במקומות בהם חנוכה “מתחרה” בחג המולד, אחת הדרכים “למכור” את חנוכה, על אורותיו השקטים והצנועים, והסביבון הקצת משעמם אם להודות על האמת, מול רשימת המתנות הנוצצות שאפשר לבקש מסנטה, והשירים המרגשים וההרמוניים, זה להציע 8 לילות של מתנות, במקום רק אחד, המסתכמים כמו שאומר אדם סנדלר בשירו המפורסם, בשמונה לילות משוגעים.
עכשיו כשהחג העטוף בשמן ואור יורד עלינו, אפשר לשאול, האם יש בסיס יהודי, אולי אפילו חינוכי או הלכתי, לנתינת מתנות בחנוכה, או סתם נסיון להתגבר על מלכות יוון שמנסה, שוב, בדרכה המודרנית, להשכיחנו מתורתנו?
בפרקי אבות (א:ב) נאמר: “עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים”. בתקופת החשמונאים, לימוד תורה נאסר וגם העבודה שהיא העבודה בבית המקדש, נאסרה. אם אכן העולם עומד על שלושה דברים, ובתקופה החשוכה ההיא, שניים מהם נעלמו, זה אומר שהעולם עמד רק על רגל אחת – גמילות חסדים. רגל אחת, זה לא הרבה, אבל זה בכל זאת משהו, ובזכותה, העולם המשיך להתקיים.
את הרעיון הזה, שאפשר לעבור גם תקופות חשוכות, ושלמעשים החיוביים שלנו יש משמעות, אנו מנסים להעביר עד ימינו. איך ללמד גמילות חסדים? מנהג חנוכה הוא לתת לילדים “געלט”, מעות חנוכה, כדי שיוכלו לשחק בסביבון ולחלק לאחרים וילמדו, לא רק לקבל, אלא גם לתת לאחרים, להיות חלק מהזרימה.
יש משל על שני האגמים בארץ ישראל: ים כנרת וים המלח. נהר הירדן נכנס לים המלח אבל לא יוצא. לים כנרת, יש את נהר הירדן ונחלים אחרים שנכנסים ויוצאים. ים המלח נקרא גם ים המוות, ואילו מי ים כנרת – מתוקים, ובמשך שנים סיפקו את המים לכל מדינת ישראל. המשל רוצה להדגיש שכשמישהו רק לוקח או אפילו רק נותן, יש מחנק והמים יוצאים “מלוחים”. כדי להנות מהשפע האלוהי סביבנו, ולהיות ב”זרימה”, לקחת וגם לתת, לתת וגם לקחת.
שבת שלום וחנוכה שמח וחודש טוב!
In places where Hanukkah “competes” with Christmas, one way to “market” Hanukkah—with its quiet, modest lights and the somewhat boring dreidel, if we’re being honest—against the glittering list of gifts one can ask Santa for, and the moving, harmonious songs, is to offer eight nights of presents instead of just one. These add up, as Adam Sandler says in his famous song, to eight crazy nights.
So before the holiday wrapped in oil and light descends upon us, we can ask: is there a Jewish basis—perhaps even an educational or halakhic one—for giving gifts on Hanukkah? Or is it simply an attempt to overcome the kingdom of Greece, which once again, in its modern way, is trying to make us forget our Torah?
In Pirkei Avot (1:2) it is said: “The world stands on three things: on Torah, on service, and on acts of loving-kindness.”
During the Hasmonean period, the study of Torah was forbidden, and so was the service—meaning the service in the Temple. If indeed the world stands on three things, and in that dark period two of them disappeared, it means the world stood on only one leg: acts of loving-kindness. One leg isn’t much, but it is still something, and because of it, the world continued to exist. This idea—that it is possible to endure even dark times, and that our positive actions have meaning—is what we try to pass down to this day.
How do we teach acts of loving-kindness? A Hanukkah custom is to give children “gelt,” Hanukkah money, so that they can play dreidel and give to others, learning not only to receive, but also to give—to be part of the flow.
There is a parable about two lakes in the Land of Israel: the Sea of Galilee and the Dead Sea. The Jordan River flows into the Dead Sea but does not flow out. The Sea of Galilee, on the other hand, has the Jordan River and other streams flowing in and out. The Dead Sea is also called the Sea of Death, whereas the waters of the Sea of Galilee are fresh, and for years supplied water to the entire State of Israel. The parable seeks to emphasize that when someone only takes—or even only gives—there is stagnation, and the waters become “salty.” To enjoy the divine abundance around us and to be “in the flow,” one must take and also give, give and also take.
Shabbat Shalom & Hanukkah Same’ach & a good month!
קצת התרגלנו לחלומותיו של יוסף, צבענו אותם, ציירנו אותם, ראינו אותם בסרט או הצגה, ולצערנו, הם איבדו משהו מקסמם: בסדר, אלומות, שמש, ירח וכוכבים, וכולם סביבך. הבנו: ילד מפונק, קצת מגלומן שחושב שכולם אמורים להשתחוות לו. כמובן שהאחים רוצים להפטר ממנו! אוקי, נקסט!
אבל רגע.
כולנו מכירים אנשים שמספרים סיפורים ״ממוצאים״ על כמה הם מדהימים. אולי אפילו אנחנו עשינו את זה איזה פעם. או פעמיים. ועדיין, לזרוק לבור ולמכור לעבדות?? יש כאן משהו אחר לגמרי.
ואכן, מתחת לפני השטח השיח אינו רק אחים ש״מעצבנים זה את זה״, אלא מחלוקת גדולה בקשר לאופי ותפקיד האומה שלנו בעולם.
יעקב חוזר לארץ לאחר השהות בגולה אצל לבן: “וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן” (לז,א), והאחים רועים את צאן אביהם, לא רחוק משם, בעמק דותן. לכאורה, אידיליה. זהו, הגענו אל המנוחה והנחלה.
אבל יוסף לעומתם, רואה את העולם אחרת לגמרי, ומציע שגם לנו יש וצריכה להיות צורת קיום שונה לחלוטין: הוא לא “סופר כבשים” לפני שהוא הולך לישון, אלא חושב על אלומות חיטה שאנחנו מנהלים “באמצע השדה”. הוא רואה מאורות ברקיע וכוכבים בלילה. בעולם בו כולם רועי צאן, הוא רואה (רועה?) חקלאות, מתן “שבר”, אוכל לרעבים, גם פיזי וגם נפשי. כשלילה וחושך בחוץ, הוא לא רואה שינה והסתגרות, אלא הזדמנות לכך שצריך ואפשר להביא אור.
השאלה ביניהם עמוקה ויסודית מאד, והיא, איך לממש את ברכתו של אברהם אבינו, “וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה” (בראשית יב,ג)? איך הכי טוב ונכון להיות מי שאנחנו? האם נעשה זאת ע”י חיים של כולנו בארץ ישראל במרכז קודש אחד, נעשה לנו כאן מה שטוב ונכון לנו ו”כי מציון תצא תורה” או האם עלינו להיות מפורדים בגלות ולפזר שם ניצוצות אור?
כן, זה מתחיל להשמע מוכר. קצת מהדהד שיחות עכשוויות…
עבור אביו ואחיו שחזרו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות, רעיונותיו של יוסף היוו סכנה קיומית, התאבדות ממש. שוב לחזור לגלות? אביו גער בו. האחים כאמור שנאו אותו “וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם” (לז,ד), אבל יוסף חשב ש״להחביא״ את דרך החיים הנפלאה שלנו בארץ קטנה ב״סוף העולם שמאלה״, זה לא נכון.
חלומותיו מספרים לו על עוד אפשרות, איך אנחנו “חייבים” להיות יותר “קוסמופוליטיים”, יותר פתוחים. לא רק יוצרים משהו פרובינציאלי כאן ,אלא משפיעים על העולם!
הדרך של יוסף, יהדות שחיה בעולם ונותנת “חיטה” לכולם, היא נדיבה, חשובה, גדולה ונהדרת, אך יש בה סכנה גדולה של אובדן, פיזי ורוחני, כפי שחווינו לאורך הדורות. יוסף שהיה חכם וחזק וצדיק, הצליח בדרך הזו, אך האם זה בהכרח מתכון טוב ובטוח לכולם? מצד שני, יהדות שחיה רק בארץ, במנותק מהעולם, סכנתה חוסר רלוונטיות, ולא בשביל זה הגענו עד הלום.
יש זמנים שנוכחותנו מתבקשת בחוץ, ויש זמנים שעלינו לחזק את הבית מבפנים. יותר מכל, חשוב שכל צד יזכור שגם בצד השני יש פיסת אמת שכדאי וצריך לשמוע וחלום שיש לו מקום. יוסף, על כל רעיונותיו הקוסמופוליטיים״, הוא זה ששמו בגימטריה שווה ל״ציון״. הוא זה שמספר לחבריו לתא בבית האסורים ש״גנוב גונבתי מארץ העברים״ (בראשית מ,טו), ואגב, אף אחד לא שואל אותו איפה זה, כי כנראה כולם ידעו והכירו. יוסף הוא זה שמתעקש להשאר עם בני ישראל בגלות, ושיקחו את עצמותיו, את עצמיותו, כשהם יוצאים ממצרים, ורק אז, כשכולם נכנסים לארץ, יביאו גם אותו לקבורה בלב ארץ ישראל, בנחלת שבט אפריים בלב השומרון.
מסתבר שלכל צד במחלוקת הזו יש מקום, וכל צד צריך ללמוד משהו מהצד השני. רק כשכל האחים יבינו את זה, הם יוכלו להשלים ביניהם, ואולי גם זה, כדאי שיהיה גם לנו מוכר.
שבת שלום וחנוכה שמח
Parashat Vayeshev: Joseph and His Brothers Rabbanit Dr. Michal Kahana
In Parashat Vayeshev, Joseph tells his brothers about his dreams: “And behold, we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf rose and stood upright; and your sheaves gathered around and bowed down to my sheaf… And he dreamed yet another dream, and told it to his brothers, and said: Behold, I have dreamed another dream; and behold, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me” (Genesis 37:7–9).
We’ve gotten somewhat used to Joseph’s dreams. We colored them in kindergarten, drew them, watched them in movies or plays, and unfortunately they’ve lost some of their wonder: fine, sheaves, sun, moon, stars, all circling around you — we get it. A spoiled child, a bit of a megalomaniac, thinks everyone should bow to him. Of course the brothers want to get rid of him! OK, next!
But wait.
We all know people who tell “embellished” stories about how amazing they are. Maybe we’ve even done it once or twice ourselves. Still — to throw him into a pit and sell him into slavery?? Something else is going on here entirely.
Indeed, beneath the surface, the conversation is not simply about siblings who “annoy each other,” but about a profound disagreement concerning the character and mission of our nation in the world.
Jacob returns to the Land after living in exile with Laban: “And Jacob settled in the land of his father’s sojournings, in the land of Canaan” (37:1), and the brothers are tending their father’s flock not far away, in the Valley of Dothan. Seemingly idyllic. We’ve arrived at rest and inheritance.
But Joseph, unlike them, sees the world entirely differently. He suggests that we, too, have — and must have — a completely different form of existence. Before going to sleep, he doesn’t “count sheep”; instead he thinks about sheaves of wheat that we manage “in the midst of the field.” He sees luminaries in the sky and stars at night. In a world where everyone is a shepherd, he envisions agriculture — the giving of shever, sustenance, food for the hungry, both physically and spiritually. When it is night and dark outside, he does not see sleep and withdrawal but the opportunity and need to bring light.
The question between them is very deep and fundamental: How should we fulfill the blessing given to Abraham our father, “And in you shall all the families of the earth be blessed” (Genesis 12:3)? What is the best and truest way to be who we are meant to be?
Should we do so by living together in the Land of Israel, centered around one sacred core — creating here what is good and right for us, and “For out of Zion shall Torah go forth”?
Or must we be dispersed in exile, scattering sparks of light throughout the world?
Yes — this is starting to sound familiar. Somewhat reminiscent of contemporary discussions…
For his father and brothers, who had returned to the Land of Israel after two thousand years, Joseph’s ideas represented an existential threat — practically suicidal. Exile again? His father rebuked him. His brothers hated him, “and they could not speak to him peaceably” (37:4). But Joseph believed that “hiding away” our remarkable way of life in a small land at the “end of the world” was wrong.
His dreams reveal another possibility: that we must be more cosmopolitan, more open — not merely creating something provincial here, but influencing the entire world.
Joseph’s path — a Judaism that lives in the world and provides “wheat” for all — is generous, important, great, and wonderful. But it carries severe risks of both physical and spiritual loss, as we have experienced throughout the generations. Joseph, who was wise, strong, and righteous, succeeded in this path — but is it necessarily safe or appropriate for everyone?
On the other hand, Judaism that lives only in the Land, detached from the world, risks irrelevance — and that is not why we have come this far.
There are times when our presence is needed outside, and times when we must strengthen the home from within. More than anything, each side must remember that the other side also holds a piece of truth that is worth hearing — and a dream that has its place.
Joseph, for all his “cosmopolitan” ideas, is the one whose name has the same numerical value as Zion. He is the one who tells his fellow prisoners that he was “stolen away from the land of the Hebrews” (Genesis 40:15) — and notably, no one asks him where that is, because apparently everyone knew. He is the one who insists on remaining with the Israelites in exile, and that they take his bones — his very self — with them when they leave Egypt. Only when all the people enter the Land do they bring him to burial in the heart of the Land of Israel, in the territory of Ephraim, in the heart of Samaria.
It turns out that each side of this debate has a place, and each must learn something from the other. Only when all the brothers understand this can they be reconciled — and perhaps this, too, is something we should recognize for ourselves.
בלב פרשת “וישלח” נולד בנו האחרון של יעקב, בנימין – היחיד שנולד בארץ ישראל, ובלידתו מתה רחל אמו, ובסוף הפרשה – רשימת שמות כל צאצאי עשו והנה ביניהם, אחד מאויבי עם ישראל לאורך הדורות:
על תמנע מסופר שחיתה חיים ארוכים, וכבר בימי אברהם אבינו רצתה להתגייר ולהצטרף למשפחת אברהם ושרה, אך אברהם לא קבל אותה. גם יצחק אבינו לא קבל אותה. היא חכתה והלכה ליעקב וגם הוא, לא גייר אותה. בשלב זה אמרה לעצמה, ‘מוטב אהיה פילגש בביתו של אברהם, ולא נסיכה אצל אומות העולם’. היא התחתנה עם אליפז, בנו של עשו, וילדה לו את עמלק, נכדו של עשו (סנהדרין צט:ב).
זה מדרש ואנחנו לא באמת יודעים מה תמנע אמרה לעצמה, אבל המדרש מתלבט איתנו במשהו חשוב. יש מי שיסתכל על האירוע הזה ויגיד, ׳אפשר להבין את עמלק. אמא שלו מתוסכלת מתהליך הגיור, ו״לכן״ הוא שונא ישראל ורוצה להשמיד אותנו ולהחליף אותנו׳… אך… האם עיכוב בגיור הוא סיבה לרצח עם? האם ״ילדות קשה״ היא ״סיבה״ לבחירה בטרור? האמנם אפשר כך להצדיק מעשים כאלה?
אז אולי השאלה היא אחרת: למה האבות לא קבלו את תמנע?
נראה שבתחילת דרכנו, הזהות המשפחתית-לאומית שלנו עוד לא הייתה לגמרי מגובשת ולכן אי אפשר היה לקבל אנשים מבחוץ לתוך המשפחה. אברהם משביע את עבדו שלא לקחת אשה לבנו מהנשים המקומיות ושולח אותו להביא אשה לבנו ממשפחתו בחרן, ויעקב גם הוא הולך לחרן ונושא נשים ממשפחת אברהם – הבנות של דוד שלו.
לעומת זאת, דור הבנים של יעקב כבר לוקחים נשים שאינן מהמשפחה: יהודה עם תמר, יוסף עם אסנת, משקפים לנו שאלה שיש לכל מדינה, ארגון, מועדון ואפילו משפחה: האם לקבל את כל מי שרוצה להצטרף אלינו, תמיד, כל הזמן? האם להציב סטנדרטים? כלשהם? ואם כן, איזה?
תאורטית, אנחנו רוצים להיות פתוחים ומסבירי פנים וקל להגיד שנקבל את כולם, אבל הצד המעשי מורכב יותר: לו באתי לשכנים שלי ובקשתי להתנחל בתוך הבית שלהם, באמצע הסלון, לתמיד, כמה מהם היו מקבלים אותי בלי הכרות, בלי אף תנאי או לימוד של חוקי הבית שלהם?
תמנע, וממשיכה עמלק, קנאו בגורל ובתפקיד של עם ישראל, ורצו, כמו גם ממשיכיהם הרעיוניים לאורך ההיסטוריה להחליף אותנו, להפטר מאיתנו ולקחת את מקומנו, ולא באמת ״להצטרף״ אלינו. גדולת הטקסט החז״לי כאן, שהחכמים מרשים לעצמם לתהות על האבות ולשאול, אולי בכל זאת היינו צריכים לקבל את תמנע ולחסוך לנו צרות בעתיד? האם, גם אם צדקנו, זה היה ״שווה״?
מול תמנע נצבת רות המואביה, צאצאית ללוט, גם הוא קרוב משפחה רחוק, אחיין של אברהם, שלא לגמרי מוצא את מקומו, שהיא, במשך שנים מחכה להזדמנות לחזור ולהצטרף לעם ישראל ומקבלת על עצמה להיות חלק מדרך החיים הזו, בלי שאלות בהצהרתה המפורסמת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות א,טז-יז).
לפי המסורת, רות, הסבתא-רבה של דוד המלך, היא גם אם משפחת המשיח שינקום את נקמת ישראל מעמלק ושלוחותיו שהם בני תמנע.
נקמה? כל כך פרימיטיבי! … נקמה אין משמעה לפעול מ״עצבים״ וכעס בלתי נשלט, אלא לקום ולהחזיר למקומו דבר שהתקלקל, מה גם שאין הכוונה בהכרח למלחמה פיזית. בשבוע שעבר, בירושלים, מערך הגיור הממלכתי במשרד ראש הממשלה קיים לראשונה כנס מתגיירים ארצי בהשתתפות יותר מ-1000 מתגיירים. לפעמים, הנקמה הכי טובה היא לא לוותר על מי שאנחנו, וזו גם נקמתם האמיתית של צאצאיה של רות מול צאצאיה של תמנע.
שבת שלום.
At the heart of the Torah portion, Vayishlach, Jacob’s last son, Benjamin, is born—the only one born in the Land of Israel—and in his birth Rachel, his mother, dies. At the end of the portion appears the list of all Esau’s descendants, and among them one of the enduring enemies of the people of Israel throughout the generations:
“And Timna was concubine to Eliphaz the son of Esau, and she bore to Eliphaz Amalek…” (Genesis 36:12).
About Timna it is told that she lived a long life, and already in the days of Abraham our forefather she wished to convert and join the family of Abraham and Sarah, but Abraham did not accept her. Isaac also did not accept her. She waited and went to Jacob, and he too did not convert her. At that point, she said to herself: “Better that I be a concubine in the house of Abraham than a princess among the nations of the world.” She married Eliphaz, the son of Esau, and bore him Amalek, Esau’s grandson (Sanhedrin 99b).
It’s a midrash, and we do not truly know what Timna said to herself, but the midrash invites us to struggle with something important. Some may look at this event and say, “Oh, we can understand Amalek. His mother was frustrated by the conversion process, and therefore he hates Israel and wants to destroy and replace us…”
But… is a delay in conversion a reason for genocide? Is a “difficult childhood” a “reason” to choose terror? Can such acts truly be justified that way?
Perhaps, then, the real question is different: Why did the Patriarchs not accept Timna?
It seems that at the beginning of our journey, our familial-national identity was not yet fully formed, and it was impossible to accept outsiders into the family. Abraham adjures his servant not to take a wife for Isaac from the local women and sends him to bring a wife from his own family in Haran. Jacob likewise goes to Haran and marries within Abraham’s family—the daughters of his uncle.
By contrast, in Jacob’s children’s generation, marriages outside the family already occur: Judah with Tamar, Joseph with Osnat. This reflects a question faced by every nation, organization, club, and even family: Should we accept everyone who wants to join us, always, under all circumstances? Should we establish standards? Any at all? And if so, which ones?
In theory, we would like to be open and welcoming, and it is easy to declare that we will accept everyone, but the practical reality is more complex: If I were to go to my neighbors and ask to settle permanently in their living room, how many would accept me without prior acquaintance, without any conditions, without learning their house rules?
Timna, and then, Amalek, were jealous of the destiny and role of the people of Israel, and they wished, as did many of their ideological successors throughout history, not truly to “join” us but to replace us, eliminate us, and take our place. The greatness of this rabbinic text is that the Sages allow themselves to wonder about the Patriarchs, and ask: Maybe we should have accepted Timna and saved ourselves future troubles? Even if we were right, was it “worth it”?
In contrast to Timna, stands Ruth the Moabite, a descendant of Lot, Abraham’s nephew, himself a distant relative who also struggled to find his place. Ruth waited for years for the opportunity to return and join the people of Israel, and she embraces this way of life without hesitation in her famous declaration:
“Do not urge me to leave you, to turn back from following you; for wherever you go, I will go, and wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God. Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus may the Lord do to me, and more, for only death shall separate between me and you.” (Ruth 1:16–17).
According to tradition, Ruth, the great-grandmother of King David, is also the mother of the Messianic line that will avenge Israel’s wrongs against Amalek and his descendants, the children of Timna.
Revenge? So primitive! … Revenge does not mean acting out of “nerves” or uncontrollable anger, but rather rising to restore what has been damaged, nor does it necessarily mean physical warfare. Last week in Jerusalem, the state conversion authority in the Prime Minister’s Office held its first-ever national conference for converts, with more than 1,000 participants. Sometimes, the best revenge is simply not to give up on who we are, and that is the true victory of Ruth’s descendants over the descendants of Timna.
כמו בכל תסריט טוב, גם התורה מציעה לנו לצד העלילה הראשית שאנחנו רגילים להתמקד בה, גם ״עלילות משנה״. בחייו המורכבים של יעקב אבינו, אנחנו פוגשים לא רק את שתי נשותיו, רחל ולאה, על כל סיפורי חייהן והמדרשים הנלווים אליהן, דבר שהוא לכשעצמו מאתגר מאד, אלא גם שתי שפחות, בלהה וזלפה. יתכן שהמילה העברית ״שפחות״ קשורה למילה ש-פחות, ואולי למלה נספח. אלא שזו לא מישהי שהיא עצמה אינה חשובה כבן-אדם, אלא מישהי צדדית לעלילה הראשית, שכמו בסרט, עוזרת לנו ללמוד על הדמות הראשית ועל העלילה.
אחת השפחות המפורסמות בתלמוד היא שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שמקום קבורתו בבית שערים שליד קרית טבעון. חז”ל נהגו בה כבוד, ובמספר מקרים למדו ממנה פירושים למילים עבריות שהם לא ידעו ו/או חששו לשאול את רבי.
לפי המסופר, לקראת סוף ימיו, כשרבי חלה, התאספו החכמים בביתו להתפלל שלא ימות. מבחינתם, עולם ובו רבי, גם אם הוא סובל, עדיף מאשר עולם בלעדיו. השפחה היא זו שראתה את יסוריו, כאבה את כאבו ואולי אף עזרה לו.
לפי המסופר, בתחילה, התפללה כמוהם, שרבי ינצל ויגבור על הייסורים מהם סבל, אבל מכיוון שהיא עלתה לגג וראתה כמה פעמים נאלץ להוריד את התפילין לראשו ולהיכנס ולצאת מהשירותים, שינתה את דעתה ובקשה עליו רחמים. אלא שהחכמים לא שתקו ולא הפסיקו להתפלל עליו לרגע, ״ולכן לא הועילה תפילתה. לקחה כד והשליכה אותו מן הגג לארץ. שתקו החכמים (לרגע) מתפילתם, נחה נפשו של רבי ונפטר” (כתובות קד:א).
יש אומרים שקול שבירת הכד, הפתיע והפסיק לרגע קצר את המתפללים שהחזיקו אותו בחיים בתפילותיהם, ובאותה השניה ממש, יצאה נשמתו. יש המסיקים מכך, למרות שההלכה שוללת המתת חסד, שמותר להתפלל על חולה שימות אם הוא מתייסר ואין תקוה שיתרפא וזה יכול להקל עליו.
הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדאד שחי במאה ה-19), אומר שלא יעלה על הדעת שנגיד שהיא ״גרמה״ למותו של רבי, ולכן הוא מסביר את שבירת הכד בכך שהיה זה הכד של רבי בו השתמש לשטוף את עצמו, וכשראתה שהוא לא יוצא מהשירותים, הבינה שהוא כבר לא זקוק לכד ולכן שברה אותו, וכך רמזה להם להפסיק מתפילתם. כך או כך, השפחה אינה מופיעה בסיפור כמישהי נחותה, חלילה, אלא להיפך: כמישהי שמבינה את רבי יותר מהאחרים, וכמייצגת את כוח החיים במציאות.
ובאשר לשפחות של יעקב, בעוד שבועיים נקרא שיוסף הוא ״נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו״… (בראשית לז:ב) יוסף נקרא ״נער את״… ומתייחס לבלהה וזלפה – כ״נשי אביו״. דווקא יוסף, הבן האהוב, שראה את עצמו כמלך ומנהיג עתידי, הוא זה שמכבד אותן וילדיהן, כשהאחים האחרים לפעמים מסתכלים עליהם ככאלה ש-פחות.
ע״פ חז״ל, השפחות היו מחנכות לאימהות, אז אם רחל ולאה יצאו ״בסדר״, זה כנראה היה לא מעט בזכות השפחות, כלומר, לא כל כך פחות! עוד לדעת המדרש, גם בלהה וזלפה היו בנות ללבן מכיוון שבסוף הפרשה, כשיעקב מבקש ללכת, לבן אומר לו, ״הבנות בנותי״ (בראשית לא, מג), כלומר, כנראה כולן אחיות מאותו האב, גם אם לא מאותה האם (בראשית רבה ע”ד,י”א).
בלהה וזלפה עומדות בניגוד להגר, שפחת שרה שילדה לאברהם את ישמעאל. הגר לעולם נשארת “הגר המצרית״. היא לוקחת לישמעאל אשה מצרית, מרחיקה אותו מבית אברהם וערכיו, ועוזרת לבנות את הקונפליקט שלצערנו, אנחנו עדים לו עד היום. לעומתה, בלהה וזלפה מגדלות את בניהן כחלק אינטגרלי מבני ישראל ומנהיגיו העתידיים, למרות כל האתגרים שעוד יפגשו אותם. כפי שאומרת רחל כשהיא נותנת את בלהה ליעקב, ״וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה״ (בראשית ל,ג). לראשונה, אנחנו מוצאים נשים שתומכות אחת בשניה, גם בילודה, למרות התחרות, וביחד בונות בניה שתוסיף איכויות שונות לעם ישראל.
כמובן שזה ריקוד לא פשוט. במאמרו של פרופ אביעד הכהן, מצאתי סיפור על קהילת יהודי קוצ’ין שבהודו, שבה היו שפחות שהתגיירו, נישאו לאדוניהן והולידו ילדים, שלא פעם נדחו ע״י היהודים צאצאי המהגרים מאירופה, ה״לבנים״. מבחינה הלכתית, פסק הרדב”ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא שחי במאה ה-16 במצרים ואח״כ בצפת) ש״כיוון שהם מתנהגים בכל מצוות כישראל – אסור לקרוא אותם עבדים״, והכשיר אותם לבוא בקהל. ומבחינה אישית, אנחנו נשארים עם השאלה, של איך לנהוג גם במי שאינו במרכז הסיפור.
שבת שלום.
As in every good script, the Torah, too, offers us—alongside the main plot on which we tend to focus—various “sub-plots.” In the complex life of our forefather Jacob, we encounter not only his two wives, Rachel and Leah, with all their life stories and midrashim connected to them—a challenge in itself—but also two maidservants, Bilhah and Zilpah. It may be that the Hebrew word shfakhot (maidservants) is related to the word pakhot (less), or perhaps to the word nispakh (appendage). Yet this does not mean someone unimportant as a human being, but rather someone secondary to the main plot—who, just like in a movie, helps us learn about the main character and the storyline.
One of the most famous maidservants in the Talmud is the maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishnah, whose burial place is in Beit She’arim near Kiryat Tiv’on. The Sages treated her with respect, and on several occasions learned from her the meanings of Hebrew words they did not know and/or were afraid to ask Rabbi Yehuda himself.
According to the story, near the end of Rabbi’s life, when he fell ill, the Sages gathered in his home to pray that he would not die. From their perspective, a world with Rabbi in it—even if he suffers—was better than a world without him. The maidservant was the one who saw his suffering, felt his pain, and perhaps even helped him.
At first, we are told, she prayed as they did—that Rabbi be saved and overcome the torments he endured. But when she went up to the roof and saw how many times he was forced to remove his tefillin, go in and out of the bathroom, and how much he was suffering, she changed her mind and prayed for mercy on him. However, the Sages would not be silent and would not stop praying for him for even a moment, “and therefore her prayer had no effect. She took a jug and dropped it from the roof to the ground. The Sages were momentarily startled into silence from their prayers; Rabbi’s soul found rest, and he passed away” (Ketubot 104a).
Some say that the sound of the jug shattering startled the praying Sages, causing them to pause for a brief moment—the very moment in which his soul departed. Some deduce from this, although Jewish law rejects euthanasia, that one may pray for the death of a suffering patient who has no hope of recovery, and that doing so may ease the person’s pain.
The Ben Yehoyada (Rabbi Yosef Chaim of Baghdad, who lived in the 19th century) says it is unthinkable to say that she “caused” Rabbi’s death. Instead, he explains the breaking of the jug by saying that it was Rabbi’s personal jug used for washing himself, and when she saw he was not coming out of the bathroom, she understood he no longer needed it. By breaking it, she signaled to the others to stop their prayers. Either way, the maidservant does not appear in the story as someone inferior—Gd forbid—but on the contrary: as someone who understands Rabbi more deeply than the others, and as one who represents the force of life itself.
Regarding Jacob’s maidservants, in two weeks we will read that Joseph was “a youth with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives…” (Genesis 37:2). Joseph is called “a youth with…” and relates to Bilhah and Zilpah as “his father’s wives.” It is Josep, the beloved son, who saw himself as a future king and leader, who honors them and their children, even as the other brothers sometimes viewed them as pakhot (“lesser”).
According to the Sages, the maidservants served as educators for the mothers; thus, if Rachel and Leah “turned out alright”, it was likely due in no small part to the maidservants; in other words, not so pakhot (not so “less”) after all! Furthermore, according to the Midrash, Bilhah and Zilpah were also daughters of Lavan, because at the end of the parasha, when Jacob asks to leave, Laban says to him, “the daughters are my daughters” (Genesis 31:43). This suggests that they were all sisters from the same father, even if not necessarily from the same mother (Beresheet Rabbah 74:11).
Bilhah and Zilpah stand in contrast to Hagar, Sarah’s maidservant, who bore Ishmael to Abraham. Hagar forever remains “Hagar the Egyptian.” She takes an Egyptian wife for Ishmael, distancing him from Abraham’s household and values, and helps shape the conflict that, sadly, we witness to this day. In contrast, Bilhah and Zilpah raise their sons as an integral part of the Children of Israel and its future leaders, despite all the challenges that await them. As Rachel says when she gives Bilhah to Jacob, “and through her I too shall be built” (Genesis 30:3). For the first time, we find women supporting each other – even in childbirth – despite the rivalry, and together they “buil children who will contribute diverse strengths to the people of Israel.
Of course, this is no simple dance. In an article by Prof. Aviad HaCohen, I found a story about the Jewish community of Cochin, India, where some maidservants converted, married their masters, and bore children; children who were sometimes rejected by the “white” descendants of European immigrants. Halachically, the Radba”z (Rabbi David ben Shlomo ibn Zimra, who lived in the 16th century in Egypt and later in Safed) ruled that “since they observe all the commandments as Israelites, it is forbidden to call them slaves,” and permitted them to enter the Jewish community fully. On a personal level, we remain with the question of how to treat those who are not at the center of the story.
אני מודה: לקח לי זמן להעריך ולאהוב אפילו, את יצחק.
לכאורה, אדם כל כך ״חסר אישיות״. ״חלש״. ״פסיבי״. אמא שלו מחליטה עם מי ישחק ו- עם מי לא. אבא שלו מעלה אותו לעולה, שם הוא שוכב, כפות על הסלע בלי מילה. עבד אברהם מביא לו אשה שהוא מוצא ליד באר רחוקה. האשה מארגנת איזה ילד הוא יברך. הבן הממשיך מתחפש ומרמה אותו…
אבל יש פסוק אחד שמרמז שעומד מולנו אדם בעל שיעור קומה:
הפתעה! יצחק לא רק רועה צאן, כמו אביו, בנו ואחרים אלא עובד אדמה, ״יזם״, חקלאי ואפילו מצליח ביותר!
המדרש אומר שהמילים “בארץ ההיא” ו”בשנה ההיא” מספרות שהיתה שנת בצורת והאדמה – קשה, ועדיין, יצחק מוציא פי מאה ממה שהיה צפוי!
אז אולי לא כזה ״חלשלוש״?…
אברהם נחשב לנציג של חסד. יצחק, כמו שרה, נחשב לנציג מידת הדין והגבורה. לאברהם אישיות יוזמת ופועלת בעולם. יצחק מבין את העולם אחרת, וטוב שכך. לו הבין יצחק את העולם כמו שהבין אותו אברהם, אולי היה מנתץ את האלוהים של אביו, כפי שעשה אברהם לתרח, ואנחנו לא היינו כאן היום…
אך יצחק יודע איך להיות ממשיך וזו אחת המשימות הקשות בחיים. הוא מחזיק חזק. העשייה שלו באה מאמונה, וכוח ושלוה פנימיים, והוא הגבר הראשון בתורה, אחרי דורות שרבו ופרו, עליו כתוב שהוא אוהב את האשה – האחת והיחידה – שלו.
אוקי, אתם אומרים, אבל, בכל זאת, מה עם הברכות לעשו ויעקב?
באותו אירוע לא פשוט בפרשה שלנו, אומר יצחק את הפסוק המפורסם: הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו (כז,כב). הנה!! האם זו לא הוכחה חותכת? מה, הוא לא יודע מי הבנים שלו?
מרתק לראות את הרגשות הקשים שעולים בנו במפגש עם יצחק. כעס. בושה. ועוד. האם אין לנו כבוד למישהו שיש לו בעיות ראיה, או חולשה? או שמא, הוא מזכיר לנו חלקים בעצמנו שעוד לא עשינו איתם שולם? אניח לזה, ואציע קריאה שונה:
במקום למהר לתקן את יצחק ש”עושה לנו בושות”, נוכל לשמוע אותו מנסה להגיד לנו משהו אחר. יצחק יודע שהדבר הנכון יקרה: שהוא חי בארץ הנכונה ולא עוזב אותה מעולם, שהוא נשוי לאשה הנכונה ולא מוסיף נשים ושפחות גם כשהחיים ביניהם אתגריים, ושהבן הנכון יקבל את הברכה הנכונה.
זה נכון, עיניו כהו מראות. יתכן שאפשר לרמות אותו, במילים חלקות, במנת ציד טרייה ועסיסית, אבל יתכן גם שיכולת הראיה שלו שונה ומתוך כך הוא גם אומר את דברו. הוא יודע, שמי שצריך לקבל את הברכה של אברהם (אחרי הכל, זו לא ברכה פרטית שלו), זה מישהו שעונה לתיאור ״הקול – קול יעקב, והידיים – ידי עשו״, ילד שיש לו תכונות פנימיות, רוחניות כמו של יעקב, וחיצוניות – גוף וחומר – כמו של עשו.
תגידו, אבל אין לו בן כזה??!!
עבור יצחק, זה משני. הוא בעניין של מה שצריך לקרות, מהו הדבר הנכון.
רגע, אבל יש לו רק שני בנים?! זה או-או! אי אפשר גם וגם! אולי. אולי בעיניים שלנו ״אי אפשר״. אבל יצחק – על פי שמו, לא חי בהווה, אלא בזמן עתיד. ויצחק – למרות עוורונו, רואה דברים שאנחנו עוד לא.
כי יום אחד, יעקב, הילד הטוב שמכין נזיד עדשים ועושה מה שאמא אומרת, יצא לדרכו, גם הוא יצליח כנגד כל הסיכויים, וגם ילחם במלאך, המלאך שהוא שרו של עשו כפי שמלמד אותנו המדרש, ויעקב יוכל לו. יעקב אז יקבל שם חדש – ישראל, השם של הישות שכלפי חוץ היא מחוספסת, לפעמים גסת רוח וחוצפנית, שצריכה ויכולה להתמודד עם עשו וכל צרות העולם הזה. ובפנים, הוא יהיה אותו ״איש תם, יושב אוהלים”, לומד תורה, אוהב חסד ועושה טוב. איך יתכן ששני אלו ידורו בכפיפה אחת בתוך אותו האדם? כן.
זו ההמשכיות הנדרשת מבנו של יצחק. ומאיתנו. ואדם גדול, ההולך וגדל, עד כי גדל מאד, כמו יצחק, הוא זה שדוקא מתוך עוורונו וזקנתו, רואה את זה ומכוון לכך. הוא האיש שהפלישתים, שגרים בארץ בעת ההיא, מקנאים בו, ואין סיכוי שהם מקנאים באיש חלש וחסר יכולת, אלא דווקא בו, שבעשיה השקטה שלו, באהבה שלו, באמונה ובבטחון, הוא מצליח בדרכיו.
יצחק נולד בנס, הנס הראשון בתורה, ומתוכו, הוא מספר לנו עם ישראל, תפקידו, מעמדו, והקיום הניסי שלו לאורך כל ההסטוריה.
חודש כסלו טוב ושבת שלום.
I admit: it took me time to appreciate—and even love—Isaac. At first glance, he seems like such a “personality-less” man. “Weak.” “Passive.” His mother decides who he plays with and who he won’t. His father takes him up the mountain as an offering, and there he lies, bound on the rock, not uttering a word. Abraham’s servant brings him a wife found by a distant well. His wife engineers which child he blesses. The son dresses up and deceives him…
But there is one verse that hints that we are in fact facing a man of stature: “The man grew, and continued to grow, until he became exceedingly great.” (Genesis 26:13) Nine words in the Hebrew, and in three of them—the root G-D-L, “grow”, continuing to grow, growing exceedingly!
The previous verse says: “Isaac sowed in that Land and in that year found a hundredfold, and Hashem blessed him.” Surprise! Isaac is not only a shepherd like his father, his son, and many others; he is a farmer, an “entrepreneur,” a cultivator of the Land—and a remarkably successful one! The midrash teaches that the terms “in that land” and “in that year” tell us it was a year of drought and the Land was harsh, and still Isaac produced one hundred folds what was expected! So maybe he’s not such a “weakling” after all…
Abraham is viewed as the representative of chesed (lovingkindness). Isaac, like Sarah, is seen as the representative of din and gevurah—judgment and strength. Abraham has an initiating, active personality. Isaac understands the world differently—which that is a good thing for us. Had Isaac understood the world the way Abraham did, perhaps he would have shattered his father’s Gds, just as Abraham shattered Terach’s idols, and we would not be here today…
But Isaac knows how to be a continuator, and that is one of the hardest tasks in life. He holds firm. His actions come from faith, inner power, and tranquility, and he is the first man in the Torah—after generations of “being fruitful and multipling”—of whom it is written that he loves his wife, his one and only.
Okay, you say, but what about the blessings to Esau and Jacob? In that complicated scene in our Torah portion, Isaac says the famous verse: “The voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau.” (27:22) There! Isn’t that proof? What—he doesn’t know his own sons one from the other?
It’s fascinating to see the difficult emotions that arise in us when we encounter Isaac—anger, embarrassment, and more. Do we have no respect for someone with impaired vision or weakness? Or perhaps he reminds us of parts of ourselves with which we have not yet made peace? I’ll set that aside; Let’s look at a different reading:
Instead of rushing to “fix” Isaac, who “embarrasses us”, we might listen as he tries to tell us something else. Isaac knows that the right thing will happen: that he lives in the right Land and never leaves it, that he is married to the right woman and does not add wives or concubines even when their marital life is challenging, and that the right son will receive the right blessing.
True, his eyes are dim. Perhaps he can be deceived—with smooth words and a fresh, juicy dish of steak. But perhaps his sight is simply different, and from that place, he speaks. He knows that the one who should receive Abraham’s blessing (after all, it is not his own private blessing) must be someone who fits the description: “the voice is the voice of Jacob, and the hands are the hands of Esau”—a child with Jacob’s spiritual, inner qualities and Esau’s physical, outward ones.
You’ll say, “But he doesn’t have such a son!” For Isaac, that’s secondary; he’s about what should happen, what’s the right thing.
Wait, but he only has two sons! It’s either-or! You can’t have both! Perhaps. Perhaps in our eyes it is “impossible.” But Isaac, true to his name, does not live in the present but in the future. Isaac, despite his blindness, sees things we do not yet see.
For one day Jacob, the good child who cooks a lentil stew and does what his mother says, will go out into the world; he too will succeed against all odds; he will wrestle with an angel, the angel who is Esau’s guardian according to the midrash, and Jacob will prevail. Then Jacob will receive a new name – Israel – the name of a being that is externally rough, sometimes brazen or defiant, who must and can contend with Esau and the hardships of this world. And inside, he will remain that “simple man, dwelling in tents,” a learner of Torah, a lover of kindness, a doer of good. How can both reside within the same person? Yes.
This is the continuity required of Isaac’s son. And of us. And a great man, one who “grew and continued to grow until he was exceedingly great,” like Isaac, is the one who, precisely from within his blindness and old age, sees this and directs the future toward it. He is the man whom the Philistines, people who live in the Land at that time, envy—and there is no chance they envy a weak or incapable man, but rather one who, through his quiet work, his love, his faith and confidence, succeeds in his ways.
Isaac was born through a miracle – the first miracle in the Torah – and from that miracle he teaches the People of Israel their role, their stature, and their miraculous existence throughout history.
שם הפרשה ״חיי שרה״, כידוע, עומד בניגוד גמור לתוכנה: “וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן” (בראשית כג,ב). ההסבר המקובל למיקום סיפור מותה כאן בטקסט המקראי (רש״י ע״פ המדרש), ש”נִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה”. אני מודה ומתוודה שאני לא אוהבת את פשט הפירוש הזה. הוא מתאר את שרה כאדם חלש, מנותקת מסביבתה, שבעלה עושה דברים מאחורי גבה, והתיאור הזה לא תואם את דמותה של שרה החזקה, שמנהלת את ביתה, שהקב״ה אומר לאברהם לשמוע לקולה בכל, ושגדולה בנביאות מאברהם.
הספורנו (עובדיה ספורנו 1468-1549 איטליה) מסביר ששרה נפטרה אחרי שרבקה נולדה מפני “שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו, שנאמר ‘וזרח השמש ובא השמש’״ (קהלת א,ה), פירוש שמחזק את צדיקותה של שרה.
אני מוצאת שהקב״ה לא מדבר עם אברהם אף פעם בלי ששרה בחייו, וברגע שאברהם עבר את הנסיון האחרון בעקדה, תפקידם המשותף עלי אדמות הסתיים, ומתחיל תפקיד אחר.
ואכן נאמר לנו: “וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”. מה פירוש “שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”? יתכן שהמילה ״שני״ הינה במובן שניים (2), כי לשרה היו בעצם שני חיים: אחד לפני מותה והשני – עם ו/או אחרי מותה, כי בשעה שיש דברים מסוימים שהיא הצליחה לעשות בחייה, דברים אחרים -היא הצליחה לעשות רק עם מותה.
בשבוע שעבר שמענו אותה זועמת “גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק” (בראשית כא,י). לרגע התפתינו לראות לפנינו אשה, זקנה, מרירה, קנאית, כועסת על האשה הצעירה יותר ש”תופסת לה” את בעלה… אבל מבט כזה הוא כנראה זליגה מאיזה סדרת טלויזיה, ולא הסיפור שלנו.
הלוא שרה היא זו שנתנה את הגר, שפחתה, לאברהם, בתקוה שיהיה להם ילד, ילד שיהיה שלהם, בדיוק כמו שכל בניו של יעקב, בין אם היו אלו מרחל ולאה (נשותיו) או מזלפה ובלהה (השפחות), כולם נחשבו ביחד ל”בני ישראל”, אבל לאורך כל הסיפור, הגר נשארה “הגר המצרית”, וישמעאל ״בן האמה״, ועד העקדה, גם ״בנו״ של אברהם כשיצחק הוא ״בנה״ של שרה.
כשהקב”ה מספר לאברהם על הולדת יצחק, אמר לו אברהם: “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ” (בראשית יז,יח)! מעין – מה אני צריך עכשיו עוד ילד עם שרה?? מספיק שיש לי את ישמעאל! אני מלמד אותו על האמונה באל אחד והוא ימשיך את דרכי בעולם… כן, אמר לו האל, זו התחלה טובה אבל צריך לדייק אותה עוד קצת. אני לא רוצה רק אמונה אוניברסלית, אני רוצה קשה בין עם ישרראל וארץ ישראל ולכך ידאגו שרה ו”בנה” יצחק.
יצחק הוא זה מבין שלושת האבות שמעולם לא עוזב את הארץ (בניגוד לאברהם ויעקב), מה שקבל מאמא שלו, שדוקא במותה – בקבורתה – “הכריחה” את אברהם אבינו לחפש חלקת אדמה שתהיה לגמרי שלו ושל המשפחה – בארץ ישראל. במותה, בחלק ה״שני״ של חייה, התחזק הקשר הפיזי לארץ. והקשר הזה נעשה דווקא ע״י קבר, לא שדה או פרדס שעלול להיות תלוי בעבודת בעליו, אלא ע״י משהו שאינו תלוי בתכונה או מעשה כלשהו, מקום בו האדם לא עושה כלום, כדי ללמד אותנו שזכותנו על הארץ היא זכות עצמית שלא תלויה בכלום ולא אובדת לעולם.
בסוף הפרשה גם אברהם נפטר ונקבר באותו המקום, במערת המכפלה, לא עם הגר, אולי קטורה אותה לקח לאשה בסוף חייו, אלא עם שרה, באחוזת הקבר הנצחית של המשפחה.
בקבורתו נוכחים שני בניו: “וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא” (בראשית כה,ט). רש”י טוען בשם המדרש, שיצחק מוזכר ראשון מפני שישמעאל עשה תשובה. לכן גם בפסוק הקודם לכך, נאמר על אברהם שהוא מת “בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ”, כי הנה ראה אברהם את בניו, שלפי התורה לא החליפו מילה אחת עד כה, משלימים.
מה זה ה״שולם״ הזה? כמו שאמרו ה״גששים״ (הגשש החוור במערכון המפורסם ״קרקר נגד קרקר״), מתחלקים “חצי בחצי”: ישמעאל מקבל את כל העולם שם יוכל להפיץ את תורת אביהם, כשהוא מלמד את בני העמים על האל האחד והיחיד ועשיית חסד, חוץ ממקום אחד ויחיד, בארץ ישראל, המקום שמקבלים יצחק ובניו, כאן יוכלו ליישם את דרך ה׳, תורה ומצוות. האם זה גם המרשם לשלום באזורנו כיום, שכל אחד מהבנים יבין את תפקידו וימלא אותו במלואו? לפחות אולי נותן לנו חומר למחשבה.
שבת שלום.
“Chayei Sarah” – The Lifes of Sarah
The name of the Torah portion, “Chayei Sarah” (“The Life(s) of Sarah”), stands in stark contrast to its content: “And Sarah died in Kiryat Arba, which is Hebron, in the Land of Canaan” (Genesis 23:2). The traditional explanation for why the story of her death appears here (Rashi, following the Midrash) is that “The death of Sarah was juxtaposed to the binding of Isaac, because upon hearing the news of the binding, that her son had been prepared for slaughter and had barely was not slaughtered, her soul departed from her and she died.”
I must admit, that I don’t like the plain meaning of this interpretation. It portrays Sarah as weak, detached from her surroundings, with a husband who acts behind her back. That image does not fit the strong, commanding figure of Sarah, the woman who manages her household, whom God tells Abraham to heed in all things, and who is greater in prophecy than Abraham himself.
The Sforno (Obadiah Sforno, 1468–1549, Italy) explains that Sarah passed away after Rebecca was born, because “A righteous person does not depart from the world until another righteous person like them is born, as it says: ‘The sun rises and the sun sets’” (Ecclesiastes 1:5). This interpretation emphasizes Sarah’s righteousness.
I find it significant that Gd never speaks to Abraham unless Sarah is in his life (!), and that once Abraham completed his final trial—the Binding of Isaac—their shared earthly mission came to an end, and a new phase began.
Indeed, the Torah tells us: “And the life(s) of Sarah was one hundred years and twenty years and seven years, the years of the life of Sarah.” (Genesis 23:1). What is meant by “the years of the life of Sarah”? Perhaps the word “shnei” (usually “years”) can also be read as “two”—implying that Sarah had, in a sense, two lives: one before her death, and another with or after it. For while there were certain things she accomplished during her lifetime, there were others she achieved only in her death.
Last week, we heard her exclaim: “Cast out this bondwoman and her son, for the son of this bondwoman shall not inherit with my son, with Isaac” (Genesis 21:10). For a moment, we may have been tempted to see before us an old, bitter, jealous woman, angry at the younger woman who “stole” her husband. But that reading feels like it belongs in a television soap opera, not in our story.
After all, it was Sarah who gave Hagar, her maidservant, to Abraham, hoping they would have a child together—a child who would belong to both of them. Just as all of Jacob’s sons, whether born to Rachel and Leah (his wives) or to Zilpah and Bilhah (their maidservants), were all considered collectively as “the Sons of Israel.” Yet throughout the narrative, Hagar remains “Hagar the Egyptian,” and Ishmael remains “the son of the maidservant”, who until the Binding, is “Abraham’s son,” while Isaac is “Sarah’s son.”
When Gd told Abraham that Sarah would bear a son, Abraham replied, “Oh, that Ishmael might live before You!” (Genesis 17:18). As if to say—why do I need another child with Sarah? Ishmael is enough! I’m teaching him faith in the One Gd; he will carry on my path in the world. Gd answered that this was a good start, but it needed to be refined. He did not want only universal faith; He wanted a covenant specifically linking the People of Israel to the Land of Israel. That task, He entrusted to Sarah and her son, Isaac.
Isaac, of all the patriarchs, is the one who never leaves the Land (unlike Abraham and Jacob). This trait, he inherited from his mother. For it was specifically through Sarah’s death, through her burial, that Abraham was “forced” to acquire a burial plot that was fully and eternally his and his family’s, in the Land of Israel. In her death, in the “second” part of her life, the physical connection to the Land was strengthened. And this connection came about specifically through a grave, not a field or orchard which might depend on the owner’s ability to tend for it, but a place of stillness and non-action, to teach us that our claim to the land is intrinsic, unconditional, and everlasting.
At the end of the portion, Abraham too passes away and is buried in that same place, the Cave of Machpelah, not with Hagar, perhaps Keturah whom he takes for a wife later, but with Sarah, in the family’s eternal burial estate.
At his burial, both his sons are present: “And his sons Isaac and Ishmael buried him in the Cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre.” (Genesis 25:9). Rashi, quoting the Midrash, explains that Isaac , the younger, is mentioned first because Ishmael repented. That is why the previous verse says Abraham died “at a good old age, an old man and full of years,” for he saw his sons who, according to the Torah, had not spoken to each other until then – reconciled.
What is this reconciliation? As the famous Israeli comedy group HaGashash HaHiver once joked in their sketch “Kraker Neged Kraker,” it’s sharing the assets “half-and-half”: Ishmael receives the rest of the world, where he can spread their father’s teaching, the faith in the one Gd and acts of kindness, while Isaac and his descendants receive one unique place: the Land of Israel, where they can live by Gd’s path, Torah, and mitzvot.
Might this also offer a formula for peace in our region today, that each “son” understand his role and fulfills it fully? Perhaps. At the very least, it gives us something to think about.
קשה לנו לקרוא את הפרק על עקדת יצחק, במיוחד בעיניים של ימינו המודרניים והעכשוויים. אני מודה: לא בלב קל הסעתי את בני לשער בסיס המילואים ב-7.10.2023, מקוה שעד שנגיע, הכל יתברר כטעות ונחזור הביתה… חושבת על כל המלחמות שחוויתי כאן, שעברה משפחתי, ובאף אחת מהן לא הייתי אמא לחייל… חושבת על אברהם אבינו, ותוהה, איך יתכן שהאיש שכל חייו מסמל חסד, שמתווכח עם אלוהים שלא ישמיד עיר מלאת חטאים וחוטאים, מתמקח ומנסה בכל כוחו להציל עוד אחד ועוד אחד, אולי 50 אולי 45…, בכזו קלות נענה לצו האל שאמר לו: ״קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ״ (בראשית כב,ב)?
ואיך מייד, ״וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר, וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ, וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קׇם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים״ (שם,ג). כמה פעלים (6) וכמה פעילות בפסוק אחד! אברהם קם בבקר… איך הוא בכלל יכול לישון לפני בקר שכזה? ולא רק ״קם״, אלא משכים למצווה! בעצמו הוא חובש את חמורו, למרות שיש לו נערים ועוזרים סביבו. הוא לוקח את נעריו ואת יצחק. הוא מכין את עצי העולה, מלאכה שגם היא ככל הנראה לא קלה פיזית, והוא קם והולך…
ככל הנראה אברהם כאן בן 137 שנה כאן. יצחק, בניגוד לכל כך הרבה ספרי תורה מיוצרים לילדים, איננו ילד שהאיש הזקן גורר אחריו במעלה ההר, אלא איש צעיר וחזק, כבן 37 שנה, שהולך עם אביו על דעתו.
יצחק לא פעם מתואר כאיש פסיבי, הילד של אמא שלו. הכל צריך לעשות בשבילו, אפילו כלה נצטרך להביא לו כי לבד, הוא לא עושה ״שום דבר״, אבל, שלא נטעה בו. ה״פסיביות״ שלו היא איננה ישנוניות וחוסר עשיה, אלא דין וגבורה, כמו סלע שעומד על מקומו, לא מתוך חולשה אלא מתוך כוח ועוצמה.
ובפרק הזה, שני הכוחות האלה, אברהם, איש החסד, ויצחק, איש הגבורה, הולכים ״יחדיו״ לברור משלהם. האם אחד עדיף? השני? ואולי שניהם? איך?
בפרק הקודם אמרה שרה לאברהם: ״גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק״ (בראשית כא,י). נשים לב לשייכויות של הילדים: היא קוראת לישמעאל – ״בנה״ של האמה, ולא בנו של אברהם, ובהחלט לא בנם, שלא יירש עם ״בני, עם יצחק״. ובפסוק הבא? ״וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ״ (שם,יא). בנו… ויש על כך פירושים שונים אבל איש לא מערער על כך שהכוונה לישמעאל, ״בנו״ של אברהם, לעומת יצחק שהוא ״בנה״ של שרה.
ואז מגיעה העקדה. ואברהם לוקח את יצחק ״בנו״, והנה, בעודם הולכים, יצחק פונה אל אברהם ״אָבִיו֙, וַיֹּ֣אמֶר, ׳אָבִ֔י׳, וַיֹּ֖אמֶר, ׳הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י׳, וַיֹּ֗אמֶר, ׳הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׳?
בפעם הראשונה בתורה, יצחק (כבר בן 37!) פונה לאביו בדיבור ישיר, ובפעם הראשונה, אברהם עונה לו בהתכווננות גמורה, ״הנני בני״. יצחק שואל את שאלתו, ואברהם עונה לו תשובה שאפשר להבין בשתי דרכים (לפחות): ״אלוהים יראה לו השה לעולה (פסיק) בני״ או גם ״אלוהים יראה לו השה (פסיק) לעולה בני״. כך או כך, יש ביניהם הבנה עמוקה, שלכל אחד מהם יש תפקיד, שונה לחלוטין מתפקידו ומקריאתו של השני. אברהם – איש החסד, ויצחק – איש הדין והגבורה. היינו חושבים שאם ״יסתדרו״ רק אם יהיו זהים, דומים, מסכימים על הכל? אברהם התלהב מישמעאל, הילד אותו לימד אמונה באל אחד, חסד ללא מעצורים, אבל הדברים האלו לבדם, בלי אותם מעצורים, שומשו – ועדיין משמים לרעה. נראה שדווקא כאן, דווקא בפרק המאתגר הזה, הם מבינים שהשוני ביניהם הוא מה שיבנה את דרך החיים הזו, ואולי, לראשונה, ההבנה הזו מאפשרת להם ללכת ״שניהם יחדו״, למלא ולקיים את מה שאמר אברהם קודם לכן (בגוף ראשון רבים): ״נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם״ (כב,ה),
אך כדי באמת להתאחד, הם יצטרכו עוד דור, עוד אדם, עוד ערך שלישי – יעקב, תפארת. אולי גם עבורנו, במקום שאנחנו מבקשים פתרון כזה או אחר, צריך לזכור שקרוב לוודאי שזה גם זה וגם זה, ואנחנו תקוה שעוד מחכה לנו – שעוד נמצא – דרך שלישית מאחדת.
שבת שלום
Parashat Vayera – The Binding of Isaac
It is difficult for us to read the chapter of the Binding of Isaac, especially through our modern, contemporary eyes. I admit: it was not with an easy heart that I drove my son to the gates of the reserve base on October 7th, 2023, hoping that by the time we got there, it would all turn out to be a mistake and we would just go back home… thinking of all the wars I have experienced here, that my family has gone through—and in none of them was I a mother of a soldier… thinking of our forefather Abraham, and wondering: how is it possible that the man whose entire life symbolizes kindness, who argues with Gd not to destroy a sinful city full of sinners, who bargains and pleads to save one more person here and there, maybe there fifty, maybe forty-five—could so readily obey the divine command that said to him: “Take now your son, your only one, whom you love, Isaac, and go to the land of Moriah, and offer him there as a burnt offering upon one of the mountains that I will tell you of” (Genesis 22:2)?
And how is it that immediately, “Abraham rose early in the morning, saddled his donkey, took two of his young men with him, and Isaac his son; he split the wood for the burnt offering, and arose and went to the place that God had told him of” (22:3)? So many verbs (six!) and so much activity in one verse! Abraham rises early in the morning… How could anyone even sleep before such a morning? And not only does he rise—he hastens to fulfill the commandment! By himself, he saddles his donkey, though he has servants and helpers around him. He takes his young men and Isaac; he prepares the wood for the offering—a physically demanding task—and then he gets up and goes.
Abraham, it seems, is 137 years old at this point. Isaac, contrary to the way so many children’s Torah storybooks portray him, is not a small boy being dragged by an old man up the mountain, but a strong young man of about 37, walking with his father of his own free will.
Isaac is often described as a passive figure, his mother’s son. Everything is done for him—even a bride must be brought to him, since on his own he “does nothing.” But let us not be mistaken: his so-called “passivity” is not laziness or inactivity—it is discipline and strength, like a rock standing firm in its place, not out of weakness but out of power and might.
And in this chapter, these two forces—Abraham, the man of kindness, and Isaac, the man of strength—walk “together,” each on his own path. Is one preferable to the other? Or perhaps both are necessary—and how?
In the previous chapter, Sarah said to Abraham: “Cast out this slave woman and her son, for the son of this slave woman shall not inherit with my son, with Isaac” (Genesis 21:10). Notice the way the children are referred to: she calls Ishmael “her son,” the son of the maidservant—not Abraham’s son, and certainly not their son—who will not inherit “with my son, with Isaac.” And in the very next verse: “The matter was very grievous in Abraham’s eyes concerning his son” (21:11). His son—and though commentators differ, none dispute that the reference is to Ishmael, Abraham’s son, as opposed to Isaac, Sarah’s son.
And then comes the Binding. And Abraham takes Isaac—his son. As they walk together, Isaac turns to his father: “My father! And he said: Here I am, my son. And he said: Here is the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt offering? And Abraham said: Gd will see to Himself the lamb for a burnt offering, my son.And the two of them went on together” (Genesis 22:7–8).
For the first time in the Torah, Isaac (now 37 years old!) addresses his father directly—and for the first time, Abraham responds with full attentiveness: “Here I am, my son.” Isaac asks his question, and Abraham gives his answer that can be understood in two ways (at least): “Gd will see to Himself the lamb for a burnt offering, (pause) my son”—or—“Gd will see to Himself the lamb (pause) for a burnt offering my son.” Either way, there is a deep understanding between them: each recognizes that he has a role entirely different from the other’s. Abraham—the man of kindness; Isaac—the man of judgment and might.
We might think that true harmony comes only if they are the same, if they agree on everything. Abraham loved Ishmael—the child he taught about the One Gd and about unbounded kindness—but such limitless, unrestrained kindness, was (and still is) easily turned to harm. It seems that precisely here, in this most challenging chapter, they both realize that their differences are what will build the path of life to come. Perhaps for the first time, this understanding allows them to truly walk “together”, to fulfill Abraham’s earlier words (in the 1st person plural): “We will go until there, and we will worship, and we will return to you” (22:5).
Yet to truly unite, they will need one more generation—one more person, one more quality: Jacob, the quality of Tiferet (harmony, beauty). Perhaps we too, when we seek one solution or another, must remember that the truth is likely both this and that—and that in such situations, we too, are still hoping – waiting —that we will yet find the third, unifying path.
מה פירוש שואלין על הגשמים? חשבתי שכבר התחלנו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ בסוף חג הסוכות, בשמיני עצרת?
נכון, ויש על כך דיון ארוך. ההחלטה היא ש״משיב הרוח ומוריד הגשם״ – זו עובדה, משהו שהקב״ה עושה.
אז למה לא להגיד את זה כל השנה?
כי בשעה שזו עובדה, זו עובדה רלוונטית במיוחד בחורף, ואנחנו רוצים להתפלל על מה שקרוב ונוגע לליבנו ולא סתם להגיד מילים חסרות משמעות שלא שייכות. אבל ממש ״לשאול את הגשמים״, כלומר, לבקש גשם, בארץ ישראל, מתחילים בז׳ במרחשוון. במשנה אנחנו רואים דעה נוספת, אולי כבר בג׳ בחודש, אבל ההלכה היא לפי רבן גמליאל, וכך נעשה עד היום, כשמוסיפים בכל תפילת העמידה של יום, בברכה ה-9 ״ותן טל ומטר לברכה״…
רגע, עד היום?
ניקח צעד אחורנית ונשאל קודם, מי זה רבן גמליאל שמספר לנו את ההלכה הזו?
רבן גמליאל חי בסוף המאה הראשונה, תחילת המאה השנייה לספירה. הוא היא מנהיג רוחני, תנא ונשיא הסנהדרין. מה שאולי עוד יותר חשוב זה שבילדותו, עוד עמד בית המקדש (השני) על תילו, והעלייה לרגל בשלושת הרגלים התבצעה בכל הודה והדרה. כשבית המקדש היה קיים, אנשים נהרו אליו מכל מקום סביב. כמובן, מי שעדיין חי בארץ, הגיע מצפון ומדרום, מזרח ומערב. וגם מי שגר בבבל, היו עולי רגל שהיו הולכים, רוכבים על חמורים, עגלות, מה שאפשר, כדי להגיע, במיוחד ל״ה״חג בעיר, חג הסוכות, חג האסיף, סוף העונה ואינסוף הודיה. בסוף החג, התחילו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״, ואז פנו עולי הרגל מבבל לחזור הביתה, מתפללים בו זמנית, שלמרות שהתחלנו להזכיר גשם, הוא לא ירד עד שה״אחרון״ יגיע הביתה. לכן כך נקבעה ההלכה: להזכיר את כוחו של הקב״ה שקשור לעונה המתקרבת ובאה, כן. לבקש ממש שירד גשם, עוד לא, ״כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת״. אבל, בית המקדש הזה חרב בשנת 70 לספירה, ורבן גמליאל, קרוב לוודאי, קבע את ההלכה הזו לאחר מכן. למה? ולמה להמשיך בכך עד היום? ובכלל, מה עם הגשם הזה? פעם, כל מצב הרוח שלנו היה תלוי בגובה הכנרת, אבל כיום, עם התפלת מים… מה זה משנה? מסביר הרב מלמד: ״ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאד ואיננו רוצים לבטלו, ורק לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים (או לא) (פניני הלכה, הלכות תפילה, פרק יח, הלכות ד-ז).
בחוץ לארץ, אגב, חוץ מהארצות הקרובות לארץ ישראל שיש להם אקלים דומה לשלנו, חכמים קבעו את תאריך תחילת הבקשה על הגשמים ל4 או 5 בדצמבר, מכיוון שבבבל, חוץ לארץ של אז, היו מים מרובים מהנהרות, ושאר בני חוץ לארץ הולכים לפי מנהג בבל בעניין זה.
ולענין הגשם: אצלנו גשם הוא לא רק טיפות מים שיורדות מהשמים. בסיפור הבריאה ראינו שהמים, ע״פ רש״י, היו שם עוד לפני הכל. הם המרכיב העיקר בנו ובכדור הארץ. גשם, יש אומרים, קשור להתגשמות, ועבורנו, כמו שנאמר בברכה השניה של ברכות שמע (״והיה אם שמוע״) מסמל את הקשר שלנו עם השמים במובן הכי רחב שאפשר. אנחנו מתפללים לגשם לא רק בשביל הכנרת, ולא רק בשביל השקיה או מים במקלחת, אלא בשביל טובה (בשורוק) של הארץ והרחבת הנשימה שלנו.
וגם עכשיו, אנחנו מחכים ב״האחרון שבישראל״ ישוב לביתו…
הלוואי שיגיעו בזמן ובמקום שצריך, גשמי ברכה.
שבת שלום.
This week was the 7th of Marchashvan (the month of Cheshvan), a day that the Mishnah specifically mentions:
On the 3rd day of Marchashvan, one should ask about the rains.
Rabban Gamaliel says:
On the 7th, 15 days after The holiday (Sukkot), so that the last person in Israel would reach the Euphrates River.
(Ta’anit 10:1).
What does it mean to ask about the rains? I thought we already started saying “mashiv haru’ach umoriad hageshem” – He who brings the wind / spirt back, and brings down the rain” at the end of the holiday of Sukkot, on Shemini Atzeret?
That’s right, and there is a long discussion about that. The decision is that “mashiv haru’ach”… is a fact, something that Gd simply does.
So why not say it all year round?
Because while it is a fact, it is a fact that is especially relevant in winter, and we want to pray for what is close and touching to our hearts and not just say meaningless words that do not belong.
But to really “ask about the rains”, that is, to ask for rain, in the Land of Israel, we begin on the 7th of Marcheshvan.
In the Mishnah we see another opinion, perhaps as early as the 3rd of the month, but the halacha is accordance with Rabban Gamliel, and this is how we do it to this day, when we add in every daily Amidah prayer, in the 9th blessing the words, “and grant dew and rain for a blessing”…
Wait, to this very day?
Let’s take a step back and ask first, who is Rabban Gamliel who tells us this halacha?
Rabban Gamliel lived at the end of the 1st century, the beginning of the 2nd century CE. He is a spiritual leader, a Tanna, and the leader of the Sanhedrin. What is perhaps even more important is that in his childhood, the (Second) Temple was still standing, and the pilgrimage on the three-pilgrimage festival was carried out with its glory and splendor. When the Temple existed, people came to it from everywhere. Of course, those who still lived in the Land came from the north and south, east and west. And those who lived in Babylon, walked, rode donkeys, carts, whatever was possible, to get there, especially for The holiday in the Jerusalem, the holiday of Sukkot, the holiday of ingathering, the culmination of the season with endless thanksgiving. At the end of the holiday, they began to say “mashiv haruach”… and then the pilgrims from Babylon turned to return home, praying at the same time that although we began to mention rain, it would not fall until the “last one” arrived home. Therefore, this is how the halakha was established: to mention the power of the Blessed One related with the approaching upcoming season – yes. To actually ask for rain – not yet, “so that the last of Israel may reach the Euphrates River.”
But, this Temple was destroyed in 70 CE, and Rabban Gamliel, most likely, established this halakha after that. Why? And why continue to do so to this day? And in general, what is this about rain? Once, our entire mood in Israel depended on the water height of the Sea of Galilee, but today, with the desalination of water… what does it matter?
Rabbi Melamed explains:
“And even after the destruction, the custom was not abolished, because any custom that recalls the great days when the Temple stood on its foundation is very dear to us and we do not want to abolish it, and only after the Temple is rebuilt, soon in our days, will the Sanhedrin be able to decide whether to change the time of the rain request, taking into account the new means of transportation” (Pinneyi Halacha, Hilchot Tefila, Chapter 18, Hilchot 4-7).
Abroad, by the way, except for the countries close to the Land of Israel that have a similar climate to ours, the sages set the date for the beginning of asking for rain to be December 4 or 5, because in Babylon, the “outside” of the Land at that time, there was abundant water from the rivers, and other people from abroad follow the Babylonian custom in this matter.
And regarding rain: for us, rain is not just drops of water that fall from the sky. In the story of creation, we saw that water, according to Rashi, was there even before everything else. It is the main component in us and on Earth. Rain, some say, is related to fulfillment (geshem – hitgashmut), and for us, as stated in the second blessing of the Shema (“And let it be, when you indeed listen…”), it symbolizes our connection with Heaven in the broadest possible sense. We pray for rain not only for the Sea of Galilee, and not only for irrigation or water in the shower, but for the well-being of the Land and the depth of our breath.
And even nowadays, we still pray and wait for the Last Person to make it home…
May rain come at the right time and in the right place, rains of blessing.
Shabbat Shalom.
משהו ממשנת הראי”ה מאת הראי”ה קוק זצ”ל בס”ד:
צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא הכח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם לה ִ משך אחר האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, “והיה ביום ההוא – יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. אורות ישראל, פרק ה, ב
המילה תֵּבָה מופיעה בכל התנ״ך רק בשני הקשרים: בפרשת השבוע שלנו, ״נח״ ובראשית חייו של משה רבנו, כשהושם ע״י א בתבה. בשני המקרים, התיבה היא כלי מציל חיים שצף על פני המים (ואינו ספינה או סלסילה או כל כלי אחר). תכליתה של התבה היא הישרדות, ולא, כמו שאר כלי השיט, הגעה למקום מסוים. שורש המילה אינו ברור, ואנו יכולים ללמוד עליה רק מתוך עצמה.
בעברית מודרנית, המילה תבה או תיבה נדדה, ופירושה יכול להיות גם כינוי להיכל וארון הקודש (מקום אחסונם של ספרי התורה בבית הכנסת כונה בעבר – תיבה) או לפעמים רהיט, קבוצה קטנה של תווים, ביטוי של מילה בכתיבה ועוד. אני תוהה אם במידה מסוימת גם בכל אלה יש אלמנט מציל חיים…
כשהקב״ה מדריך את נח, הוא לא משאיר כמעט שום דבר לדמיונו מבחינת המידות והחומר שממנו צריך לבנות את התיבה:
הפריט האחרון בבניה הוא החלון. ובכן – לא בדיוק חלון, אלא ״צֹהַר״ – מילה נדירה נוספת שמופיעה רק כאן (וממנה, בעברית המודרנית, המילה “צהריים”, הזמן שבו האור כפול או חזק במיוחד).
הרב הירש קושר את המילה צֹהַר ל-זֹהַר, להאיר. רש״י, ע״פ מדרש רבה, אומר שצֹהַר יכול להתפרש גם כ“חלון” וגם כ“אבן טובה המאירה להם”, שתי אפשרויות למקור אור עבור השוהים בתיבה: החלון מאפשר לאור מבחוץ לחדור פנימה, ואילו האבן הטובה מאירה מבפנים, מתוך התיבה הסגורה, ליושביה, כמו מנורת פלורוסנט גדולה.
הפירוש הכפול מחזיר אותנו לחשוב גם על עצמנו, ולשאול את עצמנו, מהו מקור האור בחיינו? האם האור הוא דבר שנמצא בתוכנו (ואם כך, מאיפה מתמלאת הבטריה שלו)? או שמא האור מגיע אלינו מרחוק, ממקום כלשהו מחוץ לעצמנו, ובעזרת ״חלון״, אנחנו מצליחים ללכוד מעט ממנו ולהביא אותו לחיינו (ובגלל התלות שלנו באחר, כשהחלון יסגר או יחשיך בחוץ, נשאר בלי מקור אור)??
בשבועות האחרונים במיוחד נחשפנו לסיפורים של שורדי השבי על חייהם בשנתיים האחרונות, שמספרים איך שורדים בתוך ״תיבה״ שכזו, חדר, מנהרה, כוך? איך שומרים על האור, על השפיות, על פיסות אמונה? מאיפה שואבים כוחות?
התשובה אינה חד משמעית. גם בפסיכולוגיה מדובר על ״גורמי חוסן פנימיים״ (אופטימיות, הומור, אמונה ועוד) ו״גורמי חוסן חיצוניים״ (משפחה, חברים וכו), האם האור מגיע מבחוץ או מבפנים, והמדרש, כנראה בכוונה לא מכריע, משאיר לנו את שתי . .האפשרויות. יש זמנים שנזדקק לחלון שיכניס לנו אור מחוץ, ויש – שנצליח להאיר לעצמנו את הדרך מפנים.
ועוד משהו: המילה ״תיבה״ כמילה בדיבור או כתיבה, אולי מבקשת מאיתנו לזכור לפתוח ״חלון״ גם שם, להשאר סקרנים לראות מה קורה מחוצה לנו, וגם – בתוכנו.
שבת שלום.
The word “teivah” (ark/box) appears in the entire TaNaCh only in two contexts: in this week’s Torah portion, Noach, and at the beginning of Moses’ life, when his mother places him in a teivah. In both cases, the teivah is a vessel that saves lives, floating upon the water (and it’s neither a ship, nor a basket, nor any other kind of vessel). The purpose of the teivah is survival, not, as with other boats, arrival at a particular destination. The root of the word is unclear, and we can only learn about it from its own usage.
In modern Hebrew, the word teivah (or teva) has migrated and taken on new meanings: it can refer to the ark of the Torah scrolls in the synagogue (the storage place of the Torah scrolls was once called – a teivah), or sometimes a piece of furniture, a musical measure, a word unit in writing, and more. I wonder whether, in some sense, all of these still carry in them an element of life-preservation.
When Gd instructs Noah, He leaves almost nothing to his imagination regarding the dimensions and materials from which the teivah must be built:
“Make yourself an ark of gopher wood; make it with compartments, and cover it inside and out with pitch; This is how you shall make it: the length of the ark shall be three hundred cubits, its width fifty cubits, and its height thirty cubits.” (Genesis 6:14–15)
The final element in its construction is the window — or rather, not exactly a window, but a “tzohar”, another rare word that appears only here (and from which, in modern Hebrew, comes the word tzohorayim—“noon,” the time when the light is strongest or doubled).
Rabbi Hirsch connects the word tzohar with zohar—to shine, to radiate light. Rashi, based on Midrash Rabbah, explains that tzohar can be interpreted either as a window or as a precious stone that illuminated for them—two possible sources of light for those inside the teivah. The window allows light from the outside to enter, while the precious stone shines from within the closed ark, illuminating its inhabitants—like a great fluorescent lamp.
This double interpretation invites us to reflect on ourselves and to ask: What is the source of light in our own lives? Is the light something that exists within us (and if so, what keeps its “battery” charged)? Or does the light come to us from afar, from somewhere outside ourselves—and through a kind of “window,” we manage to capture a little of it and bring it into our lives? (And if we depend on that external source, what happens when the window closes, or darkness falls outside—do we remain without any light?)
In recent weeks especially, we have heard the stories of the hostage survivors, recounting their lives over the past two years—telling how they survived inside a kind of teivah of their own: a room, a tunnel, a cell. How does one preserve light there, sanity, fragments of faith? Where does one draw his/her strength from?
The answer is not clear-cut as to whether the light comes from within or from without, and the Midrash deliberately leaves us both possibilities—perhaps intentionally refraining from deciding so that we always have the option for both.
And one more thing: The teivah as a word – piece of speech or writing, maybe asks us to open a window there too, to stay curious to what happens outside of us, as well as – within us.
הנאום של נשיא ארה״ב בכנסת בתחילת השבוע, באחד מהימים הכי ניסיים, הכי מרגשים בתולדות מדינת ישראל… ישבנו יותר משעה והקשבנו, ולבסוף… מה הוא בדיוק אמר?… יתכן שגאוניות הנאום היא שכל אחד שמע אותו אומר בדיוק מה שהוא רצה לשמוע… מעריציו של ראש הממשלה נתניהו, שמעו את טראמפ מעריץ ותומך בו. מבקריו – שמעו אותו מבקר אותו, וכן הלאה… לא כל כך משנה מה נאמר. כל פרשן שיש לו במה כלשהי, לקח את המילים למקום שממנו הוא בא ולחיזוק והצדקת הדרך שהוא ממילא מאמין בה… וזה רק לדברי בשר ודם. מה נגיד כשאנחנו מגלגלים את התורה, שבים ומתחילים שוב את ספר בראשית מהתחלה?
מה זה הטקסט הזה, ואיך להתייחס אליו?
רש״י על בראשית א,א, אומר: ״בראשית ברא״ – אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ… כלומר, המקרא מבקש לדרוש את הקב״ה, לדעת ולהבין. ובלימוד הזה, יש דרך נכונה ויש גם דרך לא נכונה לקרוא את המקרא, ורק בגלל שהספר זמין לכל, לא אומר שאי אפשר בקלות לטעות. על דרך המשל, התורה היא כמו סיכום של מישהו שהיה בשיעור. כדי להבין מה באמת היה בכיתה, כדאי לשאול את מי שהיה שם, ולא את מי שלקח את המחברת והעתיק רק את הסיכום ועכשיו מישהו אחר מעתיק ממנו הלאה, עם השגיאות……
למשל, רש״י אומר, שאילו ניסה המקרא לספר לנו על סדר הבריאה, היה צריך לכתוב – ׳בראשונה ברא את השמים׳… או ׳בראשית ברוא (אלוהים את השמים ואת הארץ)׳… בנוסף, מיד אח״כ נאמר, ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״ (א,ב)… ממשיך רש״י ואומר, וְעַדַיִין לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא, בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ, וְעוֹד, שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם נִבְרְאוּ, עַל כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא סֵדֶר הַמֻּקְדָמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם.
אז מה כן?
התורה תלמד אותנו על הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל ובין שני אלו והקב״ה. אבל לא רק על דברים גדולים, אלא גם על הקשר בין איש ואשה, בין הורים לילדים, בינינו לבין בעלי החיים והסביבה שאנחנו חיים בה. היא תלמד אותנו על החיים ולכן תשאר בתוקף לנצח, בין כשנבין או כשתשתנה ההבנה שלנו או כשישתנה העולם שלנו.
עץ החיים ועץ הדעת
אחת השאלות הגדולות על הפרקים הפותחים את התנ״כ היא, מה קרה בגן?
בפרק ב, טז נאמר:
״וַיְצַו֙ ה׳ אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל״ – פשט הפסוק, מותר לנו לאכול ולהנות מכל עץ שנמצא בגן (שאלה אם אנחנו אוכלים את העץ? לא את הפרי?…).
המוסיקה קצת מפחידה… מה זה מוות? ״מות תמות״? זה לא נשמע כמו גן עדן… ולא הבנתי, אז מותר לי לאכול מכל עץ או לא?
הרב אורי שרקי מלמד שברור שמותר לנו לאכול מכל עץ הגן! ומה עם עץ הדעת? גם ממנו מותר לנו לאכול! אבל… כן, יש אבל, אבל הוא לא אותו ״אבל״ שחשבנו. האבל הוא, שאנחנו צריכים ללמוד קודם איך להתגבר על המוות. ברגע שנלמד זאת, נוכל לאכול גם מעץ הדעת.
להתגבר על המוות? אבל אנחנו בני אנוש ואפילו אדם שחי חיים ארוכים במיוחד (לא כמו מתושלח אבל עדיין, 930 שנה, די מכובד) לא חי לנצח! אז למה הכוונה?
הכוונה שנאכל קודם מעץ החיים, ואח״כ נאכל מעץ הדעת…
מה? הרי בתורה עצמה נאמר, אחרי שאכלנו מעץ הדעת, שאלוהים לא רצה שנאכל מעץ החיים ושילח אותנו מהגן (בעצם, לא אותנו, רק את האדם אבל זה פסוק אחר…)!
נכון. וזאת משום שאכלנו מעץ הדעץ קודם.
מסתבר שהסדר וסדרי העדיפות כאן חשובים מאד.
עץ החיים היא התורה, מכיוון שנאמר ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר״ (משלי ג,יח). לקחת דעת בלי שיש לנו קודם ״חיים״, יכול להיות אפילו מסוכן ומזיק. אבל אם ״נאכל״ מהתורה קודם ובזה ״נרפד״ לנו את הבטן, ואח״כ ניקח גם מעץ הדעת – מה טוב.
חווה אימנו
חווה, האם הראשונה, אם כל חי (ג,כ), מספרת לנו על האימהות.
חווה שמחה כשנולדים שני ילדיה הראשונים (בראשית ד,א-ב):
איפה אדם? עד כה, הוא היה זה שנתן שמות, אך מאז שהגיעה חווה – היא זו הנותנת שמות. כל מעמדה משתנה עם האמהות: בשעה ששניהם שותפים בבריאה עם הקב״ה, עדיין, בגלל יכולתה להביא חיים לעולם, היא קצת פחות ״נברא״ ויותר ״בורא״.
ה״נברא״ – מקבל את החיים שלו מחוץ לעצמו, לעומת ה״בורא״ שנותן חיים לזולתו. ובקיצור: הנברא – מקבל והבורא – נותן. גם האדם יכול להיות ״בורא״ אם הוא מקבל בשביל לתת. לכן יצרה התורה מערכת שבה כל דבר שמתקבל, לא נשאר אצל האדם אלא עובר הלאה: כסף הופך לצדקה, יבול הופך למעשרות וכו’. התינוק האנושי לא נולד ועומד על רגליו ואחרי כמה שעות, מדלג באחו… הוא זקוק לטיפול נונ-סטופ. בכך, מלמד אותנו את מתנת הנתינה, ואנו – מלמדים אותו הלאה, כמה שאפשר.
אדם וחוה לא ממש יודעים איך להיות הורים, מתי להתערב ומתי לא להתערב, והתוצאות – טרגיות.
שת הוא גרסה חדשה של הבל. פירוש שמו – יסוד, בסיס, תשתית, כלומר, איש טוב אבל לא ״הבל״ (אד, אויר, הבל פה), אלא כזה שיש לו כלים שיעזרו לו להתקיים בעולם הזה. הוא משלב חיצוניות מעשית כמו שהייתה לקין עם רוחניות טהורה וקדושה כמו שהייתה להבל. זהו. זה מה שהאנושות תצטרך, ומכאן יתחיל העולם.
שבת שלום ולקראת חודש טוב!
Starting Again – Genesis / Beresheet
The speech given by the United States President in the Knesset earlier this week—on one of the most miraculous, most emotional days in the history of the State of Israel… We sat for over an hour, listening intently, and in the end… what did he actually say? Perhaps the genius of the speech is that everyone heard exactly what they wanted to hear.
Supporters of Prime Minister Netanyahu heard Trump praising and supporting him. His critics heard him criticizing him, and so on… It almost doesn’t matter what was actually said. Every commentator with any platform took the words and interpreted them in a way that suited their own ideas and reinforced what they already believed in…
And that’s just when it comes to the words of a mortal human being. What will happen when we roll the Torah scroll and begin the Book of Genesis anew?
What is this text—and how should we approach it?
Rashi, on Genesis 1:1, writes: “In the beginning Gd created…” — This text says nothing but ‘Interpret Me’ – namely, learn and inspire of the Holy One and do it just as our Sages did. In other words, there is a correct way—and also an incorrect way—to read Scripture. And just because the book is available to everyone, it doesn’t mean we can easily get it wrong.
By way of analogy, the Torah is like someone’s notes from a lesson. To really understand what happened in the classroom, it’s best to ask someone who was there—not someone who just took the notebook, copied the summary, and passed it on to others, errors and all.
For example, Rashi says that if the Torah were trying to describe the chronological order of creation, it should have said: “Firstly, He created the heavens” or “At the beginning of Gd’s creating…” Moreover, right after that (Genesis 1:2), it says: “And the Spirit of Gd hovered over the face of the waters.” Rashi continues: “But Scripture has not yet told us when the waters were created! So we learn from this that the waters preceded the earth… Therefore, you must conclude that the verse is not teaching us the chronological order of events.”
So what is it teaching us?
The Torah will teach us about the relationship between the People of Israel and the Land of Israel, and between both of those and Gd. But not just grand, lofty matters. It will also teach us about the relationship between man and woman, between parents and children, between us and the animals and the environment in which we live. It will teach us about life—and therefore, will remain relevant forever, whether we understand it or change our minds or the world around us shifts.
The Tree of Life and the Tree of Knowledge
One of the great questions about the opening chapters of the TaNaCha is: What really happened in the Garden?
In Genesis 2:16, it says: “And the Hashem Gd commanded the human, saying: From every tree of the garden you may freely eat.” The simple meaning is: we’re allowed to eat and enjoy every tree in the garden. (Although—wait—are we eating the tree? Or just the fruit…?)
But the very next verse (2:17) limits this: “But from the Tree of Knowledge of Good and Evil you shall not eat from it—for on the day you eat from it, you shall surely die.” The tone is ominous… What is this death? “You shall surely die”? That doesn’t sound like paradise! And, I don’t get it—so am I allowed to eat from every tree or not?
Rav Uri Sherki teaches that of course we’re allowed to eat from every tree in the garden. And the Tree of Knowledge? We’re allowed to eat from that too! But… yes, there’s a “but”—just not the kind of “but” we thought. The “but” is that we must first learn how to overcome death. Once we do that—we can eat from the Tree of Knowledge.
Overcome death? But we’re human! Even Adam, who lived a long life (maybe not Methuselah-long, but still—930 years, pretty impressive!) doesn’t live forever! So what does it mean?
It means we must first eat from the Tree of Life, and only then eat from the Tree of Knowledge.
What? But the Torah itself says that after we ate from the Tree of Knowledge, Gd didn’t want us to eat from the Tree of Life and drove us out of the Garden (well, not us, just Adam but that’s another verse…)!
Exactly. That’s because we ate from the Tree of Knowledge first.
Turns out, the order and our priorities of things matters here. A lot.
The Tree of Life is the Torah—since it says (Proverbs 3:18): “It is a Tree of Life to those who grasp it, and those who support it are happy.” To take “knowledge” without first acquiring “life” can be dangerous—even harmful. But if we “eat” from the Torah first—if we “line our stomachs” with it—and only afterward take from the Tree of Knowledge? Then it’s good.
Our Foremother Chava
Chava, the first mother, the mother of all the living (Genesis 3:20), teaches us about motherhood.
She is filled with joy at the birth of her first two sons (Genesis 4:1–2): “And she conceived and bore Cayin, and said: ‘I have acquired a man with the Lord’; and she continued to bear his brother, Hevel.”
Where is Adam? Up to this point, he was the one giving names—but ever since Chava appeared, she is the one naming. Her status shifts with motherhood: While both she and Adam are partners with Gd in creation, Chava—because she can bring life into the world—is now less “created” and more “creator.”
The created receives life from outside itself. The creator gives life to others. In short: The created receives, the creator gives.
A human being, too, can become a “creator” when they receive in order to give. That’s why the Torah designs a system where nothing we receive stays with us alone: Money becomes Tzedakah, produce becomes tithes, and so on.
A human baby doesn’t pop out and walk within hours, like in the animal world. It requires constant care. Through that, we learn the gift of giving—and we in turn teach it to the child, as much as we can.
Adam and Chava didn’t exactly know how to be parents. When to intervene, when not to— And the results were tragic.
Then came their third son—Seth (Shet): “And Adam again knew his wife, and she bore a son and called his name Seth, for Gd has appointed me another seed instead of Hevel, for Cayin had killed him.” (Genesis 4:25)
Seth is a new version of Hevel. His name means foundation, basis, infrastructure. In other words: a good man, but not a “Hevel” (which means vapor, breath, fleetingness)—rather, someone with tools to survive in this world. He combines Cayin’s strong practicality with Hevel’s pure and holy spirit.
That’s it. That’s what humanity needs. And from here—the world begins.
Shabbat Shalom & a good new month ahead!
אדם בצלם אלוהים 1906 (Providence Lithograph Company, מתוך ויקימדיה קומונס).
Torah & more... תורה ועוד 