OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/5Hn5tVy47Xz0xws2UjNERC
״וזאת הברכה״
הגענו אל ״וזאת הברכה״, הפרשה האחרונה בתורה, פרשה שמצד אחד, לפעמים כמעט מחמיצים אותה כי היא נקראת בחג שמיני עצרת / שמחת-תורה ואין לה שבת משלה, ומצד שני, בחג עצמו קוראים אותה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ואם צריך, עוד פעם, כדי לאפשר לכל באי בית הכנסת לעלות לתורה, לזכות ולקבל, אישית, משהו מ״ה״ברכה של משה.
״וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ״ (דברים לג,א)
כך מתחילה הפרשה שמתארת את שעותיו האחרונות של משה, והפתיח, הלכאורה פשוט הזה, מעלה לא מעט שאלות, למשל, למה להתחיל פרשה בוו החיבור? ולמה לא נקראה ״ואלו הברכות״, אלא דווקא ״וזאת הברכה״, בלשון יחיד? ומה על המילים ״לפני מותו״: אם יש לאדם יכולת לדעת מתי בדיוק עומדים חייו עלי אדמות להסתיים, מה יעשה עם שעותיו האחרונות האלו? ואם אין לו יכולת לדעת, מה יעשה… בכלל?… ועוד מוסיף המדרש, כמעט בחיוך: ״וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בֵּרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל״?…המדרש ממשיך ואולי מבקש להזכיר לנו שחיינו אינם בעולם אחר, אלא כאן, בעולם הזה, אפילו לאדם ״שלא קם כמותו״ ושדיבר עם הקב״ה ״פנים אל פנים״, שהזמן קצר והמלאכה מרובה.
דקה לפני מותו משה מקבל את התואר המוזר ״איש האלוהים״, וה״אור החיים״ מסביר שהוא נקרא כך בדיוק בגלל שהוא עומד לברך את בני ישראל ברגעים האחרונים לפני מותו.
הרי בשלב זה של חייו משה צריך להיות מאוכזב, כועס ומריר כלפי אלוהים, ועוד יותר, כלפי בני ישראל. אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, למשל, חיו שנים רבות ממנו, והוא, שנתן את כל חייו למען עם ישראל, הקריב או אפילו הפסיד כל כך הרבה: את משפחתו, את אשתו ואת ילדיו שלא המשיכו איתו בדרכו. לא ידוע לנו על עושר גדול שהיה לו. בעבודה היה חשוף לקשיים ותלונות מכל הצדדים, ואולי הכי גרוע, נמנעה ממנו הכניסה לארץ המובטחת אליה שאף להגיע, ו – אחרי כל זה, הוא כבר יודע שאחרי מותו, העם יקום ויפנה אחרי אלוהים אחרים.
מה כל אחד מאיתנו היה עושה במקומו, בשעות האחרונות שלנו? אולי היינו אומרים משהו כמו, ‘די, בחייכם, באימשלכ’ם, עזבו אותי. אין לי כוח. היום יש יומולדת, אגב, ואני כבר בן 120 שנה, והערב, יש לי עוד עלייה די תלולה להר נבו, ואז נפגש עם כבודו כדי שיקבור אותי שם, אז תשמעו. או לא. אני ממילא תיכף מת, ואתם ממילא בטח תעשו מה שאתם עושים אז… נו… מה זה משנה עכשיו, ברכות לא ברכות’…
הקב״ה מצידו בשלב זה לא מצווה על משה שום דבר, ומשה בוחר לנצל את הדקות האחרונות שלו לברך את בני ישראל, והבחירה הזו היא שנותנת לו את התואר המיוחד הזה (שנמצא כאן ובספר תהלים צ,א) – מֹשֶׁ֢ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים.
חז״ל לעומת זאת טענו שאפשר להבין את הביטוי ״איש האלוהים״ כמעט כפשוטו: שמשה היה גם אדם, בן אנוש ״רגיל״, וגם הצינור המושלם לדבר ה׳. ואולי נבין את זה כך: למשה רבנו היו שני תפקידים גדולים: משה הוא ״נותן התורה״, אך למשה היה גם תפקיד אחר שקדם למתן תורה: הוא היה מי שעמד מול פרעה וחרטומיו, מי שהוביל אותנו ממצרים בדרך מעבדות במצרים לחירות והגעה לגבולות ארץ ישראל. זהו תפקיד שונה לחלוטין – תפקיד פוליטי, מדיני, ״מלוכלך״. הוא צריך ״להתעסק״ עם מנהיגי העמים מסביב. להוביל מלחמה בעמים השונים בדרכים שונות. להבחין בין עמלק לאדום למואב ואחרים. להחליט מה עושים עם השלל. להתקיף. להגן. למנוע מחלוקות פנימיות, וכשהן פורצות – להתמודד איתן. אם בהר סיני ראינו אותו חי כמו מלאך, 40 יום ו-40 לילה לא אוכל ולא שותה, בשיא הרוחניות, הרי שכגואל ישראל, אנחנו רואים אותו מתעצבן, כועס, מתדיין, שופט, מתחתן, מגדל ילדים, וכמו כולנו, אפילו לפעמים, אולי, טועה או לא יודע משהו.
מעניין שהתפקיד הפוליטי-מדיני-פיזי של משה קדם לתפקיד הרוחני-תורני, ואולי יש כאן הקבלה עבורנו לימינו אנו: קודם כל, לצאת מהגלות, לבנות את עצמנו פיזית. ועכשיו, כשיש לנו מדינה להתחיל ולחשוב: איך יראה הצד הרוחני של מי שאנחנו, של המדינה שלנו.
ועדיין.
למרות חלקיו השונים, משה כולו הוא ״איש האלוהים״, אחד. כמו עם ישראל, כשגם לנו יש תפקידים שונים ועשיה ברבדים ובמקומות שונים, ועדיין – עם אחד.
וכך מגיעה קריאת התורה הזו דווקא בשמחת תורה שבארץ הוא גם יום שמיני עצרת. יום שהוא גם סוף לתקופת החגים ולקריאת התורה השנתית, וגם התחלה לשנה החדשה: היה לנו יום דין והיה לנו יום רחמים, והייתה לנו תקופת תשובה והיה לנו חג שמח.
לצערנו ולכאבנו הרב, ביום זה גם פרצה עלינו מלחמה, ושמיני עצרת / שמחת תורה תשפ״ד 2023 ייחרט בתולדותינו כיום נורא ואיום, כשאנחנו עומדים בלב קרוע מול הסיפורים, הקולות, התמונות, האסון שאין לו מילים ואיתו גם סיפורי גבורה, חברות, התעלות וניסים.
מה נבחר מכל החלקים האלה לשנה החדשה? מה ניקח איתנו הלאה? כן.
הברכה שנשארת לנו ממשה מחוברת לעבר ולעתיד, לחומר ולרוח. יש בה אמירות ספציפיות לכל שבט, אבל עדיין, היא ברכה. אחת. לעם – שלמרות, ואולי הרבה פעמים דווקא בגלל כל גווניו – הוא עדיין, ותמיד, אחד. כך מסתיימת התורה וכך מסתיימת תקופת החגים, וכך אנחנו נשלחים לשנה הבאה בתקוה שנזכור כל זאת גם בכל יום בשנה הבאה עלינו לטובה.
שבת שלום וחג שמח ושנה טובה.
“Vezot Haberakhah” – And this is The Blessing…
We are arriving at “V’zot Hab’rachah,” the last portion in the Torah. On one hand, this Torah portion is sometimes almost overlooked because it is read on the holiday of Shemini Atzeret / Simchat Torah and does not have a Shabbat of its own. On the other hand, on the holiday itself, we read it again. And again. To allow everyone who comes to the synagogue to receive an aliyah to the Torah, and to merit receiving, personally, something from Moses’ “the” blessing.
“And this is the blessing with which Moses, the man of Gd, blessed the Children of Israel before his death” (Deuteronomy 33:1).
This is how the parashah begins, describing the final hours of Moses’ life, and this seemingly simple opening raises a few questions. Like, why begin a parashah with the connecting letter vav (“and”)? And why was it not called “And These Are the Blessings,” but rather “And this is the Blessing,” in the singular? And what about the words “before his death”? If a person has the ability to know exactly when his life on earth is about to end, what will he do with these final hours? And if he has no way of knowing, what will he do, in general? The Midrash adds, almost with a smile: “Would it occur to you that he blessed Israel after his death?” The Midrash continues, perhaps wishing to remind us that our lives are not in another world, but here, in this world, even for a person unlike anyone else, who spoke with the Holy One, Blessed Be He, “face to face,” and that time is short and the work is great.
Just before his death, Moses receives the unusual title “man of Gd”. The Or HaChaim explains that he is called this precisely because he is about to bless the children of Israel in the final moments before his death.
After all, at this stage of his life, Moses might be disappointed, angry, and bitter toward Gd, and even more so toward the Children of Israel. Our forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob, for example, lived longer years than he did, and he, who devoted his entire life to the People of Israel, sacrificed and even lost so much: his family, his wife, and his children, who did not continue with him on his path; we know of no great wealth that he possessed; he was exposed to difficulties and complaints from every direction, and perhaps worst of all, he was denied entry into the Promised Land, which he had aspired to reach, and, after all this, he already knows that after his death, the people will rise up and turn to other Gds.
What would each of us do in his place, in our final hours? Perhaps we would say something like, “Enough, come on, for heaven’s sake, let it go; I’m out of energy; and by the way, today is my birthday, and I’m already 120 years old, and this evening I still have a steep climb up Mount Nevo, and then I’ll meet His Honor so that he can bury me there, so listen. Or don’t. I’m going to die any minute anyway, and you’ll probably do whatever you do regardless… so… what difference does it make now, blessings or no blessings?”…
Also, the Holy One, Blessed Be He, does not command Moses to do anything, yet Moses chooses to use his final moments to bless the Children of Israel. It is this choice that gives him this special title (which appears here and in the Book of Psalms, 90:1): “Moses, the man of Gd.”
The Sages, by contrast, argued that the expression “man of Gd” can be understood almost literally: Moses was both a man, an “ordinary” human being, and – the perfect channel for conveying the word of Gd. Perhaps we can understand it this way: Moses our teacher had two great roles. Moses is the “giver of the Torah,” but he also had another role that preceded the giving of the Torah: he was the one who stood before Pharaoh and his magicians, the one who led us out of Egypt, on the journey from slavery in Egypt to freedom and arrival at the borders of the Land of Israel. This is a completely different role – a political, diplomatic, “messy” role, dealing with the leaders of the surrounding nations; leading wars against different peoples in different ways; distinguishing between Amalek, Edom, Moab, and others; deciding what to do with the spoils; attack; defend; prevent internal disputes, and when they break out, deal with those. If at Mount Sinai we saw him living like an angel, for 40 days and 40 nights without eating or drinking, at the height of spirituality, then as the redeemer of Israel, we see him – possibly – angry, arguing, judging, getting married, raising children, and, like all of us, perhaps even sometimes making mistakes or not knowing something.
It is interesting that Moses’ political, diplomatic, and physical role preceded his spiritual and Torah-related role, and perhaps there is a parallel here for us, as a people: first, to build ourselves physically. And now, when we have a state, to figure out, what will the spiritual side of who we are, of our country, look like?
And yet.
Despite his different parts, Moses, in his entirety, is “the man of Gd”. One. Just as with the People of Israel, we too have different roles and carry out different activities on different levels and in different places, and yet – we are one people.
And so this Torah reading comes on Simchat Torah, which in Israel is also the day of Shemini Atzeret. It’s a day that is both the end of the holiday season and of the annual Torah reading cycle, and also the beginning of the new year: we have had a Day of Judgment and a Day of Mercy, we have had a period of repentance, and we have had a joyful holiday.
To our great sorrow and pain, it was also on this day that war broke out, and Shemini Atzeret / Simchat Torah 5784 – 2023, will be etched in our history as a terrible and horrific day, as we stand with broken hearts before the voices, the images, the disaster for which there are no words, and alongside it, stories of heroism, friendship and miracles.
Which of all these parts will we choose for the new year? What will we take with us going forward? Yes.
The blessing that Moses leaves us is connected to the past and the future, to the material and the spiritual. It contains specific statements for each tribe, and yet, it is still One blessing, for a People who, despite – and perhaps often precisely because of – all their different shades and colors, are still, and always will be, One. This is how the Torah ends, and this is how the holiday season ends, and so we are sent forth into the coming year, in the hope that we will remember all this every day of the year that lies ahead of us, for goodness.
Shabbat Shalom, a Chag Same’ach & Shana Tova!
