Torah & more… תורה ועוד

פרשת ״בא״ – ״החודש הזה לכם״ ולנו…
OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/1Ln1TBDQQR4AIRtu2tOZXn

פרשת ״בא״ מגשרת על שני עולמות: סוף ימי העבדות והשעבוד במצרים, כולל שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות, שהביאו לכך שפרעה הסכים לשלח את בני ישראל לדרכם, ומיד לאחריהם, היציאה לחופש הנכסף, ויחד עם תחילת החירות, עם ישראל מקבל את המצווה הראשונה שלנו כעם. 

לא פעם אני תוהה, לו היינו בונים עם חדש ומתחילים דת חדשה (וזה לא בהכרח אותו הדבר), מה הייתה המצווה הראשונה שהיינו נותנים לאנשים? אנשים בד״כ נוטים להגיד “להיות טובים אחד לשני”, ״להאמין באל אחד״, ״ללמוד את כתבי וחוקי הדת והלאום״ ועוד, אבל התורה חשבה אחרת: 

וַיֹּ֤אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ 

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה (שמות יב:ב)… 

מפרשי התורה מתקשים, למה נאמרה המצווה הזו דווקא למשה ולאהרון? 

המדרש אומר על ״החודש הזה לכם״ שנאמר להם לעבר את השנה, כלומר, שלוח השנה שלנו יהיה לוח שמשי וירחי גם יחד: השנים לפי השמש (365 יום בשנה בממוצע) והחודשים – לפי הירח (12 חודשים של 29-30 יום, סה״כ 354 יום בשנה). מכיוון שיש הבדל בין שנת השמש והירח, יש צורך לעבר את השנה, כלומר, להוסיף חודש כל כמה שנים (7 חודשים בתוך מעגל של 19 שנה). 

ועדיין, למה צריך גם את משה וגם את אהרון לעניין זה?

מובא בגמרא (סנהדרין יח), ״אין מושיבין מלך וכוהן בעיבור שנה״. מלך מפני שהוא נותן לצבא תקציב שנתי וירוויח חודש אחד אם יעבר את השנה. וכוהן גדול, משום צינה (קור), שלא ירצה לעבר את השנה, כי הוא מעוניין שהטבילות שהוא טובל ביום הכיפורים והעבודה שהוא עושה על רצפת המקדש (שהרי הוא עובד יחף) תהיה בימים חמים ככל האפשר. אם כך, לשניהם יש נגיעה אישית בענין, ולכן שניהם ביחד יושבים בעיבור השנה. המלך ירצה לעבר את השנה והכוהן הגדול לא ירצה, ומתוך כך, יצא לאור משפט נכון. והנה, משה היה לו דין מלך ואהרון היה כוהן גדול. ולכן, נאמרה פרשה זו לשניהם יחד: החודש הזה, אם תרצו לעבר אותו – לכם – רק שניכם יחד. אבל אחד מכם, אין יושב בעיבור השנה (מתוך: ילקוט אורים, הרב משה אורי קלר הי״ד, 1880-1942 בשם הרב נפתלי כ״ץ, 1648-1719). 

ומה על המצווה עצמה? 

הדבר הכי חשוב הוא היחס שלנו לזמן, המוצר המתכלה הכי יקר שיש לנו בחיים האלה. לא במקרה מתחילה התורה במילת הזמן, ״בראשית״, והתלמוד, במילת הזמן, ״אימתי״. 

לצורך כך, נארגן את לוח השנה שלנו כדי שכולנו נהיה מסונכרנים. כך נוכל לקבוע מפגשים – מועדים – בזמנים קבועים, וזה יאפשר לנו לעבוד ולעשות ביחד, וגם לדבר וללמוד ולנוח ביחד. מנגד, אם לכל אחד יהיו שבתות וחגים בזמנים אחרים, לעולם לא נוכל להפגש, ולא נוכל להגיע לכל שאר הדברים. 

חשיבות לוח השנה שלנו כל כך גדולה שלאורך ההיסטוריה, לא פעם, האויבים שלנו ניסו להילחם בנו ע״י חיסול או קלקול הלוח, אסרו עלינו לציין את ראש חודש עצמו, או הפריעו לנו להעביר את המסר מתי חל היום הזה. 

אבל אין כאן רק ענין פרקטי בלבד. 

אומר לנו הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, 1470~-1550, פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב ורופא): ״החודש הזה לכם ראש חדשים – מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם… בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי״ (בחירתי). 

כלומר, כעבדים זמננו היה משועבד לרצונות הקפריזיים של פרעה (יש אומרים פרעה משורש פ.ר.ע., פרוע, מופרע), ומזמן שיצאנו ממצרים, זמננו קשור בקשר הדוק עם הקב”ה. 

כמו שאומר יהודה הלוי בשירו: 

“עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד ה’ – הוא לבדו חופשי”. 

באופן פרדוקסלי, ברגע שהזמן שלנו “משועבד” לקב”ה, אנחנו נהיים הכי חופשים שאפשר. כל מי ומה שאנחנו נשען על המאורע המכונן של יציאת ממצרים. לכן אנחנו אותו בכל תפילה בכל יום, כל פעם אחרי שאנחנו אוכלים לחם ובכל הזדמנות אפשרית. אבל בעצם, מה משמעות הביטוי הזה, “יציאת מצרים”? בעצם היינו צריכים לקרוא לאירוע, “היציאה ממצרים” או “יציאת ישראל”… אלא שבכך שהוא נקרא ״יציאת מצרים״ משתמע שזו גם היציאה של מצרים. גם מצרים ״יצאה״ יחד איתנו. כלומר, כל העולם הושפע מהרגע הזה, ואולי זו תזכורת עבורנו גם היום שאנחנו לא פועלים בוואקום, שהמקום והתפקיד שלנו הוא בלתי מנותק מהעולם כולו, ושכדאי לנצל את הזמן שלנו לעשות טוב בעולם שלנו ומסביב.

שבת שלום. 

Parashat Bo bridges two worlds: the end of the days of slavery and bondage in Egypt, including the final three plagues: locusts, darkness, and the plague of the firstborn, which led Pharaoh to agree to send the Children of Israel on their way; and immediately afterward, the longed-for departure to freedom. And together with the beginning of freedom, the People of Israel receive their first commandment as a nation.

I often wonder: if we were building a new peoplehood and starting a new religion (which are not necessarily the same thing), what would be the very first commandment we would give our people? People usually tend to say, “Be good to one another,” “Believe in one Gd,” “Study the sacred texts and laws of the religion and the nation,” and so on, but the Torah thought otherwise:

And the Lord said to Moses and to Aaron in the land of Egypt, saying:
“This month shall be for you the head of the months; it shall be the first for you of the months of the year” (Exodus 12:2).

The commentators of the Torah struggle with the question: why was this commandment given specifically to Moses and Aaron?

The Midrash explains that the words “this month shall be for you” refer to intercalating the year, that is, determining that our calendar will be both solar and lunar: the years according to the sun (an average of 365 days per year) and the months according to the moon (12 months of 29–30 days, totaling 354 days per year). Since there is a discrepancy between the solar and lunar year, it is necessary to intercalate the year, that is, to add a month every few years (seven additional months within a 19-year cycle).

Still, why are both Moses and Aaron needed for this matter?

The Talmud states (Sanhedrin 18): “One does not seat a king or a priest alone for the intercalation of the year.” A king, because he allocates an annual budget to the army and would benefit from gaining an extra month if the year were intercalated. And a High Priest, because of the cold; he would not want to intercalate the year, since he prefers that the immersions he performs on Yom Kippur and the service he carries out on the Temple floor (for he serves barefoot) take place on the warmest days possible. 

Thus, both have a personal interest in the matter, and therefore they sit together to determine the intercalation of the year. The king will want to intercalate the year, and the High Priest will not want to, and through this tension, a just decision will emerge. Now, Moses had the status of a king, and Aaron was the 1^st High Priest. Therefore, this passage was addressed to both of them together: “This month shall be for you”—if you wish to intercalate it, for you – only the two of you together. But one of you alone may not sit to intercalate the year (from Yalkut Orim, Rabbi Moshe Uri Keller z”l, 1880–1942, in the name of Rabbi Naftali Katz, 1648–1719).

And what about the commandment itself?

Our relationship with time is most important; it’s the most precious and perishable resource we have in this life. It is no coincidence that the Torah begins with a word of time, “In the beginning” (Beresheet), and that the Talmud begins with a word of time, “From when?” (Eimatai).

To that end, we organize our calendar so that we are all synchronized. In this way, we can establish gatherings – mo’adim (appointed times) – at fixed times, which enables us to work and act together, as well as to speak, study, and rest together. Conversely, if each person had Sabbaths and festivals at different times, we would never be able to meet, and we would not be able to achieve any of the rest.

The importance of our calendar is so great that throughout history, our enemies have often tried to fight us by destroying or corrupting it. They forbade us from observing the New Moon itself or interfered with our ability to convey the message of when that day occurred.

But this is not merely a practical matter.

Sforno (Rabbi Ovadiah Sforno, c. 1470–1550, an Italian-Jewish biblical commentator, rabbi, and physician) tells us:

“‘This month shall be for you the head of the months’: from now on, the months will be yours, to use as you wish… During the days of bondage, your days were not your own, but were for the service and desires of others; therefore it is the first for you of the months of the year, for in it your free existence began.”

That is, as slaves, our time was enslaved to the capricious whims of Pharaoh (some say Pharaoh derives from the root פ.ר.ע., meaning wild or deranged). From the moment we left Egypt, our time became bound in a deep connection with the Holy One, blessed be He.

As Judah Halevi writes in his poem:

“Slaves of time bound matters, are slaves of slaves.
A servant of Hashem – he alone is free…”

Paradoxically, the moment our time becomes “enslaved” to Gd, we become as free as it is possible to be. Everything we are and everything we do rests upon the foundational event of the Exodus from Egypt. That is why we mention it in every prayer, every day, after eating bread, and at every possible opportunity. But what does this expression really mean “Yetzi’at Mitzrayim”, usually transalted as “the Exodus from Egypt”?

In plain Hebrew, it literally implies that this was also Egypt’s exit. Egypt, too, “went out” together with us. In other words, the entire world was affected by that moment. Perhaps this is also a reminder for us today that we do not act in a vacuum; that our place and our role are inseparable from the whole world, and that we should make good use of our time to do good in our world and around us.

Shabbat Shalom.

ויחי: סוגרים את ספר בראשית

אנחנו מגיעים לפרשת ״ויחי״, האחרונה בספר בראשית. התרגלנו כל כך שזה סוף החומש הראשון שאולי כבר שכחנו לשאול, מדוע מסתיים ספר בראשית דוקא כאן? 

אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שהקלף נהיה כבד מידי… אולי לא היה מעשי ״לסחוב״ הכל ככה… ועדיין, למה לעצור דווקא כאן? 

אולי מפני שהגענו למצרים ואנחנו משתקעים בגלות, אך גם אברהם ירד למצרים וגם יעקב גר בחו״ל. אלא שאחד הדברים המרכזיים שספר בראשית עוסק בהם הוא קשרי האחים במשפחה, ובנושא זה, כאן אנחנו מגיעים, סופסוף, לנקודת עצירה וסוג של פתרון, אולי השלמה. 

עד כה, ״אתה מוצא, כל האחים שונאים זה לזה. קין שונא להבל, ישמעאל שונא ליצחק, עשו שונא ליעקב, ואפילו שבטים שונאים ליוסף״ (תנחומא על פרשת שמות, כז:פא). השנאה הזו כל כך קשה שהיא מובילה אפילו לרצח במקרה אחד, למכירת אח לעבדות במקרה אחר, ולרצון, מחשבה ותכנית לכך במקרים אחרים.  

כשעשו רוצה להרוג את יעקב, הוא אומר: …״אַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי״… (בראשית כז מא). אנחנו כבר יודעים שהוא אחיו, ומדוע היה צורך בתוספת המילה ״אחי״ כאן? מסתבר שדווקא כשעשו רוצה להרוג את יעקב, הוא קורא לו אחי… למרות או אולי בגלל?

יעקב ועשו רבים על הבכורה. השורש ב.כ.ר מורכב מאותיות שכל אחת שניה בקבוצתה: ב׳ (2) כ׳ (20) ו-ר׳ (200). הבכור הוא ראשון בדורו ושני רק להורים. כשהוא נולד, הוא מרכז עולמם של הוריו, ואז קורה משהו נורא: הילד הופך ממרכז העולם ל”אח של”… ל”אח-ר”, ל”אח-ראי על”…. אמא שלי הייתה מספרת שאחרי שאחי הצעיר נולד, שאלתי אותה מתי אמא שלו תבוא לקחת אותו הביתה… 

אצל יעקב יש ארבעה בכורות: ראובן – הבכור מאביו יעקב ומאמו לאה, דן – בכור מבלהה, שפחת רחל, גד – בכור מזלפה, שפחת לאה, ויוסף – בכורה של רחל, והאמת, לא פלא שהם, ואחים בכלל, רבים. יש ביניהם תחרות על משאבים סופיים: נחלה, ירושה, אהבת ההורים וקבלה על ידם. 

ראינו גם ״שולם״, גם אם חלקי, בין אחים: יצחק וישמעאל נפגשים במערת המכפלה לקבור את אביהם. עשו ויעקב נפגשים על אם הדרך. אנחנו יכולים גם לתאר לעצמנו ויכוחים בין אברהם ונחור: איפה כדאי לגור? להשאר בחוצלארץ או ללכת לארץ? אברהם מתעקש לקחת לבנו אשה ממשפחתו אבל באותה עקשנות ונאמנות גם בוחר שלא לגור לידם. בכל המקרים האלו, גם אם האחים הגיעו לסוג של פשרה והסכמה איך לחיות ״ביחד״ באותו העולם, היחד הזה הוא בנפרד. 

עד שאנחנו מגיעים לבניו של יעקב, בני ישראל. אלה הם אחים שמתווכחים ולא מסכימים על דברים עקרוניים ביותר. הם עוברים נסיונות קשים. ועדיין – נשארים ביחד. יתכן שזה קשור להתנהלותו של יהודה בפרשה של השבוע שעבר, ויתכן שזהו סגנון הבכורה המיוחד של יוסף, שדואג ואוהב את אח שלו ולא מוותר עליו. בנימין מצידו, כמו שראינו בשבוע שעבר וכמו שמספר לנו המדרש, קורא לכל עשרת בניו בשמות על-שם דברים שקשורים באחיו הגדול, ולא שוכח אותו על אף העדרו במשך יותר מ-20 שנה. 

אך יתכן שיש עוד רמז בפרשה הזו, ואלו הם הברכות של יעקב. יעקב נותן לכל בן ברכה משלו, מכיוון שלמרות שהם אחים, לכל אחד מהם יש תפקיד ומטלה ייחודיים שרק הוא יכול למלא: זה חקלאי, וזה סוחר, זה לומד וזה מתאים למלחמת גרילה, זה מנהיג לאחרית הימים וזה מנהיג לשגרה. יעקב שמואשם לא פעם על טעויות שעשה בחינוך ילדיו, מלמד אותנו כאן סוד חשוב בהורות: לראות כל ילד על אופיו, מתנותיו, יכולותיו שלו, לתת לו את המקום שלו, ולאשר ולאפשר לו להיות מי שהוא ולגדול בכך. ורק אז, כשאנחנו עוברים מלהיות ״אחים״ ל״אחווה״ ופיוס (שגם הן אותיות ״יוסף״), מסתיים ספר בראשית. 

הספר מסתיים כשאנחנו במצרים. בשונה ממסעות האבות הזמניים, עכשיו כולנו ״תקועים״ ביחד בארץ לא לנו. כמו צוות ב״גיבוש״, אנחנו מנותקים ממקור החיים, מקבלים מטלות חדשות ומוזרות, לזמן ארוך שאינו תלוי בנו. כנראה שיש דברים שנוכל ללמוד רק כך, דווקא שם. זו תקופת חושך – בשנה ובהיסטוריה שלנו. על ה-210 ויש אומרים 400 שנה הקרובות, התורה לא תספר לנו כמעט כלום. כמו זרע מתחת לאדמה, אנחנו יושבים ונרקבים שם, מחכים לקרן אור. 

שבת שלום.

We arrive at Parashat Vayechi, the last Torah portion in the Book of Genesis. We have grown so accustomed to the fact that this is the end of the first of the Five Books of the Torah that perhaps we have forgotten to ask: why does Genesis end davka here?
We might imagine that the parchment simply became too heavy… perhaps it was no longer practical to “carry” everything like this… and still—why stop here?

Perhaps because we have arrived in Egypt and are settling into exile. Yet Abraham also went down to Egypt, and Jacob lived abroad. Rather, one of the central themes of Genesis is the relationships between siblings within the family, and in this regard, here we finally reach a stopping point and a kind of resolution, perhaps even reconciliation.

Until now, “you find that all the brothers hate one another: Cain hates Abel, Ishmael hates Isaac, Esau hates Jacob, and even the tribes hate Joseph” (Tanchuma on Parashat Shemot 27:1). This hatred is so severe that in one case it leads to murder, in another to the sale of a brother into slavery, and in other cases to the desire, the thought, and the plan to do so.

When Esau wants to kill Jacob, he says: “…I will kill Jacob my brother…” (Genesis 27:41). We already know he is his brother, so why add the word “my brother” here? It seems that precisely when Esau wants to kill Jacob, he calls him “my brother”… despite – or perhaps because of – that fact.

Jacob and Esau quarrel over the birthright. The root ב.כ.ר (b-k-r) is made up of letters that are each second in their numerical group: bet (2), kaf (20), and resh (200). The firstborn is first of his generation and second only to his parents. When he is born, he is the center of his parents’ world. But then, something terrible happens: the child goes from being the center of the world to being an ach – “brother,” to being an ach-er – “the other brother,” and the ach-rai, the one responsible for another. My mother used to share that after my younger brother was born, I asked her when was his mother coming to pick him up…

With Jacob, there are four firstborns: Reuben—the firstborn of Jacob and Leah; Dan—the firstborn of Bilhah, Rachel’s handmaid; Gad—the firstborn of Zilpah, Leah’s handmaid; and Joseph—the firstborn of Rachel. And truly, it is no wonder that they—and brothers in general—quarrel. They are in competition over finite resources: land, inheritance, parental love, and acceptance.

We have also seen “peace,” even if partial, between brothers: Isaac and Ishmael meet at the Cave of Machpelah to bury their father. Esau and Jacob meet along the road. Similarly, we can even imagine disputes between Abraham and Nahor: Where is it better to live? To remain outside the Land or to go to it? Abraham insists on taking a wife for his son from his family, yet with the same determination and loyalty, chooses not to live near them. In all these cases, even when the brothers reach some form of compromise and agreement on how to live “together” in the same world, that togetherness is separate.

Until we reach the sons of Jacob, the Children of Israel. These are brothers who argue and disagree over the most fundamental issues. They undergo severe trials, and still, they remain together. This may be connected to Judah’s conduct in last week’s portion, and it may also reflect Joseph’s unique style of firstborn leadership: he cares for and loves his brother and does not give up on him. Benjamin, for his part, as we saw last week and as the Midrash tells us, names all ten of his sons after matters connected to his older brother, and does not forget him despite his absence for more than twenty years.

But perhaps there is another hint in this portion, and that is Jacob’s blessings. Jacob gives each son his own blessing, because despite being brothers, each of them has a unique role and task that only he can fulfill: one is a farmer, another a merchant; one is a scholar, another is suited for guerrilla warfare; one is a leader for the end of days, another a leader for everyday life. Jacob, who often has been accused of mistakes in raising his children, teaches us here an important secret of parenting: to see each child according to his character, his gifts, and his abilities; to give him his place; and to affirm and enable him to be who he is and to grow through that. And only then, when we move from being merely “brothers” to brotherhood and piyus, reconciliation (which are also letters of the name “Joseph”), does the Book of Genesis come to an end.

The book ends with us in Egypt. Unlike the temporary journeys of the Patriarchs, now we are all “stuck” together in a land that is not ours. Like a team in a bonding exercise, we are cut off from the source of life, given new and strange tasks, for a long period that is not in our control. There are probably things we can learn only this way, specifically there. This is a period of darkness, in the year and in our history. About the next 210 (and some say 400) years, the Torah will tell us almost nothing. Like a seed beneath the ground, we sit and decay there, waiting for a ray of light.

Shabbat Shalom.

דוקא בימים האלה, של חושך בתוך החושך, כשאין כמעט ירח והימים הם הקצרים בשנה, אנחנו קוראים על יוסף במצרים 

שבת שלום.

Precisely in these days—darkness within darkness—when there is almost no moon and the days are the shortest of the year, we read about Joseph in Egypt and his moving encounter with his brothers. Judah, the shepherd, in a shepherd’s cloak, perhaps a bit worn, in sandals made of rope, his staff in his hand, his head bowed—humbled, modest, torn, confessing their mistakes. And before him stands his younger brother, dressed in Egyptian court garments—shining, formal, adorned—secure in the exalted position he has reached, ruling over almost everything, understanding and knowing almost everything.

Joseph sees kingship. He sees how what he learned and dreamed in his father’s house can influence the entire world. He is the original “provider to the consumer,” supplying food for the mightiest empire in the world. In his father’s home, where everyone “counted sheep,” he saw sheaves, the sun, the moon, and the stars—“a light unto the nations,” a whole world.

Judah’s dreams we do not know. We can only guess at them through his actions—if he ever had time to dream at all. He lived in the realm of family, responsibility, loyalty, mutual obligation—lessons he learned firsthand. A shepherd must focus on the here and now: where to take the flock today, tomorrow, in this season. And the world? Who knows. We will do our part, and “from Zion shall go forth Torah.”

And yet.

In the heart of the powerful ruler, Pharaoh’s viceroy—there are tears.
And in Judah’s heart—pride, strength, commitment, and confidence.

Beyond the story of then, we can see in them representations of different approaches that exist within us, and beneath their exchange, this is what they are grappling with:

Joseph the Righteous, whose father makes him a special coat and who “curls his hair,” is not an indulged child with delusions of grandeur, as he is sometimes mistaken to be. In his view, in order to carry forward the vision and blessing given to Abraham—“and all the families of the earth shall be blessed through you” (Genesis 12:3)—one must go out into the world, descend specifically into the darkness of exile, and there ignite light; one must go to the great and powerful empire, the global grain center, and there bind sheaves, save the world from famine, disaster, and death—and through that salvation, bring the way of life, the values, and the Torah of the children of Jacob, the children of Israel, to the world.

Judah’s approach is, first of all, to build ourselves—and from that, to create a strong center that will radiate outward. If Joseph symbolizes a “universal” Judaism, Judah is the man of “Torat Yisrael for Am Yisrael in Eretz Yisrael.”

Now the importance of their meeting becomes even clearer. They are not merely brothers “making peace” after more than 20 years, out of “no choice,” due to hunger and various pressures, but the sons of Israel, the man who wrestled with God and people and prevailed. And they understand that it is not despite but precisely because of the great differences between them—differences that seem almost impossible to bridge—that they must be together.

Judah cannot live alone in the land, cut off from the world. He needs the “supply in Egypt” to generate new opportunities that he could not have known from his vantage point in the land. Joseph, in Egypt, succeeds—almost—in everything, but he recognizes the dangers of a disconnected exile. He and Asenath raise their sons, Ephraim and Manasseh, in the Egyptian palace to be part of the tribes of Israel, to one day ascend to the land and join the family.

How to conduct this discussion—to listen and be heard, to weep together, embrace, and build a shared path—this is still our question today as well.

Shabbat Shalom.

העולם עומד על… חנוכה

במקומות בהם חנוכה “מתחרה” בחג המולד, אחת הדרכים “למכור” את חנוכה, על אורותיו השקטים והצנועים, והסביבון הקצת משעמם אם להודות על האמת, מול רשימת המתנות הנוצצות שאפשר לבקש מסנטה, והשירים המרגשים וההרמוניים, זה להציע 8 לילות של מתנות, במקום רק אחד, המסתכמים כמו שאומר אדם סנדלר בשירו המפורסם, בשמונה לילות משוגעים.

עכשיו כשהחג העטוף בשמן ואור יורד עלינו, אפשר לשאול, האם יש בסיס יהודי, אולי אפילו חינוכי או הלכתי, לנתינת מתנות בחנוכה, או סתם נסיון להתגבר על מלכות יוון שמנסה, שוב, בדרכה המודרנית, להשכיחנו מתורתנו?

בפרקי אבות (א:ב) נאמר: “עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים”. בתקופת החשמונאים, לימוד תורה נאסר וגם העבודה שהיא העבודה בבית המקדש, נאסרה. אם אכן העולם עומד על שלושה דברים, ובתקופה החשוכה ההיא, שניים מהם נעלמו, זה אומר שהעולם עמד רק על רגל אחת – גמילות חסדים. רגל אחת, זה לא הרבה, אבל זה בכל זאת משהו, ובזכותה, העולם המשיך להתקיים.

את הרעיון הזה, שאפשר לעבור גם תקופות חשוכות, ושלמעשים החיוביים שלנו יש משמעות, אנו מנסים להעביר עד ימינו. איך ללמד גמילות חסדים? מנהג חנוכה הוא לתת לילדים “געלט”, מעות חנוכה, כדי שיוכלו לשחק בסביבון ולחלק לאחרים וילמדו, לא רק לקבל, אלא גם לתת לאחרים, להיות חלק מהזרימה.

יש משל על שני האגמים בארץ ישראל: ים כנרת וים המלח. נהר הירדן נכנס לים המלח אבל לא יוצא. לים כנרת, יש את נהר הירדן ונחלים אחרים שנכנסים ויוצאים. ים המלח נקרא גם ים המוות, ואילו מי ים כנרת – מתוקים, ובמשך שנים סיפקו את המים לכל מדינת ישראל. המשל רוצה להדגיש שכשמישהו רק לוקח או אפילו רק נותן, יש מחנק והמים יוצאים “מלוחים”. כדי להנות מהשפע האלוהי סביבנו, ולהיות ב”זרימה”, לקחת וגם לתת, לתת וגם לקחת. 

שבת שלום וחנוכה שמח וחודש טוב!

In places where Hanukkah “competes” with Christmas, one way to “market” Hanukkah—with its quiet, modest lights and the somewhat boring dreidel, if we’re being honest—against the glittering list of gifts one can ask Santa for, and the moving, harmonious songs, is to offer eight nights of presents instead of just one. These add up, as Adam Sandler says in his famous song, to eight crazy nights.

So before the holiday wrapped in oil and light descends upon us, we can ask: is there a Jewish basis—perhaps even an educational or halakhic one—for giving gifts on Hanukkah? Or is it simply an attempt to overcome the kingdom of Greece, which once again, in its modern way, is trying to make us forget our Torah?

In Pirkei Avot (1:2) it is said:
“The world stands on three things: on Torah, on service, and on acts of loving-kindness.”

During the Hasmonean period, the study of Torah was forbidden, and so was the service—meaning the service in the Temple. If indeed the world stands on three things, and in that dark period two of them disappeared, it means the world stood on only one leg: acts of loving-kindness. One leg isn’t much, but it is still something, and because of it, the world continued to exist. This idea—that it is possible to endure even dark times, and that our positive actions have meaning—is what we try to pass down to this day.

How do we teach acts of loving-kindness? A Hanukkah custom is to give children “gelt,” Hanukkah money, so that they can play dreidel and give to others, learning not only to receive, but also to give—to be part of the flow.

There is a parable about two lakes in the Land of Israel: the Sea of Galilee and the Dead Sea. The Jordan River flows into the Dead Sea but does not flow out. The Sea of Galilee, on the other hand, has the Jordan River and other streams flowing in and out. The Dead Sea is also called the Sea of Death, whereas the waters of the Sea of Galilee are fresh, and for years supplied water to the entire State of Israel. The parable seeks to emphasize that when someone only takes—or even only gives—there is stagnation, and the waters become “salty.” To enjoy the divine abundance around us and to be “in the flow,” one must take and also give, give and also take.

Shabbat Shalom & Hanukkah Same’ach & a good month!

פרשת וישב: יוסף ואחיו

בפרשת “וישב” יוסף מספר את חלומותיו לאחיו: 

“וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי… וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי” (בראשית לז,ז-ט). 

קצת התרגלנו לחלומותיו של יוסף, צבענו אותם, ציירנו אותם, ראינו אותם בסרט או הצגה, ולצערנו, הם איבדו משהו מקסמם: בסדר, אלומות, שמש, ירח וכוכבים, וכולם סביבך. הבנו: ילד מפונק, קצת מגלומן שחושב שכולם אמורים להשתחוות לו. כמובן שהאחים רוצים להפטר ממנו! אוקי, נקסט!

אבל רגע. 

כולנו מכירים אנשים שמספרים סיפורים ״ממוצאים״ על כמה הם מדהימים. אולי אפילו אנחנו עשינו את זה איזה פעם. או פעמיים. ועדיין, לזרוק לבור ולמכור לעבדות?? יש כאן משהו אחר לגמרי. 

ואכן, מתחת לפני השטח השיח אינו רק אחים ש״מעצבנים זה את זה״, אלא מחלוקת גדולה בקשר לאופי ותפקיד האומה שלנו בעולם. 

יעקב חוזר לארץ לאחר השהות בגולה אצל לבן: “וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן” (לז,א), והאחים רועים את צאן אביהם, לא רחוק משם, בעמק דותן. לכאורה, אידיליה. זהו, הגענו אל המנוחה והנחלה.

אבל יוסף לעומתם, רואה את העולם אחרת לגמרי, ומציע שגם לנו יש וצריכה להיות צורת קיום שונה לחלוטין: הוא לא “סופר כבשים” לפני שהוא הולך לישון, אלא חושב על אלומות חיטה שאנחנו מנהלים “באמצע השדה”. הוא רואה מאורות ברקיע וכוכבים בלילה. בעולם בו כולם רועי צאן, הוא רואה (רועה?) חקלאות, מתן “שבר”, אוכל לרעבים, גם פיזי וגם נפשי. כשלילה וחושך בחוץ, הוא לא רואה שינה והסתגרות, אלא הזדמנות לכך שצריך ואפשר להביא אור. 

השאלה ביניהם עמוקה ויסודית מאד, והיא, איך לממש את ברכתו של אברהם אבינו, “וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה” (בראשית יב,ג)? איך הכי טוב ונכון להיות מי שאנחנו? האם נעשה זאת ע”י חיים של כולנו בארץ ישראל במרכז קודש אחד, נעשה לנו כאן מה שטוב ונכון לנו ו”כי מציון תצא תורה” או האם עלינו להיות מפורדים בגלות ולפזר שם ניצוצות אור? 

כן, זה מתחיל להשמע מוכר. קצת מהדהד שיחות עכשוויות…

עבור אביו ואחיו שחזרו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות, רעיונותיו של יוסף היוו סכנה קיומית, התאבדות ממש. שוב לחזור לגלות? אביו גער בו. האחים כאמור שנאו אותו “וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם” (לז,ד), אבל יוסף חשב ש״להחביא״ את דרך החיים הנפלאה שלנו בארץ קטנה ב״סוף העולם שמאלה״, זה לא נכון. 

חלומותיו מספרים לו על עוד אפשרות, איך אנחנו “חייבים” להיות יותר “קוסמופוליטיים”, יותר פתוחים. לא רק יוצרים משהו פרובינציאלי כאן ,אלא משפיעים על העולם! 

הדרך של יוסף, יהדות שחיה בעולם ונותנת “חיטה” לכולם, היא נדיבה, חשובה, גדולה ונהדרת, אך יש בה סכנה גדולה של אובדן, פיזי ורוחני, כפי שחווינו לאורך הדורות. יוסף שהיה חכם וחזק וצדיק, הצליח בדרך הזו, אך האם זה בהכרח מתכון טוב ובטוח לכולם? מצד שני, יהדות שחיה רק בארץ, במנותק מהעולם, סכנתה חוסר רלוונטיות, ולא בשביל זה הגענו עד הלום.

יש זמנים שנוכחותנו מתבקשת בחוץ, ויש זמנים שעלינו לחזק את הבית מבפנים. יותר מכל, חשוב שכל צד יזכור שגם בצד השני יש פיסת אמת שכדאי וצריך לשמוע וחלום שיש לו מקום. יוסף, על כל רעיונותיו הקוסמופוליטיים״, הוא זה ששמו בגימטריה שווה ל״ציון״. הוא זה שמספר לחבריו לתא בבית האסורים ש״גנוב גונבתי מארץ העברים״ (בראשית מ,טו), ואגב, אף אחד לא שואל אותו איפה זה, כי כנראה כולם ידעו והכירו. יוסף הוא זה שמתעקש להשאר עם בני ישראל בגלות, ושיקחו את עצמותיו, את עצמיותו, כשהם יוצאים ממצרים, ורק אז, כשכולם נכנסים לארץ, יביאו גם אותו לקבורה בלב ארץ ישראל, בנחלת שבט אפריים בלב השומרון. 

מסתבר שלכל צד במחלוקת הזו יש מקום, וכל צד צריך ללמוד משהו מהצד השני. רק כשכל האחים יבינו את זה, הם יוכלו להשלים ביניהם, ואולי גם זה, כדאי שיהיה גם לנו מוכר. 

שבת שלום וחנוכה שמח

Parashat Vayeshev: Joseph and His Brothers
Rabbanit Dr. Michal Kahana

In Parashat Vayeshev, Joseph tells his brothers about his dreams:
“And behold, we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf rose and stood upright; and your sheaves gathered around and bowed down to my sheaf… And he dreamed yet another dream, and told it to his brothers, and said: Behold, I have dreamed another dream; and behold, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me” (Genesis 37:7–9).

We’ve gotten somewhat used to Joseph’s dreams. We colored them in kindergarten, drew them, watched them in movies or plays, and unfortunately they’ve lost some of their wonder: fine, sheaves, sun, moon, stars, all circling around you — we get it. A spoiled child, a bit of a megalomaniac, thinks everyone should bow to him. Of course the brothers want to get rid of him! OK, next!

But wait.

We all know people who tell “embellished” stories about how amazing they are. Maybe we’ve even done it once or twice ourselves. Still — to throw him into a pit and sell him into slavery?? Something else is going on here entirely.

Indeed, beneath the surface, the conversation is not simply about siblings who “annoy each other,” but about a profound disagreement concerning the character and mission of our nation in the world.

Jacob returns to the Land after living in exile with Laban:
“And Jacob settled in the land of his father’s sojournings, in the land of Canaan” (37:1), and the brothers are tending their father’s flock not far away, in the Valley of Dothan. Seemingly idyllic. We’ve arrived at rest and inheritance.

But Joseph, unlike them, sees the world entirely differently. He suggests that we, too, have — and must have — a completely different form of existence. Before going to sleep, he doesn’t “count sheep”; instead he thinks about sheaves of wheat that we manage “in the midst of the field.” He sees luminaries in the sky and stars at night. In a world where everyone is a shepherd, he envisions agriculture — the giving of shever, sustenance, food for the hungry, both physically and spiritually. When it is night and dark outside, he does not see sleep and withdrawal but the opportunity and need to bring light.

The question between them is very deep and fundamental:
How should we fulfill the blessing given to Abraham our father, “And in you shall all the families of the earth be blessed” (Genesis 12:3)?
What is the best and truest way to be who we are meant to be?

Should we do so by living together in the Land of Israel, centered around one sacred core — creating here what is good and right for us, and “For out of Zion shall Torah go forth”?

Or must we be dispersed in exile, scattering sparks of light throughout the world?

Yes — this is starting to sound familiar. Somewhat reminiscent of contemporary discussions…

For his father and brothers, who had returned to the Land of Israel after two thousand years, Joseph’s ideas represented an existential threat — practically suicidal. Exile again? His father rebuked him. His brothers hated him, “and they could not speak to him peaceably” (37:4). But Joseph believed that “hiding away” our remarkable way of life in a small land at the “end of the world” was wrong.

His dreams reveal another possibility: that we must be more cosmopolitan, more open — not merely creating something provincial here, but influencing the entire world.

Joseph’s path — a Judaism that lives in the world and provides “wheat” for all — is generous, important, great, and wonderful. But it carries severe risks of both physical and spiritual loss, as we have experienced throughout the generations. Joseph, who was wise, strong, and righteous, succeeded in this path — but is it necessarily safe or appropriate for everyone?

On the other hand, Judaism that lives only in the Land, detached from the world, risks irrelevance — and that is not why we have come this far.

There are times when our presence is needed outside, and times when we must strengthen the home from within. More than anything, each side must remember that the other side also holds a piece of truth that is worth hearing — and a dream that has its place.

Joseph, for all his “cosmopolitan” ideas, is the one whose name has the same numerical value as Zion. He is the one who tells his fellow prisoners that he was “stolen away from the land of the Hebrews” (Genesis 40:15) — and notably, no one asks him where that is, because apparently everyone knew. He is the one who insists on remaining with the Israelites in exile, and that they take his bones — his very self — with them when they leave Egypt. Only when all the people enter the Land do they bring him to burial in the heart of the Land of Israel, in the territory of Ephraim, in the heart of Samaria.

It turns out that each side of this debate has a place, and each must learn something from the other. Only when all the brothers understand this can they be reconciled — and perhaps this, too, is something we should recognize for ourselves.

Shabbat Shalom & Hanukkah Sameach

פרשת וישלח: הסיפור של תמנע

בלב פרשת “וישלח” נולד בנו האחרון של יעקב, בנימין – היחיד שנולד בארץ ישראל, ובלידתו מתה רחל אמו, ובסוף הפרשה – רשימת שמות כל צאצאי עשו והנה ביניהם, אחד מאויבי עם ישראל לאורך הדורות: 

“וְתִמְנַ֣ע הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק”… (בראשית לו,יב).

על תמנע מסופר שחיתה חיים ארוכים, וכבר בימי אברהם אבינו רצתה להתגייר ולהצטרף למשפחת אברהם ושרה, אך אברהם לא קבל אותה. גם יצחק אבינו לא קבל אותה. היא חכתה והלכה ליעקב וגם הוא, לא גייר אותה. בשלב זה אמרה לעצמה, ‘מוטב אהיה פילגש בביתו של אברהם, ולא נסיכה אצל אומות העולם’. היא התחתנה עם אליפז, בנו של עשו, וילדה לו את עמלק, נכדו של עשו (סנהדרין צט:ב).

זה מדרש ואנחנו לא באמת יודעים מה תמנע אמרה לעצמה, אבל המדרש מתלבט איתנו במשהו חשוב. יש מי שיסתכל על האירוע הזה ויגיד, ׳אפשר להבין את עמלק. אמא שלו מתוסכלת מתהליך הגיור, ו״לכן״ הוא שונא ישראל ורוצה להשמיד אותנו ולהחליף אותנו׳…
אך… האם עיכוב בגיור הוא סיבה לרצח עם? האם ״ילדות קשה״ היא ״סיבה״ לבחירה בטרור? האמנם אפשר כך להצדיק מעשים כאלה?  

אז אולי השאלה היא אחרת: למה האבות לא קבלו את תמנע? 

נראה שבתחילת דרכנו, הזהות המשפחתית-לאומית שלנו עוד לא הייתה לגמרי מגובשת ולכן אי אפשר היה לקבל אנשים מבחוץ לתוך המשפחה. אברהם משביע את עבדו שלא לקחת אשה לבנו מהנשים המקומיות ושולח אותו להביא אשה לבנו ממשפחתו בחרן, ויעקב גם הוא הולך לחרן ונושא נשים ממשפחת אברהם – הבנות של דוד שלו. 

לעומת זאת, דור הבנים של יעקב כבר לוקחים נשים שאינן מהמשפחה: יהודה עם תמר, יוסף עם אסנת, משקפים לנו שאלה שיש לכל מדינה, ארגון, מועדון ואפילו משפחה: האם לקבל את כל מי שרוצה להצטרף אלינו, תמיד, כל הזמן? האם להציב סטנדרטים? כלשהם? ואם כן, איזה?

תאורטית, אנחנו רוצים להיות פתוחים ומסבירי פנים וקל להגיד שנקבל את כולם, אבל הצד המעשי מורכב יותר: לו באתי לשכנים שלי ובקשתי להתנחל בתוך הבית שלהם, באמצע הסלון, לתמיד, כמה מהם היו מקבלים אותי בלי הכרות, בלי אף תנאי או לימוד של חוקי הבית שלהם? 

תמנע, וממשיכה עמלק, קנאו בגורל ובתפקיד של עם ישראל, ורצו, כמו גם ממשיכיהם הרעיוניים לאורך ההיסטוריה להחליף אותנו, להפטר מאיתנו ולקחת את מקומנו, ולא באמת ״להצטרף״ אלינו. גדולת הטקסט החז״לי כאן, שהחכמים מרשים לעצמם לתהות על האבות ולשאול, אולי בכל זאת היינו צריכים לקבל את תמנע ולחסוך לנו צרות בעתיד? האם, גם אם צדקנו, זה היה ״שווה״? 

מול תמנע נצבת רות המואביה, צאצאית ללוט, גם הוא קרוב משפחה רחוק, אחיין של אברהם, שלא לגמרי מוצא את מקומו, שהיא, במשך שנים מחכה להזדמנות לחזור ולהצטרף לעם ישראל ומקבלת על עצמה להיות חלק מדרך החיים הזו, בלי שאלות בהצהרתה המפורסמת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות א,טז-יז).

לפי המסורת, רות, הסבתא-רבה של דוד המלך, היא גם אם משפחת המשיח שינקום את נקמת ישראל מעמלק ושלוחותיו שהם בני תמנע. 

נקמה? כל כך פרימיטיבי! … נקמה אין משמעה לפעול מ״עצבים״ וכעס בלתי נשלט, אלא לקום ולהחזיר למקומו דבר שהתקלקל, מה גם שאין הכוונה בהכרח למלחמה פיזית. בשבוע שעבר, בירושלים, מערך הגיור הממלכתי במשרד ראש הממשלה קיים לראשונה כנס מתגיירים ארצי בהשתתפות יותר מ-1000 מתגיירים. לפעמים, הנקמה הכי טובה היא לא לוותר על מי שאנחנו, וזו גם נקמתם האמיתית של צאצאיה של רות מול צאצאיה של תמנע. 

שבת שלום. 

At the heart of the Torah portion, Vayishlach, Jacob’s last son, Benjamin, is born—the only one born in the Land of Israel—and in his birth Rachel, his mother, dies. At the end of the portion appears the list of all Esau’s descendants, and among them one of the enduring enemies of the people of Israel throughout the generations:

“And Timna was concubine to Eliphaz the son of Esau, and she bore to Eliphaz Amalek…” (Genesis 36:12).

About Timna it is told that she lived a long life, and already in the days of Abraham our forefather she wished to convert and join the family of Abraham and Sarah, but Abraham did not accept her. Isaac also did not accept her. She waited and went to Jacob, and he too did not convert her. At that point, she said to herself: “Better that I be a concubine in the house of Abraham than a princess among the nations of the world.” She married Eliphaz, the son of Esau, and bore him Amalek, Esau’s grandson (Sanhedrin 99b).

It’s a midrash, and we do not truly know what Timna said to herself, but the midrash invites us to struggle with something important. Some may look at this event and say, “Oh, we can understand Amalek. His mother was frustrated by the conversion process, and therefore he hates Israel and wants to destroy and replace us…”

But… is a delay in conversion a reason for genocide? Is a “difficult childhood” a “reason” to choose terror? Can such acts truly be justified that way?

Perhaps, then, the real question is different: Why did the Patriarchs not accept Timna?

It seems that at the beginning of our journey, our familial-national identity was not yet fully formed, and it was impossible to accept outsiders into the family. Abraham adjures his servant not to take a wife for Isaac from the local women and sends him to bring a wife from his own family in Haran. Jacob likewise goes to Haran and marries within Abraham’s family—the daughters of his uncle.

By contrast, in Jacob’s children’s generation, marriages outside the family already occur: Judah with Tamar, Joseph with Osnat. This reflects a question faced by every nation, organization, club, and even family: Should we accept everyone who wants to join us, always, under all circumstances? Should we establish standards? Any at all? And if so, which ones?

In theory, we would like to be open and welcoming, and it is easy to declare that we will accept everyone, but the practical reality is more complex: If I were to go to my neighbors and ask to settle permanently in their living room, how many would accept me without prior acquaintance, without any conditions, without learning their house rules?

Timna, and then, Amalek, were jealous of the destiny and role of the people of Israel, and they wished, as did many of their ideological successors throughout history, not truly to “join” us but to replace us, eliminate us, and take our place. The greatness of this rabbinic text is that the Sages allow themselves to wonder about the Patriarchs, and ask: Maybe we should have accepted Timna and saved ourselves future troubles? Even if we were right, was it “worth it”?

In contrast to Timna, stands Ruth the Moabite, a descendant of Lot, Abraham’s nephew, himself a distant relative who also struggled to find his place. Ruth waited for years for the opportunity to return and join the people of Israel, and she embraces this way of life without hesitation in her famous declaration:

“Do not urge me to leave you, to turn back from following you; for wherever you go, I will go, and wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God. Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus may the Lord do to me, and more, for only death shall separate between me and you.” (Ruth 1:16–17).

According to tradition, Ruth, the great-grandmother of King David, is also the mother of the Messianic line that will avenge Israel’s wrongs against Amalek and his descendants, the children of Timna.

Revenge? So primitive! … Revenge does not mean acting out of “nerves” or uncontrollable anger, but rather rising to restore what has been damaged, nor does it necessarily mean physical warfare. Last week in Jerusalem, the state conversion authority in the Prime Minister’s Office held its first-ever national conference for converts, with more than 1,000 participants. Sometimes, the best revenge is simply not to give up on who we are, and that is the true victory of Ruth’s descendants over the descendants of Timna.

Shabbat Shalom.

פרשת ״ויצא״: עלילות משנה

OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/30nPSHvyWJgFprYkqyY0Dc

כמו בכל תסריט טוב, גם התורה מציעה לנו לצד העלילה הראשית שאנחנו רגילים להתמקד בה, גם ״עלילות משנה״. בחייו המורכבים של יעקב אבינו, אנחנו פוגשים לא רק את שתי נשותיו, רחל ולאה, על כל סיפורי חייהן והמדרשים הנלווים אליהן, דבר שהוא לכשעצמו מאתגר מאד, אלא גם שתי שפחות, בלהה וזלפה. יתכן שהמילה העברית ״שפחות״ קשורה למילה ש-פחות, ואולי למלה נספח. אלא שזו לא מישהי שהיא עצמה אינה חשובה כבן-אדם, אלא מישהי צדדית לעלילה הראשית, שכמו בסרט, עוזרת לנו ללמוד על הדמות הראשית ועל העלילה. 

אחת השפחות המפורסמות בתלמוד היא שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שמקום קבורתו בבית שערים שליד קרית טבעון. חז”ל נהגו בה כבוד, ובמספר מקרים למדו ממנה פירושים למילים עבריות שהם לא ידעו ו/או חששו לשאול את רבי.

לפי המסופר, לקראת סוף ימיו, כשרבי חלה, התאספו החכמים בביתו להתפלל שלא ימות. מבחינתם, עולם ובו רבי, גם אם הוא סובל, עדיף מאשר עולם בלעדיו. השפחה היא זו שראתה את יסוריו, כאבה את כאבו ואולי אף עזרה לו.

לפי המסופר, בתחילה, התפללה כמוהם, שרבי ינצל ויגבור על הייסורים מהם סבל, אבל מכיוון שהיא עלתה לגג וראתה כמה פעמים נאלץ להוריד את התפילין לראשו ולהיכנס ולצאת מהשירותים, שינתה את דעתה ובקשה עליו רחמים. אלא שהחכמים לא שתקו ולא הפסיקו להתפלל עליו לרגע, ״ולכן לא הועילה תפילתה. לקחה כד והשליכה אותו מן הגג לארץ. שתקו החכמים (לרגע) מתפילתם, נחה נפשו של רבי ונפטר” (כתובות קד:א).

יש אומרים שקול שבירת הכד, הפתיע והפסיק לרגע קצר את המתפללים שהחזיקו אותו בחיים בתפילותיהם, ובאותה השניה ממש, יצאה נשמתו. יש המסיקים מכך, למרות שההלכה שוללת המתת חסד, שמותר להתפלל על חולה שימות אם הוא מתייסר ואין תקוה שיתרפא וזה יכול להקל עליו. 

הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדאד שחי במאה ה-19), אומר שלא יעלה על הדעת שנגיד שהיא ״גרמה״ למותו של רבי, ולכן הוא מסביר את שבירת הכד בכך שהיה זה הכד של רבי בו השתמש לשטוף את עצמו, וכשראתה שהוא לא יוצא מהשירותים, הבינה שהוא כבר לא זקוק לכד ולכן שברה אותו, וכך רמזה להם להפסיק מתפילתם. כך או כך, השפחה אינה מופיעה בסיפור כמישהי נחותה, חלילה, אלא להיפך: כמישהי שמבינה את רבי יותר מהאחרים, וכמייצגת את כוח החיים במציאות.

ובאשר לשפחות של יעקב, בעוד שבועיים נקרא שיוסף הוא ״נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו״… (בראשית לז:ב)  יוסף נקרא ״נער את״… ומתייחס לבלהה וזלפה – כ״נשי אביו״. דווקא יוסף, הבן האהוב, שראה את עצמו כמלך ומנהיג עתידי, הוא זה שמכבד אותן וילדיהן, כשהאחים האחרים לפעמים מסתכלים עליהם ככאלה ש-פחות. 

ע״פ חז״ל, השפחות היו מחנכות לאימהות, אז אם רחל ולאה יצאו ״בסדר״, זה כנראה היה לא מעט בזכות השפחות, כלומר, לא כל כך פחות! עוד לדעת המדרש, גם בלהה וזלפה היו בנות ללבן מכיוון שבסוף הפרשה, כשיעקב מבקש ללכת, לבן אומר לו, ״הבנות בנותי״ (בראשית לא, מג), כלומר, כנראה כולן אחיות מאותו האב, גם אם לא מאותה האם (בראשית רבה ע”ד,י”א).

בלהה וזלפה עומדות בניגוד להגר, שפחת שרה שילדה לאברהם את ישמעאל. הגר לעולם נשארת “הגר המצרית״. היא לוקחת לישמעאל אשה מצרית, מרחיקה אותו מבית אברהם וערכיו, ועוזרת לבנות את הקונפליקט שלצערנו, אנחנו עדים לו עד היום. לעומתה, בלהה וזלפה מגדלות את בניהן כחלק אינטגרלי מבני ישראל ומנהיגיו העתידיים, למרות כל האתגרים שעוד יפגשו אותם. כפי שאומרת רחל כשהיא נותנת את בלהה ליעקב, ״וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה״ (בראשית ל,ג). לראשונה, אנחנו מוצאים נשים שתומכות אחת בשניה, גם בילודה, למרות התחרות, וביחד בונות בניה שתוסיף איכויות שונות לעם ישראל. 

כמובן שזה ריקוד לא פשוט. במאמרו של פרופ אביעד הכהן, מצאתי סיפור על קהילת יהודי קוצ’ין שבהודו, שבה היו שפחות שהתגיירו, נישאו לאדוניהן והולידו ילדים, שלא פעם נדחו ע״י היהודים צאצאי המהגרים מאירופה, ה״לבנים״. מבחינה הלכתית, פסק הרדב”ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא שחי במאה ה-16 במצרים ואח״כ בצפת) ש״כיוון שהם מתנהגים בכל מצוות כישראל – אסור לקרוא אותם עבדים״, והכשיר אותם לבוא בקהל. ומבחינה אישית, אנחנו נשארים עם השאלה, של איך לנהוג גם במי שאינו במרכז הסיפור.

שבת שלום.

As in every good script, the Torah, too, offers us—alongside the main plot on which we tend to focus—various “sub-plots.” In the complex life of our forefather Jacob, we encounter not only his two wives, Rachel and Leah, with all their life stories and midrashim connected to them—a challenge in itself—but also two maidservants, Bilhah and Zilpah. It may be that the Hebrew word shfakhot (maidservants) is related to the word pakhot (less), or perhaps to the word nispakh (appendage). Yet this does not mean someone unimportant as a human being, but rather someone secondary to the main plot—who, just like in a movie, helps us learn about the main character and the storyline.

One of the most famous maidservants in the Talmud is the maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishnah, whose burial place is in Beit She’arim near Kiryat Tiv’on. The Sages treated her with respect, and on several occasions learned from her the meanings of Hebrew words they did not know and/or were afraid to ask Rabbi Yehuda himself.

According to the story, near the end of Rabbi’s life, when he fell ill, the Sages gathered in his home to pray that he would not die. From their perspective, a world with Rabbi in it—even if he suffers—was better than a world without him. The maidservant was the one who saw his suffering, felt his pain, and perhaps even helped him. 

At first, we are told, she prayed as they did—that Rabbi be saved and overcome the torments he endured. But when she went up to the roof and saw how many times he was forced to remove his tefillin, go in and out of the bathroom, and how much he was suffering, she changed her mind and prayed for mercy on him. However, the Sages would not be silent and would not stop praying for him for even a moment, “and therefore her prayer had no effect. She took a jug and dropped it from the roof to the ground. The Sages were momentarily startled into silence from their prayers; Rabbi’s soul found rest, and he passed away” (Ketubot 104a).

Some say that the sound of the jug shattering startled the praying Sages, causing them to pause for a brief moment—the very moment in which his soul departed. Some deduce from this, although Jewish law rejects euthanasia, that one may pray for the death of a suffering patient who has no hope of recovery, and that doing so may ease the person’s pain.

The Ben Yehoyada (Rabbi Yosef Chaim of Baghdad, who lived in the 19th century) says it is unthinkable to say that she “caused” Rabbi’s death. Instead, he explains the breaking of the jug by saying that it was Rabbi’s personal jug used for washing himself, and when she saw he was not coming out of the bathroom, she understood he no longer needed it. By breaking it, she signaled to the others to stop their prayers. Either way, the maidservant does not appear in the story as someone inferior—Gd forbid—but on the contrary: as someone who understands Rabbi more deeply than the others, and as one who represents the force of life itself.

Regarding Jacob’s maidservants, in two weeks we will read that Joseph was “a youth with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives…” (Genesis 37:2). Joseph is called “a youth with…” and relates to Bilhah and Zilpah as “his father’s wives.” It is Josep, the beloved son, who saw himself as a future king and leader, who honors them and their children, even as the other brothers sometimes viewed them as pakhot (“lesser”).

According to the Sages, the maidservants served as educators for the mothers; thus, if Rachel and Leah “turned out alright”, it was likely due in no small part to the maidservants; in other words, not so pakhot (not so “less”) after all! Furthermore, according to the Midrash, Bilhah and Zilpah were also daughters of Lavan, because at the end of the parasha, when Jacob asks to leave, Laban says to him, “the daughters are my daughters” (Genesis 31:43). This suggests that they were all sisters from the same father, even if not necessarily from the same mother (Beresheet Rabbah 74:11).

Bilhah and Zilpah stand in contrast to Hagar, Sarah’s maidservant, who bore Ishmael to Abraham. Hagar forever remains “Hagar the Egyptian.” She takes an Egyptian wife for Ishmael, distancing him from Abraham’s household and values, and helps shape the conflict that, sadly, we witness to this day. In contrast, Bilhah and Zilpah raise their sons as an integral part of the Children of Israel and its future leaders, despite all the challenges that await them. As Rachel says when she gives Bilhah to Jacob, “and through her I too shall be built” (Genesis 30:3). For the first time, we find women supporting each other – even in childbirth – despite the rivalry, and together they “buil children who will contribute diverse strengths to the people of Israel.

Of course, this is no simple dance. In an article by Prof. Aviad HaCohen, I found a story about the Jewish community of Cochin, India, where some maidservants converted, married their masters, and bore children; children who were sometimes rejected by the “white” descendants of European immigrants. Halachically, the Radba”z (Rabbi David ben Shlomo ibn Zimra, who lived in the 16th century in Egypt and later in Safed) ruled that “since they observe all the commandments as Israelites, it is forbidden to call them slaves,” and permitted them to enter the Jewish community fully. On a personal level, we remain with the question of how to treat those who are not at the center of the story.

Shabbat Shalom.