriated it for itself, something that unfortunately repeatedly happens in many places).מקום נוסף שצריך אזכור בהקשר הפרה האדומה הוא הר הזיתים, מקום שרפת אפר הפרה.  המשנה במסכת פרה (כן, יש כזו) מתארת את הגשר שבנו לכוהן משערי הר הבית להר המשחה (הר הזיתים), גשר שנשען על קשתות רבת שחצצו מפני הקברים. מקום הכנת אפר הפרה וגת של יין טהור הוצבו מעל חלל תת-קרקעי ענקי במרכזו של ההר. חלל זה הפריד גם הוא מטומאת קברי התהום. ממדידות מדויקות שנעשו ע”י הרב יונתן אדלר, מתברר שהאתר המקודש שצריך להיות בדיוק מול קודש הקודשים, נמצא כיום בחצר המגודרת של כנסיית דומינוס פלוויט (שהשתלטה על השטח הקדוש וניכסה אותו לעצמה, דבר שלצערנו חוזר בלא מעט מקומות).
The Midrash (Midrash Rabbah Chukat 19, 18, and Tanchuma Chukat 26) states that the mitzvot of a Red Heifer constitutes a kind of correction for the sin of the Golden Calf:   “It’s a parable for the maidservant’s son who dirtied the king’s palace. The king said: Let his mother come and clean up the mess (the actual work is more like excrement) . Thus said the Holy One, blessed be He, let the Red Heifer come and atone for the act of the (golden) calf.”המדרש (מדרש רבה חקת פרשה יט סימן יח, ותנחומא פרשת חקת סי’ כו) כותב שמצוות פרה אדומה מהווה מעין תיקון לחטא העגל: “משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל”.  
For many years I did not exactly understand this Midrash. It’s a well-known midrash but a bit strange and maybe even disturbing. What exactly is meant here? I will bring 3 ideas: (1) The mitzvah of the Red Heifer in a unique way is called “chukah“, often translated as a law that is impossible to explain. Rashi writes that the language of chukah (Numbers 19:2) means “it’s a decree before Me and you are not allowed to ponder after it.” Hence, it is possible that this is the correction for the sin of the Golden Calf: At the calf, we thought and tried to understand godliness; even to create it and worship it as we see fit. The Torah came and said, the opposite is true – only when you surrender to Gd’s will, you can worship Gd wholeheartedly and completely.  As Rabbi Yehuda Halevi said, “Gd’s servant, he alone is free”…במשך שנים רבות לא בדיוק הבנתי את המדרש הזה. זהו מדרש ידוע אבל קצת מוזר ואולי אפילו מטריד. למה בדיוק הכוונה? אביא 3 רעיונות: (1) מצוות פרה אדומה באופן יחודי נקראת “חקה”. רש”י כותב שלשון חוקה (במדבר פרק יט פסוק ב): “גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה”. מכאן, יתכן שזה התיקון לחטא העגל: בעגל, חשבנו וניסינו להבין את האלוהות, אפילו ליצור אותה ולעבוד אותה כמו שלנו נראה לנכון. באה התורה ואמרה, ההיפך הוא הנכון – רק כשמתבטלים לרצון ה’, אפשר לעבוד את ה’ באופן שלם ומלא. כמו שאמר רבי יהודה הלוי, “עבד ה’ הוא לבדו חופשי”…  
(2) The Chida (Rav Chaim Yosef David Azulai, 1724-1806) explains that it is usually impossible to transgress the entire Torah all at once. Let’s say, eating unleavened bread – on Pesach, or forbidding eating on Yom Kippur, but with regard to idolatry, one can transgress the whole Torah in one moment, and therefore the solution or atonement for this is – to take upon ourselves the “chukah of the Torah”.(2) החיד”א (-) – מסביר שבד”כ אי אפשר לעבור על כל התורה בבת אחת. נגיד, אכילת מצה – בפסח, איסור אכילה – ביום כיפור, אבל לגבי עבודה זרה, זה מצב שאפשר לעבור על כל התורה ברגע אחד, ולכן הפתרון או הכפרה לכך זה – לקחת על עצמנו את “חוקת התורה”.
(3) Rav Shimshon Rafa’el Hirsch (1808-1888) as usual looks at the words and roots in Hebrew. The calf, egel – comes from the word circle, igul. It is also written – a masked calf (Exodus 32:8) possibly shaped as a circle. Accordingly, what exactly is the sin of the Golden Calf? To be in a circle. A circle is a shape that does not go anywhere; a place that has no corners, happenings, and is analogous to situations in which a person walks and go around and around himself, focused on himself without reaching anything. What is the solution to this? The heifer. The word for heifer – parah – comes from the root – to be fruitful and multiply, to grow, to contribute and to do good in the world. The solution to the calf’s naval gazing, is the fertilization, the desire to give and do, to purify and correct.(3) הרש”ר הירש – כדרכו מסתכל על המילים והשורשים בעברית. העגל – בא מלשון עיגול. גם כתוב – עגל מסכה (שמות לב:ח), כנראה עשוי בצורה עגולה. לפי זה, מה זה בדיוק חטא העגל? להיות בעיגול. עיגול זו צורה שלא הולכת לשום מקום, שאין בה פינות, התרחשויות, והיא מקבילה לסיטואציות בהן אדם הולך ומסתובב סביב עצמו, מרוכז בעצמו בלי להגיע לכלום. מה הפתרון לכך? הפרה. הפרה באה משורש – לפרות ולרבות, לגדול, לתרום ולעשות בעולם. הפתרון ל- NAVAL GAZING של העגל, זו הפרה, ההפרייה, הרצון לתת ולעשות, לטהר ולתקן.  
We often think that the more we take, the more we have, but it turns out that this is not true. Purim called us to give. We made mishloach manot, gave donations to the poor and more, but what if we might think it’s just a matter of that one day, a day that’s a little crazy and messy and unusual. How will we take this idea to the rest of the year? How do we transpose Esther’s call “go and gather everyone”? how do we take the need to get away from the separation and dispersion that comes between us, to learn to be together, to do things with and for each other?לא פעם נדמה לנו שכמה ניקח יותר – יהיה לנו יותר, אבל מסתבר שזה לא כך. פורים קרא לנו לנתינה: הכנו משלוחי מנות, נתנו מתנות לאביונים ועוד, אבל אולי חלילה, נחשוב שזה רק ענין של יום אחד, יום קצת משוגע ומבולגן ויוצא דופן. איך ניקח את הרעיון הזה לשאר השנה, את הקריאה של אסתר “לך כנוס”? את הצורך להתרחק מהפירוד והפיזור שנכנס בינינו, ללמוד להיות ביחד, לעשות דברים אחד עם ובשביל השני?  
It’s always a difficult message, and especially difficult this past year. We entered a kind of loop where everyone is sure that if everyone just thinks “like me”, everything will be fine, and this is exactly the way everything continues to be not fine. Here we are a bit like the calf, going round and round ourselves… That’s why, possibly, we have Shabbat Parah, right after, to remind us, not only to walk in circles each one around him / herself, but to raise our heads, see the other, engage in fruitful and productive, correcting and purifying matters.זה מסר קשה תמיד, וקשה במיוחד בשנה האחרונה. נכנסנו לאיזה לופ שכל אחד בטוח שאם כולם רק יחשבו “כמוני”, הכל יהיה בסדר, וזו בדיוק הדרך שהכל ממשיך להיות לא בסדר. הנה אנחנו קצת כמו העגל, ממשיכים ומסתובבים סביב עצמנו… לכן אולי, שבת פרה מגיעה מייד אחרי, להזכיר לנו לא רק ללכת במעגלים כל אחד סביב עצמו, אלא להרים ראש, לראות את האחר, לעסוק בדברים פוריים ומפרים, מתקנים ומטהרים.  
שבת שלום *** SHABBAT SHALOM
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Purim: Esther & Moses making Mishloach Manot…

Posted on March 21, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פורים: אסתר ומשה מכינים לנו משלוחי מנות

Once upon a time, when my children were younger and we lived in places where it was impossible to find hamantashen for Purim, already a week or two before the holiday, the whole house started to smell like a bakery and it seemed that the entire kitchen floor was a mixture of different fillings… on the other side of the room, there were bags of goodies, paper plates that would turn into decorated baskets, colored ribbons and cellophanes for packaging. On the eve of the holiday’s eve, the house would become a “conveyer belt” factory for preparing mishlochei manot, and the next evening, after everything was ready and we had already heard the megillah once, we would return home, load the car and drive around between the neighbors’ houses, running and leaving packages on doorsteps, hoping that people would wake up on Purim morning to find a surprise – a festive mishloach manot at the door.כשהילדים שלי היו צעירים יותר וגרנו במקומות בהם אי אפשר היה למצוא אוזני המן לקראת פורים, כבר שבוע-שבועיים לפני החג, כל הבית התחיל להריח מאפיה ונדמה וכל רצפת המטבח היתה תערובת של מילויים שונים… בצד אחר של החדר, היו שקים עם דברים טובים, צלחות נייר שנהפוך לסלסלות מקושטות, סרטים צבעוניים וצלופנים לאריזה. בערב ערב החג הבית היה הופך לסרט-נע להכנת משלוחי מנות, ולמחרת בערב, אחרי שהכל היה מוכן וכבר שמענו את המגילה פעם אחת, היינו חוזרים הביתה, מעמיסים את הרכב ויוצאים לסייר בין בתי השכנים, רצים ומשאירים משלוח מנות על מפתן הדלת, בתקווה שאנשים יתעוררו למחרת בבקר פורים וימצאו הפתעה – משלוח מנות חגיגי ליד הדלת.  
The point is that the next day, we too would wake up on Purim morning to find mishlochei manot at our door that dear friends had left for us. And I remember once thinking to myself, what in the world are we doing? After all, while we’re struggling in the kitchen with all the preparations, all our friends are also doing the same… isn’t there something here that doesn’t make sense? Mishloach manot seems like a strange mitzvah: after all, each of us can buy our own sweets, bake our own cookies, and sit at home and eat them to our heart’s content, thus putting a check mark on this day. But all the mitzvot of Purim concern the other, the neighbor, the community.הענין הוא שלמחרת, גם אנחנו היינו מתעוררים בבקר פורים ומוצאים משלוחי מנות חגיגיים ליד הדלת שהשאירו עבורנו חברים יקרים. ואני זוכרת פעם שחשבתי לי, מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים? הרי בשעה שאנחנו נאבקים במטבח עם כל ההכנות, כל החברות (וכן, גם כמה חברים) שלנו גם הן עושות את אותו הדבר אז… האם אין כאן משהו חסר הגיון? משלוח מנות נדמית כמצווה לא “יעילה”: אחרי הכל, כל אחד מאיתנו יכול לקנות את הממתקים שלו, לאפות את העוגיות שלו, לשבת בבית שלו ולאכול אותן כאוות נפשו ובכך לעשות “וי” על היום הזה. אבל כל המצוות של פורים עניינן באחר, בשכן, בקהילה.  
The holiday begins with Haman’s complaint to Ahasuerus about the Jews: “There is one people, scattered and dispersed among the other peoples in all the provinces of your realm, whose laws are different from those of any other people and who do not obey the king’s laws; and it is not in Your Majesty’s interest to tolerate them. If it please Your Majesty, let an edict be drawn for their destruction, and I will pay ten thousand talents of silver to the stewards for deposit in the royal treasury.” (Esther 3:8-9)תחילתו של החג בתלונה של המן לאחשוורוש בענין היהודים: יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכׇּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ  (אסתר ג:ח-ט)
Haman is evil but stupid – he is not. His speech is sophisticated and persuasive. It moves from half-truths (a scattered and dispersed people “among all” the people of your kingdom…) to a lie (they don’t obey the king’s law), and continues with advice and temptations for which he was not asked (it’s not worth it for the king to keep them, as if it costs the king money to have a population that contributes to his kingdom, and the enticement of huge sums if he gets permission to “lose them” [translated here as their destruction, but Haman does not define to the king exactly what it means and what the king signs).המן הוא רשע אבל טפש – הוא לא. הדיבור שלו מתוחכם ומשכנע. הוא נע מחצי אמת (עם מפוזר ומפורד “בכל” מדינות מלכותך…) לשקר (“את דתי המלך אינם עושים”), וממשיך בעצות ופיתויים להם לא התבקש (ולמלך “אין שווה” כאילו עולה למלך כסף שיש לו אוכלוסיה שתורמת לממלכה שלו, ועד הפיתוי בסכומי עתק אם יקבל אישור “לאבדם”, בלי להגדיר למלך בדיוק מה זה לאבדם ועל מה המלך חותם).  
And yet, there is also a half-truth here, and that is the fact that the Jews are scattered and divided. Haman recognizes our weak point and wants to exploit it against us. The Jews are really experiencing a very difficult and very new experience. So far, our entire existence is in the Land of Israel. All our intentions, all our purpose – is the Land. When the Children of Israel leave Egypt after exile and harsh and grueling slavery, all that stands before their eyes is to reach the land of the ancestors, where they will finally be able to be and live who they really are. Do we also have an existence outside Israel, not as slaves and handmaids, but as equal people among others? Maybe today it seems obvious to us, but then, during the exile and the destruction of the 1st Temple era? We had a bad and bitter experience with the Ten Tribes who were exiled about 140 years earlier, and until now it is not clear what happened to them. The “proof” that outside of Israel we have no existence is right in front of our eyes! Haman also understands that there is no such phenomenon of one nation that remains scattered among the other nations and can thus continue to exist. His “logical” proposal is that they should be “lost”.ועדיין, יש כאן גם חצי אמת, וזו העובדה שהיהודים מפוזרים ומפורדים. המן מזהה את נקודת החולשה שלנו ורוצה לנצל אותה נגדנו. היהודים באמת חווים חוויה קשה מאד וחדשה מאד. עד כה, כל קיומנו הוא בארץ ישראל. כל כוונותינו, כל מטרתנו – הארץ. כשבני ישראל יוצאים ממצרים אחרי גלות ועבדות קשה ומפרכת, כל מה שעומד לנגד עיניהם זה להגיע לארץ האבות, שם סופסוף, יוכלו להיות ולחיות את מי שהם באמת. האם יש לנו גם קיום מחוץ לארץ, לא כעבדים ושפחות, אלא כאנשים שווים בין אנשים אחרים? אולי כיום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל אז ? בימי הגלות וחורבן בית המקדש הראשון? הלוא יש לנו נסיון רע ומר עם עשרת השבטים שהוגלו כ-140 שנה קודם לכן, ועד עכשיו לא ברור מה עלה בגורלם. ה”הוכחה” שמחוץ לארץ נתבולל ונמות, הרי היא לנגד עינינו! גם המן מבין שאין תופעה כזו של עם אחד שנשאר מפוזר בין העמים האחרים ושיכול כך להמשיך ולהתקיים. הצעתו ה”הגיונית” היא שצריך “לאבדם”.  
The solution on the other hand, is offered by Esther, that is, the solution comes from a hidden place, not completely obvious (Esther from the word nistar, hidden): Go, gather all the Jews together  (4:16) That is, it’s true, the dispersion and separation is a source of trouble for us, but we have a remedy for that – “go gather together”, be together, do things for each other.את הפתרון מנגד מציעה אסתר, כלומר הפתרון מגיע ממקום נסתר, לא לגמרי מובן מאליו: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים (ד:טז) כלומר – נכון, הפיזור וההפרדה הוא מקור לצרות עבורנו, אך יש לנו תרופה לכך – “לך כנוס”, לכו התאספו, תהיו ביחד, תעשו דברים אחד למען השני.  
The sages managed to make Esther’s image a beloved one, the beautiful queen that every girl in the kindergarten wants to be like, but Esther comes with additional depth. In terms of her biblical character, if we were to look for a parallel among the men in the Bible, we might be surprised to see that of all of them it is – Moses. Moses who grew up in the palace; who apparently is not concerned with the fate of the slaves, but who decides to tie his destiny with that of his people no matter what. And Esther, who can hide in the palace, and look out with “compassion” on the fate of the Jews outside, with a shrug of the shoulder, ‘ah, what can I do now’… and it is true, the task is not easy at all. That’s why when Gd offers Moses to go to Pharaoh, Moses resists, and when Mordecai tells Esther that she must do something, it seems to her initially like a very bad idea. But both of them, each from their place, get up and go, get up and do, against all odds.חז”ל הצליחו להאהיב את דמותה של אסתר, המלכה היפה שכל ילדה בגן רוצה להיות כמוה, אבל אסתר מגיעה עם עומק נוסף. מבחינת דמותה התנכית, לו חיפשנו לנו מקביל בין הגברים בתנכ, אולי נופתע לראות שמכולם זהו דוקא – משה. משה שגדל בארמון, ולכאורה אין גורל העבדים נוגע לו, אך הוא מחליט לקשור את גורלו בגורל עמו ויהי מה. ואסתר, שיכולה להתחבא בארמון, ולהשקיף ב”חמלה” על גורל היהודים בחוץ, במשיכת כתף של, ‘מה אני יכולה כבר לעשות’… וזה נכון, המשימה אינה קלה בכלל. לכן כשאלוהים מציע למשה ללכת לפרעה, משה מתנגד, וכשמרדכי אומר לאסתר שעליה לעשות משהו, זה נראה לה רעיון גרוע ביותר. אך שניהם, כל אחד ממקומו, קמים והולכים, קמים ועושים, כנגד כל הסיכויים.    
When we are asked about Moses’ greatest quality; what is the most significant thing about him, the extraordinary, it is that he was “humble”. What does “humble” look like in action? We know that he fiercely resisted the Golden Calf, and even broke the Tablets; He stood up to Pharaoh, and Korah and the spies, so it seems that being humble does not mean being “a rug”, weak, calm, unresponsive, not angry… so what is it? What is the quality that makes the one who brought us out of Egypt such a successful leader? Is it because he is a talented and creative commentator, or maybe an army commander? Maybe a healer and life saver?? No, on the contrary: when Moshe doesn’t know something, he says he doesn’t know and goes to ask Gd, and this happens more than once, and we wonder: what did Gd find in him?? Look at him, he can’t do anything by himself! All he does is “simply” accept the Torah and… wait, wait… that’s it!
This?
Perhaps we can explain this quality in another way: we trust that our Torah is the exact word of Gd only because we trust this ability of Moses to convey to us exactly what he received. He does not tell us what his opinion is and what he thinks about the last operation and how he knows more because he is this and that, and how he would have done it differently because he…. His greatness is the ability to convey the word of Gd without any ego, any interferences, to be in a real flow With Gd. This is the exodus from Egypt, the exit from a narrow and forced place to an open place of true freedom. This is redemption.   And Esther?		כשאנחנו נשאלים על התכונה הכי גדולה של משה רבנו, מה הוא הדבר המשמעותי כל כך בו, היוצא דופן, זה זה שהוא היה “ענו”. איך נראית “ענווה” בפועל? אנחנו יודעים שהוא התנגד בכוח לעגל הזהב, ואפילו שיבר את הלוחות; גם מול פרעה, וקורח והמרגלים הוא עמד, אז נראה שלהיות ענו אין פירושו להיות “שטיח”, חלש, רגוע, לא מגיב, לא כועס… אז מה זה כן? מהי התכונה שהופכת את מי שמוציא אותנו ממצרים להיות מנהיג כל כך מצליח? האם זה מפני שהוא פרשן מוכשר ויצירתי, או אולי מפקד צבא? אולי מרפא ומציל חיים?? לא, להיפך: כשמשה לא יודע משהו, הוא אומר שהוא לא יודע והולך לשאול את ה’, וזה קורה יותר מפעם אחת, ואנו תוהים: מה ה’ מצא בו?? תראו אותו, הוא לא יכול לעשות שום דבר בעצמו! כל מה שהוא עושה זה “פשוט” לקבל את התורה ו… רגע, רגע… זהו!
זהו?
אולי נוכל להסביר את התכונה הזו אחרת: אנו סומכים על כך שהתורה שלנו היא דבר ה’ המדויק רק משום שאנו סומכים על היכולת הזו של משה להעביר לנו בדיוק את מה שקבל. הוא לא מספר לנו מה דעתו ומה הוא חושב על המבצע האחרון ואיך הוא יודע יותר כי הוא ואיך הוא היה עושה את זה אחרת כי הוא…. הגדולה שלו היא ביכולת להעביר את דבר ה’ ללא שום אגו, שום התערבות, להיות בזרימה אמיתית עם הקב”ה. זוהי יציאת מצרים, היציאה ממקום צר ומאולץ למקום פתוח של חופש אמיתי. זוהי גאולה. ואסתר?  
Our sages said that “anyone who says something in the name of the original sayer, brings redemption to the world” (Pirkei Avot 6,6). The word “redemption” may make us think of Moses, especially together with the ability to convey things in the sayer’s name, after all, that is exactly what we just said he was so good at, except that the example that the Sages bring here is actually… Esther, as it is said “And Esther said to the king in the name of Mordecai” (Esther 2:22, appears in tractate Megillah 15:a). That is, when Esther told about Bigatan and Teresh and their plot to assassinate the king, she said it in Mordechai’s name. Later, when the king’s sleep wandered and he asked to bring the book of memories, he found it written that Mordechai was the one who told the king, and this is where all this unique rescue and redemption began. Esther, like Moshe, does not bother to take credit for herself for the operation or the statement or… nothing in fact. She didn’t “been there” and didn’t “know before” and didn’t stand around waving titles and ranks and what not, and none of that. Her ability, an ability that seems to us to be nothing, ‘what has she already done’? is to put herself aside, when this is what ultimately led to this redemption, not very different from Moses!חז”ל אמרו ש”כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם” (פרקי אבות ו,ו). המילה “גאולה” אולי תגרום לנו לחשוב על משה, במיוחד יחד עם היכולת להעביר דברים בשם אומרם, הרי זה בדיוק מה שאמרנו שהוא כל כך טוב בו, אלא שהדוגמה שחז”ל מביאים כאן היא דווקא… אסתר, שנאמר “ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי” (אסתר ב,כב, מופיע במסכת מגילה טו:א). כלומר, כשאסתר ספרה על בגתן ותרש ומזימתם להתנקש במלך, היא אמרה את הדבר בשם מרדכי. מאוחר יותר, כששנת המלך נדדה והוא בקש להביא את ספר הזכרונות, הוא מצא כתוב שמרדכי הוא זה שהגיד למלך ומכאן התחילה כל ההצלה והגאולה היחודית הזו. אסתר, כמו משה, לא טורחת לקחת קרדיט לעצמה על המבצע או האמירה או… כלום בעצם. היא לא “היתה שם” ולא “ידעה כבר קודם” ולא עמדה מנופפת בתארים ודרגות ומה לא, ולא… לא. היכולת שלה, יכולת שנראית לנו כאילו זה כלום, מה היא כבר עשתה? היא להעמיד את עצמה בצד, כשזה מה שהוביל בסופו של דבר לגאולה הזו, ולא שונה מאוד ממשה!  
Moses and Esther, Purim and Pesach, Adar and Nissan are related in many different ways. On the surface, they seem like complete opposites: Purim comes at the end of our Biblical calendar year while Passover is at the beginning; Pesach starts us off as a nation, and Purim is towards the end of the Bible and that era in our history. Purim is in exile from which the people do not come out, while all of Pesach is aimed at Eretz Yisrael. Pesach is about birth, renewal, breakthrough, promise, looking ahead, while Purim deals with the difficulty in surviving after the terrible destruction of the 1st Temple. On Passover – Gd organizes our redemption. On Purim – his name is not even mentioned in the megillah.משה ואסתר, פורים ופסח, אדר וניסן קשורים בדרכים רבות ושונות. על פניו הם נראים כמו הפכים גמורים: פורים בא בסוף לוח השנה שלנו בזמן שפסח בראשיתו; פסח פותח את הסיפור שלנו כעם ופורים הוא לקראת סוף התנ”כ והעידן ההוא בהיסטוריה שלנו. פורים נמצא בגלות ממנה העם לא יוצא, כשפסח כולו מכוון לארץ ישראל. פסח עוסק בלידה, התחדשות, פריצת דרך, הבטחה, הסתכלות קדימה, בעוד פורים עוסק בקושי לשרוד אחרי החורבן הנורא של בית המקדש הראשון. בפסח – הקב”ה מארגן לנו את הגאולה. בפורים – שמו אפילו לא נזכר במגילה.  
But Purim and Passover are also deeply connected, even if surprisingly. A careful reading reveals that most of the important events in the Scroll of Esther take place in Nisan, in Passover itself! The Midrash ponders how Esther could tell Mordechai that everyone should fast when it’s Seder night, and her answer to him, that if we don’t fast this time, there will be no people in the future to celebrate any holiday at all! Sort of – Purim guards Passover. In addition, according to tradition, Moses was born in the month of Adar. We are told that he was born circumcised, but had he had a brit, it would have been on… Purim.אך פורים ופסח גם קשורים באופן עמוק, גם אם מפתיע. קריאה מדוקדקת מגלה שרוב האירועים החשובים במגילת אסתר מתרחשים בניסן, בפסח עצמו! המדרש מתלבט כיצד יכלה אסתר לומר למרדכי שכולם צריכים לצום כשזה ליל הסדר, ותשובתה לו, שאם לא נצום הפעם, לא יהיה עם בעתיד לחגוג שום חג בכלל! מעין – פורים שומר על פסח. בנוסף, על פי המסורת, משה נולד בחודש אדר. מספרים לנו שהוא נולד נימול, אבל אילו הייתה לו ברית זה היה ב… פורים.  
The complexity of the relationship between these holidays is also reflected in their food: on Pesach we have a mitzvah to eat “alone”, everyone is required to eat matzah. Each family should bring a Passover offering, and then they will sit down to eat it. On Purim, the obligation is to get out of ourselves, to go see the other, to engage in mishloach manot, sending gifts, giving gifts to the orphans, giving half the shekel, and from that – feast and joy.מורכבות הקשר בין החגים האלה באה לידי ביטוי גם באוכל שלהם: בפסח יש לנו מצווה לאכול “לבד”, כל אחד חייב במצה. כל משפחה צריכה להביא קרבן פסח, ואחכ היא תשב לאכול אותו. בפורים החובה היא לצאת מעצמנו, ללכת לראות את האחר, לעסוק במשלוח מנות, מתנות לאביונים, מחצית השקל, ומתוך כך – גם משתה ושמחה.  
The message of Purim has always been critical and perhaps this year more than ever. We often think that if only everyone thought “like me”, everything would be fine. How do I get them to agree with me? Why don’t “they” see what “I” see? If only “they” weren’t “like that”, and would change to my liking, then… then there would be peace in the world! then I can really be happy!!המסר של פורים תמיד היה קריטי ואולי השנה יותר מתמיד. לא פעם אנחנו חושבים שאם רק כולם היו חושבים “כמוני”, הכל היה בסדר. איך אני גורם להם להסכים איתי? למה “הם” לא רואים את מה ש”אני” רואה? אילו “הם” רק לא היו “כאלה”, והיו יותר כמוני, אז… אז היה שלום בעולם! אז הייתי יכול להיות שמח!!  
Purim does not cancel Pesach, of course, but comes to complete, like a kid growing up. In its way it says, asks, begs us to get out of ourselves and go see – and hear – the other. The real joy, suggests Purim, is not about filling our own bellies, increasing and magnifying our justifications and egos, but rather, to stepping aside and making room for someone else.פורים כמובן לא מבטל את פסח, חלילה. אבל בא להשלים, כמו ילד שגדל. בדרכו הוא אומר, מבקש, מתחנן מאיתנו לצאת מעצמנו וללכת לראות – ולשמוע – את האחר. השמחה האמיתית, מציע לנו פורים, איננה רק למלא את הבטן שלנו, להגדיל ולהאדיר את ההצדקות והאגו שלנו, אלא דוקא, לפעמים, לזוז הצידה ולעשות מקום למישהו אחר.

בשורות טובות, צום קל לצמים, שבת שלום ופורים שמח – BEST WISHES, AN EASY FAST TO THOSE FASTING, SHABBAT SHALOM & PURIM SAMEACH

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Mishe…. mishe… mishe-kan… (2nd) Adar & the Torah portion of Pekudei

Posted on March 14, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

מי ש… מי ש… משכן…. חודש אדר (ב) ופרשת פקודי

בשבוע שעבר, לרגל יום האישה הבינלאומי וחודש אדר הקרב ובא, החליטו בבית הספר שלי לקיים “ערב כיף” לנשות הצוות: “בואו במצב רוח טוב”! אמרה ההזמנה הצבעונית, בנסיון להיות עליזה, “יהיה אוכל, משחקים, קריוקי וריקודים! מחכים לכולן!”Last week, for international women’s day and the upcoming month of Adar, my school decided to hold a “fun evening” for the women on staff: “come in a good mood”! said the colorful, trying to be cheery, invitation, “there’s will be food, games, karaoke and dancing! Everyone is expected!”
‘אתם צוחקים עלי’, היה כל מה שיכולתי לחשוב. הבן שלי בדיוק חזר לעוד סבב ביחידת המילואים שלו בעזה, ואני חשבתי שמפגש זום רציני הוא הדבר הכי חברתי שאני יכול לעשות, אבל אז, זמן הזום הוזז, ומצאתי את עצמי נשארת בבית הספר עם איזה פרויקט, ולפני שידעתי, מורה אחרת אמרה שגם היא הולכת, ובואי נלך ביחד ונראה מה קורה, והנה אנחנו כאן.‘You got to be kiddin’ me’, was all I could think, and with my son back in his reserve unit for yet another round in Gaza, I thought a somber zoom meeting is the most social thing I can do, but then, the zoom got rescheduled, and I found myself staying longer at school with some project, and before I knew it, another teacher said she’s going too, and let’s walk over together and just check it out, and here we are.  
“משנכנס אדר, מרבים בשמחה” – קרא השלט הבהיר שהודבק מעל דלת חדר המורים שקושט לקראת הערב. השרת עבד על מערכת הקול, בודק את המיקרופונים בסדרה של צלילי פצפוץ; מורה אחת ערכה שולחן עם קצת אוכל; שתיים אחרות התגודדו בפינה ודיברו על כמה פעילויות ומבחנים בבית הספר. חשבתי שאני הולכת לשים את המעיל שלי על הכיסא הכי קרוב לדלת ולצאת בהקדם האפשרי.“When (the month of) Adar enters, joy increases” – the bright sign was taped over the door to the teachers’ room, in process of being decorated for the evening. The janitor was working on the sound system, testing the mics in a series of crackling sounds; One teacher was setting a table with some food; two others huddled in the corner, talking about some school activities and tests. I figured I’m just going to put my jacket on the chair closest to the door and dash out asap.
אז לאט לאט התחילו להיכנס נשים אחרות והמקום התמלא. רובן התלבשו יפה והתייחסו לערב כמו בילוי ולא עוד מפגש בחדר המורים היום-יומי; הן נעלו נעלי עקב ושמו איפור וכיסוי ראש מפואר. חשבתי, לא יזיק לי להישאר קצת ולראות איך זה מתפתח.Then slowly other women started coming in and the place filled up. Most dressed up quite nicely, treating it like an evening out and not another meeting in the daily teachers’ room; they put on heels and make-up and a fancy headscarf. I figured, no harm in staying a bit and seeing how this develops.  
שעה עוברת ואנחנו כבר ליד המיקרופון, מבלבלות מילים בקריוקי. כשלא היו עוד בקשות לשירים, מישהי שמה מוזיקה, ובשעה הבאה, אנחנו מסתובבות, מדלגות, מנופפות בזרועותינו, שרות ורוקדות בסטייל חופשי מסביב לחדר. אני מסתכלת על כל אחת מהן: לזו יש ארבעה בנים ביחידות קרביות שונות בעזה; בעלה של זו הוא קצין חי”ר ובקושי היה בבית כבר חודשים, בזמן שהיא מלהטטת בין הבית, הילדים, העבודה ובני משפחה במצב דומה; לזו יש קרוב משפחה שנחטף; וחלק לא מבוטל מהן היו מורות לבוגרים שנהרגו בקרבות האחרונים.An hour later we’re near the mic, mixing up karaoke words. When there were no more song requests, someone put on music and for the next hour, we were circling, skipping, waving our arms, singing, dancing around the room free style. I looked at each one of them: this one, has four of her boys in various combat units in Gaza; this one’s husband is an infantry officer and has barely been home in months, while she is juggling home, kids, work and other family members with similar situations; this one has a relative who was kidnapped; and quite a number of them were teachers to the graduates who were killed in action.  
כל אחד מאיתנו איבדה שעות שינה, הזילה אינספור דמעות, אכלה יותר מדי ו/או פחות מדי, צפתה יותר מדי / מעט מדי בנטפליקס והכל בבת אחת… ועכשיו – אדר. ואנחנו כאן. ואני מבינה: אנחנו לא רוקדות כי לרגע “שכחנו” או “לא אכפת לנו”. להיפך: באופן מוזר, הריקוד שלנו כאן הוא חלק מהמלחמה שלנו; זו הדרך שלנו להילחם בחזרה.Each one of us has lost hours of sleep, shed countless tears, ate too much and/or too little, watched too much / too little Netflix all at once… And now it’s Adar. And here we are. And I realize: we are not dancing because for a minute we “forgot” or “don’t care”. Quite the opposite: In a strange way, us dancing here is part of our war; it’s our way of fighting back.  
בשמיני עצרת / שמחת תורה שנודע כ”שביעי באוקטובר” האחרון, כשהשבת הוחג יצאו, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי פוסט שאחר כך התברר כקצת שנוי במחלוקת:

זה אולי נשמע מטורף, בהתחשב בחדשות, ואת הדברים הבאים אני כותבת כשדמעות בעיני, אבל היום, מחוץ לישראל, שמחת תורה, ואם אתם יכולים לחגוג בבטחה, איך שאתם בוחרים לעשות זאת , גם אם אין בית כנסת בקרבת מקום ואתם רק רוקדים בביתכם, בבקשה, בבקשה תעשו זאת! אולי תחשבו, איך את יכולה להגיד את זה, זה לא זמן לחגיגה!… אז, אני מסכימה, כדאי לא לשתות יותר מדי; ולא צריך לאכול יותר מדי; תנו לקול שלכם להיחנק כשאתם שרים; תרקדו עם דמעות בעיניים; אבל… אל תתנו להם לנצח במלחמה הזו, אל תתנו להם לקחת לנו גם את החגים שלנו —- יתרה מכך: בניגוד למה שאנו עשויים לחשוב, שמחת תורה לא עוסק בנו ובאיך אנו מרגישים; אלא, מדובר בה, בתורה; זו השמחה שלה, יום חתונתה – איתנו. אם צריך, נוכל לזייף ולהעלות חיוך במשך 20-30 דקות של ריקודים והקפות, באמונה שאפילו אם מאד קשה לראות את זה עכשיו, עם ישראל חי.		This past Shmini Atzeret / Simchat Torah that became known as “October 7th”, when Shabbat and the holiday were over here, I wrote the following on my facebook page, which turned out to be for some a little controversial post:

This might sound like a crazy thing to say, considering the news, and I write it with tears in my eyes, but today, outside of Israel, is SIMCHAT TORAH and If you’re able to celebrate safely, however you opt to do so, even if there’s no synagogue nearby and you’re just dancing in your home, plz, plz do so! You might think, how can you say this, this is no time for celebration!… so, I agree, don’t drink too much; don’t eat too much; let your voice choke when you sing; dance with tears in your eyes; but… don’t let them win this war, don’t let them take away our holiday(s) as well —- Further: contrary to what we might think, SIMCHAT TORAH is not about us and how we feel; it’s about her, the Torah; it’s her joy, her wedding day – with us. If need be, we can fake it and put on a smile for 20-30 min of dancing and hakafot, trusting that, hard as it is to see it now, Am Yisrael Chai.
חלפה כמעט חצי שנה, והנה מגיע חודש אדר (ב’!), ומציב את אותה שאלה. ואנו נאבקים בהוראת חז”ל, זו שמתנוססת על הכרזה מעל לכניסה “משנכנס אדר, מרבים בשמחה”, בעוד ליבנו כל כך כואב וכל כך שבור. והם מסתכלים בנו בחזרה במבט איתן; והם מצביעים על כמה זמנים אפלים מאוד בהיסטוריה שלנו, זמנים שחשבנו שלעולם לא נראה ולעולם לא יקרו לנו. והם נותנים לנו יד כדי שנוכל גם אנחנו לקום ולעבור את הזמן הזה, כי בסוף, אין לנו שום אפשרות אחרת.Almost half a year passed, and here comes the month of Adar, posing the same question. And we struggle with our sages’ instruction, the one on the banner above the door, to “increase joy”, while our hearts are so pained and so broken. And they look back at us steadfast; and they point to some very dark times in our history, times we thought we will never see and will never-ever happen to us. And they offer us a hand so we can get up too and pass through this time, for in the end, we have absolutely no other choice.  
פרשת השבוע, פקודי, פותחת בפסוק מוזר: “אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת” (שמות לח,כא). אולי אתם שמים לב שהמילה “משכן” חוזרת פעמיים, ואתם מתפלאים, אבל זו לא טעות. ככה כתוב בתורה.  The Torah portion of this week, Pekudei, opens with a strange verse: “These are the records of the Tabernacle the Tabernacle of the Testimony” (Exodus 38:21). You may notice the repetition of the word – “the Tabernacle” = hamishkan – and wonder, but it’s not a mistake. That’s how it’s written in the Torah.
פקודי היא פרשת התורה האחרונה בספר שמות ומביאה תיאור מדויק של התרומות שהתקבלו לבניין המשכן. לאחר מכן יש תיאור של הכנת בגדי הכהונה ואחרון, הרכבת כל החלקים ביחד, כך שהכל יהיה מוכן לחנוכת המשכן הקרובה.Pekudei is the last Torah portion in the Book of Exodus and brings a precise account of the donations received for the mishkan’s building. Then there’s a description of the preparation of the priestly garments and last, putting it all together so it’s ready for the upcoming inauguration of the Tabernacle.
ועדיין, היה רק משכן אחד. אז למה נאמר בפסוק הפותח “המשכן משכן“? הפרשנים תוהים על כך. רש”י, בהתבסס על מדרש תנחומא, מציע שהמילה משכן דומה למילה “משכון”, ומתוך כך אפשר להבין שהמשכן היה ה”מזכון”, הערובה לחורבן שני המקדשים על עוונותינו. זה קשה: זה אומר שהחורבן – של המשכן והמקדש אחר כך – היה בלתי נמנע?!And yet, there was only one Tabernacle. Why does the opening verse say, “the Tabernacle the Tabernacle”? Commentators wonder about this. Rashi, based on Midrash Tanchuma suggests the word mishkan is similar to the Hebrew word for collateral, mashkon. The Mishkan therefore was the collateral for both Temples’ destruction for our iniquities. This is tough: It means that the destruction – of the Tabernacle and the Temple later – was unavoidable?!  
במובן מסוים, כן. הרב שרקי מסביר שהמשכן הוא הופעת השכינה, נוכחותו של הקב”ה, בעולם, ומכיוון שזה דבר כל כך אלוהי וכל כך יוצא דופן, זה כאילו שהעולם לא יכול להכיל אותו, עד שהקדושה גדלה, עוד ועוד, ובית המקדש (השלישי!) והעולם סוף סוף יתאימו יותר אחד לשני. מה שאומר, שלפעמים, יהיה משכן ולפעמים יהיה בית מקדש, ולפעמים – לא.
מה לעשות בתקופת ה”לפעמים – לא”? הגמרא דנה בזה ומספרת על רבי יהושע שאמר, שלא להתאבל – אי אפשר, כי אכן, קרתה טרגדיה נוראית, אך גם להתאבל יותר מידי – לא טוב… 		In a way, yes. Rav Sherki explains that the Mishkan is the appearance of the Shechina, Gd’s presence, in the world, and since this is something so divine and so out of the ordinary, it is as if the world can’t contain it, until holiness grows, and the Temple (the 3rd one!) and the world will finally better match. Which means, that sometimes, there will be a Tabernacle and sometimes there will be a Temple, and sometimes – not.  
What should we do in that “sometimes – not” time? The Talmud deals with it and tells about Rabbi Yehoshua who said that not mourning (for tragedies) – is impossible, because indeed something awful happened, but also to mourn too much – is not good…
כשהתלמוד אומר, “משנכנס אדר, מרבים בשמחה” הוא לא מדבר רק על פורים, אלא, זה כבר קשור גם לפסח (רש”י על תענית כ”ט:א). זו תזכורת לגאולות בכלל, בהווה ובבעתיד, בארץ ישראל ובכל מקום אחר. השמחה של החודש הזה אינה “מצחיקה” או “מבדרת”; זו לא הימנעות או עיוורון. זו שמחה שמדברת אותנו על לעשות מה שאנחנו יכולים, להיות בנתינה ושיתוף ברוח פורים, והעיקר לא להרפות מהתקווה שלנו.When the Talmud says, “when Adar enters, joy increases”, it’s not only about Purim; it’s already about Pesach too (Rashi on Ta’anit 29:a). It’s a reminder for redemptions in general, now and in the future, in the Land of Israel and everywhere else. The joy of this month is not “funny” or “hilarious”; it’s not avoidance or blindness to what’s going on. It’s a joy that speaks to us of doing what we can, giving and sharing in the spirit of Purim, and most of all, not letting go of our hope.    

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | 1 Comment