Korach, Democracy & Distinction

ביום הרביעי, בסיפור בריאת העולם בספר בראשית, ניצב בפנינו קונפליקט. נאמר (א:טז): “וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים” ומיד לאחר מכן, “אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה”… האם היו שני מאורות גדולים או שמא, אחד גדול ואחד קטן?  On the fourth day in the story of the creation back in the Book of Genesis, we are faced with a conflict. It says (1:16): “Gd made the two great lights” and immediately after, “the big light to dominate the day and the small light to dominate the night”… so, were there two great lights or one big and one small?
התלמוד (בבלי, מסכת חולין ס:ב) מתאר לנו את השיחה שהתנהלה שם, בין תחילת הפסוק וסופו, בין הקב”ה והירח. הירח, שקרא את הפסוק, מתרעם: איך יתכן שני מאורות גדולים? “ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד”? הקב”ה אומר בתגובה, ירח יקרה, את צודקת, זהו מצב בלתי אפשרי. אם כך, “לכי ומעטי את עצמך”, כלומר, עשי את עצמך קטנה יותר מהשמש. ‘מה’? נדהם הירח, ‘מכיון שאני צודקת, עלי להענש’? ובלשון הגמרא, “ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי”?  The Talmud (Babylonian, Tractate Chulin 60:b) describes the conversation that took place there, between the beginning and end of the verse, between Gd and the moon. The moon, who apparently read the verse too, resents: ‘How is it possible to have two great luminaries? “Lord of the world, is it possible for two kings to use one crown”? God says in response, ‘Dear moon, you are right, this is an impossible situation. If so,” Go and reduce yourself, that is, make yourself smaller than the sun. ‘What’? Says the shocked moon, ‘because I am right I have to get punished?’ and in the Talmud’s language, “Master of the world, because I said to You something decent. I should go and reduce myself”?
הציע הקב”ה לירח כל מיני הטבות, למשל, שהירח יאיר גם בלילה וגם ביום, אך הירח ענה שלהאיר ביום, זה כמו להיות נר בצהרים, חסר תועלת. הקב”ה מבטיח לירח שעל פיו יקבע לוח השנה, אך לכך עונה הירח, שהלוח נקבע גם על פי השמש. ואז מספר הקב”ה שיהיו חכמים וצדיקים גדולים שיקראו גם הם “הקטן”, כמוך. כשרואה הקב”ה שהירח לא לגמרי מתרצה, הוא אומר דבר מדהים: “הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח”, כלומר, ‘הירח צודק, אנא, הביאו קרבן מיוחד על שעשיתי כך (על הקרבנות האלו נקרא בקרוב בפרשת “פנחס”). ואנחנו קצת נדהמים: אנחנו צריכים להביא קרבן בשביל הקב”ה?? הוא עשה משהו לא בסדר? אז שיתקן! הוא כל יכול, לא? ואם לא, איך זה מרצה את הירח , ואיך זה קשור לפרשת השבוע שלנו, פרשת קורח?    Gd offered the moon all kinds of benefits, for example, that the moon would shine both at night and during the day, but the moon replied that lighting in the day, it is like being a candle at noon, useless. Gd promises the moon that according to her, the calendar will be set, butt he moon replied that the calendar is also determined by the sun. Then Gd tells the moon that there will be sages and righteous people known as “the little one”, just like you. When Gd sees that the moon is not entirely appeased, He says something amazing: “Bring atonement for me that I have diminished the moon,” that is, ‘the moon is right, please, bring a special sacrifice for Me doing so (these sacrifices will soon be read in the Torah portion of “Pinchas”). And we’re more than a little surprised: do we have to bring a sacrifice for Gd ?? Did He do something wrong? So let Him fix it! He is omnipotent, no? And if not, how does it appease the moon, and how does it relate to our Torah portion of the week, Korach?
קורח הוא קרובם של משה ואהרון, מנהיג עדה של כ-250 אנשים, החולקים על מעמדו של משה כמנהיג ואהרון ככהן גדול. משה מציע להם מבחן כדי להוכיח במי בחר ה’: אם קורח ימות מוות טבעי, זה סימן שמשה טועה, אבל אם האדמה תפער את פיה ותבלע את קורח ואת קרוביו, זה סימן שמשה נביא אמת. באותו רגע, קורח, משפחתו וכל רכושם, נבלעים באדמה, ומאתיים וחמישים הנשיאים נשרפים באש.  Korach is a close relative of Moshe and Aharon, a community leader of about 250 people, who disagree with Moshe’s status as a leader and Aharon’s as high priest. Moses suggests a test to prove who’s Gd choice: if Korach dies a natural death, it is a sign that Moses is wrong, but if the earth opens its mouth and swallows Korach and his relatives, it is a sign that Moses is a true prophet. At that moment, Korach, his family and all their property, are swallowed up in the ground, and two hundred and fifty presidents are consumed by fire.
מחלוקת קורח הפכה לסמל של מחלוקת “שלא לשם שמים”, כפי שכתוב במסכת אבות (ה:י”ז): “כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ“. נשים לב לביטוי “מחלוקת קורח וכל עדתו”, כלומר המחלוקות היו בתוך עדתו של קורח. אי ההסכמה היתה מבית, ורמז לכך מתבטא בדמותו של און בן פלד, שהיה שותף לקורח בתחילה, ובהמשך, שמו נשמט.  Korach became a symbol of the machloket, controversy that’s “not for heaven’s sake,” as it is written in Pirkei Avot (5:17): “ Any controversy that’s for the sake of heavens – endures, and that which is not for the sake of heaven, doesn’t endure. What is the controversy that’s for the sake of heaven? this is the controversy of Hillel and Shamai. And that which is not for the sake of heaven, that’s Korach and all his people”. We’ll notice that the phrase speaks about “Korach and all his people”, namely, that the controversies were within Korach’s congregation, from within. A hint of this is expressed in the character of On Ben Peled, who partnered with Korach at first, and later, his name is omitted.
מה רצה קורח? במילותיו אמר: “כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה’” (במדבר טז:3), או בשפתנו אנו, ‘אין לנו צורך במנהיגים מעלינו. כולנו היינו במתן תורה, כולנו ראינו את הקולות, אנחנו יודעים מה ה’ רוצה מאיתנו ומה עלינו לעשות, ואנחנו רוצים שויון’! בימינו אפשר לומר שקורח רוצה “דמוקרטיה”. אין ספק שזו טענה חזקה שנוכל להזדהות איתה. אחרי הכל, האין זה מה שכולנו רוצים וצריכים? לו היינו שם, האם לא היינו גם מצטרפים לקמפיין “כלם קדושים”? אם כך, למה קורח נענש ועוד בצורה כל כך חמורה ופומבית?  What did Korach want? In his words he said: “For the whole congregation is holy and in the midst of them is Hashem, and why should you rise above Gd’s congregation”? or in our own words, ‘we have no needs for leaders above us, thank you very much. We have all been at the Giving of Torah, we have all seen the voices, we know what God wants from us and what we should do, and we want equality ‘! Nowadays it can be said that Korach wants “democracy”. No doubt, this is a strong claim that we can identify with. After all, isn’t this what we all want and need? Had we been there, wouldn’t we also join the “we’re all hole” campaign? If so, why was Korach punished and in such a terrible and public way?
נחזור לרגע לירח. על מה בדיוק מבקש הקב”ה שנביא קרבן עליו? הקב”ה יצר עולם שיש בו הירארכיות: גדול וקטן, לילה ויום, טוב ורע. בעולם האלוהי, אין הירארכיות, הכל “אחד”, אבל בעולם שלנו, ההירארכיה כרעיון ועובדה, הגם שהיא מתסכלת אותנו לא מעט, היא הכרחית במרחב הביטוי וההתנסות שלנו. אגב, כשהירח שומע זאת, הוא מתרצה. היא לומדת שאין כאן טעות מקרית, אלא בריאה של הקב”ה, ושהיא מי שהיא כי זהו גילוי רצונו בעצמו בה.  Let’s go back to the moon for a moment. What exactly is God asking us to bring a sacrifice for Him? God created a world that has hierarchies: big and small, night and day, good and evil. In the divine world, there are no hierarchies, everything is “One”, but in our world, hierarchy, as an idea and fact, although it frustrates us quite a bit, is necessary in our space of expression and experience. By the way, when the moon hears this, she is appeased. She learns that there is no accidental error here, but Gd’s creation, and that the moon is who she is because it is the revelation of His own will in her.
אין זה דבר פשוט, והוא נהיה מורכב (ומבוקר) עוד יותר בימינו: דרכה של התורה היא הבחנה והבדלה, קודש וחול. בשעה שהתורה מלמדת אותנו מתחילת ספר בראשית שכל בני האדם שוים בהיותם נבראים בצלם, היא גם מקצה תפקידים שונים לאנשים ולמקומות שונים. על פי התורה, לא כולם “אותו דבר”, ולא הכל מתאים לכולם. עשו מקבל את הר שעיר (דרום מערב ירדן); יעקב – את ארץ ישראל. הכוהנים – מקבלים חובות פולחן במקדש; הלויים – לתמוך בכהנים, וישראל – להיות העם. גברים ונשים – מקבלים מצוות רבות שהן זהות לחלוטין ותואמות את הדומה ביניהם, ויחד עם זאת, הם גם שונים, ולכן הוקצו להם תפקידים שונים.  This is not a simple thing, and it is becoming even more complex (and criticized) nowadays: the way of the Torah is that of distinction and discernment, sacred and profane, holy and mundane. While the Torah teaches us from the very beginning of Genesis that all human beings are created equal in Gd’s image, it also assigns different roles to different people and places. According to the Torah, not everyone is “the same”, and not everything is suitable for everyone. Esau receives Mount Sheir (southwestern Jordan); Jacob – the Land of Israel. The priests – receive ritual duties in the Temple; The Levites – support the priests, and Israel – are the people. Men and women – receive many identical commandments according to the similarities between them, and at the same time, they are also different, and are assigned different roles.
קורח רוצה להשטיח את העולם המורכב שברא הקב”ה: לא עוד מנהיגים ועם, אלא “והיה העקוב למישור”. אך, התגובה הקשה נגדו מצביעה על כך שיש אמת מסוימת בדרישה שלו. לו עמד במדבר ובקש לטוס לירח, קרוב לודאי שכולם היו מתעלמים ממנו, אך הוא בקש משהו שנדמה צודק, וחשוב. האם הוא אפשרי ונכון? מתי כן ומתי לא?  Korach wants to flatten the complex world that Gd created: no more leaders and a people, but “the crooked will turn straight”. However, the harsh reaction against him indicates that there is a certain element of truth in his demand. Had he stood up in the desert, demanding to fly to the moon, most likely he’d be ignored, but he asked for something that seemed just and important. Is it doable, and right? When is it and when is it not?  
במשך 2000 שנות גלות, חלמנו לחזור לארץ ולכונן בה “בית יהודי”. דמוקרטי? דורות רבים לאחר קורח, קם שמואל הנביא, שנחשב לאחד מצאצאיו, ומציע סגנון מנהיגות דמוקרטי – יותר. יש בהחלט גם לזה זמן ומקום. הבעיה של קורח היא לא שהרעיון שלו גרוע אלא שהוא חושב שהשיטה שלו היא הפתרון האבסולוטי היחיד המתאים לכל, תמיד. עבור התורה הדמוקרטיה היא כלי, לא מטרת על. נקוה שנמצא את המקום והזמן הנכונים לכלים השונים שבידינו.  For 2000 years of exile, we dreamed of returning to Israel and establishing a “Jewish home” here. Democratic? Many generations after Korach, the prophet Samuel, who is considered one of his descendants, arose and offered a more democratic leadership style. There’s definitely time and place for that too. The problem with Korach is not that his idea is bad but that he thinks his is the only absolute solution that suits everyone, always. For the Torah, democracy is a tool, not a goal. Let’s hope we find the right place and time for the various tools we have.

שבת שלום וחודש טוב (בהמשך השבוע) **** Shabbat Shalom & a good new month (later on this week)

ויהי ממחרת… והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים” (במדבר יז:כג)

and the next day… behold, the staff of Aharon of the House of Levi sprouted, produced blossoms and born almonds”… (Numbers 17:23)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Touring the Land – Shlach-lecha – החלטות על מסע בארץ

The central part of this week’s Torah portion, Shelach-Lecha (or Shelach) describes the story and sin of the “spies”, a story that happened about two years into the journey from Egypt. The story is told twice in the Torah, here and in Moses’ speech, in the Book of Deuteronomy, with slight but significant changes. The first of which tries to answer the question, who ordered the twelve representatives, one from each tribe, be sent, in order to tour the land in preparation of its entry? What for? If this is the land Gd Almighty Himself has set for us, what exactly are the “spies” trying to find out?חלקה המרכזי של פרשת השבוע, שלח-לך (או שלח) מתאר את סיפור וחטא המרגלים, סיפור שקרה בערך שנתיים לתוך המסע ממצרים. הסיפור מסופר פעמיים בתורה, כאן ובנאומו של משה, בספר דברים, בשינויים קלים אך משמעותיים. הראשון שבהם מנסה לענות על השאלה, בפקודת מי נשלחו שנים עשר הנציגים, אחד מכל שבט, על מנת שיתורו את הארץ לקראת הכניסה אליה? לשם מה? אם זו הארץ שקבע עבורנו קב”ה בכבודו ובעצמו, מה בדיוק ניסו ה”מרגלים” ללמוד?  
Interestingly, I remember trying to share this story during a Sunday morning group time at the Bellevue Hospital (NYC) psych ward. As the chaplain on call, I was asked to come up and do “something”. There was nothing “planned”; it was my first week in training (Sunday duty all alone!), and since this was that week’s Torah portion, it was clearly my fallback. Of the 15 patients that made the diverse group, most were “into the Bible” and one even “half Jewish”, but regardless, all agreed that if you (think you) hear the voice of Gd telling you to go somewhere unknown, you definitely check it first!!אני זוכרת את עצמי מנסה לשתף בסיפור הזה קבוצה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים גדול בניו יורק, בזמן ההשתלמות בליווי רוחני שם. הייתי בתורנות והתבקשתי לעלות לקומה ולעשות “משהו” ליום ראשון בבקר. זה היה השבוע הראשון שלי בהשתלמות (תורנות סופש, לבד!), ומכיון שזו היתה פרשת השבוע, זה היה מה שהיה בדעתי.15 החולים יצרו קבוצה מגוונת. רובם היו “בענין התנ”כ, ואחד אפילו “חצי יהודי”, אבל כולם הסכימו שאם אתה (חושב שאתה) שומע את קולו של האלוהים אומר לך ללכת לאנשהו לא ידוע, אתה חייב לבדוק את זה קודם!!
Anyway, after forty days, the respected group returns and reports that indeed, the land is a Land “flowing with milk and honey” and even brings an example of its fruits (what will become the symbol of Israel’s Ministry of Tourism today), but its inhabitants are huge and strong, “and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them” (Numbers 13:33). The panic was great: it sounds like the situation is impossible! What will be done? Maybe, we should “head back [set leadership that will take us) to Egypt” (14:4)בכל אופן, לאחר ארבעים יום, חזרה הקבוצה המכובדת ודווחה שאכן, הארץ הינה ארץ “זבת חלב ודבש” ואף הביאה דוגמא מפירותיה (מה שנהיה לסמל משרד התיירות בארץ כיום), אך יושביה ענקים וחזקים,“ וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם” (במדבר יג:לג). הבהלה היתה גדולה: נשמע שהמצב בלתי אפשרי! מה נעשה? אולי “נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה (שם יד:ד)?
Two leaders, Caleb the son of Yefuneh and Joshua the son of Nun, say, “Let us by all means go up, and we shall gain possession of it, for we shall surely overcome it” (13:30), but the other ten oppose, and the crowd gathered around the returnees, is convinced that they will not be able to ascend to the Land. The ten leaders die in the “plague” immediately, and the rest of the people are punished for bad mouthing the Land and doubting Gd in extending their time in the wilderness: “You shall bear your punishment for forty years, corresponding to the number of days—forty days—that you scouted the land: a year for each day” (14:34), enough time for that generation to pass on and for a new generation that can enter the land, to rise. A small group (the Ma’apilim) tries to progress independently but is defeated in the war with the Amalekites. Later on in the Torah portion, we read about the “wood gatherer” and a few mitzvot are given, such as separating challah and the mitzvah of tzitzit.שני מנהיגים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אומרים “עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ!” (יג:ל) אך העשרה האחרים מתנגדים, והקהל הנאסף סביב החוזרים, משתכנע שלא יוכל לעלות לארץ.  עשרת המנהיגים מתים “במגפה” במקום, ושאר העם נענש על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה’ בהארכת זמן שהותם במדבר: “בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה” (שם י”ד:לד), זמן מספיק כדי שיכלה הדור ההוא ויקום דור חדש שיוכל להכנס לארץ. למחרת, קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקים. בהמשך הפרשה מופיע סיפור “המקושש” וניתנות לעם ישראל מספר מצוות כגון הפרשת חלה ומצוות ציצית.
The spy affair is examined from a different angle each time, with the spotlight usually on Caleb and Joshua. Those who say, “let us go up” are far more charismatic to us than those who say “we can’t.” It is easier to connect with those whom history judged as the ones doing “the right thing”. Who are the others anyway?? Aside from Caleb and Joshua, they are largely unknown: “From the tribe of Reuben, Shammua son of Zaccur. From the tribe of Simeon, Shaphat son of Hori. From the tribe of Issachar, Igal son of Joseph… From the tribe of Benjamin, Palti son of Rafu. From the tribe of Zebulun, Gaddiel son of Sodi. From the tribe of Joseph, namely, the tribe of Manasseh, Gaddi son of Susi. From the tribe of Dan, Ammiel son of Gemalli. From the tribe of Asher, Sethur son of Michael. From the tribe of Naphtali, Nahbi son of Vophsi. From the tribe of Gad, Geuel son of Machi” (13:4-15).פרשת המרגלים נבחנת בכל פעם מזוית אחרת, כשהזרקור בד”כ על כלב ויהושע. אלה שאומרים, “עלה נעלה” הרבה יותר כריזמטיים לנו מאלה שאומרים “לא נוכל”. קל להתחבר לדמותם של אלה שעומדים ועושים את מה שהסטוריה שפטה כ”נכון”. מי היו השאר בכלל? חוץ מכלב ויהושע, שמותיהם ברובם אינם מוכרים לנו: “לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי… לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף… לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וׇפְסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי” (יג:ד-טו)…  
But three times the Torah calls them “anashim”, menches, and Rashi explains that “all the anashim in the Bible are considered important (people), and at that hour they were all fit” meaning that they were considered good people. Some say they were the desert’s “young leadership”, and that Moses wanted them more “engaged”, sending them, not unlike nowadays, on a “Birthright” discovery trip to Israel.אבל התורה קוראת להם שלוש פעמים “אנשים”, ורש”י מסביר ש”כָּל אֲנָשִׁים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֵׁרִים הָיו”, כלומר, שנחשבו אנשים טובים. יש אומרים שהם היו המנהיגות הצעירה שהתפתחה במדבר. שה רצה שהם יהיו יותר “מעורבים”, ושלח אותם, בדומה לחיינו, לטיול “תגלית” לארץ.  
It was obvious that it would be amazing, how could it not? Moses did not bother to join perhaps because of his duties to the people in the wilderness, and perhaps because he did not care what the land looked like (at this point he did not know he would not enter it, but knew that it was “the” Land Gd had promised His people and that was enough for him); and maybe because he couldn’t imagine anything going wrong. After all, he is sending his young leaders, the generation of tomorrow, who receive a gift of reinforcement and encouragement, perhaps in preparation for their future service. They are not really “spies” infiltrating secretly at night. They are a noticeable and respectful group, granted an unprecedented opportunity: to peak into the Promised Land! “The” Land of milk and honey. In addition, they received clear instructions so they would pay attention to the Land’s beauty and goodness. What can possibly go wrong??היה ברור שיהיה מדהים, איך לא? משה לא טרח להצטרף אולי בגלל חובותיו לעם במדבר, ואולי מכיון שלא היה אכפת לו איך נראית הארץ (בשלב זה לא ידע שלא יכנס אליה, אבל ידע שזו “ה”ארץ שהבטיח הקב”ה לעמו וזה הספיק לו), ואולי משום שלא עלה על דעתו שמשהו יקרה. אחרי הכל, הוא שולח את מנהיגיו הצעירים, דור המחר, שזוכים למתנת חיזוק ועידוד, אולי לקראת שירותם העתידי. אין הם באמת “מרגלים” המסתננים בלילה בסודי-סודות. הם קבוצה גדולה ומכובדת, והזדמנה להם הזדמנות מעין כמוה: הצצה לתוך הארץ המובטחת! “ה”ארץ זבת חלב ודבש! בנוסף, הם קבלו הוראות ברורות, למה לשים לב, דוקא כדי שיראו כמה יפה הארץ וכמה טובה. מה כבר יכול להשתבש?
I think of them, traveling from the Land back to the desert, after the exciting journey: 40 days passed, and they gathered all the good they could; they tasted juicy fruits, saw wonderful views, maybe even dipped in the sea after long months in the desert, and also, encountered quite a few challenges: giants, walled cities, war ? From the pampering desert (always covered in the cloud, and their food is guaranteed), they must have come out with high hopes and great expectations, and now … how did they feel? What did they talk about along the way? Did they express their worries, their anxiety? Did Caleb and Joshua hear their apprehension?אני חושבת עליהם בדרך מהארץ למדבר, אחרי המסע המרגש: 40 יום עברו, והם אספו מכל טוב, טעמו פירות עסיסיים, ראו נופים נפלאים, אולי טבלו בים אחרי חודשים ארוכים במדבר, וגם, נתקלו בלא מעט אתגרים: ענקים, ערים מוקפות חומה, מלחמה? מהמדבר המפנק (תמיד מכוסים בענן, ומזונם מובטח), יצאו בודאי בתקוות וציפיות גדולות, ועכשיו… איך הרגישו? על מה דברו בדרך? האם הביעו את דאגותיהם, חרדתם? האם כלב ויהושע שמעו את חששם?
Perhaps what worried them was something much deeper. In the Land they will have to be grounded; They will have to work on their relationship with Gd through settling the Land; through growing trees, vegetables, through presence or lack of rain, through dealing with other peoples, some hostile, around them. Maybe it was all beyond what they could have done at that point. We, who are reading about them now, may want to ease the criticism a bit. It is easy to judge them quickly and with a little smirk, but perhaps the reason that not only “they” were punished, but everyone, is because in their difficult time there was no one to reach out to them in their ”ascend” (Aliyah), help them see things differently and move on. And the challenge of meeting Gd in the most physical places of our lives is still, not simple, for us too.יתכן שמה שהדאיג אותם זה משהו הרבה יותר עמוק. בארץ הם יצטרכו להיות מקורקעים; הם יצטרכו לעבוד על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים דרך התיישבות באדמה; דרך גידול עצים, ירקות, דרך הנוכחות או חוסר הגשם, דרך התמודדות עם עמים אחרים, חלקם עוינים, סביבם. יתכן שכל זה היה מעבר למה שהם יכלו לעשות באותה נקודה. אנחנו, שקוראים עליהם עכשיו, אולי נרצה להקל קצת בבקורת עליהם. קל לשפוט אותם במהירות וגיחוך מה, אבל אולי הסיבה שלא רק “הם” נענשו, אלא כולם, היא מפני שבשעתם הקשה לא היה איש שיושיט להם יד ב”עליה” ויעזור להם לראות את הדברים אחרת וללכת הלאה. והאתגר של לפגוש את אלוהים במקומות הכי פיזיים בחיינו, עדין, לא פשוט, גם לנו.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Beha’alotcha, with shofar & trumpets… צלילי חצוצרה ושופר אל החולות של המדבר היה שולח…

Many different musical instruments accompany the Biblical story: the Levites had musical instruments, as told in Psalms 150, with which they accompanied their singing in the Temple. King David strum his harp at midnight, and since the early pages of the Book of Genesis it is told of “Yuval, the father of all who could play the violin and the lyre” (Genesis 4:21). More often than not, information about biblical instruments comes from exciting archeological excavations in the Land of Israel and the surrounding area. These instruments were made from a variety of materials that people found around, such as stones, metal, plants, and animal parts like bones, horns, intestines and skins. And so, we learn that the Book of Books also had a sound, not just a text.כלי נגינה רבים ושונים מלווים את המסופר בתנ”כ: ללווים היו כלי נגינה, כמובא בתהילים ק”נ בהם ליוו את מזמוריהם בבית המקדש. דוד המלך פרט על הנבל שלו בחצות, וכבר משחר ספר בראשית מסופר על “יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב” (בראשית ד:כא). לא פעם, מגיע מידע על כלי הנגינה התנכיים מחפירות ארכאולוגיות מרגשות בארץ ישראל והסביבה. כלי הנגינה הוכנו ממגוון חומרים שאנשים מצאו סביב, כמו אבנים, מתכת, צמחים, וחלקי בעלי חיים כמו עצמות, קרניים, מעיים ועורות. וכך, אנחנו לומדים שלספר-הספרים היה גם צליל, לא רק מלל.  
During their journey in the desert, two musical instruments accompany the Children of Israel: We heard about the shofar at Mount Sinai and in this week’s Torah portion, Beha’alotcha, the silver trumpets are mentioned, and so it is said (Numbers 10, 1-10): H’ spoke to Moses, saying: Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon [military bodies of] the community and to set the divisions in motion. When both are blown in long blasts, the whole community shall assemble before you at the entrance of the Tent of Meeting; and if only one is blown, the chieftains, heads of Israel’s contingents, shall assemble before you. But when you sound short blasts, the divisions encamped on the east shall move forward; and when you sound short blasts a second time, those encamped on the south shall move forward. Thus short blasts shall be blown for setting them in motion, while to convoke [military bodies of] the congregation you shall blow long blasts, not short ones. The trumpets shall be blown by Aaron’s sons, the priests; they shall be for you an institution for all time throughout the ages. When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before your Gd, H’ and be delivered from your enemies. And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your Gd: I am H’ your Gd.במסעם במדבר, שני כלי נגינה מלווים את בני ישראל: על השופר שמענו במעמד הר סיני ובפרשת השבוע הזה, פרשת בהעלותך, מוזכרות חצוצרות הכסף, וכך נאמר (פרק י, 1-10):
וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃ וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃ וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃ וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּחֲצֹֽצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חׇדְשֵׁיכֶםוּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹהֵיכֶֽם׃   
What do the shofar and trumpet have in common and what differentiates between them? In both one has to blow: “Just air” becomes sound. What turs us into a “living soul”, brings forth music out of musical instruments! The Ga’on from Vilna said that music is a dimension of the soul, and here, precisely during a journey, or in time of war, when we are engaged in the most physical dimension of existence, we are ordered to add a dimension of music, a dimension of the soul. The shofar was originally provided to us by nature – usually a ram’s horn, cultivated by a craftsman, which even in its complete form, it’s hard to call a “musical instrument” and very difficult to “play” it. The trumpet, on the other hand, is a man-made instrument; and not only its sound, but its beauty as well, plays a role in its place.מה המשותף והמבדיל בין שופר וחצוצרה? בשניהם צריך לנשוף: “סתם אויר” הופך לקול. מה שעושה אותנו ל”נפש חיה”, מוציא מוסיקה מכלי נגינה!  הגאון מוילנא אמר שהמוזיקה היא מימד של הנשמה, והנה, דוקא בזמן מסע, או בזמן מלחמה, כשאנחנו עסוקים במימד הפיזי ביותר של הקיום, נצטוונו להוסיף מימד של מוזיקה, מימד של הנשמה. אך, השופר במקור מסופק לנו על ידי הטבע – קרן איל בד”כ, המעובדת על ידי בעל מלאכה, שגם בצורת השלמה, קשה לקרוא לו “כלי נגינה” וקשה מאד “לנגן” בו. החצוצרה לעומת זאת, היא כלי שנוצר בידי אדם, ולא רק קולו אלא גם יופיו משחק תפקיד.  
We can ask: Of course we would like a “natural” instrument for all the memories we have of a ram (for example, the binding of Isaac), but, is there room in the Temple for an unnatural one? Indeed, while the Temple stands we blow both the shofar and the trumpets, but while the Temple does not exist, we have permission to blow only the shofar. There seems to be a hint here that without the Temple, we live in a certain austerity. Here for example, we cannot sanctify beauty in the same way we could have the Temple stands. Our current situation is like living in a kind of smog: because we are used to our sparse spiritual air, we do not know it’s lacking. That is why we remind ourselves in different ways, both what is and what is not.נוכל לשאול: מובן שנרצה כלי “טבעי” על כל הזכרונות שיש לנו מאיל (למשל, עקדת יצחק), אך, האם יש מקום בבית המקדש לכלי מלאכותי? אכן, בזמן שבית המקדש קיים אנו תוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות, אך בזמן שאין בית המקדש קיים, יש לנו רשות לתקוע רק בשופר. נראה שיש כאן רמז לכך שבלי בית המקדש, אנחנו חיים בצמצום. כאן למשל, אנחנו לא יכולים לקדש יופי באותה צורה שיכולנו לו בית המקדש היה קיים. המצב הנוכחי שלנו כמו חיים בסוג של ערפיח: מרוב שאנחנו רגילים לאויר הרוחני הדליל שלנו, אנחנו לא יודעים שהוא חסר. לכן אנחנו מזכירים לעצמנו בדרכים שונות, גם מה שיש וגם מה שאין.
Moreover, the Maggid from Mezrich says that in Hebrew, “chatzotzrot” (trumpets) come from the word – chatzi – halves – tzurot – shapes, and that its name is symbolic of the fact that each person is actually only half and needs another to get out of his Egypt (similar to the midrash regarding the “half shekel”). This connects us to the name of the portion, Beha’alotcha, going up. Our journey to a good and right connection, with ourselves, those close to us and Gd, is a journey of ascension, for all that it implies.זאת ועוד: המגיד ממזריץ’ אומר שחצוצרות בא מהמילה – חצאי – צורות, וששם הכלי סמלי לכך שכל אדם הוא בעצם רק חצי וצריך את האחר כדי לצאת ממצרים שלו (בדומה לדרשה על “מחצית השקל”). זה מחבר אותו לשם הפרשה – בהעלותך. המסע שלנו לחיבור טוב ונכון, עם עצמנו, הקרובים לנו והקב”ה, הוא מסע בעליה, על כל המשתמע מכך.  
The shofar on the other hand makes two sounds: blowing – a straight sound, and cheering – a broken sound. Blowing the shofar evokes in a person something much more primal, and brings him (her) back to that place. Having them together, the shofar and the trumpet, reminds us of the need for a healthy combination between the natural and the unnatural, the physical and the spiritual, what the Holy One does in this world and what do we.השופר מצד שני מוציא שני קולות: תקיעה – צליל ישר, ותרועה – צליל שבור.  תקיעה בשופר מעוררת באדם משהו הרבה יותר ראשוני, ומחזירה את האדם למקום זה. השילוב של שניהם, השופר והחצוצרה, מזכיר לנו את הצורך בשילוב בריא בין הטבעי והמלאכותי, הפיזי והרוחני, מה שהקב”ה עושה בעולם ומה שאנחנו.  

שבת שלום       ****        Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | 6 Comments

Naso: where should the journey begin?

פרשת נשא: איפה מתחיל המסע?  Parashat Nasha: Where should our journey begin

176 – is the number of verses in this week’s Torah portion, Naso, the longest portion in the Torah, which by coincidence – or not – has the same number of verses as the longest chapter in the Book of Psalms (Chapter 119) and as the longest tractate in the Babylonian Talmud (176 pages), hinting to us at the close connection between the various parts of our Torah(s).176 – זה מספר הפסוקים בפרשת השבוע שלנו, פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, שבמקרה – או לא – יש לה את אותו מספר הפסוקים כמו לפרק הארוך ביותר בספר תהילים (פרק קי”ט) וכמספר הדפים במסכת הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא עם 176 דפים), מרמז המלמד על הקשר ההדוק בין החלקים השונים של תורתותינו.
But why is this particular portion so long? This reading is always close to the holiday of Shavu’ot and the giving of the Torah, appearing on both sides of the holiday (this year in Israel, it’s read on Shabbat just before, and abroad – on Shabbat immediately after). Some say that this portion can be likened to standing near a spring’s head, the place where fresh water flows, and erupts further on. What is said in these 176 verses? The portion offers a combination of different topics, some unclear and some quite unpopular. At first, we find the continuation of the census, continuing what we saw in “Bamidbar” last week. Then, some fascinating halakhic discourses teaching us about the establishment of the Israelites’ Camp, and the preparations for the journey from Mount Sinai to Eretz Yisrael, including the section about the Sota, Nazirite, the commandment on the blessing of the priests and more.אך למה דוקא הפרשה הזו כל כך ארוכה? קריאת התורה הזו תמיד קרובה לחג השבועות ומתן התורה, משני צידי החג (השנה בארץ בשבת ממש לפני החג, ובחוצלארץ -בשבת מיד אחרי).  יש אומרים, שאפשר לדמות את הפרשה הזו לעמידה ליד ראש המעין, המקום בו מים מתוקים נובעים, ומתפרצים הלאה.  מה נאמר ב -176 הפסוקים הללו? בפרשה יש שילוב של נושאים שונים, חלקם לא ברורים וחלקם לא פופולארים. בתחילה נמצא את המשך המפקדים של פרשת “במדבר” שלפניה. לאחר מכן, כמה פרשיות הלכתיות מרתקות שמלמדות אותנו על הקמת מחנה ישראל ועל ההכנות לנסיעה מהר סיני לארץ ישראל, ביניהן פרשת סוטה, נזיר, הציווי על ברכת הכהנים ועוד.  
We will deal here briefly with one of them, the one dealing with the matter of the “tzaru’a”, wrongly translated as leper. But we will first describe the structure of the Camp when the Children of Israel were in the desert. The camp was organized into three sub-camps, in that order from the inside out: Shechinah Camp – the innermost camp of the Divine Presence; The Levite Camp, around the Mishkan, where the Levites were, and finally, the Israelites Camp, the outermost. This section was divided to the four directions of heaven and in each of them, there were 3 of the tribes: Judah, Issachar and Zebulun in the east, Asher, Dan and Naphtali in the north, Benjamin, Ephraim and Menasheh in the west, and Reuben, Simeon and Gad in the south.נעסוק כאן בקיצור באחת מהן, זו הדנה בענין “הצרוע”. לצורך כך, נתאר קודם את מבנה מחנה בני ישראל כשהיו במדבר. המחנה אורגן בשלושה מחנות, בסדר זה מבפנים החוצה: מחנה שכינה – המחנה הכי פנימי של הנוכחות האלוהית; מחנה לוויה, סביב המשכן, שם היה אזור הלויים, ולבסוף, מחנה בני ישראל, החיצוני ביותר. חלק זה חולק לארבע כיווני השמים ובכל אחד מהם, היו 3 מהשבטים: יהודה, יששכר וזבולון במזרח, אשר, דן ונפתלי בצפון, בינימין, אפרים ומנשה במערב, וראובן, שמעון וגד בדרום.
And so it says in the opening of chapter 5 (2-4): Instruct the Israelites to remove from the camp anyone with an eruption or a discharge (tzaru’a & zav) and anyone defiled by a corpse. Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell. The Israelites did so, putting them outside the camp; as Hashem had spoken to Moses, so the Israelites did.וכך נאמר בפתיח של פרק ה’ (פסוקים ב’-ד’): צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  
What is “tzaru’a“? The tzaru’a (“leper”) was a person who contracted a kind of skin disease, which according to Sages, was unique to the Torah era (not the leprosy of today, or of movies we may have seen). This “tzara’at” would appear when a person spoke badly about another (for more on this, see Leviticus 13-14 inc commentaries there). The tzaru’a would have been sent the furthest possible, out of all three camps.מה זה “צרוע”? הצרוע היה אדם שחלה במעין מחלת עור, שעל פי חז”ל, היתה יחודית לתקופת התורה (זו אינה הצרעת של ימינו, ושל סרטים שאולי ראינו). הצרעת הזו הופיעה כשאדם היה “מוציא שם רע” (ויותר על כך בספר ויקרא, פרקים י”ג-י”ד והפירושים שם), כלומר מדבר דברים רעים על אדם אחר. הצרוע היה נשלח הכי רחוק, מחוץ לכל שלושת המחנות.
There were also the sick and other unclean, for example, the zav mentioned here, who was sent only outside the Levite Camp, and whoever was defiled by impurity of death (i.e., came in contact with a deceased body), was sent only just outside the Shechinah camp. Why this order (unclean due to a dead – outside the Shechinah camp, zav – outside the Levites’ camp, and tzaru’a, “leper” – outside the entire Israel camp)? The sending of the person out of a particular camp was not done for the purpose of punishment but for the purpose of “repair”, repentance. We may think that impurity due to contact with a dead body is the worst because it is the condition that causes the greatest distance between us and the state of “purity”, the state of absolute closeness to God, but here, the severity of the situation is based on a person’s responsibility for what happens to him. The person who comes in contact with her body has the least responsibility: death came into the world with Adam and Eve and all of us, even the priests, come in contact with it and have to deal with it. Zav has a complex responsibility: when we’re sick, it is not our “fault”, but we likely have some responsibility. But the “tzaru’a”, the one whose skin was damaged because he misused the ability to speak, which is the unique gift given to us as human beings, he has the greatest responsibility for what happened to him, and therefore, he receives the greatest “time-out” to rethink his actions, and examine how he should do good with the human potential given to him, vis-a-vie the people around him.היו גם חולים וטמאים אחרים, למשל, הזב המוזכר כאן, שנשלח רק אל מחוץ למחנה של הלוי, ומי שנטמא בטומאת מת (כלומר, בא במגע עם גופה של נפטר) והוא נשלח רק ממש מחוץ למחנה השכינה. מדוע זהו הסדר (טמא מת – מחוץ למחנה שכינה, זב – מחוץ למחנה לוויה, ומצורע – מחוץ למחנה ישראל כולו)? שליחת האדם מחוץ למחנה מסוים לא נעשתה לצרכי ענישה כי אם לצורך “תיקון”. אנו עלולים לחשוב שהטומאה במגע עם גופה היא הגרועה ביותר כי זהו המצב שגורם מרחק רב ביותר בינינו לבין מצב ה”טהרה”, מצב הקרבה האבסולוטית עם הקב”ה, אך כאן, הערכת חומרת המצב מבוססת על רמת האחריות שיש לאדם לגבי מה שקורה לו. לאדם שבא במגע עם גופה יש את האחריות הכי קטנה: המוות הגיע לעולם עם אדם וחוה וכולנו, אפילו הכהנים, באים במגע איתו וצריכים להתמודד איתו. לזב יש אחריות מורכבת: כשאנחנו חולים, זו לא “אשמתנו”, אך לא מן הנמנע שיש לנו אחריות כלשהי. אבל ה”צרוע” או ה”מצורע”, זה שעורו נפגם בגלל שעשה שימוש לא נכון ביכולת הדיבור, שהיא היכולת היחודית שניתנה לנו כבני-אדם, לו יש את האחריות הגדולה ביותר למה שקרה לו, ולכן, הוא מקבל את “פסק הזמן” החמור ביותר לחשוב מחדש על מעשיו, ולבדוק איך עליו להטיב עם הפוטנציאל האנושי שניתן לו ועם האנשים סביבו.  
Last week we learned that the Book of Numbers deals with the time “in between” the organized periods. That is why it comes and offers how to solve various problems and challenges in our lives. These challenges appear in several areas: between us and Gd, between us and ourselves, between us and another, whether that other is the spouse or the society around us. And as we get further into the Book, we will also see how we deal with our connection to the Land of Israel and the nations of the world. If we try to draw the Book of Numbers, we will liken it to concentric circles formed with a stone thrown into the water. We are the stone-throw and so these circles begin close to us: between me and my Gd; Between me and myself; Between me and those around me. In this sense, the Torah teaches us something very important and relevant, even to our own day: when something does not work out in our lives, we want “them” to change; “they” should do things differently, and “they” should be better, but the Torah remind sus that the place to begin our correction, is with ourselves.בשבוע שעבר למדנו שספר במדבר עוסק בזמן “בין לבין” התקופות המסודרות. לכן הוא נכנס ומציע איך לפתור בעיות ואתגרים שונים בחיינו. האתגרים האלו מופיעים בכמה תחומים: בינינו לבין הקב”ה, בינינו לבין עצמנו, בינינו לאחר, בין אם הוא בן הזוג (הבעל) או החברה סביבנו, בהמשך נראה גם איך אנחנו מתמודדים עם הקשר שלנו לארץ ישראל ואומות העולם. אם ננסה לצייר את ספר במדבר, נדמה אותו כמעגלים מעגלים הנוצרים עם זריקת אבן למים. אנחנו היא זריקת האבן ולכן מעגלים אלו מתחילים קרוב לעצמנו: ביני לבין האלוהים שלי; ביני לבין עצמי; ביני לבין הסובבים אותי. במובן זה, התורה מלמדת אותנו משהו חשוב ורלוונטי מאד, גם לימינו אנו: כשמשהו לא מסתדר בחיינו, אנחנו רוצים ש”הם” ישתנו, ש”הם” יעשו דברים אחרת, ש”הם” יהיו טובים יותר, אבל התורה טרחה להזכיר לנו שהמקום להתחיל את התיקון שלנו, הוא עם עצמנו.

 שבת שלום וחג שבועות שמח! Shabbat Shalom & Chag Shavu’ot Sameach   

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Bamidbar: in the heart of the journey

We are at the beginning of the 4th book, the Book of Bamidbar, always beginning before Shavuot. In English it could be translated as “in the desert”, a name that fits what is described in it, events that happened while the Israelites were in the desert. But the beauty of the word “bamidbar” is that it also hides the root D.B.R., to speak, talk. Some say that the original name of the book was “vayedaber“, and he spoke. In fact, all five Books of the Torah are named after something related to speech:אנחנו בפתחו של הספר הרביעי, ספר “במדבר”, אותו מתחילים תמיד לפני חג השבועות. באנגלית יכל להתרגם ל- in the desert, שם שמתאים למתואר בו, אירועים שקרו בזמן שבני ישראל היו במדבר. אך יופיה של המילה “במדבר” הוא שחבוי בה גם השורש ד.ב.ר., יש אומרים ששמו המקורי של הספר היה “וידבר”. בעצם, כל חמשת חומשי תורה נקראים על שם הדיבור:
The Book of Exodus is called Shmot, literally “names”, from calling anything by its name, meaning to recognize and know it, to be able to talk about it. Leviticus = Vayikra, “and he called”, for the calling; Bamidbar, for the root of speech; and Deuteronomy, Dvarim, “things”, from the same root, d.b.r. and sharing the things that Moses told the people, because speech is not nothing; it is a “thing” with weight and space.ספר “שמות” –מלשון לקרוא דבר בשמו, כלומר לזהות ולהכיר אותו, להיות מסוגל לדבר עליו. ויקרא – על שם הקריאה. במדבר – על שם הדיבור, ודברים – מאותו שורש, ד.ב.ר., על הדברים שנשא משה לעם, כי דיבור הוא לא כלום, הוא “דבר” עם משקל ומקום.
And what about the book of Beresheet, Genesis? It is said in “Pirkei Avot” (5:1): “In ten sayings the world was created”, that is, 10 times it is said in Genesis “and God said, Let there be” … but… really? If we count all the “said”, we will find, to our surprise, there are only 9! Did the sages not notice that? They said that the word “Beresheet”, the opening word of the whole Torah, is also a saying, because it is the beginning of all beginnings, and without it nothing would have been created. Therefore, the word “Beresheet”, translated as Genesis, also implies speech (according to the Babylonian Talmud, Tractate Megillah 21:2).ומה עם ספר “בראשית”? נאמר ב”פרקי אבות” (ה:א): “בעשרה מאמרות נברא העולם”, כלומר, 10 פעמים נאמר בבראשית פרק א, “ויאמר אלוהים יהי”… האמנם? אם נספור את כל ה”ויאמר”, נגלה, להפתעתנו שיש רק 9! האם חז”ל לא שמו לב? אלא שהם אמרו, “בראשית נמי מאמר הוא”, כלומר, המילה “בראשית” גם היא מאמר, וזאת מדוע? כי היא התחלת כל ההתחלות, ובלעדיה שום דבר לא היה נברא. הרי לנו 10 מאמרות, וגם המילה “בראשית”, מרמזת לדיבור (ע”פ התלמוד הבבלי, מסכת מגילה כא:ב).
These five words tell us what the Torah is all about. We think the Torah is wisdom, and that is true, yet there is wisdom elsewhere as well. If so, perhaps the Torah is morality? But our sages have already taught that “derech eretz preceded the Torah,” that is, even before receiving the Torah, a person must have a proper moral and behavioral basis.חמשת המילים האלו מספרות לנו מה היא התורה. אנחנו חושבים שהתורה היא חוכמה, וזה נכון, אך יש חוכמה גם במקומות אחרים. אם כך, אולי התורה היא מוסר? אך כבר לימדו חכמינו ש”דרך ארץ קדמה לתורה”, כלומר, עוד לפני קבלת התורה, לאדם צריך להיות בסיס מוסרי והתנהגותי נאות.
The Torah, then, is something else: it is our dialog with Gd, and precisely because of that, these are the names of the Pentateuch. In the first books, Genesis and Exodus, Gd speaks to us and reveals to us His will, as individuals and as a People. Then he teaches us how to talk to Him and with Him: Leviticus guides us about our immediate environment, how we should behave at home, with the family, in the field, at work. Whereas the Book of Numbers, which we’re about the start, tells us how to behave when we are on the way, including times when there is a hester panim, “concealment,” a kind of silence of the Creator.התורה, אם כך, היא משהו אחר: היא הדיבור שלנו עם הקב”ה, ובדיוק בגלל זה, אלה הם שמות החומשים. בספרים הראשונים, בראשית ושמות, הקב”ה מדבר אלינו ומגלה לנו את רצונו, כיחידים וכעם. אחר-כך הוא מלמד אותנו איך לדבר אליו ואיתו: ספר ויקרא מנחה אותנו לגבי סביבתנו הקרובה, איך עלינו לנהוג בבית, במשפחה, בשדה, בעבודה. ואילו ספר במדבר, שבפתחו אנו עומדים, מספר לנו איך לנהוג כשאנחנו בדרך, כולל זמנים בהם יש “הסתר פנים”, מעין שתיקה של הבורא.
In some ways, that’s pretty amazing: we have a book about what to do in our communication with Gd when there is no communication … we tend to think that if there is no communication, maybe there is no Gd at all … This teaches us how much we really need this communication, the “signs” that Gd sends us as “proof” that He is there and that He cares. In addition, by including a book that deals with the time we’re journeying on the road, the crises and challenges we have, we learn that we will have such situations. We may feel some fog between us the Holy One; we might be afraid that He is not, or that we are not who and what we thought, but even all these situations, are part of our relationship with Him.מבחינות מסוימות זה די מדהים: יש לנו ספר מה לעשות בתקשורת שלנו עם הקב”ה כשאין תקשורת… הרי אנחנו נוטים לחשוב שאם אין תקשורת, אולי אין אלוהים בכלל… דבר זה מלמד אותנו עד כמה אנחנו אכן זקוקים לתקשורת הזו, ל”סימנים” שה’ שולח לנו כ”הוכחה” שהוא שם ושאכפת לו[1]. בנוסף, בכך שהתורה כללה ספר שעוסק בהיותינו בדרך, על המשברים והאתגרים שיש לנו, למדנו שיהיו לנו מצבים כאלה. יתכן שנרגיש מעין ערפל בינינו לבין הקב”ה. אולי נפחד שהוא איננו, או שאנחנו איננו מי ומה שחשבנו, אך גם המצבים האלה, הם חלק מהקשר שלנו איתו.
This idea can be seen in the structure of the Book: at the beginning of the book, there is a meticulous census of all the Children of Israel, and towards the end of the Book, again, a census. There is an exact description of how the camp is set in an accurate and organized order. There are no people here meandering aimlessly behind Moses, pushing and trampling one another, scattered in the desert not knowing who is where, but, every person with his family, and every family with its tribe, leader and flag, in their particular place within the whole. Each one has a role and a value, a task and a part that suits him and her. That is why in English, the book is called Numbers, after the many censuses in it.ניתן לראות את הרעיון הזה במבנה ספר “במדבר”: בתחילת הספר, יש מפקד מדוקדק של בני ישראל, וכך גם לקראת סוף הספר, שוב, מפקד. יש תיאור איך חונה המחנה בסדר מדויק ומאורגן. אין כאן בליל אנשים הנדחפים אחרי משה, רומסים זה את זה, מפוזרים במדבר בלי לדעת מי איפה, אלא, כל אדם עם משפחתו, וכל משפחה עם שבטה, מנהיגה ודגלה, במקום המאד מסוים שלה בתוך הכלל. לכל אחד ואחת תפקיד וערך, עשיה וחלק המתאים לו ולה. באנגלית נקרא הספר דוקא Numbers בדיוק על שם המיפקדים הרבים שבו.
This is the framework of the Book, and in the middle, as in life, there is also disorder. These situations can shake and challenge us. We may think that they are happening “outside” Gd’s order. Perhaps we are deeply disappointed: we so hoped that with the help of Torah and faith, there will never be any such situations in our lives … and there is a real danger in crises: one can surrender, and/or fall in love with these situations. As we will see in the Book before us, we have a fear of getting out of Exile and into the Promised Land where life is not always easy… All this may keep us from finding a long-term solution that preserves and suits our soulזו המסגרת של הספר, ובתווך, כמו בחיים, יש גם אי-סדר. מצבים אלו יכולים לערער אותנו. אנחנו עלולים לחשוב שהם קורים “מחוץ” לסדר של הקב”ה. אולי נחוש אכזבה עמוקה: הלוא כל כך קוינו שבעזרת התורה והאמונה, אף פעם לא יהיו מצבים כאלה בחיינו… ויש סכנה אמיתית במשברים: אפשר להכנע, וגם להתאהב במצבים האלו. כמו שעוד נראה בספר שלפנינו, יש בנו פחד לצאת מהגלות ולהגיע אל הארץ המובטחת שהחיים בה לא תמיד קלים… כל זה עלול להרחיק אותנו ממציאת פתרון ארוך טווח ששומר ומתאים לנפש שלנו.
That’s where the other, “usual” meaning of Bamidbar – in the desert, comes in handy: a wide, open lace that invites us to discover who we are, what’s in our heart and where exactly is our path, not fearing the moments that things don’t work out exactly how we thought they “should”. The Torah in its wisdom has come to teach us that crisis situations are a part of life, whether they occur on a personal, national, spiritual or practical level. The important thing is that we make progress along the way, and with Gd’s help, we will make it in peace.כאן נכנסת המשמעות השניה וה”רגילה” של המילה במדבר – מקום פתוח ורחב שמזמין אותנו לגלות מי אנחנו, מה בלב שלנו ואיפה בדיוק היא הדרך בלי לפחד מהרגעים שהדברים לא הולכים בדיוק כשורה. התורה בחוכמתה באה ללמד אותנו שמצבי משבר הם חלק מהחיים, בין אם הם קורים ברובד באישי, לאומי, רוחני או מעשי. החשוב הוא שאנחנו מתקדמים בדרך, וב”ה, נגיע בשלום.

[1] להבהרה: אני משתמשת בלשון זכר בדרך הנוחות, לא מפני שאני חושבת שאלוהים הוא “זכר” ** for clarification: I use the mail language for convenience, not because I think Gd is male 🙂

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Parashat Bechukotai: If we walk in The path…. בחוקותי: אם נלך בדרך…

We have made it to the end of Leviticus, the 3rd of the five Book of the Torah, and this might be a good opportunity to wonder, why does each book end where it ends? Why did we not receive one Torah “book”, without a division into Chumashim? And any meaning to the number 5 here?הגענו לסוף ספר ויקרא, הספר השלישי מבין חמשת חומשי התורה, וזו הזדמנות מעניינת לשאול, מדוע מסתיים כל ספר במקום בו מסתיים? למה בעצם לא קבלנו ספר תורה אחד, בלי חלוקה לחומשים? ולמה דוקא חומשים?
We will not answer everything this time, just point briefly to the fact that the first two books, Genesis and Exodus, describe the power and deeds of the Creator, each from a different angle (Genesis – the creation of humanity and the first family, Exodus – the creation of the people, Giving of the Torah and building the Mishkan / Temple). In the first two books of the Torah, the direction of action is from the Creator to us. In contrast, the Book of Leviticus describes what we must do, what’s our share in the contract with Hashem, as well as what will happen if we do not meet the terms of this contract.לא נענה על הכל הפעם אבל נאמר בקיצור, שגם ספר בראשית וגם ספר שמות מתארים את הכוח ועשיה של הבורא, כל אחד מזוית אחרת (בראשית – בריאת האדם והמשפחה הראשונה, שמות – בריאת העם, מתן תורה והקמת המשכן / מקדש). בשני הספרים הראשונים בתורה, כוון הפעולה הוא מהבורא אלינו. לעומתם, ספר ויקרא, מתאר מה עלינו לעשות, מה חלקנו בחוזה עם הקב”ה, וגם מה יקרה אם לא נעמוד בתנאי החוזה.
This week’s Torah portion opens with the words: “If you follow My laws, and keep My commandments and do them (Leviticus 26: 3). Let’s say we didn’t have the rest of the text before us, what should have been the next sentence?פרשת השבוע שלנו פותחת במילים: אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם ( ויקרא כו:ג). נגיד שלא היה לנו את המשך הטקסט כבר לפנינו, מה היה צריך להיות המשפט הבא?
It is said: “And I gave your rains in their season, and the land will give its yield, and the tree of the field – its fruit” (26:4). But actually, is the rain, yield, and fruit, truly dependent on us, and our fulfilling of the whole Torah? Did Gd bring us into a world without rain, crops and fruit? After all, we have no life without water and food! Do we have to keep the whole Torah, just for the most basic living conditions?נאמר: “וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ” (כו:ד), אך בעצם, האם הגשם, היבול ופרי עץ השדה, באמת תלויים בנו, ובכך שנקיים את כל דברי התורה? האם הקב”ה הביא אותנו לעולם בלי גשם, יבול ופרי עץ?? הרי אין לנו חיים בלי מים ומזון! האם עלינו לקיים את כל התורה, רק בשביל תנאי מחיה בסיסיים ביותר?
Let’s pause for a moment and think, what should have been the rest of this verse? Maybe something like: ‘If you walk in My statutes and commandments and keep them… I will give you infinite happiness and wealth and eternal life in this world and the next world ‘? I hear us immediately saying, oh no, thank you, it’s okay, no need, rain and a good crop is plenty for me, thank you …נעצור לרגע ונחשוב, מה היה צריך להאמר כאן? אולי משהו כמו: אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם… ואתן לכם אושר ועושר עד אינסוף וחיי נצח בעולם הזה ובעולם הבא’?   אני שומעת אותנו מיד אומרים, לא, לא, תודה, זה בסדר, לא צריך, גשם ויבול טוב זה מספיק, תודה…
Indeed, there is no explicit mention in the Torah of the World to Come, which is not the case with our Sages, who discuss the next world freely. Did they invent it, without any anchor in the written Torah?   “And I gave your rains” … says the verse. The root g.sh.m. is not only used for “rain” but also for fulfillment.אכן, אין בתורה שום אזכור מפורש של חיי העולם הבא, מה שאין כן אצל חז”ל, הדנים בעולם הבא בחופשיות. האם הם המציאו את זה, ללא שום עוגן בתורה שבכתב?   “ונתתי גשמיכם”… אומר הפסוק. השורש ג.ש.מ. אינו מתאר רק גשם במובן מטר (rain), אלא גם התגשמות.
According to Rambam “If you have worshiped God with joy and kept His way, He will bestow these blessings on you, and keeps the curses away from you, until you are free to be wise in the Torah and engage with her, so that you may merit life in the World to Come, and things will be good for you, in a world that is long; and this way, you will merit both worlds, good life here, which in turn, bring you to life in the World to Come”… (Mishnah Torah, Hilchot Teshuvah, Chapter 9, Halacha A)על פי הרמבם “אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו, (הוא) משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם, עד שתהיו פנויים להתחכם (להיות חכמים) בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא”… (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק 9, הלכה א)
Meaning, it’s true that the next world was not mentioned in the Torah but that is only because the existence of such a world is self-evident. After all, in the Torah portion before us, which enumerates the “blessings and curses,” there are only material, transient gifts! But, according to Rambam, a person who is hungry, tired, weary and exhausted cannot concentrate on studying Torah and coming close to God. That’s why these gifts were given; in order to make it easier onus while on route to the real goal; so we have energy and peace of mind to prepare ourselves to get “there”.כלומר, נכון שהעולם הבא לא הוזכר בתורה אך זה רק מפני שקיומו של עולם כזה מובן מאליו. הרי בפרשה שלפנינו, המונה את ה”ברכות והקללות”, יש רק תמורות חומריות, חולפות! אך, ע”פ הרמבם, אדם רעב, עייף, יגע ותשוש לא יכול להתרכז בלימוד תורה והתקרבות לה’. לכן נתנו לנו ברכות אלו, כדי שתקל עלינו הדרך למטרה האמיתית, כדי שיהיו לנו כוח ושלוות נפש להכין את עצמנו להגיע ל”שם”.
On the other hand, Rabbi Yehuda Halevi in ​​his Kuzari book (Chapter Three, The Next World in Prayer) brings a parable about a man “who came to the King and King drew him near, and gave him permission to come to him whenever he wanted, that the purpose is to be with the king all the time” …לעומתו, רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (פרק שלישי, העולם הבא בתפילה) מושל משל על אדם “שבא אל המלך וקרבו המלך קרבה גדולה, ונתן לו רשות לבוא אליו בכל עת שירצה, שמדרגת התכלית הוא להיות כל הזמן עם המלך”…
That is, for Rabbi Yehuda Halevi the next world was not mentioned in the Torah because there is a more important matter: that the “King” is with us, between us and within us all the time, and already in this world. After all, if God, who is the King, and is all spirit and heavenly worlds, can be with us in our material world, all the more so that He will also be with us in the next world, a world that is all good!כלומר, עבור רבי יהודה הלוי לא הוזכר עולם הבא בתורה כי יש ענין חשוב יותר: זה ש”המלך” איתנו, בינינו ובתוכנו כל הזמן, וכבר בעולם הזה. הלוא אם הקב”ה, שהוא המלך, וכולו רוח ועולמות שמיימים, איתנו בעולם החומרי שלנו, קל וחומר שגם יהיה איתנו בעולם הבא, עולם שכולו טוב!
I remember as a child, my grandmother would tell me, “Go with Gd and then you won’t be going  alone.” I didn’t exactly understand what she meant, and we did not have words to explain, but perhaps in this parsha there is a hint: Towards the end of the description of the blessings, it is said: “I will walk amongst you…. (Lev 26:12). Rashi says, according to the Midrash, that the scripture intends: “And I walked among you” – I will walk with you in heaven as one of you … May we merit to feel Gd’s presence in this world and in the next world.אני זוכרת שבילדותי, סבתי היתה אומרת לי, “לכי עם אלוהים ואז לא תלכי לבד”. לא בדיוק הבנתי למה התכוונה ולא היו לנו מילים להסביר, אבל אולי בפרשה זו יש רמז: לקראת סוף תיאור הברכות, נאמר: “וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם” (ויקרא כו:יב). רש”י אומר, ע”פ המדרש שכוונת הכתוב: “והתהלכתי בתוככם” –  אֲטַיֵּל עִמָּכֶם בְּגַן עֵדֶן כְּאֶחָד מִכֶּם… מי יתן ונזכה לחוש את נוכחות הקב”ה בעולם הזה ובעולם הבא.
Happy Lag Ba’Omer & Shabbat Shalom *** האפי ל”ג בעומר ושבת שלום
Posted in Uncategorized | Leave a comment

For you are but strangers & residents with Me – Behar — כי גרים ותושבים אתם עימדי – פרשת בהר

“מה ענין שמיטה להר סיני, שואל רש”י, במה שנהיה ביטוי מפורסם, על הפסוק הפותח את פרשת השבוע הזה, פרשת “בהר”. ניתן היה לחשוב, טוען רש”י, שמצוות ארץ ישראל ניתנו לנו רק כשהתקרבנו לארץ, כי מה חשיבות השמיטה כשאנחנו עדיין בהר סיני? אבל, מציע רש”י, עלינו לזכור שקודם כל, כל המצוות כולן ניתנו בהר סיני, גם אלו שבכתב וגם אלו שבע”פ, בין אם הן שייכות לזמן שלנו במדבר או לעתיד לבוא. ועוד הוא מדגיש לנו את הקשר שלנו עם ארץ ישראל. אירועי היומיום לפעמים משכיחים מאיתנו או לפחות מעמעמים את הקשר הזה, אך, אין זה מקום ש”במקרה” או “בטעות” הגענו אליו. זהו המקום היחידי בעולם בו יכולים להתפתח חיי האומה שלנו במלואם, והשמיטה, שאנו עדים לה בשנה זו, היא אחד השיאים של ההלכה של ארץ ישראל.“What’s Shmita (sabbatical, explained below) got to do with Mt. Sinai”, asks Rashi in what became a famous saying, about the opening verse of this week’s Torah portion, “Behar”. We could think, says Rashi, that the commandments relating to the Land of Israel were given to us only when we approached the land, because why would shmita be important when we’re still at Mount Sinai? But rather, suggests Rashi, we must remember that all the commandments were given at Sinai, whether written or oral. Further, he emphasizes to us our connection with the Land of Israel. Everyday events sometimes cause us to forget or at least dim this connection, but Israel is not a place we reached it by “coincidence” or “mistake”. This is the only place in the world where the life of our nation can fully develop, and the shmita, to which we are witnesses this year, is one of the climax-points of the law regarding the Land of Israel.
וכך פותחת פרשת “בהר”: “וַיְדַבֵּ֤ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה’. שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לה’ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר”… (ויקרא כה:1-4)And so opens our Torah portion: “and Gd spoke to Moses at Mt. Sinai, saying: Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I assign to you, the land shall observe a sabbath of Hashem. Six years you may sow your field and six years you may prune your vineyard and gather in the yield. But in the seventh year the land shall have a sabbath of complete rest, a sabbath of Hashem; you shall not sow your field or prune your vineyard”… (Leviticus 25:1-4)
בעצם עלינו לשאול, מה ענין שמיטה לארץ ישראל? השמיטה, או בשמה המלא – שמיטת קרקעות (בניגוד ל”אחותה”, שמיטת הכספים המאתגרת באותה מידה אם לא יותר) משמעה שכל הקרקעות המעובדות של ארץ ישראל “נשמטות” -או נעזבות – לשנה שלמה. חקלאים ברחבי העולם בזמנים עברו וגם כיום נוהגים להוביר את שדותיהם (להניח שדה בור ללא עיבוד) ולהחליף גידולים חקלאיים שונים על שדה אחד במשך מספר עונות על מנת לשמור על פוריות הקרקע ולמנוע מחלות (“מחזור זרעים”), אבל השמיטה היא משהו אחר לגמרי.We should actually ask, what’s shmita got to do with Eretz Yisrael? Shmita, or in its full name – “land shmita” (as opposed to “its sister”, the shmita of monetary debts, which is equally challenging if not more) means that all the cultivated lands in the Land of Israel are “dropped” (the root for shmita) – or abandoned – for an entire year. Farmers around the world in the past and even today tend to do “crop rotation”, lay a field without cultivation, and replace different crops on one field for several seasons in order to maintain soil fertility and prevent disease (“seed cycle”), but shmita is something entirely different.
הקושי להבין אותה מתעצם עקב העובדה שבשעה שלרבים מאיתנו יש או היו קרובים שיכולים לספר על חיים ומנהגים יהודים מסורתיים, אפילו מוזרים, הן בארץ והן במקומות אחרים בעולם, מעטים מאד יכולים לספר על שמירת שנת השמיטה. זאת משום שהשמיטה קימת רק בארץ ישראל וכשהעם חי על אדמתו. כלומר, במשך יותר מ-1500 שנה, דובר בה מעט מאד, אם בכלל. The difficulty of understanding it, is exacerbated by the fact that while many of us have or have had relatives who can tell about traditional, even peculiar, Jewish life and customs, both in Israel and elsewhere in the world, very few can tell about the observance of the Sabbatical year. This is because the shmita exists only in the Land of Israel and when the people live on their land. Meaning, for more than 1,500 years, very little, if any, has been said about it.
ובכל זאת, יש בידנו עדויות מרגשות מימים עברו. בשנת 1742 כתב אחד מתלמידי האור החיים (רבי חיים בן עטר): “בכפר יאסיף ליד עכו יש בעלי בתים ששומרים מצוות התלויות בארץ ושנה זו, התק”ב (1742), אינם זורעים כי היא שביעית”. עדות משנת 1863 מספרת על הקשיים של ההתישבות החדשה, מוצא, שליד ירושלים. במכתב לחברת כי”ח שבראשה עמד אז השר משה מונטיפיורי כתבו “…ויען כי השנה ההיא היתה שנת שמיטה, נטשנו מעבוד את האדמה עד כלות שנת התרכ”א (1861)…” אין ספק שחיי המתישבים אז היו קשים ביותר. למה שירצו להקשות על עצמם עוד יותר בשמירת השמיטה?Still, we have exciting testimonies from days gone by. In 1742, one of the students of Or Chaim (Rabbi Chaim Ben Atar) wrote: “In the Kfar Yassif near Acre, there are homeowners who keep the mitzvot that depend on the land and this year, 1742, they do not sow because it is seventh.” Testimony from 1863 tells of the difficulties of the new settlement, Motza, near Jerusalem. In a letter to then Minister Moshe Montefiore, they wrote “… and since that year was a year of shmita, we abandoned cultivating the land until the fall of of 1861 …” No doubt, the lives of the settlers at that time were extremely difficult. Why would they want to make it even more difficult for themselves by keeping shmita?
עבור האדם הדתי שמירת המצוות היא חלק קריטי מהקשר לקב”ה ואינה בהכרח זקוקה להסברים, ובכל זאת נעמוד לרגע על הקשר של האדם לסביבתו, קשר שבקוים מאד כלליים אפשר לחלק אותו לשניים: יש אנשים שאוהבים את האדמה “שלהם”. הם מרגישים קשורים ומחוברים ומחוייבים לפיסת הקרקע שלהם, אישית ולאומית. הקשר לאדמה, בכל מקום בעולם, יכול להיות דבר מבורך ומעשיר, אך בקיצוניות, יכולה להיות בו סכנה: לפעמים הקשר “שלי” עם האדמה “שלי” מנתק אותי משאר העולם ומאיים על הקיום שלי כשאינני על אדמתי. מנגד, יש אנשים שהקשר שלהם לאדמה מתבטא ע”י קשר לעולם כולו, לסביבתיות, ולהגנת הטבע באשר הוא. גם זהו דבר מבורך וחשוב אבל בקיצוניות, הוא עלול לנתק אותי מעצמי, מקרובי, ממולדתי, ואפילו לסכן את קיום האדם בעולם.For the religious person the observance of the commandments is a critical part of the connection to Gd and does not necessarily need explanations, and yet we will dwell for a moment on the connection of man to his environment, a connection that can be very broadly divided into two: Some people love “their” land. They feel bound, connected and committed to their piece of land, personally and nationally. The connection to the Land, anywhere in the world, can be a blessed and enriching aspect, but, in its extreme way, it can be dangerous: sometimes “my” connection with “my” land disconnects me from the rest of the world and threatens my existence when I am not on my land. On the other hand, there are people whoe connection to the Land is expressed by a connection to the whole world, to the Environment, and to the protection of Nature wherever it is.
התורה באה והציעה לנו מעין “פשרה”: חיבור עצום, חזק וקדוש למקום אחד ביקום, יחד עם תזכורת שגם המקום הזה הוא לא לגמרי “שלנו”, אלא של הקב”ה. כמו שנאמר בפרשת “בהר” (ויקרא כה:23): וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃The Torah comes and offers us a kind of “compromise”: a huge, strong and holy connection to one place in the universe, along with a reminder that this place is also not completely “ours”, but belongs to Gd, as it says: “But the land must not be sold beyond reclaim, for the land is Mine; you are but strangers (gerim) residents (toshavim)  with Me” (Leviticus 25:23).
המדרש מצביע על הפרדוקס בפסוק הזה: “גר” הוא דייר, זמני, ואילו “תושב” הוא מישהו שיושב דרך קבע, בעל המקום. איך יתכן שנהיה בעלי שני סטטוסים מנוגדים לחלוטין בו זמנית? אך זה בדיוק מה שהתורה רצתה: שנזכור ונעשה למען הקשר המיוחד והיחודי שלנו עם ארץ ישראל, וגם, שאנחנו כאן כחלק ממשהו גדול יותר, הקשר שלנו לקב”ה. איך? בעזרת השמיטה. השמיטה נותנת לנו לא לקחת את הארץ כדבר מובן מאליו עד כדי אבדון, וגם לא להתרחק ממנה ולאבד אותה כך, מעין סוג של “גלות”, קצרה, מרצון, ובמקום שלנו, כמו לצאת לחופשה למקום הכי טוב בעולם… בארץ ישראל. יוצא שבשעה שנדמה ששנת השמיטה מזניחה את הקרקע, היא בעצם מחזקת את הקשר שלנו לארץ, ונותנת לנו זמן לחשוב עליו ולהעריך אותו מחדש, כיחידים וכעם.The Midrash points to the paradox in this verse: “ger“, stranger is a temporary tenant, while a “toshav”, resident, is someone who sits permanently, the owner of the place. How can we have two completely opposite statuses at the same time? But this is exactly what the Torah wanted: that we remember and do for our special and unique connection with the Land of Israel, and also, that we are here as part of something greater, our connection to Gd. How? With the help of the Shmita. Shmita let’s us not take the Land for granted, while also not to move away from it and lose it like that; Instead, we get a kind of an “exile”, short, voluntary, and in our place, like going on vacation to the best place in the world … in the Land of Israel. Turns out, shmita really does not neglect the Land but strengthens our connection to it, and gives us time to think about it and re-evaluate it, as individuals and as a People.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | 1 Comment

“And when you come to the Land”… celebrate Yom Ha’atzma’ut! וכי תבואו אל הארץ… וחגגתם יום העצמאות!

שתי פרשות, אחת בארץ, ואחת בחוצלארץ. נתחיל בפרשת “קדושים”, שנקראת בשבת זו בבתי כנסת מחוץ לישראל, ונמשיך בפרשת “אמור”, שנקראת בארץ, ואולי גם נראה איך הן מתחברות… ? על פניו, נדמה שבפרשת “אמור” שני נושאים שונים לחלוטין. למה אנחנו מדברים על הכהנים ועל החגים?

Two Torah portions, one is read in Israel, one is read abroad. We’ll start here with the Torah portion of Kedoshim, which is read during this Shabbat outside of Israel, and then look at the Torah portion of Emor, which is read in Israel, and maybe see how they do connect…. At least on the surface, it seems like we are encountering two completely separate topics. Why do we talk about the priests and the holidays??

בפרשת “קדושים” אנחנו לומדים מה זה קדוש. הפרשה כוללת יותר מחמישים מצוות וחוקים, ביניהם הציווי המפורסם “ואהבת לרעך כמוך”. בהמשך להתפתחות ספר ויקרא, היא מתארת את אפשרות קדושת האדם דוקא בשגרה ובמעשים היומיומיים, הקטנים ביותר, כמו למשל, היחס שיש לתת להורים ולזקנים, הדאגה לגר, לעני ולבעלי מוגבלויות, האיסור לעשוק, לגזול ולגנוב, לרכל ולשקר, הצורך בעשיית משפט צדק והאכפתיות מהטבע סביבנו. משמעות המילה קדוש בעברית היא נבדל, נפרד. זו גם הסיבה שאנו פותחים את השבת (או החג) בקידוש ומסיימים בהבדלה. ההוראות מתעקשות לכוון אותנו לקדושה, מתעקשות שלמרות הקושי והאתגרים בחיינו, זה אפשרי. לפחות לנוע בכוון…

In the Torah portion of Kedoshim, we learn what it means to be “holy”. The Torah portion includes more than 50 commandments and laws, among them the famous “love your neighbor as yourself”. Following how the Book of Leviticus progresses, we now hear about human’s holiness possibility, davka (especially) within the daily routine and the smallest activities, like for example, the (good) treatment one should award parents and elders; concern for the stranger, the poor and handicapped; the prohibition to rob, steal, gossip and lie; the need to hold just courts, and caring about nature around us. Thea meaning of the word kadosh in Hebrew is separate, distinct. This is also the reason why we start and close Shabbat with Kiddush and Havdala. These instructions insists on directing us towards holiness, insisting that in spite of the challenges and difficulties, it is possible, at least to move in that direction…

וכך אנו מגיעים לפרשת “אמור”. חלקה הראשון של הפרשה עוסק בקדושת הכהונה ובכך ממשיך את תיאור קדושת האדם, רק שכאן מדובר במעמדו של אדם ספציפי מאד, הכהן. הכהן הוא מבחינות רבות, אדם כמו כולם, אך הוא גם שונה, מורם ומופרד מהחיים. למשל, הכהן מרוחק יותר מהמוות כי אינו נטמא למת. חל עליו איסור להנשא לגרושה או חללה, מה שמרחיק אותו ממשברים מסוימים, והוא גם לא מכיר קשיי פרנסה, כי הוא מקבל מזון מהחברה סביבו. התורה סברה שדוקא מידת הריחוק הזו, נותנת לכהן את האפשרות לעזור לאחר, להזכיר לנו פרספקטיבה שונה, מורמת, על החיים, למשוך אותנו להתפתח, לגדול ולהתקדם אל עבר קדושתנו שלנו.

And so we reach the Torah portion of “Emor”. Its first part deals with the sanctity of the priesthood and thus continues the description of the sanctity of humans, only here, we’re discussing the status of a very specific person, the priest. The priest is, in many ways, a person like everyone else, but he is also different, uplifted and separated from regular life around. For example, the priest is farther from death because he may not be defiled to the deceased. He is forbidden to marry a divorcee or a widower, which keeps him away from certain crises, and he also does not recognize the difficulties of earning a living because he receives food from the society around him. The Torah believed that it was precisely this degree of distance that gives the priest the opportunity to help others, to remind us of a different, uplifted perspective on life, to attract us to develop, to grow and to progress towards our own holiness.

חלקה השני של פרשת “אמור” עובר לדון מקדושת האדם לקדושת הזמן, ובפרשה הבאה, “בהר”, נעסוק בקדושת המקום, כולן אפשרויות והזדמנויות למפגש בין נפש האדם לבין העולם.

The second part of “Emor”, moves on from the sanctity of humans to the sanctity of time, and, not to drop a spoiler, but in the next portion, “BeHar”, we will deal with the sanctity of place, all possibilities and opportunities for the encounter between the human soul and the world.

כשהתורה מדברת איתנו בקדושת הזמן, היא מתחילה ביום השבת ואחר-כך עוברת לדבר בחגים המוכרים לנו, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. יום השבת נקבע על פי הקב”ה מזמן ימי בראשית, לעומת שאר המועדים המופיעים בהמשך הרשימה בויקרא פרק כ”ג, הנקבעים בלוח השנה על ידי האדם! בשבת, האדם לא היה שותף כלל למעשה הבריאה, ולכן כיום, כדי להבין במקצת את קדושתה, הוא נמנע מכל “מלאכה” (ולא עבודה, ועל ההבדלים ביניהם אולי פעם אחרת). לעומת זאת בחגים, האדם היה שותף לפחות קצת: רוב החגים שלנו הם “זכר ליציאת מצרים”, ואין ספק, שבלי ניסי הקב”ה לא יכולנו לצאת משם, אבל, היה צורך בהשתתפות שלנו, שכן לולי קמנו והלכנו ברגלינו, לא היה הדבר קורה. לכן, בחג חלות עלינו קצת פחות מלאכות.

When the Torah speaks to us about the sanctity of time, it begins with Shabbat, then moves on to the holidays which are familiar to us, Passover, the Counting of the Omer, Shavuot, Rosh Hashana, Yom Kippur and Sukkot. Sabbat is set according to Gd from the days of Creation, compared to the other holidays that appear later in the Leviticus 23 list, which are set in the calendar by us. On Sabbat, humans were not partners in the act of creation at all, so today, in order to perceive even some of its sanctity, we refrain from any melacha (craft, creative work, rather than avoda, work, and the differences between them perhaps another time). On holidays, on the other hand, humans were partners, at least to a certain degree: most of our holidays are “a commemoration to the Exodus from Egypt”. There is no doubt that without Gd’s miracles we could not get out of there, but, our participation was necessary, for if we didn’t get up and walked out, it would have not happened. Therefore, on the Biblical holidays we are required to keep just a little less melachot than on Shabbat.

השאלה הגדולה היא מה עושה שם פרק כ”ד? לכאורה רשימה בלי מאורגנת של דברים שהמחבר לא ידע איפה לשים…  נחזור לרגע לפסוק האחרון בפרק כ”ג: “וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י ה’ אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל”… האם אין הדבר מובן מאליו? הרי בתחילת הפרק נאמר, “דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם…. אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי”…אם ה’ אמר למשה להגיד לבני ישראל, הרי הוא אמר, לא? מה צורך הפסוק האחרון?

The big question is, what is chapter 24 doing there? Seemingly an unorganized list of things that the author did not know where to put or forgot he put already earlier… Let’s return for a moment to the last verse in chapter 23: “So Moses declared to the Israelites the set times of Hashem”. Wait, isn’t that obvious? After all, at the beginning of the chapter it said, “Speak to the Children of Israel, and say to them … These are my appointed times” … If God told Moses to tell the Children of Israel, then it’s obvious he said so, isn’t it? For what do we need the last verse?

ישנם פירושים שונים. אחד מהם אומר שפסוק זה רומז לכך שמשה לימד את בני ישראל איך לעשות מועדים בעתיד. הוא לימד אותם שלכל המועדים העתידיים יש שורשיים בתורה ובמקדש, ושכמו שעושים משבת ליום טוב, כך יעשה מיום טוב לשאר המועדים. כלומר, ככל ששותפות האדם ביצירת הקדושה יהיה גדול יותר, הצורך שלו להמנע ממלאכה יהיה קטן יותר.

There are different interpretations. One of them says that this verse implies that Moses taught the Children of Israel how to make appointed times in the future. He taught them that all future festivals have roots in the Torah and the Temple; and that just as they learn what to do between Shabbat to a holiday (yom-tov), so should be done between the Biblical holidays and other days that might come up. That is, the greater the human’s participation in creating the holiday’s  holiness, the smaller the need to avoid melacha.

לפיכך, טוען הרב שרקי, יתכן שנוכל להסיק מפרק כ”ד, כי ענין נר התמיד הדולק בשמן זית זך טהור, רומז לחנוכה, 12 כיכרות לחם הפנים רומזים לפורים הנחגג בסעודה בחודש ה-12, ואילו ה”מקלל”, רומז ליום העצמאות.

If so, teaches Rav Sherki, we may conclude from chapter 24 that the matter of the perpetual candle lit with pure olive oil, alludes to Hanukkah; 12 loaves of show-bread – allude to Purim, celebrated with a meal during the 12th month (of the Biblical year), while the “curser” alludes to Yom Ha’atzmaut, Israel’s Independence Day.

מתוך כך, נבין גם את קדושתו של יום העצמאות. כמו שראינו, ככל שההסטוריה מתקדמת, האדם תופס מקום פעיל יותר בשותפות עם הקב”ה, ונהיה בעצמו חלק מיצירת הקדושה בעולם. בניגוד לשבת, עבור בריאתה לא עשינו כלום, יום העצמאות זהו חג ששותפות האדם בו היא הגדולה ביותר. מתוך כך, הצורך שלו לחדול ממלאכה תורנית, קטן ביותר. ביום העצמאות, מותר לעשות “הכל”, ובמקביל, במקרה או שלא במקרה, נראה רבים מעם ישראל, לובשים בגדי חג ומקריבים “קרבן”…

From this, we can also understand the sanctity of Yom Ha’atzmaut. As we have seen, as history progresses, man occupies a more active place in the partnership with Gd, and becomes himself part of the creation of holiness in the world. Unlike Shabbat, for its creation we did nothing, Yom Ha’atzmaut is a holiday in which human’s partnership is greatest. Which means, our need to refrain from a melacha (Shabbat forbidden act), is extremely minimal. On Yom Ha’atzmaut we can do “anything”, and at the same time, by coincidence or not, we see many of the people in Israel, wearing holiday clothes and offering a “sacrifice”…

ארץ ישראל חשובה בחיינו יותר ממה שאנחנו לגמרי מבינים. אם נחזור לעוד רגע לפרשת “קדושים”, נמצא שם את הפסוק: “וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עׇרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל” (ויקרא כג:יט)

The Land of Israel is more important in our lives than what we fully comprehend. If to go back to Kdoshim for a moment, we’ll find the verse: “When you enter the land and plant any tree for food, you shall regard its fruit as forbidden. Three years it shall be forbidden )”uncircumcised“( for you, not to be eaten” (Lev 19:23)

למה לבוא לארץ ולטעת עצים?? חז”ל שמעו בכך את הקב”ה אומר לישראל, “אעפ”י שתמצאו אותה (את הארץ) מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם…. (תנחומא בובר, קדושים ח׳:א׳)

Why come to the Land and plant trees? The sages heard here the Holy One telling Israel, “even though you will find her (the Land) filled with goodness, don’t say, we will sit and not plant, but rather, be careful with planting, because it has been said, “plant any tree for food”, just like you entered and found plantings that others planted, so should you plant for your children… (Tanchuma Buber, Kedoshim 8:1).

אשרינו שזכינו לחזות לחיות בדור שיש לנו מדינה, שאפשר לבקר בארץ ולעשות למענה ולמעננו. מי יתן ונחגוג בקדושה את כל חגינו ומועדינו, ושותפותינו עם הקב”ה. שבת שלום.

How fortunate are we to witness and live in a generation when we have a state, that we can visit the Land and be active for her and for us. May we merit to celebrate in holiness all our holidays, appointed-times and our partnership with Gd. Shabbat Shalom.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Achrei-Mot, Kedoshim ,Emor…

כשאחד מידידותי שמעה שאמא שלי נפטרה, היא מיהרה להגיד, “אחרי-מות קדושים אמור”… הביטוי לקוח משמות פרשות השבוע המופיעות בשבועות אלו ממש, זו אחר זו (אחרי-מות, קדושים, אמור). כוונתו להזכיר לנו שאחרי מותו של אדם, בשעה שאולי יש הזדמנות ל”חיסול חשבונות” שהרי המת אינו יכול להשיב, יש להשתדל ולהגיד עליו דברים טובים וחיוביים, שיהיו לו ולבני ביתו לכבוד, ולא לספר דברים שליליים ומבישים מהעבר.

When one of my friends heard that my mother had passed away, she was quick to utter, “Achrei-Mot-Kedoshim-Emor”, which means, “after-the death of holy-ones, say” … The expression is taken from the names of the current Torah portions, which appear now one after the other (Achrei Mot – after the death; Kedoshim – holy ones; Emor – say). It intends to remind us that after the death of a person, while there may be an opportunity for “air-out” all sorts of things, since the dead can’t respond, one should strive and say good and positive things about the person, which will honor and respect the person and their family, and not bring up negative and shameful things from the past.

אין ספק שלא לדבר רע אחרי מותו של אדם, הוא דבר טוב וחשוב, אך חשוב לא פחות הוא לנסות ולהקפיד שלא לדבר עליו רע – לפני מותו. לפעמים אפשר לשמוע בזמן הלוויה וימי זכרון, הספדים על אנשים מופלאים… האם לא הכרנו את האדם קודם לכתו? האם זקוקים אנו למותו כדי להעריכו ולומר לו מילה טובה?

There is no doubt that not speaking badly after a person’s death is a good and important thing, but it is equally important to try and be careful not to speak ill – before his death. Sometimes you can hear during funerals and memorial days, obituaries for wonderful people … Did we not know the person before he passed away Do we need death to appreciate her and put in a good word to her?

יצחק שלו כתב בשירו המפורסם, “שירו למתים בטרם ימותו”:

Yitzchak Shalev wrote in his famous poem, “Sing to the Dead Before They Die”:

שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם בַּמִּשְפָּט.Please sing to the dead before they die, for what good is your singing to them when they are deaf to hear it, and unable to understand. Please, do not feel bad about giving them what is rightfully theirs
אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ. כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם – חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ.Do not tighten your lips from the gift of the good word in time, For the good word that is spoken is so much better when a live person hears it. Pay your full thanks to the dead before they die. For soon, they will pass away from the land and they will be to you forever debtors, and the debt, an eternal one, never to be paid out.
אֶת הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי שָנָה – אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת, וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, – כִּי אָז חֲזָקִים שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!The words that you plan to say to engrave on their tombstone, to carry on in the eulogies, to mention during shiv’a, shloshim and annual yizkor, These words do say sooner! For behold, I have seen you extol the name of the dead, the ones who during their lives you have not cast down at them even the tiniest drop of ink, And I said in my heart, had the dead only known your good thoughts and pouring thoughts for them, for then they’d be seven-fold stronger, and seven-times less lonely when each stood facing their day!
דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר. הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא, אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה –לָהֶם הוּא! שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן …Know: amongst you are all tomorrow’s dead. If you knew that your friend was going to die tomorrow, what would you not do for the sake of pleasing their last day? Please do, then. And make their tomorrow, pleasing today, for today, is theirs! Please sing to the dead before they die, because after their death they won’t even be able to stop your flooding praises, breaking all boundaries of the truth, Nor reproving you for exaggerations and speaking of things that were not so….
שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם –לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה … שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ …Sing, please, while they are here, so your words can be tested when you face them, For after their death, their gaze won’t be able to redden your face with shame… Sing, please sing to the dead before they die…

השיר הזה חוזר אלי במיוחד עם פרשות השבוע האלו, שתמיד מופיעות בסמיכות לימי הזכרון הלאומיים שלנו, יום הזכרון לשואה ולגבורה, ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה. זכרון הוא חלק מהמסורת שלנו. חכמים הנחו אותנו לזכור שש זכירות יום-יום (ויש אומרים, ארבע ויש אומרים, עשר). הזכירות, הנעשות במחשבה, כוללות קטעים עליהם נאמר בתורה חובת זכירה או אי-שכחה, כמו למשל, יציאת מצרים (“לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ”, דברים ט”ז), מעמד הר סיני (” רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב”, דברים ד’), או השבת (“זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ”, שמות כ’).

This song comes back to me especially with the Torah portions of this time, which always appear in close proximity to our national days of remembrance, Yom Hasho’a, Memorial Day to Holocaust and Bravery and Yom Hazikaron, Memorial Day to Soldiers and Terror Victims. Memory is part of our tradition. Our sages charge us with six daily remembrances (some say, four and some say, ten). The remembrances, made in thought, include passages where the Torah instructs us to remember or not to forget, such as, for example, the Exodus from Egypt (“For you shall remember the day of your departure from the land of Egypt all the days of your life”, Deuteronomy 16), Sinai (“beware lest you forget… the day you stood before Hashem your Gd in Horev”, Deuteronomy 4) or Shabbat (remember the Shabbat day to keep it holy”, Exodus 20).

ועדיין, אין הזכרון והעיסוק בעבר תלוש מההווה והעתיד שלנו. להיפך: כל הווייתו היא לעסוק בהעברת מטען – בין אם הוא פיזי, היסטורי, רגשי, רוחני, אישי אך גם לאומי, מן העבר אל ההווה והעתיד (לכן הוא קשור בשורש ז.כ.ר). מה היה, מה למדנו, מה ניקח איתנו הלאה? בימים אלו, של אחרי-מות-קדושים-אמור, כשאנו מוזמנים לעצור ולהביט לאחור, מי יתן ונדע גם להביט סביב וקדימה.

And still, memory and our preoccupation with the past, is not disconnected from our present and future. On the contrary: its whole existence is to engage in the transfer of data – whether it is physical, historical, emotional, spiritual, personal but also national, from the past to the present and the future (hence it is related to the root z.k.r). What was, what did we learn, what will we take with us next? During these days of Achrei-Mot-Kedoshim-Emor, when we are invited to stop and look back, may we also know to look around and onward.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | Tagged , | Leave a comment

Pesach, Israel & our Calendar…. (עברית, then English)

כבר מתחילה, חג הפסח קשור קשר חזק לארץ ישראל:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם: וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (שמות יב. כג-כז).

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה’: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (שמות יג. ג-י).

רש”י ע”פ המדרש, טוען שבכל שנות המדבר, בני ישראל שמרו רק פסח אחד, בשנה השניה, ומאז חיכו. מכיון שזה היה חג שצריך להחגג עם הכניסה לארץ, כפי שמתואר בספר יהושע:

…וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: (יהושע. ה, יא-יב).

ודוקא השנה, בסוף חג הפסח, לוח השנה העברי של ארץ ישראל וזה של הגלות נפרדים, ולא שבים ומתאחדים עד השבת שלפני תשעה באב (סוף יולי!). אם מישהו בודק, מה פרשת השבוע, הוא יצטרך גם לבדוק איפה. בארץ נקרא פרשה אחת בעוד שבחוצלארץ, נקרא פרשה אחרת, זו שלפניה. איך קורה דבר כזה?

עד 359 לספירה, הסנהדרין היתה מקדשת את החודש לפי עדות של שני עדים כשרים שראו את הירח המתחדש. לאחר מכן, היו מעבירים את ההודעה על יום ראש החודש לכל הקהילות בעזרת משואות שהובערו בראשי ההרים. מכיון שקבוצות אחרות, שלא הסכימו עם שיטת חז”ל, התחילו להשיא משואות בתאריכים שונים ממה שקבעה הסנהדרין, הודעת ראש החודש, בחודשים בעלי מועדים, עברה לשליחים (ועל כף אפשר לקרוא בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה י”ח:א), ולאחר מכן, כאמור משנת 359 לספירה, נקבע הלוח כפי שידוע לנו על ידי רבי הלל נשיאה, הנקרא גם הלל השני, והוא מצאצאי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, והוחל מחזור מסודר של 19 שנים.

בנוסף, תקנו חז”ל יום טוב שני של גלויות, בגלל החשש שהשליחים לא יגיעו בזמן, וכך יוכלו אנשי המקומות המרוחקים מירושלים, לקיים את החג בזמן. טענה ידועה היא, שעם יסוד הלוח העברי כפי שהוא, אין “צורך” לחגוג יום טוב שני, אך חז”ל, שחששו מגזירות נגד לימוד תורה וטעויות שונות, החליטו לא רק לשמר את המנהג, אלא להקפיד לנהוג ביום טוב שני בכל מנהגי קדושה, למשל, לומר קידוש מלא עם שם ה’, ועוד.

נציין גם כמה יוצאים מן הכלל בענין זה:

חג השבועות תלוי בספירת העומר המתחילה בט”ז ניסן ולא במולד הירח. לכאורה, אין צורך ביום טוב שני של גלויות אך בכל זאת, קבעו חז”ל יום טוב שני גם לשבועות, כדי לא להפריד בין החגים.

יום כיפור הוא יום אחד בכל המקומות, כיון שהוא יום צום וזו גזרה קשה מידי על הציבור לצום יומיים.

ראש השנה שחל בראש החודש העברי תשרי נחגג כיומיים גם בארץ ישראל, ואפילו תושבי העיר בה ישבו הסנהדרין היו לפעמים עושים יומיים, וכך נקבע לכולם.

השנה, יום טוב אחרון של פסח בחו”ל נופל ביום השבת (23.4) בעוד שבארץ, החג מסתיים ביום ששי בערב (22.4). כלומר, בבתי הכנסת בארץ, יחזרו לקרוא את פרשת השבוע “כרגיל” כבר בשבת הקרובה, בעוד שבחו”ל יקראו בשבת עדיין קריאה מיוחדת לחג הפסח. הפרדה זו, בין קריאת התורה של ארץ ישראל וזו של חוצלארץ תמשך עד לשבת שלפני תשעה באב (!). רק  בשבוע של תשעה באב (השבוע של ה-6 באוגוסט, 2022), יחזור כל עם ישראל לקרוא את אותה הפרשה באותו הזמן.

עבורי, יש בכך משהו עצוב, לא רק בגלל הקושי האישי לכתוב על פרשת “ה”שבוע, אלא בגלל התזכורת להפרדות ומחלוקות בתוך העם שלנו, ובמקרה זה, דוקא בדבר שצריך ויכול להיות הכי מחבר, לימוד התורה. אין עלינו להיות “אחידים” אך כן – מאוחדים. לא נותר לי אלא להתפלל, שיבוא יום ונזכה.

מועדים לשמחה, חג שמח ושבת שלום!

From early on, Pesach has been strongly connected to the Land of Israel:

You shall observe this as an institution for all time, for you and for your descendants. And when you enter the land that Hashem will give you, as promised, you shall observe this rite. And when your children ask you, ‘What do you mean by this rite?’ you shall say, ‘It is the Passover sacrifice to Hashem, who passed over the houses of the Israelites in Egypt when smiting the Egyptians but saved our houses.’ Those assembled then bowed low in homage (Exodus 12:23-27).

And Moses said to the People, “Remember this day, on which you went free from Egypt, the house of bondage, how Hashem freed you from it with a mighty hand: no leavened bread shall be eaten…. So, when Hashem has brought you into the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Hivites, and the Jebusites, which was sworn to your fathers to be given you, a land flowing with milk and honey, you shall observe in this month the following practice: “Seven days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a festival of Hashem. Throughout the seven days unleavened bread shall be eaten; no leavened bread shall be found with you, and no leaven shall be found in all your territory. And you shall explain to your child on that day, ‘It is because of what Hashem did for me when I went free from Egypt.’ “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead in order that the Teaching of Hashem may be in your mouth—that with a mighty hand of Hashem freed you from Egypt. You shall keep this institution at its set time from year to year. (Exodus 13:3-10).

Rashi, based on the Midrash, claims that while in the desert, the Children of Israel onlky kept one Pesach, during the 2nd year, since Passover is a holiday that needs to be celebrated with the entry to the Land, as is described in the Book of Joshua:

On the day after the Passover offering, on that very day, they ate of the produce of the country, unleavened bread and parched grain. On that same day,dLit. “on the day after.” when they ate of the produce of the land, the manna ceased. The Israelites got no more manna; that year they ate of the yield of the land of Canaan. (Joshua 5:11-12).

Precisely this year, at the end of Passover, the calendar of the Land of Israel and that of Jews outside of Israel – separate, and does not reunite until the Shabbat before Tisha B’Av (end of July!). If someone is checking what this week’s Torah portion is, s/he will also need to check where. In Israel one portion is read while elsewhere, another reading, the one before it. How does such a thing happen?

Until the year 359 CE (Common Era), the Sanhedrin would sanctify the new months according to the testimony of two kosher witnesses who saw the renewed moon. Afterwards, the message of Rosh Chodesh would be conveyed to all the communities with the help of fires, lit on the mountain tops. Because other groups, who did not agree with the sages’ method, began to light fires on dates different from those set by the Sanhedrin, the Rosh Chodesh announcement, in the months with holidays, passed to messengers (and can be read in the Babylonian Talmud, Rosh Hashana 18:a). As of 359 CE, the current Hebrew calendar as we know it, was established by Rabbi Hillel Nasi’a, also called Hillel II, and was a descendant of Rabbi Yehuda Hanasi, the editor of the Mishnah. An orderly cycle of 19 years began.

In addition, Sages ordered a second Yom Tov outside of The Land, for fear that the messengers would not arrive on time, so that the people from places far from Jerusalem could celebrate the holiday on time. Even when the calendar was established, the sages feared decrees against Torah study and various mistakes, and decided not only to preserve the 2nd day, but to make sure it includes sacred customs, for example, to say a full kiddush with the name of God, and more.

We will mention a few exceptions:

The holiday of Shavuot depends on the counting of the Omer that begins on the 16th of Nisan, and does not depend on the birth of the moon, and yet, it was assigned two days, to keep in line with the other diaspora holidays.

Yom Kippur is one day in all places, as it is a day of fasting and it is too strenuous to fast for two days.

Rosh Hashanah, which falls on the first of the Hebrew month, is also celebrated for two days in the Land of Israel, and even the residents of the city where the Sanhedrin sat would sometimes do two days, and so it was determined.

This year, the last day of Passover outside of Israel, falls on Shabbat (April 23rd) while in Israel, the holiday ends on Friday evening (April 22nd). In other words, in the synagogues in Israel, they will go back to reading the Torah portion of the week, while abroad, a special reading for Passover will take place, because it is still the holiday. Only on Tisha B’Av (the week of August 6, 2022), everyone will once again return to read the same Torah portion at the same time.

For me, there’s something sad about this, not just because of the personal challenge to write “the” weekly Torah portion, but because of the reminder of the separations and disputes within our People, and in this case, especially with what can and should be the most connecting element, learning Torah. Indeed, we don’t have to be unified, but – united. I am left with a prayer, that one day, we will merit.

Mo’adim Lesimcha, Chag Same’ach & Shabbat Shalom!

Posted in Uncategorized | Leave a comment