The Torah portion of BeShalach: half slave, half free

פרשת בשלח: על חצי עבד, חצי בן חורין

“And it came to pass when Pharaoh has sent the Children of Israel “… This is how this week’s Torah portion opens, and we wonder, wait, who is it that sent the Children of Israel? After all, we just recently read about the miraculous power of the Almighty Gd who brought the Children of Israel out of Egypt “with a strong hand and an outstretched arm”! What do we care if Pharaoh sends the Israelites? But it turns out, that even after the Chief of Staff ordered the operation “generally”, and Gd has organized everything for us, we still need the signature of the field commander confirming that, viola, we are now going.ויהי בשלח פרעה את בני ישראל”…. כך פותחת פרשת השבוע שלנו, ואנחנו תוהים, רגע, מי שלח את בני ישראל? הרי קראנו בפרשות האחרונות על כוחו המופלא של האל הכל יכול שהוציא את בני ישראל ממצרים “ביד חזקה ובזרוע נטויה”! מה אכפת לנו אם פרעה משלח את בני ישראל? אך מסתבר, שגם אחרי שהרמטכ”ל הורה על הפעולה “בגדול”, והקב”ה ארגן לנו הכל , עדיין צריך את חתימת המפקד בשטח שמאשר לנו שהנה, עכשיו הולכים.  
The verse uses a unique way of the verb, beshalach, “has send”. If we had described what happened, we might have written – And it was when Pharaoh sent… The construct “has sent” has a message of accompanying, of something that happens over time, even in a certain sense, something that might Not quite over yet. What do you mean ‘not over?’הפסוק משתמש בדרך יחודית של הפועל, “בשלח”. לו אנו תארנו את מה שקרה, היינו אולי כותבים – ויהי כאשר שילח פרעה… או אולי… וישלח פרעה… למילה “בשלח” יש מסר של לווי, של משהו מתמשך שקורה לאורך זמן, אפילו במובן מסוים, משהו שאולי עוד לא לגמרי נגמר. מה זאת אומרת לא נגמר?  
Let’s turn for a moment to Tractate P’sachim (page 88; also in Gitin, chapter 4), where a puzzling and interesting subject appears: a man who is half slave and half free. What will happen to him? The matter comes up as part of a discussion about people who have a few loyalties. Which group will such a person join when he eats the Passover sacrifice? For example, a married woman, should she eat the Passover sacrifice with her father’s family or her husband’s family? Or an orphan who has multiple guardians, what will he do? Last on this list is the slave who has two masters.נפנה לרגע למסכת פסחים (דף פח, וגם בגיטין, פרק ד), שם מופיע נושא תמוה ומעניין: אדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין. מה דינו? הענין עולה כחלק מדיון באנשים שיש להם נאמנות למספר קבוצות, לאיזהו קבוצה יצטרף אדם כזה כשהוא אוכל את קרבן הפסח? למשל, אשה נשואה, האם עליה לאכול את קרבן הפסח עם משפחת אביה או עם משפחת בעלה? או יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, מה יעשה? האחרון ברשימה זו הוא העבד שיש לו שני אדונים.  
As long as this person has two masters, to a strange extent, his situation is “good”, not in a sense of good and pleasant, but that it is clear. Now let’s imagine that one of the masters releases him. Is that better? He may have more free time, but in terms of status, he is now half slave and half free-man. Beit Hillel thought that this was not a problem: “He who is half a servant and half a slave, works for his master one day and for himself one day” We may think so too, because after all, it allows for an excellent schedule, half a week working and half off.כל עוד לאדם הזה יש שני אדונים, במידה מוזרה, מצבו “טוב”, לא מכיון שהוא טוב ונעים, אלא מכיון שהוא ברור. עכשיו נדמיין שאחד האדונים משחרר אותו. האם זה יותר טוב? אולי יש לו יותר זמן פנוי אך מבחינת מעמד, כעת הוא חצי עבד וחצי בן חורין. בית הלל חשבו שאין זו בעיה: “מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד – דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל” יתכן שגם אנחנו נחשוב כך, כי אחרי הכל, זה אפילו מאפשר לו”ז מעולה, חצי שבוע עבודה וחצי שבוע חופש.  
But Beit Shammai cried out and said that while we made a comfortable life for his master, we did not take care of him!! We have created a situation in which we have before us a man who cannot marry: he cannot marry a free woman because he is a slave, and he cannot marry a slave woman because he is a free man. That is a tragedy: he is condemned to a life of solitude. Moreover, such a person cannot have children and in general, cannot participate completely, creatively, healthily and actively in the world! This is one of the famous disputes between Beit Shammai and Beit Hillel when in the end, the law is in accordance with Beit Shammai.אבל בית שמאי זעקו ואמרו שבשעה שעשינו חיים נוחים לאדון, הרי שלא דאגנו לו!! יצרנו מצב שבו יש לפנינו אדם שלא יכול להנשא: הוא לא יכול לשאת בת חורין כי הוא עבד, ולא יכול לשאת שפחה כי הוא בן חורין. זו טרגדיה: הוא נידון לחיי בדידות. זאת ועוד, אדם כזה לא יכול להביא ילדים ובכלל, לא יכול להשתתף בעשיה שלמה, יצירתית ובריאה בעולם! זו אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי ובית הלל כשבסופה, ההלכה היא כבית שמאי.  
What is the solution? “For the good of the world, we force his master and make him a free person, and he writes a bill of debt for half his worth”. That is, Beit Shammai tell us, that we make the master who still owns him to free him in terms of his status. But the slave still has a debt to the master! To this end, the slave writes a bill accepting responsibility to repay his debt, and to pay half of its value to his master. And what does all this have to do with our Torah portion?מה הפתרון? “מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו”. כלומר, אומר לנו בית שמאי, אנחנו מכריחים את האדון שעדיין מחזיק בבעלותו להפוך אותו לאדם חופשי, מבחינת הסטטוס שלו. אבל לעבד עדיין נותר חוב לאדון! לשם כך העבד כותב שטר המקבל אחריות להחזיר את חובו, ולשלם את מחצית מערכו לאדונו. ואיך כל זה קשור לפרשה שלנו?  
This supposedly halachic discussion about the person who is half slave and half free alludes not only to some private case, but also to the status of the Children of Israel. We were this slave of two masters, one, Gd, who set us free, and one, Pharaoh, who preferred to keep us in slavery. The latter was forced to free us against his will, but as we saw in the Gemara, the slave is left with a debt, and he accepts his responsibility to pay it to his master who did not want to set me free.הדיון הלכאורה הלכתי הזה על האדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין רומז לא רק מקרה פרטי כזה או אחר, אלא גם על מעמדם של בני ישראל. אנחנו היינו העבד הזה של שני אדונים, אחד, הקב”ה, שעשה אותנו בני חורין, ואחד, פרעה, שהעדיף להחזיק אותנו בעבדות. האדון הזה נאלץ לשחרר אותנו בניגוד לרצונו, אך כפי שראינו בגמרא, לעבד נותר חוב, והוא מקבל אחריותו לשלם אותו לאדונו שלא רצה להוציא אותי לחופשי.
It can be said that in a similar way, we, the People of Israel, also have a debt left, and even if that Egypt and that Pharaoh are no longer here, as the lead empire, they represent the world. This explains the term “Yetzi’at Mitzrayim”, literally the Exodus of Egypt, which in standard Hebrew should actually have been an exodus from Egypt or the exodus of the Israelites… and it also explains the involvement of the world in our matters to this very day, when it raises weighty questions for us, such as how to manage this “debt”? Does “repaying the debt” means again submission, slavery and servitude, or acting out of freedom, self-awareness, security and finding our place on the world stage? What is the tikkun olam that we must bring about? Or in completely modern words, we got ourselves a state, now what?אפשר לומר שבאופן דומה, גם לנו, לעם ישראל, נותר חוב, וגם אם אותה מצרים ואותו פרעה כבר אינם, הרי כאימפריה השלטת דאז, הם מייצגים את העולם כולו. זה מסביר את מונח “יציאת-מצרים”, שבעברית תקנית היה צריך להיות בעצם יציאה ממצרים או יציאת בני ישראל… וזה גם מסביר את מעורבות העולם בענייננו עד היום, כשזה מעלה לנו שאלות כבדות משקל, כמו איך לנהל את ה”חוב” הזה? האם “החזר החוב” אומר שוב הכנעה, עבדות ושעבוד, או עשיה מתוך חופש, מודעות עצמית, בטחון ומציאת מקומנו על בימת העולם? מהו תיקון העולם שעלינו להביא? או במילים עכשויות לגמרי, קבלנו מדינה, עכשיו מה??

מי יתן ונמצא את המשך הדרך. שבת שלום וט”ו בשבט שמח!
May we find the rest of the path. Shabbat Shalom & Happy Tu Bishvat!

Posted in Uncategorized | 1 Comment

The Torah portion of Bo, come – on time!

!פרשת בא – בזמן

The Torah portion, Bo, lives in two worlds: Our time in Egypt is coming to its end including the last plagues, which means, the last days of slavery and servitude, and on the other side, the departure to the desired freedom, when upon the departure, the People of Israel receive their first mitzvah as a Nation. Up until now, Adam and Eve were told “to be fruitful and multiply” (is it a commandment or a blessing?), Abraham was told to circumcise his son, and Jacob was told that “therefore the Children of Israel shall not eat the leg’s sinew” (a mitzvah or a fact?), but as a united group (even if not uniformed!) that has a common goal towards which everyone works together, not yet, until now.פרשת בא חיה בשני עולמות: סוף השהות במצרים כולל המכות האחרונות,כלומר ימי העבדות והשעבוד האחרונים, ומולם, היציאה לחופש הנכסף, כאשר עם היציאה, עם ישראל מקבל את המצווה הראשונה שלו כעם. עד כה, לאדם וחווה נאמר פרו ורבו (מצווה או ברכה?), לאברהם נאמר למול את בנו, וליעקב נאמר ש”על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה” (מצווה או עובדה?), אבל כקבוצה מאוחדת (גם אם לא אחידה!) בעלת מטרה משותפת אליה נעים כולם ביחד, עוד לא, עד עכשיו.  
I often wonder, if we were to start a new nation and religion (which is not necessarily the same thing!), what would be the first commandment we would give to our people? When I try it at Shabbat meals, for example, I’m told things like “be good to one another”, “don’t be bad”, and that our people should believe in Gd and his messenger, the originator and creator of this religion, to study the writings and laws of our newly found religion and nationality, and more. But the Torah says: “This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first of the months of the year for you” (Exodus 12:2)לא פעם אני תוהה, לו אנחנו היינו בונים עם חדש ומתחילים דת חדשה (וזה לא בהכרח אותו הדבר!), מה היתה המצווה הראשונה שהיינו נותנים לאנשים שלנו? כשאני מנסה את זה בארוחות שבת למשל, אנשים נוטים להגיד לי שהם היו אומרים להם “להיות טובים אחד לשני”, “לא להיות רעים”, להאמין באל ובשליחו, מתחיל ויוצר הדת הזו, ללמוד את כתבי וחוקי הדת והלאום האלה, ועוד, אבל התורה אמרה: הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה (שמות יב:ב)
Wait a moment… What about faith and kindness?? Well, all these will wait, said the Torah. First, we will synchronize our calendar so that we can schedule regular meetings at fixed times. Then we’ll have time to talk about the faith and kindness required and/or desired, our wonderful writings and countless other topics within and beyond what can be currently imagined.רגע…?? מה עם האמונה וטוב הלב?? כל אלה יחכו, אמרה התורה. דבר ראשון, נארגן את לוח השנה שלנו כדי שנוכל לקבוע מפגשים מסודרים בזמנים קבועים, ואז יהיה לנו זמן לדבר על האמונה וטוב הלב הנדרש ו/או הרצוי, הכתבים הנפלאים שלנו ועוד אינספור נושאים בתוך ומעבר למה שניתן לדמיין כרגע.
But it’s possible that this is not just a practical matter here. The Sforno (Rabbi Ovadia Sforno, 1470~-1550, Jewish-Italian biblical commentator, rabbi and physician) says: “This month shall mark for you… from now on, your months will be yours to do with them as you wish… during the days of slavery, your days were not yours, but were for the works and desires of others. Therefore, this is the first of the year, because that’s when your choosing-reality began”. That is, for the Sforo, it is no coincidence that the mitzvah that deals with time, is given precisely with the Exodus from Egypt, since as slaves, their time was enslaved to the capricious desires of Pharaoh (some say Pharaoh from the root of p.r.a, which is a little erratic), and now, their time will be tied to their relationship with Gd. As Yehuda Halevi says in his poem: “time-bound slaves, are slaves of slaves; the servant of Hashem, he alone is free”. Paradoxically, when our time is “enslaved” to Hashem, that is when we’re free.אבל יתכן שאין כאן רק ענין פרקטי בלבד. אומר לנו הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, 1470~-1550, פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב ורופא): החודש הזה לכם ראש חדשים – מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם… בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי (בחירתי). כלומר, עבור הספורנו, אין זה מקרי שדוקא ביציאת מצרים המצוה שמתקבלת עוסק בזמן, מכיון שכעבדים, זמנם היה משועבד לרצונות הקפריזים של פרעה (יש אומרים פרעה משורש פ.ר.ע.), וכעת, זמנם יהיה קשור בקשר שלהם עם הקב”ה. כמו שאומר יהודה הלוי בשירו: “עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד ה’ – הוא לבדו חופשי“. באופן פרדוקסלי, ברגע שהזמן שלנו “משועבד” לקב”ה, אנחנו נהיים חופשים.    
The Kli Yakar (Rabbi Shlomo Ephraim of Luntschitz 1550-1619, rabbi, preacher, Rosh Yeshiva and Rabbi in Prague) provides a long explanation, and I only extract a short section from it, which I quote verbatim (and hopefully do justice in my translation!): “Why did all the mitzvahs begin with the sanctification of this month, and why was this mitzvah given in juxtaposition with the mitzvah of the Passover sacrifice? The explanation is that according to the belief of the Egyptians, the sign of Aries (sheep) is the shepherd of all reality because it’s a sign of patience and richness (Tractate Shabbat, 156)….. and one might worry that erroneously people will think that this mitzvah (of the new month starting in the month of Nissan, April) is due to this sign of Aries! Therefore, the Holy One commanded immediately to slaughter the lamb in front of all who see it (and bring it as a Passover sacrifice)”. So… horoscopes and astrology? Yes, the Kli Yakar knows that this is the time of Aries and that this sign has certain qualities and tendencies, but as it is written in the Gemara, “There is no luck in Israel”. Therefore, to him, establishing Rosh Chodesh Nissan as the beginning of months is not inseparable from the Passover sacrifice, and shows very clearly, almost blatantly, that our commitment from now on is to Gd and not to the gods of Egypt, even if they have certain powers!הכלי יקר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ 1550-1619, רב, דרשן, ראש ישיבה ואב”ד בפראג) מביא הסבר ארוך, ואני שולה מתוכו רק קטע קצר, אותו אני מביאה כלשונו: למה התחילו כל המצוות בקידוש החודש, ולמה נסמכה מצוה זו למצות קרבן פסח? והביאור על זה הוא שלפי שאמונת המצריים, מזל טלה הוא רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (מסכת שבת קנו)…..      ויש לחוש שמא מתוך מצוה זו (ראש חודש) יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחדשי השנה, ע”כ צוה אל חי מיד לשחוט הטלה לעין כל רואים (קרבן פסח)…. אז… מזלות ואסטרולוגיה? כן, יודע הכלי יקר שזו תקופת מזל טלה ולמזל זה תכונות ונטיות מסוימות, אבל כפי שכתוב בגמרא, “אין מזל בישראל”. לכן קביעת ראש חודש ניסן כראש חודשים אינה בלתי נפרדת במצוות קרבן הפסח, ומראה בדרך מאד ברורה, כמעט בוטה, שהמחויבות שלנו מעתה, היא לקב”ה ולא לאלוהי מצרים, גם אם יש בהם כוחות מסוימים!
Last for this week, the Malbim (Rabbi Meir Livush ben Yehiel Michal Weiser, 1879-1809, rabbi, biblical commentator, judge, worked in the Russian Empire, Prussia and Romania). In his commentary he distinguishes between “Rosh” and “Rishon”. Rishon = first – is the word for the number, and Rosh indicates the head / lead in importance and prominence; and we find three months that are more prominent than the others, which are Nisan, Sivan, and Tishri, which are the time of spring, wheat harvest and fruits ingathering, and along with them… the festivals (Pesach, Shavuot High holidays and Sukkot), and in what is written that it is the Rosh of all new months… because it was when they came out of Egypt… and furthermore… up until now, months have been numbered from Tishrei, and from now on will be numbered from Nissan.” Actually, everything – everything that we are, rests on the founding event of “Yetzi’at Mitzrayim”, usually translated as “the exodus from Egypt” but literally, meaning “Egypt’s Exodus”… So, shouldn’t we have called it “the exodus from Egypt” or “the exodus of Israel”?… There is an idea here that it is not only us going “in our young and elders, sons and daughters, sheep and cattle” (Exodus 10: 9), but actually the whole world was affected by this moment; and we are reminded of that we do not operate in a vacuum, and that our role, while it can be personal, national, and spiritual, is also inseparable from the entire world.אחרון לשבוע הזה, המלבי”ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, 1809-1879, רב, פרשן מקרא, פוסק, פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה). בפירוש שלו הוא מבדיל בין “ראש ובין ראשון. ראשון הוא מלת המספר, וראש מציין את הקודם במעלה ובחשיבות, ונמצאו שלושה חדשים החשובים מיתר החדשים, שהם ניסן וסיון ותשרי, שהם זמן האביב והקציר והאסיף, ונגדם… המועדים, ובמה שנכתב שהוא ראש חדשים למדנו שהוא ראש בחשיבות לשני חדשים החשובים, שהם אחריו במדרגה כי בו יצאו ממצרים…. ומוסיף שהוא ראשון לחדשי השנה לענין המספר, שעד עתה מנו מתשרי, ומעתה ימנו מניסן”. בעצם, הכל, כל מי ומה שאנחנו, נשען על המאורע המכונן של יציאת ממצרים. אבל עוד רגע… מה בעצם משמעות הביטוי הזה, “יציאת מצרים”? לא היינו צריכים לקרוא לה “היציאה ממצרים” או “יציאת ישראל”?… יש כאן רעיון שלא רק אנחנו “בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ” (שמות י:ט), אלא בעצם שכל העולם הושפע מהרגע הזה, ועל כך תזכורת לנו, שאנחנו לא פועלים בואקום, ושהתפקיד שלנו, בשעה שהוא יכול להיות אישי ולאומי ורוחני, הוא גם בלתי מנותק מהעולם כולו.  
And on a personal note… This month for me (not the one in Nissan, but this very month of January – Tevet-Shvat…) I am celebrating 10 years in this blog which is a reflection of my love story with the Jewish texts as well as the people and the country… Many people stood and stand by me every week in this study, commentators spread over hundreds and thousands of years and places, friends who were and are still here, my family and my dear beloved children (and now also my precious beyond words granddaughter!). In honor of my “celebrations of the decade”, I’d like to share with you one of the key figures in my journey, whose first yahrzeit is this week – Rabbanit Dr Naomi Cohen. I think if we pay close attention to her title, we can stop right here: Rabbanit. And Dr. True, there are some today 😊 but for a woman born in 1930 (in New York, made aliya to Israel alone when she was 19), it was much less common, if it existed at all. Rabbanit Naomi was the wife of Haifa’s legendary chief rabbi for 36 years, Rabbi She’ar-Yeshuv Cohen of blessed memory, and one of the key pioneers of “orthodox feminism” in Israel. I had the privilege of studying Torah, Midrash and Gemara with her, sitting with her in her study, full of her holy books (and not without “votes for women” banners!), entering a world rooted in tradition and Halacha, while at the same time, innovative and progressive. One of my favorite things she said: “I have no principles! Instead of principles, I have ideals. If I had remained faithful to principles that do not take into account the given reality and human weaknesses, I could not have gotten this far. But while I do not have principles, I do have ideals. Ideals are the basis of the values that make up the framework for a meaningful life. But contrary to the principle, they leave room for adjustment to reality as it is. I call ideals – the same aspirations one lives by, kind of like a North Star. No reasonable person tries to travel in an imaginary spaceship towards the North Star, but the star – the ideal – guides the path, and by its light we try to live”… May her memory be blessed.ובנימה אישית… החודש הזה לי (לא ההוא בניסן, אלא ממש החודש הזה ממש של ינואר – טבת-שבט…) אני חוגגת 10 שנים לבלוג הזה שהוא השתקפות של סיפור האהבה שלי עם הטקסטים היהודים וגם העם והארץ… אנשים רבים עמדו ועומדים לצידי בכל שבוע בלימוד הזה, מפרשים המפוזרים על פני מאות ואלפי שנים ומקומות, חברים שהיו ועודם, משפחתי וילדי היקרים והאהובים (ועכשיו גם נכדתי היקרה מפז!).  לכבוד “חגיגות העשור” שלי, אני רוצה לשתף אתכם באחת מדמויות המפתח במסע שלי, שיום פטירתה הראשון חל השבוע – הרבנית דר נעמי כהן. אני חושבת שאם נשים לב לתואר שלה, אפשר כבר לעצור כאן: רבנית. וד”ר. נכון, יש כאלה כיום 😊 אבל לאשה שנולדה ב-1930 (בניו-יורק, עלתה לארץ לבדה בגיל 19), זה היה הרבה פחות נפוץ, אם בכלל קיים. הרבנית נעמי היתה אשתו של מי שהיה הרב הראשי האגדתי של חיפה במשך 36 שנים, הרב שאר-ישוב כהן זצ”ל ומחלוצות ה”פמיניזם האורתודוכסי” בארץ. זכיתי ללמוד איתה תורה, מדרש וגמרא, לשבת איתה בחדר העבודה שלה, עמוס ספרי הקודש שלה (ולא בלי דגלים למען הצבעת נשים בבחירות!) ולהכנס לעולם נטוע במסורת והלכה, וגם חדשני ומתקדם בו זמנית. אחד הדברים האהובים עלי שאמרה: “אין לי פרינציפים! במקום פרינציפים, יש לי אידיאלים. אילו נשארתי נאמנה לעקרונות שאינם מתחשבים במציאות הנתונה ובחולשות אנוש, לא יכולתי להגיע עד הלום. אבל בעוד שפרינציפים אין לי, אידיאלים יש. אידיאלים הם הבסיס לערכים שמהווים את המסגרת לחיים משמעותיים. אבל בניגוד לפרינציפ, הם משאירים מרחב להתאמה למציאות כפי שהיא. אני קוראת לאידיאלים – אותן השאיפות שלאורן חיים, הם מעין כוכב צפון. אין בר דעת מנסה לנסוע בספינת חלל דמיונית לעבר כוכב הצפון, אבל הכוכב – האידיאל, מכוון את הדרך לאורו משתדלים לחיות”… יהי זכרה ברוך.

שבת שלום וחודש שבט מבורך – Shabbat Shalom and a blessed month of Sh’vat

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Torah portion of Va’era: “I do not know Hashem, and will not send the Israelites either”…

פרשת וארא: “לא ידעתי את ה’, וגם את ישראל לא אשלח”…

This is it, it’s time!! After many generations in exile, slavery, suffering, hard work, torture and bondage, Gd is going to take the Children of Israel out of Egypt, but… wait… actually, why take them out of Egypt? True, slavery is terrible, but it’s possible to free them from slavery and let them stay in Egypt. Considering that Gd Almighty is on their side, it’s possible, for example, to throw Pharaoh off his throne and put in his place a new, wise, generous, loving and caring king… for example, Moses, the adopted “son” of Pharaoh!… why drag a group of hundreds thousands of people in the desert, men, women and children, through danger, hunger and thirst, when they already live in a good and rich, progressive and prosperous country?זהו. הגיע הזמן!! אחרי דורות רבים בגלות, בעבדות, סבל, עבודה קשה, עינוי ושעבוד, הקב”ה עומד להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל… אבל רגע, בעצם, למה להוציא אותם ממצרים? נכון, העבדות קשה, אבל אפשר לשחרר אותם מהשעבוד ושישארו במצרים. בהתחשב בזה שאלוהים הכל יכול לצידם, אפשר, למשל, להעיף את פרעה מעל כסאו ולשים במקומו מלך חדש, חכם, נדיב, אוהב ואכפתי… למשל, את משה, “בנו” המאומץ של פרעה!… למה לגרור קבוצה של מאות אלפי אנשים במדבר, גברים, נשים וטף, בסכנות, רעב וצמא, כשהם כבר חיים ממילא בארץ טובה ועשירה, מתפתחת ומתקדמת?  
Maybe that was exactly what was on Joseph’s mind, and this is what the verse refers to: “And Joseph was in Egypt” (Exodus 1:5), that is, Joseph was deeply immersed so that he became part of the Egyptian culture, and thought that it was possible to realize the vision of Tikun Olam, making the world better, by improving the strongest nation In the world of the time, and from there, to bring light to everyone.יתכן שזו בדיוק היתה אפשרות שעלתה על דעתו של יוסף, ולכך מתיחסת הפסוק: “ויוסף היה במצרים” (שמות א,ה), כלומר, יוסף נהיה חלק מהתרבות המצרית וחשב שאפשר לממש את חזון תיקון העולם של עם ישראל על ידי תיקון האומה החזקה ביותר בעולם בזמנו, ומשם, להביא אור לכולם.      
Indeed, we have tried Joseph’s way over and over again throughout the generations, but our history, like the sequence of events in Egypt, the transition from the golden era in the land of Goshen to slavery, and the need for redemption, at the 90th minute, when the nation was already on the verge of physical and spiritual loss, shows us that this way, despite the great temptation in it, is not for us. There are positive things in Egypt, and many gifts in this country, as there are within all the nations of the world, that can let us enrich us in many ways, but we must get out of there and build our lives independently. This is reflected when the Israelites were told to take the gold from Egypt, and from that gold to build a mishkan, tabernacle for Shechinah, in the Land from which we came, where the light will shine all around.אכן, את דרכו של יוסף ניסינו שוב ושוב במהלך הדורות, אך ההסטוריה שלנו, כמו רצף האירועים במצרים, המעבר מתור הזהב בארץ גושן לשעבוד, והצורך בהצלה, בדקה התשעים, כשהעם היה כבר על סף אובדן פיזי ורוחני, מראה לנו שדרך זו, למרות הפיתוי הגדול שבה, אינה נכונה לנו. יש דברים חיוביים במצרים, ומתנות רבות בארץ זו, כמו בין כל אומות העולם, לתת לנו להעשיר את חיינו במובנים רבים, אבל עלינו לצאת משם ולבנות את חיינו בצורה עצמאית. כך על דרך המשל, נאמר לבני ישראל לקחת את הזהב ממצרים, ומאותו הזהב לבנות משכן לשכינה, בארץ ממנה באנו, בו האור יראה מסביב.
This principle is true in the personal sphere: at some point it’s time to leave the parents’ house and build an independent life, with the gifts given to us from it, whether it is in an emotional and spiritual way or a physical and practical way, as well as in the national sphere.העקרון הזה נכון בתחום האישי: מתישהו מגיע הזמן לצאת מבית ההורים ולבנות חיים עצמאים, עם המתנות שניתנו לנו בו, בין אם זה באופן רגשי ורוחני או גם באופן פיזי ומעשי, וגם בתחום הלאומי.  
In the words of Rav Uri Sherki: “Every morning we Jews place an Egyptian jewel on our head. How so? In ancient Egypt it was customary to place a jewel called “totafot” on the head, which was shaped as an ancient snake. This is because the Egyptians were subject to the feeling that man is a snake, meaning – a mind enslaved to nature. The Torah comes, takes this round snake and turns it into straight lines, that is, the Torah makes morality sovereign over nature… This idea can also be seen in our last departure from exile… we brought with us many values – some good and some bad. Today, in the State of Israel, there is culture war regarding these values, such as: democracy, equal rights, the status of women, etc., when we try to sort out the good from the bad.”בלשונו של הרב אורי שרקי: בכל בוקר אנחנו היהודים מניחים תכשיט מצרי על ראשנו. איך זה? במצרים הקדומה היה נהוג להניח תכשיט בשם “טוטפות” על הראש, תכשיט בדמות נחש קדמון. זאת משום שהמצרים היו נתונים להרגשה שהאדם הוא נחש, כלומר – שכל המשועבד לטבע. באה התורה, לוקחת את הנחש העגול הזה והופכת אותו לקווים ישרים, כלומר, התורה הופכת את המוסר לריבון על הטבע… את הרעיון הזה ניתן לראות גם ביציאה האחרונה שלנו מן הגלות…הבאנו עימנו ערכים רבים – מהם טובים, מהם רעים. כיום מתנהלת במדינת ישראל מלחמת תרבות של ממש בנוגע לערכים הללו, כמו למשל: דמוקרטיה, שיוויון זכויות, מעמד האשה וכדומה, כאשר אנו מנסים לברור את הטוב מתוך הרע”.  
Again, we seem to have brought gold with us from Egypt. Are we all good? What will we do with this gold? What will we leave and develop for our benefit? Are there any parts we should give up? How will we build our own lives here?שוב, נראה שהבאנו איתנו זהב ממצרים. האם הכל טוב לנו? מה נעשה עם הזהב הזה? מה נשאיר ונפתח לטובתנו? האם יש חלקים עליהם כדאי לוותר? איך נבנה את חיינו שלנו כאן?  
Another question about this Torah portion, which we usually take for granted, is Gd’s instruction to Moses: “Come speak to Pharaoh king of Egypt to let the Israelites be sent from his land.” But… why actually go to Pharaoh? We have with us the most powerful force in the universe, which can do everything. Everything!! for us. Easily subduing the Egyptians is no problem! With such support, we can organize a rebellion successfully! Why then go to Pharaoh? What, shall we ask him for “permission”? talk to him and explain to him about… what exactly? About our ancestors, our path, our Gd…?? He is an idolater, wicked and awful, and we, the King of Kings are with us!!שאלה נוספת על פרשה זו, שאנחנו בד”כ לוקחים כמובן מאליו היא, הוראותו של הקב”ה למשה: בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ (שמות ו:יא). למה בעצם ללכת אל פרעה? יש איתנו את הכוח הכי חזק ביקום, שיכול לעשות הכל הכל בשבילנו. הוא בקלות יכול להכניע את המצרים! הוא יכול לעזור לנו לארגן מרד בהצלחה! למה ללכת לפרעה? מה, נבקש ממנו “רשות”? נדבר איתו ונסביר לו על… על מה בדיוק? על אבותינו, דרכנו, אלוהינו…?? הלוא הוא עובד אלילים, רשע ומרושע, ואנחנו, מלך מלכי המלכים איתנו!!  
But it turns out that Gd chooses to talk to Pharaoh, and Pharaoh, for his part, neither kills nor expels Moses and Aaron, the two old men, who seem a bit delusional, who come to him into the palace with some confused talk about how he is going to lose his slaves for some invisible god. Pharaoh tells them in response: “I did not know Gd, and neither will I send Israel” (Exodus 5, 31), is there a hint here that if he knew Gd, perhaps he would agree to send the Israelites? A dialogue ensues between them, and a long process, including the strengthening of Pharaoh’s heart and his ability to choose freely, each time he loses his power, which leads to the revelation of Gd in the world. Just like the journey ahead, we want to reach our goal, but the journey itself is just as important, theirs and ours.  אבל מסתבר שהקב”ה בוחר דוקא כן לדבר עם פרעה, ופרעה מצידו, לא הורג וגם לא מגרש את משה ואהרון, שני הזקנים, הקצת הזויים שבאים אליו לארמון עם איזה דיבור מבולבל על איך הוא הולך לאבד את העבדים שלו עבור איזה אל בלתי נראה. פרעה אומר להם בתגובה: “לא ידעתי את ה’, וגם את ישראל לא אשלח” (שמות ה’,לא), האם יש כאן רמז, שאם ידע את ה’, אולי כן יסכים לשלוח את בני ישראל? מתוך כך מתחיל דיאלוג ביניהם ותהליך ארוך, כולל חיזוק לב פרעה ובחירתו החופשית בכל פעם שהוא מאבד מכוחו, שמוביל להתגלות ה’ בעולם. כמו גם המסע שלפניהם, להגעה למטרה יש חשיבות, אך המסע עצמו חשוב לא פחות, שלהם וגם שלנו.  

Shabbat Shalom * שבת שלום

The pictures from http://www.aish.com

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Shabbat in Egypt? – the Torah portion (& the opening of the Book) of Exodus

שבת במצרים??

Once upon a time, when we were young (I mean, the kids), there was no internet with movies, and we didn’t have an antenna to catch exciting channels, just a small television “box”, with a big “belly” and a gaping mouth in the front for video tapes. One of the movies we saw again. And again And yet again, there was “Prince of Egypt”, the animated film by DreamWorks, released in 1999, in the preparation of which quite a few different consultants and experts participated, including in areas of midrash and psychology. The film deals brilliantly with the double identity of Moses: an “Egyptian man”, as will be described by the daughters of Jethro (Exodus 2:19), who was sent to save God’s people from the hand of Pharaoh, the man he thought, at least until a moment ago, to be his father (Exodus 3:10).כשהיינו צעירים (אני מתכוונת, הילדים), לא היה אינטרנט עם סרטים, ולא היתה לנו אנטנה, רק “קופסת” טלויזיה קטנה, עם בטן גדולה ופה בקדימה לקלטות וידאו. אחד הסרטים שראינו שוב. ושוב. ושוב, היה נסיך מצרים, סרט האנימציה של חברת דרים-וורקס שיצא בשנת 1999, ושבהכנתו השתתפו לא מעט יועצים ומומחים שונים כולל במדרש ופסיכולוגיה. הסרט מתמודד בצורה מבריקה עם הזהות הכפולה של משה: “איש מצרי”, כפי שיתואר ע”י בנותיו של יתרו (שמות ב,י”ט), שנשלח להציל את עמו של האלוהים מיד פרעה, האיש אותו חשב, לפחות עד לפני רגע, לאביו (שמות ג,10).  
How did Moshe know that he was a Hebrew at all? The film chooses to give Miriam, the older sister, responsible for his birth and saving him as a baby, the job of telling him, as the one who “brings” him back to life even now. At first she tries to tell him and he resists, then she goes on to hum him a tune that was his childhood lullaby, a tune that penetrates deep into what’s been hidden within him, and inspires him to make the journey back to himself, by himself, so that it will be his.איך נודע למשה שהוא בכלל עברי? הסרט בוחר לתת למרים, האחות הגדולה האחראית ללידתו והצלתו כתינוק, את תפקיד המספרת, כמי ש”מחזירה” אותו לחיים גם כעת. התחילה היא מנסה לספר לו והוא מתנגד, ואז היא עוברת לזמזם לו מנגינה שהיתה שיר הערש של ילדותו, מנגינה שחודרת עמוק אל הנסתר בהוויתו אפילו ממנו, ומעוררת אותו לעשות את המסע בחזרה לעצמו, בעצמו, כדי שיהיה שלו.  
The sages saw an echo of Moshe’s difficult internal deliberation in the verse:  “In those days, and Moses grew and he went out to his brethren, and he saw their sufferings; and there he saw an Egyptian man beating up a Hebrew man of his brothers” (Exodus 2:11). Who are his “brothers” at the beginning of the verse? The Ramban says, the Hebrew, while the Ibn-Ezra says, of course, the Egyptians. It’s possible that both are right, and in fact, what Moshe went to find out exactly here is, who are his brothers? The Egyptians who suffer in their role as task masters under the rule of Pharaoh, or the Israelites who suffer from slavery? Only at the end of the verse does he confirm to us, “A Hebrew, of his brothers”, and decides to identify with this beaten man and with the enslaved nation in general.חז”ל ראו הד להתלבטות הפנימית הקשה של משה בפסוק: וַיְהִ֣י בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו (שמות ב:יא). מי הם “אחיו” בתחילת הפסוק? הרמבן אומר, אלו היהודים, ואילו האבן-עזרא אומר, כמובן, אלו המצרים. יתכן ששניהם צודקים, ובעצם, מה שהלך משה לברר בדיוק כאן הוא, מי הם אחיו? המצרים הסובלים בתפקידם כנוגשים תחת שלטונו של פרעה, או בני ישראל הסובלים מעבודת הפרך? רק בסוף הפסוק הוא מאשר לנו, “עברי, מאחיו”, ומחליט להזדהות עם העברי המוכה הזה ועם האומה המשועבדת בכלל.  
The midrash tells us another story about the words “and saw their suffering”: What is the suffering that Moses saw? That they have no rest, at all, never -ever. He understood that this is the real suffering: not only the very hard physical work, but that their whole being is given over to someone else. He went and said to Pharaoh: ‘One who has a slave, if this slave does not rest at least one day a week, then he is dead! And these are your slaves! if you don’t give them one day a week rest, they might die’! Pharaoh said to Moses: ‘Go and do to them as you say’. (What did he do?) Moshe went and instituted the Sabbath day for them to rest (Shmot Rabba 1:28).המדרש מספר לנו סיפור נוסף על המילים “וירא בסבלותם”: מהו הסבל שמשה ראה? זה שאין להם מנוחה, בכלל, אף פעם, תמיד. הוא הבין שזהו הסבל האמיתי: לא רק העבודה הפיזית הקשה מאד, אלא זה שכל הוויתם נתונה למישהו אחר. הוא הלך ואמר לפרעה: ‘מי שיש לו עבד, אם העבד הזה לא נח לפחות יום אחד בשבוע, הרי הוא מת! ואלו הם עבדיך, אם לא תתן להם יום אחד בשבוע, הם עלולים למות’! אמר פרעה למשה: לך ועשה להן כמו שתאמר. (מה עשה?) הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח (שמות רבה א, כח).  
And in the Midrash (Beresheet Rabati) the story is further expanded: The midrash asks, where do we learn that the Sabbath preceded the Exodus by twenty years? It is said here, “And Moses grew up and went out to his brothers and saw their suffering” (ibid). What did Moses see? He saw that they don’t have Shabbat and they need some space for their souls. What did he do? He went to Pharaoh and said to him: ‘I see that all the great and enormous things you are doing are going to be undone.’ The king was alarmed and said to him: How is that? Moshe answered him: Because the slaves work all the time, continuously, without breaks, without rest. And not only that, but the young and the old do the same work and without a moment to breathe (and there is another midrash that says that slavery was not only that the tasks did not match the age and pace of the workers, but also that men were given “women’s jobs”, and women – “men’s jobs”. And what is this exactly “women’s work” and “men’s work”? That women can – for example and by way of generalization – do several things at once, while the men prefer to concentrate on one thing; or that the women prefer to work in a company and the men independently, while Pharaoh confused their natural skills and sent each one to do that which does not suit him, which was an increased form of torture), and from all this, they may die, and then you, Pharaoh, will not have any slaves at all! Pharaoh replied to Moses: I have already appointed you to be responsible for all this. Go and do what you think is right.ובמדרש בראשית רבתי פרשת בראשית הסיפור מורחב עוד: שואל המדרש, מאיפה אנחנו לומדים שהשבת קדמה ליציאת מצרים בכעשרים שנה? שנאמר כאן, “ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”(שמות ב, יא). מה ראה משה? ? ראה שאין להם שבת ויש להם צורך בקצת נופש לנפש. מה עשה? הלך לפרעה ואמר לו: ‘אני רואה שכל הדברים הגדולים והעצומים שאתה עושה, עתידים להיבטל’. נבהל המלך ואמר לו: איך זה? ענה לו משה: לפי שהעבדים עובדים כל הזמן, כל הזמן, בלי הפסקות, בלי מנוחה. ולא רק זה, אלא שהצעיר והמבוגר עושים אותה עבודה ובלי רגע לנשימה (ויש מדרש אחר שאומר שעבודת הפרך לא היתה רק שהמטלות לא התאימו לגילאי וקצב העובדים, אלא גם שהגברים קבלו “עבודות של נשים”, והנשים, “עבודות של גברים”. ומה זה בדיוק עבודת של נשים ועבודות של גברים? שנשים יכולות – למשל ועל דרך ההכללה, לעשות כמה וכמה דברים בבת אחת, ואילו הגברים מעדיפים להתרכז בדבר אחד. או שהנשים מעדיפות לעבוד בחברה והגברים באופן עצמאי, ואילו פרעה בלבל את הכישורים הטבעיים שלהם ושלח כל אחד לעשות מה שלא מתאים לו, שגם זה היה סוג של עינוי), ומכל זה הם עלולים למות, ואז לא יהיו לך, פרעה, עבדים כלל! ענה לו פרעה למשה: אני כבר מיניתי אותך להיות אחראי על כל זה. לך ותעשה מה שנראה לך לנכון.  
Moses went to the Israelites. He sat and calculated time from the six days of Genesis, from the Creation of the world, when Sabbath day should be, because the slaves could not keep an orderly calendar and therefore lost count completely (something that would later be echoed in the first mitzvah for the Israelites as a People, to create a calendar and take responsibility for time). Then he went to the task-masters and told them: ‘The king commanded that they work for six days and rest on the seventh day’, and since this was the decision of “the” king, so it was.הלך משה לבני ישראל. ישב וחישב מששת ימי בראשית, מזמן בריאת העולם, מתי צריך להיות יום שבת, כי הרי העבדים לא יכלו לשמור על לוח שנה מסודר ולכן איבדו את הספירה לגמרי (דבר שיהדהד אחכ במצווה הראשונה לבני ישראל כעם, ליצור לוח שנה ולקחת אחריות לזמן). ואז הלך לנוגשים ואמר להם: ‘המלך ציווה שהם יעבדו במשך ששה ימים וינוחו ביום השביעי’, ומכיון שזו היתה החלטת “ה”מלך, כך היה.  
And we even have evidence that the Sabbath was already given in Egypt, because in the Torah portion of Vayishlach, we find a verse that says, “behold, Hashem gave you (already) the Shabbat” (Exodus 29:19), the sages noticing the verb “give” in the past tense, and not “gives” In the present, because it already happened while they were in Egypt.ויש לנו אפילו עדות לכך שכבר במצרים ניתנה השבת, כי בפרשת “וישלח” נמצא פסוק שאומר “רְא֗וּ כִּֽי־ה’ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒” (שמות כט יט), וחז”ל שמו לב לפועל “נתן” בזמן עבר, ולא “נותן” בהווה, כי זה כבר קרה בזמן שהיו במצרים.  
The Bnei Yissachar (Rabbi Zvi Elimelech Shapira of Dinov, 18th century, one of the students of the ‘Seer’ from Lublin) says, according to these Midrashim, that this is the reason why we say in the prayer on Shabbat, “Moshe will be happy with the gift of his share”, because Moses asked Pharaoh to give them one day to rest and through this, arranged for them to return and keep and remember the Sabbath, and when they left Egypt and received the Sabbath “officially”, Moshe rejoiced greatly.הבני יששכר (רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, מאה 18, מתלמידי ה’חוזה’ מלובלין) אומר לפי המדרשים האלה, שזו הסיבה שאומרים בתפילה ביום שבת, “ישמח משה במתנת חלקו”, מפני שמשה בקש מפרעה שיתן להם יום אחד למנוחה ודרך זה, סדר להם לחזור ולשמור ולזכור את יום השבת, וכשיצאו ממצרים וקבלו את השבת “רשמית”, שמח משה שמחה גדולה.  
And we can also mention here that in the Kiddush of Sabbath day, we say that the Sabbath is “a reminder of the exodus from Egypt”, perhaps to remind us, the Sabbath we already received in Egypt thanks to a caring leader who convinced another, less caring leader, that, in fact, it was worthwhile for the latter to do so. And a reminder, not to give up and do and fix, in the small and possible things. And perhaps also to shed a light and let us know that already in the dark and terrible slavery, we received a hint for better days, and that the redemption came “little by little”, like sunrise.ואפשר להזכיר כאן גם, שבקידוש של יום השבת, אנחנו אומרים שהשבת היא “זכר ליציאת מצרים”, אולי כדי להזכיר לנו, את השבת שקבלנו כבר במצרים בזכות מנהיג אכפתי ששכנע מנהיג אחר, פחות אכפתי, שבעצם, זה כדאי לו. ותזכורת, לא לוותר ולעשות ולתקן, בדברים הקטנים והאפשריים. ואולי גם כדי להאיר לנו, כשכבר בתוך העבדות החשוכה והנוראה קבלנו רמז לעתיד הטוב שיבוא, ושהגאולה באה “קמעה קמעה”, כמו הזריחה.  

Shabbat Shalom – שבת שלום

From the movie, “Prince of Egypt”

Posted in Uncategorized | 1 Comment

The Torah portion of Vayechi – on the seem-line…

פרשת ויחי – על קו התפר

Why does the book of Genesis end here? Why is there a division into books at all? Why don’t we have a “Torah”, one book from the beginning till “before the eyes of all Israel” at the end of Dueteronomy ? One of the things that the book of Genesis deals with, and which at its end comes to rest, and maybe even to some kind of solution, is the relationships of siblings in the family. Already in the Midrash it is written: “You find, all the brothers hate each other. Cain hates Abel, Ishmael hates Isaac, Esau hates Jacob, and even tribes hate Joseph” (Tanhuma on Parashat Shemot, 27:81). We see that this hatred is so severe that it even leads to murder in the case of Cain and Abel, and a desire, a thought, and plan for this, in the case of Jacob and Esau, Joseph and his brothers.מדוע מסתיים ספר בראשית דוקא כאן? למה בכלל יש חלוקה לספרים? למה שלא תהיה לנו “תורה”, מבראשית ועד “לעיני כל ישראל”? אחד הדברים שספר בראשית עוסק בהם, ושמגיע עם סופו לרגיעה ואולי אפילו לפתרון כלשהו, הוא קשרי האחים במשפחה. כבר במדרש כתוב: “אתה מוצא, כל האחים שונאים זה לזה. קין שונא להבל, ישמעאל שונא ליצחק, עשו שונא ליעקב, ואפילו שבטים שונאים ליוסף” (תנחומא על פרשת שמות, כז:פא). אנחנו רואים שהשנאה הזו כל כך קשה שהיא מובילה אפילו לרצח במקרה של קין והבל, ורצון, מחשבה, תכנית לשם כך במקרה של יעקב ועשו, יוסף ואחיו.   
“And Esau said in his heart, the days of my father’s mourning will draw near, and I will kill Jacob my brother: (Genesis 27:41). Esau wants to kill Jacob and calls him “my brother”… is this a contradiction or perhaps, he wants to kill him precisely because he is his brother? It turns out that they are fighting over the “birthright”. What is the firstborn’s “birthright”? When the first child is born, he is not a “firstborn”; he is A Boy (or A Girl). He is everything; his/ her parents’ all is aimed at the one child. And then, something terrible happens: the firstborn turns from being the center of the world a “brother of”… to “another”, to the one responsible for”… There is no doubt that, naturally, this raises objections. How can we solve it? Among all the challenges of Jacob’s family, this is definitely a major one.“וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: (בראשית כז מא). עשו רוצה להרוג את יעקב וקורא לו אחי… האם יש כאן קונפליקט, או שמא, דוקא מפני שהוא אחיו, הוא רוצה להרוג אותו? מסתבר שהם רבים על ה”בכורה”. מה זה “בכור”? כשהילד הראשון נולד, הוא לא “בכור”, הוא בן (או בת). הוא הכל, ובד”כ, כל ישותם ועתידם של הוריו מכוונים אליו ורק אליו, ואז קורה משהו נורא: הבכור הופך ממרכז העולם ל”אח של”… ל”אח-ר”, ל”אח-ראי על”…. אין ספק שבאופן טבעי, זה מעורר התנגדות. איך נוכל לפתור את זה? בין כל האתגרים של משפחת יעקב, זהו בהחלט אחד מרכזי. 
Therefore, perhaps it is no wonder that the family is preoccupied with the issue of childbirth, and that Jacob has not one firstborn, but actually four firstborns: Reuben – the firstborn of his father Jacob, and his mother Leah, Dan – the firstborn of Bilha, Rachel’s maidservant, Gad – the firstborn of Zilpa, Leah’s maidservant, and Yosef – Rachel’s eldest son. With Yosef, we meet another firstborn: a firstborn who cares for and loves his brother, his biggest competitor, who can – perhaps – take his place, Benjamin, but who, as we saw last week, calls all ten of his sons by names that remind him of his older brother who is gone, perhaps in order to plant within everyone’s heart the knowledge that he’s still here.לכן אולי לא פלא שהמשפחה עסוקה בנושא הילודה, ושליעקב יש, לא בכור אחד, אלא בעצם ארבעה בכורים: ראובן – הבכור מאביו יעקב, ומאמו לאה, דן – הבכור של בלהה, שפחת רחל, גד – הבכור של זלפה, שפחת לאה, ויוסף – הבכור של רחל. עם יוסף, אנחנו פוגשים בכור אחר: בכור שדואג ואוהב את אח שלו, המתחרה הכי גדול שלו, שיכול – אולי – לקחת את מקומו, בנימין, וזה, כמו שראינו בשבוע שעבר, קורא לכל עשרת בניו בשמות שמזכירים לו את אחיו הגדול שאיננו, אולי כדי לטעת בלב כולם את הידיעה שהוא עדיין כאן.   
And perhaps, this is also, at least one of the explanations, for the connection to the beginning of The Book of Exodus, which we’ll start next week. There we will meet another family, a family in which, according to the midrash, the older sister demands that the parents to get back together and have more children; a family in which the older brother, who according to the sages was the leader of the people until now when they were in Egypt, is over joyed when he hears that his younger brother is returning to lead the People in his stead.ואולי, זהו גם אחד ההסברים לפחות לחיבור לתחילת ספר שמות, אותו נתחיל בשבוע הבא. שם נפגוש משפחה אחרת, משפחה שבה, ע”פ המדרש, האחות הגדולה מבקשת מההורים שיחזרו לחיות ביחד ולהביא עוד ילדים, משפחה שבה האח הבכור, שלפי חז”ל היה מנהיג העם עד כה, כשהיו במצרים, שמח כשהוא שומע שאחיו הקטן חוזר להנהיג את העם במקומו.   
It’s the first time that a first-born happily gives something up for his younger brother, offering a repair to the “first born challenges” we’ve seen thus far. Indeed, Aaron and his sons get to be a kind of substitute for the firstborn – in the priesthood, and to bless the whole people, with love. As Rav Uri Sherki says, only on such a heart filled with joy, we can place the priestly garments, and the Urim & Tumin, the priestly, magical breastplate.זו הפעם הראשונה שבה אח בכור מוותר בשמחה לאחיו הצעיר, ומציע תיקון לאתגרי הבכורות שראינו עד כה. ואכן, אהרון ובניו זוכים להיות מעין תחליף לבכורות – בכהונה ולברך את כל העם, באהבה. כפי שאומר הרב אורי שרקי, רק על לב כזה ששמח, יש מקום לחושן, ורק על לב כזה יכולים לשכון האורים והתומים. 
It took time for the Children of Israel to organize and build the foundations of this puzzle. It was not simple or immediate, and there was no lack of pain as we heard Jacob last week when he said, “few and hard have been the years of my life” (Genesis 47:9). This is true for our days too. I often feel like we’re working on a big puzzle, while the picture on the box is at best unclear, and mostly absent. This may be true personally as well as nationally. Yet, the Torah repeatedly reminds us that just because things don’t work one way, it doesn’t mean they don’t work at all; that we can try again. And again. And that there is hope, especially if we do it with love .לקח זמן לבני ישראל לארגן ולבנות את יסודות הפאזל הזה. זה לא היה פשוט או מיידי, ולא חסרו כאבים בדרך כפי ששמענו את יעקב בשבוע שעבר כשאמר, “מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י”… (בראשית מז:ט). וזה נכון גם עבורנו. לעיתים קרובות אני מרגישה שאנחנו עובדים על פאזל גדול, בשעה שהתמונה על הקופסא מטושטשת במקרה הטוב ובחלקים רבים חסרה. ועדיין, התורה מזכירה לנו שוב ושוב, שרק בגלל שמשהו לא עובד בדרך אחת, זה לא אומר שהוא לא עובד בכלל. שאנחנו יכולים לנסות שוב. ושוב. וש”לא אבדה תקוותנו”, במיוחד אם נלמד לעשות את זה באהבה. 

שבת שלום – Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Torah portion of Vayigash, and Benjamin’s Silence

פרשת ויגש – בנימין השותק

The Torah portion of Vayigash is one of the (54…) most moving sections in the Torah. It is the only portion that begins in the middle of a conversation: the previous section ended with Yosef’s demand to leave Benjamin, his younger brother, with whom Yosef’s “stolen” cup (which was intentionally placed in his bag) was found. Despite Yehuda’s suggestion that everyone stay in Egypt, Yosef is ready to let everyone return, and leave only Benjamin with him. We’ve been holding our breath since last week to see what will happen and lo and behold, even though Yosef does his best to recreate what happened to him 22 years earlier, and allows the brothers to get rid of “him” again (in the form of Benjamin), this time the brothers refuse. Yehuda rises and stands before what seems to him (perhaps) to be the all-powerful ruler of Egypt, and says that he will not give up their little brother, as they once did, even offering himself as a slave to Joseph.פרשת “ויגש” היא אחת ה(54…) פרשות הכי מרגשות בתורה. היא הפרשה היחידה שתחילתה באמצע שיחה: הפרשה הקודמת הסתיימה בדרישת יוסף להשאיר אצלו את בנימין, אחיו הצעיר, שאצלו נמצא הגביע ה”גנוב” של יוסף (שהושם בשקו בכוונה). למרות הצעתו של יהודה שכולם ישארו במצרים, יוסף מוכן לתת לכולם לחזור ולהשאיר אצלו רק את בנימין. עצרנו את הנשימה משבוע שעבר לראות מה יקרה והנה, למרות שיוסף עושה כמיטב יכולתו לשחזר את מה שקרה לו לפני 22 שנה, ומאפשר לאחים להפטר “ממנו” שוב (בדמותו של בנימין), הפעם האחים לא מסכימים. יהודה קם ועומד לפני מי שנדמה לו (אולי-) כשליט המצרי הכל יכול, ואומר שלא יוותר על אחיהם הקטן, כפי שפעם עשו, ואפילו מציע את עצמו כעבד ליוסף.   
This is the moment when Yosef can no longer hold back, bursting into tears and confessing that “I am Yosef, is my father still alive?” Yosef explains that although in some respects, they are to blame for the situation, they were actually tools in the hands of Gd and that because of his “sale”, everything turned out for the best, and now he is able to provide for his entire family during the famine in and around Egypt. For the first time in the Torah, there is reconciliation between brothers, and so they return to the Land of Israel to bring Jacob to Egypt as well, where they will live “for now.” At the same time, Joseph manages the Egyptian economy: the hungry Egyptians give Joseph their money, their property, their lands, and finally themselves as slaves, in exchange for food.זה הרגע שבו יוסף לא מצליח להתאפק עוד, פורץ בבכי ומתוודא ש”אני יוסף, העוד אבי חי?” יוסף מסביר שלמרות מבחינות מסוימות, הם אשמים במצב, הרי שבעצם הם היו כלי בידי הקב”ה ושבגלל “מכירתו”, הכל קרה לטובה, וכעת הוא מסוגל לכלכל את כל משפחתו במהלך הרעב במצרים וסביבותיה. לראשונה בתורה, יש פיוס בין אחים, וכך הם חוזרים לארץ ישראל להביא גם את יעקב למצרים, שם יחיו “בנתיים”. יוסף במקביל מנהל את הכלכלה המצרית: המצרים הרעבים נותנים ליוסף את כספם, רכושם, אדמותיהם ולבסוף גם את עצמם כעבדים, בתמורה לאוכל.  
Against the background of the colorful and dominant characters of Joseph on the one hand, and Judah on the other, another very central figure appears to us, Benjamin, “the child”, “the lad”, who, according to the Torah, is already the father of ten children himself: “And the sons of Benjamin, Bela and Becher and Ashbel , Gera and Naaman, brother and head; Mupim and Hupim, and Erd” (Genesis 46:21), and each of his children, according to the Midrash, was named for his grief due to the loss of his brother, Yosef.על רקע דמותם הססגונית והדומיננטית של יוסף מצד אחד, ויהודה מצד שני, מופיעה לנו דמות נוספת מרכזית מאד, בנימין, “הילד”, “הנער”, שהוא, לפי הכתוב בתורה, כבר בעצמו אב לעשרה ילדים: “וּבְנֵי בִנְיָמִן, בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל, גֵּרָא וְנַעֲמָן, אֵחִי וָרֹאשׁ; מֻפִּים וְחֻפִּים, וָאָרְדְּ” (בראשית מו, כא), וכל אחד מילדיו, כך לפי המדרש, נקרא על צערו עקב אובדן אחיו, יוסף.  
According to the calculation, Yosef is now 39 years old, and Benjamin, 35-36-37 years old, has his own family, responsibility and presence, and still, Benjamin – is silent. Among the stones of the breastplate, Benjamin is represented by the stone of the “Yishpeh”, and the Sages said (in the Midrash Rabbah, Genesis 9:5) that “Yishpeh” means that “yesh-peh (literally, there is a mouth)… and he doesn’t speak”, that is, he can certainly speak but chooses silence. What is the meaning of his silence?לפי החישוב, יוסף עכשיו בן 39 שנה, ובנימין, בן 35-36-37, בעל משפחה משלו, אחריות ונוכחות, ועדיין, בנימין – שותק. בין אבני החושן, בנימין מיוצג על ידי אבן ה”יָשְׁפֶה”, וחז”ל אמרו (במדרש רבה, בראשית עא:ה) שיָשְׁפֶה פירושו ש”יש-פה…. ואינו מגיד”, כלומר, הוא יכול בהחלט לדבר אך בוחר לשתוק. מה פשר שתיקתו?  
When Yehuda speaks to Joseph, he explains to him that “his soul is tied to his soul” (Genesis 44:30), the assumption is that it is Jacob’s soul that is tied to Benjamin, and that without Benjamin, the father will die. We tend to think that just as Jacob “preferred” Yosef because of his love for Rachel, so he also “prefers” Benjamin, but we must remember that this is the Torah and not a romantic novella with hot gossip… so what’s going on?כשיהודה מדבר אל יוסף, הוא מסביר לו ש”נפשו קשורה בנפשו” (בראשית מד:ל), ההנחה היא שמדובר על נפשו של יעקב הקשורה בבנימין, ושבלי בנימין, האב ימות. אנחנו נוטים לחשוב שכמו שיעקב “העדיף” את יוסף בגלל אהבתו לרחל, כך הוא גם “מעדיף” את בנימין, אבל עלינו לזכור שזו התורה ולא נובלה רומנטית עם רכילות חמה… אז מה כן?
Until now, each of the forefathers had only one son who continued his path in faith in Gd and walking this way of life. Is this what will happen this time as well? Is the “leader” Joseph? Maybe Reuben? Maybe Judah? Maybe Shimon and Levi? Or Naphtali? It turns out to us that this is the first time that all the sons of Jacob will continue the journey together and become “The Children of Israel”. How will they organize? Each one has a special gift he adds to the whole. Benjamin is the only one of Jacob’s sons who was born in the Land of Israel, and is repeatedly described as “young”. Benjamin determines the future. He is likened to the Jew of tomorrow. When it is said that “his soul is tied to his soul”, and we are hinted that Benjamin is the one who determines whether Jacob – Israel will live, then it is about whether and how continuity will be.עד כה, לכל אחד מהאבות היה רק בן אחד שהמשיך את דרכו באמונה בקב”ה והליכה בדרך החיים הזו. האם זה מה שיקרה גם הפעם? האם “ה”מנהיג הוא יוסף? אולי ראובן? אולי יהודה? אולי שמעון ולוי? או נפתלי?? מסתבר לנו שזו הפעם הראשונה שכל בני יעקב ימשיכו את הדרך ביחד ויהפכו ל”בני ישראל”. איך יתארגנו? לכל אחד מתנה מיוחדת בפני עצמה שהוא מוסיף לכלל. בנימין הוא היחיד מבין בניו של יעקב שנולד בארץ והוא המתואר שוב ושוב כ”צעיר”. בנימין קובע את העתיד. הוא נמשל ליהודי של המחר. כשנאמר ש”נפשו קשורה בנפשו”, ונרמז לנו בכך שבנימין הוא זה שקובע אם יעקב – ישראל יחיה, הרי שמדובר באם ואיך תהיה המשכיות.
The most obvious example is during the days of King Solomon’s son, Rehoboam, King of Judah, Benjamin was part of the Kingdom of Judah and not the Kingdom of Israel (even though the sons of Joseph, Ephraim and Manasseh were the most powerful tribes in the northern kingdom). It is possible that this is how we can explain that Judah and the Jews remained in the historical consciousness, at least the visible one.הדוגמא הבולטת לכך היא בימי בנו של שלמה המלך, רחבעם מלך יהודה, בנימין היה חלק ממלכת יהודה ולא ממלכת ישראל (למרות שבני יוסף, אפרים ומנשה היו השבטים החזקים בממלכה הצפונית יותר). יתכן שכך נוכל להסביר את זה שיהודה והיהודים, נשארו בתודעה ההסטורית, לפחות זו הגלויה.  
That is, the debate of Yehuda and Yosef here “about Benjamin”, is to a large extent a discussion about how the face of the nation will be, or in our language, what is happening with the youth? And the future, where is it going? Israeli history will determine its direction according to the direction chosen by Benjamin, and Benjamin is silent. Why doesn’t he tell us his opinion, what he thinks, who’s right and with whom he agrees most? Maybe he could have said, enough fighting, I’ll stay with Yosef, that’s fine, or maybe the other way around…. But then, Benjamin would almost certainly become the reason for another split. Rather, it is his silence that brings the brothers together even more than words, and reflects to them, and maybe to us, that sometimes, silence is preferable, and that we are all needed for the continuity of our family.כלומר, הויכוח של יהודה ויוסף כאן “על בנימין”, הוא במידה רבה דיון על איך יהיו פני האומה, או בלשוננו, מה קורה עם הנוער? והעתיד, לאן? ההסטוריה הישראלית תקבע את הכוון שלה לפי הכוון שיִבָּחֵר על ידי בנימין, ובנימין – שותק. למה הוא לא אומר לנו מה דעתו, מה הוא חושב, מי צודק ועם מי הוא מסכים יותר? אולי יכל להגיד, די לריב, אני כבר אשאר עם יוסף, זה בסדר, או אולי להיפך…. אבל אז, קרוב לודאי שבנימין היה נהיה סיבה לפיצול נוסף. דוקא השתיקה שלו – מחברת את האחים עוד יותר ממילים, ומשקפת להם, ואולי גם לנו, שלפעמים, שתיקה עדיפה, ושכולנו הכרחיים להמשכיות המשפחה.  

שבת שלום – Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Hanukkah & “The Girls Holiday”

In the middle of Hanukkah, when we seem to have gotten used to the holiday routine, Rosh Chodesh Tevet arrives, and then, in certain Jewish communities of the Mediterranean basin, a holiday that has gained momentum in recent years, Chag Habanot (Girls’ Day), Eid al-Banat in Arabic and pat-de-fillet in French, is celebrated. The holiday, as its name suggests, celebrates the strength and wisdom of women, in the context of the Hanukkah story and in general. The Gemara, in tractate Shabbat of the Babylonian Talmud (23:a), in a discussion about the lighting of the candles, says: “a woman certainly may light (Hanukkah candles), as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Women are obligated in lighting the Hanukkah light, as they also were included in that miracle”.באמצע חנוכה, כשכבר כאילו התרגלנו לשגרת החג, מגיע ראש חודש טבת, ואז נחגג בקהילות יהודיות מסוימות של אגן הים התיכון, חג שתופס תאוצה בשנים האחרונות, חג הבנות, עיד אל-בנאת בערבית וגם פט-דה-פילה בצרפתית. החג, כפי שמציע שמו, חוגג את גוברתן וחוכמתן של הנשים, בהקשר לסיפור חנוכה ובכלל.     הגמרא, במסכת שבת שבתלמוד הבבלי (כג:א), בתוך דיון על הדלקת הנרות, אומרת: “אִשָּׁה וַדַּאי מַדְלִיקָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס”.  
That is, even though the lighting of the candles happens at a certain time and even though we have a rule (which requires more in-depth study, but we will mention it here briefly), that women are exempt from time-bound-positive commandments, that is, they are not required to perform (most) of the mitzvot that have to be done at a specific time (for example, they are not required to perform the mitzvah of tefillin which is considered to be related to a specific time, as opposed to the mitzvah of tzedakka, which is a positive mitzvah that’s not connected to a specific time), they are indeed required by the mitzvah of lighting a Hanukkah candle.כלומר, למרות שהדלקת הנרות קורת בזמן מסוים ולמרות שיש לנו כלל (שצריך לימוד יותר לעומק, אבל נזכיר אותו כאן), שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כלומר, לא חייבות ב(רוב) המצוות ששייכות לזמן ספיצי (למשל, לא חייבות במצוות תפילין שנחשבת קשורה בזמן ספציפי, לעומת מצוות צדקה, על דרך הדוגמא, שהיא מצוות עשה שלא שיכת בזמן), הרי הן כן חייבות במצות הדלקת נר של חנוכה.  
The Tosfot (medievalist commentators)  comments and says that it is clear that the miracle was by the women: at Purim, by Esther, at Hanukkah by Judith, and at Passover, as it is said (in tractate Megillah) that “in the merit of righteous women of that generation, the Israelites were redeemed”. The word that bothers him in the earlier gemara is “also” (also they were included in the same miracle). What does the word “also” mean? After all, it is as if they are secondary and this cannot be. Therefore, in this opinion, the meaning is that the “also” is that “also they were in danger of being destroyed and killed, and also on Passover, even though they women, they were enslaved to the pharaoh in Egypt and also in Hanukkah, the decree was very much on them. That is, the “also” is not in the surprise that they were in a miracle, but that the danger was equally spread, and that our enemies did not spare them at all.התוספות מעיר ואומר שברור שעיקר הנס היה על ידי הנשים: בפורים, ע”י אסתר, בחנוכה על ידי יהודית, ובפסח, כפי שנאמר (במסכת מגילה) שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו בני ישראל. המילה שמטרידה אותו בגמרא הקודמת היא “אף” (אף הן נגאלו באותו הנס). מה פירוש המילה “אף”? הרי זה כאילו הן טפלות (משניות) וזה לא יכול להיות. לכן לדעתו, הכוונה היא, שה”אף” הוא ש”אף הן היו בסכנת השמד וההרג, וכן בפסח, למרות שהן נשים, הן היו  משועבדות לפרעה במצרים וכן בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן. כלומר, ה”אף” הוא לא בהפתעה שהן היו בנס אלא שהסכנה היתה עליהן באותה מידה, ושאויבנו לא חסו עליהן בכלל.  
We know Esther’s heroism and when Passover comes, we can deal then with the women during the period of slavery and the Exodus. And what about Hanukkah?את גבורתה של אסתר אנחנו מכירים ולקראת פסח נוכל לעסוק בנשים בתקופת השעבוד ויציאת מצרים. ומה על חנוכה?
According to one tradition, the origin of the holiday is Judith’s bravery and wisdom. Her story is told in the Book Judith, one of the apocrypha, books of the Bible. The story tells of Holofernes, the minister of the Assyrian army of Nebuchadnezzar, who went on to conquer the Land of Israel. He laid siege to the city of Betulia (or Bethel), where Judith, a rich and beautiful widow, lived. The residents of the city looked for a way to overcome Holofernes and prevent him from reaching Jerusalem, but they did not succeed. Judith found a solution. She conquered the minister of the army with her beauty, doused him with milk (or wine), beheaded him and saved all of Judah. According to this approach, Judith saved Israel in an event that preceded the Hasmonean rebellion, but was also related to the Greek occupation, and it took place on the night of Rosh Chodesh Tevet.לפי מסורת אחת, מקור החג בגבורתה וחוכמתה של יהודית. סיפורה מסופר בספר יהודית, מהספרים החיצוניים לתנ”כ. הסיפור מספר על הולופרנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצאר, שיצא למסע לארץ ישראל על מנת לכבוש אותה. הוא הטיל מצור על העיר בתוליה (או בית-אל), שבה גרה יהודית, אלמנה עשירה ויפה. תושבי העיר חיפשו דרך לגבור על הולפורנס ולמנוע ממנו להגיע לירושלים, אך לא הצליחו. יהודית מצאה פתרון. היא כבשה את שר הצבא ביופייה, השקתה אותו בחלב (או ביין), ערפה את ראשו והצילה את יהודה כולה. על פי גישה זו יהודית הושיעה את ישראל באירוע שאמנם קדם למרד החשמונאי, אך היה קשור גם הוא לכיבוש היווני, והוא התחולל בליל ראש חודש טבת.  
Another tradition that connects women’s heroism with Hanukkah tells about the act of ‘Hannah daughter of Mattiyahu the high priest’ or according to another version ‘the daughter of Yohanan the high priest’. This story tells that the Greek kingdom decreed that every Hebrew woman would be first given to the ruler on her wedding night. When it was time for the Hasmonean daughter to marry, she refused to accept the evil decree, tore her clothes and demanded that her brothers not stand idly by. At first the brothers wanted to get up and kill her because how dare she go out (naked) in front of all the people, isn’t this a great disgrace? She said that what was about to happen to her was a much greater disgrace, and thus managed to convince them to take a bold action that would save her and all Jewish women from the hegemon’s hands. On her wedding night, the sister came to the king accompanied by her brother. They sneaked into the king’s room and killed him. Thus began the Maccabean war.מסורת אחרת הקושרת גבורת נשים עם חג החנוכה מספרת על מעשה ‘חנה בת מתתיהו הכהן הגדול’ או לפי גרסה אחרת ‘בתו של יוחנן כהן גדול’. הסיפור הזה מספר שמלכות יוון קבעה שכל אישה עברייה תיבעל על ידי ההגמון בליל חתונתה. כשהגיע זמנה של הבת החשמונאית להינשא, היא סירבה לקבל את רוע הגזירה. קרעה את בגדיה ודרשה מאחיה שלא יעמדו מנגד. בתחילה רצו האחים לקום עליה להרוג אותה כי איך העיזה לצאת (ערומה) לפני כל העם, האין זו בושה גדולה מאין כמוה? היא אמרה שמה שעומד לקרות לה הוא בושה גדולה בהרבה, וכך הצליחה לשכנע אותם לצאת לפעולה נועזת שתציל אותה ואת כלל הנשים היהודיות מידי ההגמון. בליל חתונתה הגיעה האחות אל המלך בליווי אחיה. הם התגנבו לחדרו של המלך והרגו אותו. כך החלה מלחמת המכבים ביוונים.   
Another opinion is that on this day we commemorate what is told in the book of Ezra, about the day when the people of Zion pledged to marry only women from the daughters of Israel. According to yet another hypothesis, the origin of the holiday is told in the Book of Esther, accordingly, this was the day when Esther was brought before King Ahasuerus and reigned under Vashti. Regarding these two events, it is mentioned that they happened in the tenth month (the month of Tevet), but we have no orderly tradition, written or oral, that the events are related to any holiday.דעה אחרת היא שמציינים ביום זה את המסופר בספר עזרא, על היום שבו התחייבו שבי ציון לשאת נשים רק מבנות ישראל. לפי השערה נוספת, מקור החג במסופר במגילת אסתר, לפיה זה היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. לגבי שני האירועים האלו מוזכר שקרו בחודש העשירי (חודש טבת), אבל אין לנו מסורת מסודרת, בכתב או בעל-פה שהאירועים קשורים לחג כלשהו.  
On the other hand, we have evidence regarding a special “Girls Rosh Chodesh” ceremony that took place in Tunisia in 1755, and it is possible that it was started there by a rabbi who arrived there from Poland (Eliyahu Shapira)… It is said that the rabbi gave an passionate sermon about the right of righteous women who stood up for Israel. In his words he brought up the memory of Deborah and Yael, the dignity of Esther, the holiness of Serah Bat Asher, Jacob’s granddaughter, Boruria, the wife of Rabbi Meir, and the heroic deed of Judith and created a ceremony to celebrate the day, which continued (including adding a joint Bat Mitzvah celebration for Aliance school girls in Tunis in 1925) to this very day, and includes gifts and delicacies especially for women.לעומת זאת, יש לנו עדויות לגבי טקס “ראש חודש הבנות” מיוחד שהתקיים בתוניס בשנת 1755, ויתכן ששם התחיל ע”י רב מפולניה (אליהו שפירא) שהגיעה למקום… מסופר שהרב נשא דרשה נלהבת על זכותן של הנשים הצדקניות שעמדו לישראל. בדבריו העלה את זכרן של דבורה ויעל, את כבודה של אסתר, את קדושתה של סרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו, את ברוריה אשת רבי מאיר ואת מעשה הגבורה של יהודית ויצר טקס לחגוג את היום, שהמשיך (כולל הוספת חגיגת בת מצוה שיתופית לבנות בית הספר של “כל ישראל חברים” בתוניס בשנת 1925) עד עצם היום הזה, וכולל מתנות ומטעמים במיוחד לנשים.  
Today, Mother and Family Day in Israel is celebrated on the 30th of Sh’vat, the yahrzeit of Henrietta Sold, and in the world, on the 2nd Sunday in May. But once upon a time, Mother’s Day in Israel was celebrated on Hanukkah. At the time, it was said that Abba Chushi, then Haifa’s mayor and the initiator of the idea, set the day because it was his mother’s birthday… One way or another, each of us has a dear and heroic woman in our lives. Hanukkah can may be a great opportunity to celebrate them.כיום יום האם והמשפחה בארץ נחגג בל’ בשבט, תאריך מותה של הנרייטה סולד, ובעולם, ביום הראשון השני בחדש מאי. אך פעם, היה יום האם בארץ נחגג בחנוכה. בזמנו נאמר שאבא חושי, ראש העיר של חיפה ויוזם הרעיון, קבע את היום כי היה זה יום ההולדת של אמו… כך או אחרת, לכל אחד מאיתנו יש אישה יקרה וגיבורה בחיינו. חג החנוכה יכולה להיות הזדמנות נפלאה לחגוג אותן.    

חנוכה שמח ושבת שלוםHanukkah Same’ach & Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Gifts for Hanukkah – מתנות לחנוכה

במקומות בהם חנוכה “מתחרה” בחג המולד, אחת הדרכים “למכור” את חנוכה, על אורותיו השקטים והצנועים, והסביבון הקצת משעמם, אם להודות על האמת, מול רשימת המתנות הנוצצות שאפשר לבקש מסנטה, והשירים המרגשים וההרמוניים, זה להציע 8 לילות של מתנות, במקום רק אחד, המסתכמים כמו שאומר אדם סנדלר בשירו המפורסם, בשמונה לילות משוגעים.In places where Hanukkah “competes” with Christmas, one of the ways to “sell” Hanukkah, on its quiet and modest lights, and, if to be honest, the somewhat boring dreidle,  compared to the long list of shiny gifts you can ask Santa, and the moving and harmonious melodies, is to offer 8 nights of gifts, instead of just one, which amount to, as Adam Sandler says in his famous song, eight crazy nights.
אז לפני שהחג העטוף בשמן ואור יורד עלינו, אפשר לשאול, האם יש בסיס יהודי, אולי אפילו חינוכי או הלכתי, לנתינת מתנות בחנוכה, או סתם נסיון להתגבר על מלכות יוון שמנסה, שוב, בדרכה המודרנית, להשכיחנו מתורתנו?   בפרקי אבות (א:ב) נאמר: “עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים”.  So before the holiday wrapped in oil and light descends upon us, we can ask, is there a Jewish basis, perhaps even educational or halachic, for giving gifts on Hanukkah, or just an attempt to overcome the Greek kingdom that tries, once again, in its modern form, to make us forget our Torah? In the Sayings of the Fathers (1:2) it is said: “On three things the world stands, on Torah and on (Temple) Worship and on Acts of Loving Kindness.”  
בתקופת החשמונאים, לימוד תורה נאסר וגם ה”עבודה”, כלומר, עבודת ה’ בבית המקדש, נאסרה. אם אכן העולם עומד על שלושה דברים, ושניים מהם לא קוימו, זאת אומרת שבתקופה ההיא, העולם עמד רק על רגל אחת – גמילות חסדים. רגל אחת, זה לא הרבה, אבל זה בכל זאת משהו, ועליה, העולם עבר את תקופת החושך. את הרוח הזו, שאפשר לעבור חושך, ולמעשים שלנו יש משמעות, אנו מנסים להעביר עד ימינו.  During the Hasmonean period, Torah study was forbidden and “work”, that is, the worship of Gd in the Temple, was also forbidden. If indeed the world stands on three things, and two of them were not allowed, that means that at that time, the world stood on only one leg – Acts of Loving Kindness. One foot it’s not much, but it’s still something, and on it, the world has passed the dark ages. This spirit, that it is possible to go through darkness, and that our actions have meaning, we try to pass on to this day.
גמילות חסדים אפשר ללמוד כשרואים מישהו נותן לנו, אבל אפשר גם ללמוד מזה, שאנחנו אמורים לקבל… איך נלמד לתת? עוד מנהג חנוכה הוא לתת לילדים “געלט”, מעות חנוכה, כדי שיוכלו לחלק לאחרים וע”י כך, ילמדו, לא רק לקבל, אלא גם לתת.  Acts of Loving Kindness can be learned by seeing someone give to us, but we can also learn from it, that we are supposed to receive… How do we learn to give? Another Hanukkah custom is to give children a “gelt”, Hanukkah coins, so that they can give it to others and thus learn not only to receive, but also to give.
משל מפורסם מספר על שני האגמים בארץ ישראל: ים כנרת וים המלח. לים המלח יש נהר שנכנס אבל לא יוצא. לים כנרת, יש מים נכנסים ויוצאים. ים המלח נקרא גם ים המוות, ואילו מי ים כנרת – מתוקים. כמובן שיש עוד הבדלים ביניהם, אבל דרך אחת להבין את המשל, היא שמישהו רק לוקח, או אפילו רק נותן, יש מחנק, והמים יוצאים “מלוחים”. כדי להנות מהשפע האלוהי סביבנו, ולהיות ב”זרימה”, אנחנו צריכים ללמוד גם לתת וגם לקחת.

שיהיה חנוכה שמח ומלא אור.  
A famous parable tells about the two lakes in the Land of Israel: the Sea of Galilee and the Dead Sea. The Dead Sea has a river that goes in but does not go out. The Sea of Galilee has incoming and outgoing water. The Dead Sea is also called the Sea of Death, while the waters of the Sea of Galilee are sweet. Of course, there are other differences between them, but one way to understand the parable is that someone who just takes, or even just gives, gets suffocated, and the water comes out “salty”. To enjoy the divine abundance around us, and to be in the “Flow”, we need to learn to both give and take.

Have a happy and light-filled Hanukkah.
Posted in Uncategorized | 1 Comment

Joseph, a guest for Hanukkah (Vayeshev)

The Torah portion of Veyeshev, which includes the story of Joseph (the multi-color coat, his first dreams and his “sale”) up until his events at Potiphar’s house, along with the story of Judah and Tamar, tells about the events that will lead to the descent of Jacob and his sons into Egypt, and (almost) opens with a rather strange verse: “This, then, is the line of Jacob: At seventeen years of age, Joseph tended the flocks with his brothers (literally – “shepherd his brothers with the flock”), as a helper to the sons of his father’s wives Bilhah and Zilpah. And Joseph brought bad reports of them to their father” (Genesis 37:2)פרשת וַיֵּשֶׁב הכוללת את סיפור מכירת יוסף (כותנת הפסים וחלומותיו הראשונים) עד קורותיו בבית פוטיפר, יחד עם מעשה יהודה ותמר, מספרת על האירועים שיביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ו(כמעט) נפתחת בפסוק די מוזר: אֵ֣לֶּה תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם (בראשית לז:ב)
On the one hand, there is no surprise here: Yosef is a shepherd, as it is said of his mother, who “came with the flock” (29:9), but for some reason Yosef “shepherds his brothers – with the flock”, and then describes to us his special relationship with “the sons of Bilha and the sons of Zilpa”. The “Kli Yakar” (Rabbi Shlomo Ephraim of Luntschitz, 1550-1619) and others, say that the brothers, Leah’s sons, were “disdainful of the sons of the handmaids”, and not only did they call Bilha and Zilpa concubines and handmaids, but they also called their sons slaves, “and Yosef alone would connect with the sons of Bilha and Zilpa because he said they too were his father’s real wives.”מצד אחד, אין כאן הפתעה: יוסף הוא רועה, כמו שנאמר על אמו, ש”באה עם הצאן” (כט:ט), אך משום מה יוסף “רועה את אחיו – בצאן”, ואז מתאר לנו את הקשר המיוחד שלו עם “בני בלהה ובני זלפה”. ה”כלי יקר” (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 1550-1619) ואחרים אומרים שהאחים, בני לאה, היו “מזלזלים בבני השפחות”, ולא רק שקראו לבלהה וזלפה פילגשים ושפחות, אלא שמתוך כך, גם קראו לבניהם עבדים, “ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש”.
That is, Joseph sees himself as a king and a future leader and dreams of the day when everyone will bow down to him, and on the other hand, and perhaps precisely as a complementary aspect to this, he sees the value and importance of each of Jacob’s sons. Indeed, until now, each father had only one successor son, but Joseph, and he will further examine the matter in depth, realizes that for the first time, they must all continue together, and together become “The Children of Yisrael”, i.e. the sons od Jacob. With this quality, we can learn about his greatness and his ability to learn from anyone, even from the so-called “lesser” sons of the “sh’fachot”, maid-servants (the word in Hebrew for maid-servants – sh’fachot, can be broken down to two words, she-pachot, ‘literally, that are less’). There is an inversion here: sometimes, a person who is in a lesser rank is the one who is attracted to what’s obvious and wisdom or greatness that can be seen, while one who is on a higher level is free to learn even from the things that are not on the surface.כלומר, יוסף רואה את עצמו כמלך וכמנהיג עתידי וחולם על היום בו כולם ישתחוו לו, ומצד שני, ואולי דוקא כתכונה משלימה לכך, הוא רואה את ערכם וחשיבותם של כל אחד מבניו של יעקב. עד כה, אכן, היה לכל אב רק בן ממשיך אחד, אבל יוסף, והוא עוד יבדוק את הענין לעומק, מבין שלראשונה, על כולם להמשיך ביחד, ולהפוך ביחד ל”בני ישראל”. בתכונה זו אפשר ללמוד על גדולתו ויכולתו ללמוד מכל אדם, גם מבני השפחות הכביכול “פחותים” – (שפחות = ש-פחות). נמצא כאן היפוך: לעיתים, אדם שנמצא במדרגה פחותה הוא זה שנמשך לחכמה גלויה, אבל אדם שנמצא במדרגה גבוהה, פנוי ללמוד גם מהדברים שאינם על פני השטח.
Light and shadows? darkness and illumination? Let’s jump ahead in the story for a moment in order to see the complexity of Joseph’s character elsewhere, perhaps a little unexpected. Throughout the journey in the desert, every so often, Moshe comes across things he doesn’t know: what to do about the daughters of Zeloph’chad and the Land division, what is the judgment of the person who chops wood on Shabbat, is it possible to celebrate a second Passover, and more. In first sight, it seems that these are simply issues that – well, what can we do, Moshe wasn’t in these lessons or maybe we’ll make up excuses like, ‘it’s impossible for one person to know everything about everything’, but if we look deeper, we find that there is a common thread to the cases in which Moshe had difficulty finding a solution: they are all, in one way or another, related to Joseph.אור וצללים? חושך ואור? נקפוץ קדימה בסיפור לרגע כדי לראות את מורכבות דמותו של יוסף בעוד מקום, אולי קצת לא צפוי. לאורך המסע במדבר, לא פעם משה נתקל בדברים שאינו יודע: מה לעשות בענין בנות צלופחד והנחלות, מה דינו של האדם שמקושש עצים בשבת, האם אפשר לחגוג פסח שני, ועוד. על פניו, נראה שאלו פשוט סוגיות ש-נו, מה לעשות, בשיעורים האלה משה לא היה או נמציא תירוצים כמו, ‘אי אפשר שבן אדם אחד ידע הכל על הכל’, אבל אם נבדוק לעומק, נמצא שיש משותף למקרים בהם משה התקשה ולא מצא פתרון: כולם, איכשהו, קשורים ליוסף.
Our sages explained that Moses is an example of a spiritual person, that comes “from on high, down”, from the world of spirituality to us, to the physical, which is expressed in the descent from Mount Sinai. The direction of Joseph, if we consider his preoccupations with his beauty, the temptation with Potiphar’s wife, and more, is “from bottom – up” , from the physical to the spiritual, which is expressed in his story by the fact that he needs to be raised from the pit, not once, but twice (37:28, 41:14).חז”ל הסבירו שמשה הוא דוגמא לאיש רוח, וכמו בא “מלמעלה למטה”, מעולם הרוחניות אלינו, לגשמיות, מה שמתבטא בירידה מהר סיני. הכיוון של יוסף, על עיסוקיו ביופיו, הפיתוי עם אשת פוטיפר, ועוד, הוא “מלמטה למעלה”, מהגשמי לרוחני, מה שמתבטא בסיפורו בכך שצריך להעלות אותו מן הבור, לא פעם, אלא פעמיים (לז:כח, מא:יד).
Indeed, at the end of the “Vayeshev”, Yosef finds himself in jail, where he meets two ministers, dismissed by Pharaoh, who tell him their dreams. Yosef offers a solution to the dream which is fulfilled: the baker is hanged and the butler is released from prison. Yosef then asks the latter to mention his case before Pharaoh when he leaves prison, but “the butler did not remember Joseph and forgot him” (M:23). The Zohar says that the word “and forgot him” is unnecessary, because it has already been said that he did not remember him, and what does it mean to not remember someone and forget him?ואכן, בסוף פרשת “וישב”, מוצא יוסף את עצמו בבית האסורים, שם הוא פוגש שני שרים שהודחו על ידי פרעה, המספרים לו את חלומותיהם. יוסף פתרון מציע פתרון לחלום שאכן קורה: שר האופים נתלה ושר המשקים יוצא מהכלא. יוסף מבקש משר המשקים שיזכיר את עניינו לפני פרעה כשייצא מהכלא, אולם “לֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ” (מ:כג). הזוהר אומר שהמלה “וישכחהו” מיותרת, כי כבר נאמר שהוא לא זכר אותו, ומה המשמעות של לא לזכור מישהו וגם לשכוח אותו?
But the “Sfat Emet” (a collection of Hasidic sermons on the Torah compiled by Rabbi Yehuda Aryeh Leib Alter, the Rebbe of Gur 1847-1905) connects for us two “forgetfulnesses”: Joseph who was forgotten here, and the Greeks at Hanukkah who wanted to make us “forget Your Torah” and forget our Way. What do we do about forgetfulness? The Torah tells us (about various mitzvot) “and you saw… and you remembered”… Hence, remembrance is aided by sight, and in the dark it is difficult to see and therefore, difficult to remember. He draws our attention to the fact that darkness and forgetfulness are the same letters (chashecha & shichecha). Thus, the days of Hanukkah, the candles and the light, give us remembrance .אך השפת אמת (קובץ דרשות חסידיות על התורה שחיבר רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו”ר מגור 1847-1905) מחבר לנו בין שתי שיכחות: יוסף שנשכח כאן, והיוונים בחנוכה שרצו “להשכיחם תורתך” ולהשכיחנו מדרכנו. מה עושים כנגד שכחה? התורה אומרת לנו (על מצוות שונות) “וראיתם… וזכרתם”… מכאן שזכרון נעזר בראיה, ושבחושך קשה לראות ולכן קשה לזכור. הוא מפנה את תשומת לבנו שחשכה ושכחה הן אותן אותיות. אם כך ימי חנוכה, הנרות והאור, נותנים זכרון.
And so, the story of Yosef in theweekly Torah readings, always takes place in the heart of winter, close to Hanukkah. Our sages pointed out that in gematria the name of Yosef is the same as the word “Zion”. Yosef is the one who tells about himself as being stolen from the “Land of the Hebrews” (Genesis 40:15), and insists on being buried in the Land (50:24), in a place known to us to this day. It is no coincidence that precisely when we celebrate our national existence, Yosef is the one who joins in lighting candles with us. Shabbat Shalom and Happy Hanukkah.וכך, הסיפור של יוסף בפרשות השבוע תמיד מופיע בלב החורף, סמוך לחג החנוכה. חז”ל הצביעו על כך שבגימטריה שמו של יוסף זהה למלה “ציון”. יוסף הוא זה שמספר על עצמו שהוא גונב מ”ארץ העברים” (בראשית מ,טו), ומתעקש להקבר בארץ (בראשית נ,כד), במקום שמוכר לנו עד היום. לא מקרי שדוקא כשאנחנו חוגגים את קיומנו הלאומי, יוסף הוא זה שמצטרף להדליק איתנו נרות. שבת שלום וחנוכה שמח.  
Shabbat Shalom & Hanukkah Sameach –שבת שלום וחנוכה שמח
חולם כמו יוסף – Dreaming like Joseph
Posted in Uncategorized | Leave a comment

And Dina went out (but stayed in)… the Torah portion of VaYishlach – ותצא דינה – על פרשת וישלח

We can easily take out all of chapter 34, and seemingly, nothing will be missing from the story of the Book of Genesis, and yet, the Torah opted not to give up on Dina’s story: “Now Dinah, Leah’s daughter whom she had borne to Jacob, went out to visit the daughters of the land” (34:1). Rashi in the name of the midrash wonders why Dina is described as “Leah’s daughter” and also as one who was “born to Jacob” and explains that “like mother so daughter: Leah “went out” towards Jacob and so Dina likewise was also a “goer-outer” (which in Modern Hebrew can be a synonym to a prostitute, very lose, promiscuous woman). But the Malbim (Rabbi Meir Leybush, 1809-1879, commentator who lived in the Russian Empire, Prussia and Romania) thinks differently, and his commentary helps me navigate this awful story. And so he says:אפשר בקלות להוציא את כל פרק ל”ד וכאילו, דבר לא יגרע מסיפור מספר בראשית, ובכל זאת, בחרה התורה לא לוותר על סיפורה של דינה. וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ” (לד:א). רשי בשם המדרש תוהה מדוע מתוארת דינה גם כבת לאה וגם כמי שנולדה ליעקב, ומסביר “אֶלָּא עַל שֵׁם יְצִיאָתָהּ נִקְרֵאת בַּת לֵאָה, שֶׁאַף הִיא יַצְאָנִית הָיְתָה (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (וְעָלֶיהָ מָשְׁלוּ הַמָּשָׁל כְּאִמָּהּ כְּבִתָּהּ)”. אבל המלבי”ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מכיל וייזר 1809-1879 פרשן המקרא שחי באימפריה הרוסית, פרוסיה ורומניה) דורש אחרת, והפירוש שלו עוזר לי קצת בסיפור הנורא הזה. כך הוא אומר:  
And Dina went out: to announce that Dina is not at fault, so you wont say that she broke the boundaries of modesty, for she was Leah’s daughter, who was modest in her tent, who she had borne to Jacob, whose birth is of Jacob, and she was modest and appropriate, for she did not go out to wonder after the guys, but rather, just “to visit the daughters of the land” and their festivities. He continues to the second verse too: “Shechem son of Hamor the Hivite, chief of the country, saw her, and took her and lay with her and tortured her”, and comments that the text does not say that she entered into improper (sexual) talk, for he saw right for the first time, and he took her, by force and no one can be saved from him for he was the leader of the land and his sin was of three fold: 1. He took her by force and that is total robbery; 2. He slept with her, and by doing so, he defiled her for he was uncircumcised; and 3. And he tortured her, for she did not want this and is was rape / by force and it was torture for her which was a double robbery.ותצא דינה. מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה מתיחסת אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן: ועוד הוא ממשיך גם על הפסוק השני – “וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ”, ומפרש לנו שלא נאמר “שנכנסה עמו (עם שכם בן חמור החיוי, נשאי הארץ) בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, ויקח אתה, ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א. ויקח אתה ביד חזקה וזה גזל גמור. ב. וישכב אתה, ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל, ו- ג. ויענה, כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה.
Shechem’s abuse continues in the demand: “take to me this girl for a wife”. She’s just a child, cries out the text alarmed! And later, when Shechem’s father explains: “My son Shechem has a desire for your daughter. Please give her to him in marriage” (verse 8). In our words we’d say that he “feels like” in a capricious kind of way, something that is here for a moment, then gone, and in Malbim’s words: “that desire is different from love and want, for this kind of desire has no eyes, no taste, and because it has no rhyme or reason, he can find better, prettier ones among his own people. And when he says, give her to him to be his wife, he means, in doing so, you will benefit yourselves”… I’m doing you a favor, says Chamor! This is all good for you! Such a deal!!הכוחנות של שכם ממשיכה גם בתביעה: “קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה”. היא רק ילדה, מזדעק הכתוב! ואחכ, כשאביו של שכם “מסביר”: “חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה” (פסוק ח’). במילים של ימינו נגיד ש”בא לו עליה”, מתחשק לו, דבר שלרגע קיים ולרגע איננו, ובמילותיו של המלבי”ם, “שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עינים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום, כאומר שהוא חשק בלי טעם, כי ימצא יפות וטובות יותר ממנה בבני עמו, תנו נא אתה לו לאשה, ובזה תרויחו אתם”… אני עושה לכם טובה, אומר חמור! כדאי לכם! איזה דיל!!
Once the stage is set this way, Jacob’s stoic and sad reaction is clearer. Why was he “silent” and did yell and cry? “for if Jacob knew that she hasn’t been defiled, he would have sacrificed his life to save her, but since he heard it was too late, and his sons were in the field and he wouldn’t gain anything with speed, he kept silent till they came”… his helplessness hits him and us. Some say that Jacob wanted Dina to be married off to one of the leaders of the Land, strengthening their status, but what happens is that the family of the Hebrews returns to its Land and homeland, and they are a minority in their own home. What can be done in such a situation?ברגע שהבמה מסודרת כך, מתבהרת גם תגובתו העצובה והעצורה של יעקב. למה “החריש” ולא צעק ובכה? “שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם”… חוסר האונים מכה בו ובנו. יש אומרים שליעקב היו תוכניות לחתן את דינה עם אחד מנסיכי הארץ וכך לחזק את מעמד המשפחה, אבל בפועל, משפחת העברים שבה אל ארצה ומולדתה והם מיעוט בביתם שלהם. מה עושים במצב כזה?  
But the brothers, as representatives of the next generation, possibly the less rooted in exile, understand the double disaster differently, calculating their response: “the men were saddened and very angry” (verse 7), and the Malbim explains the dual verbs: sadness is over something bad that happened because of the event itself… for even if he slept with her at her will… it would have been an abomination among the Children of Israel… and they had no anger over Shechem not knowing the customs of Israel, and over that it was said, “they were saddened” (but), the forceful rape itself… for that they wanted revenge, for even the Noahides are not to behave this way”.אבל האחים, כנציגי הדור “הבא”, אולי הפחות גלותי, מבינים אחרת את גודל האסון הכפול ומחשבים את תגובתם: “וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד” (פסוק ז), והמלבי”ם מסביר את כפל הפעלים: “העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו… שאף אם היה שוכב עמה ברצונה… היא נבלה אצל בני ישראל… ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וזה שנאמר ‘ויתעצבו’… (אבל) גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס… על זה חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין בני נח”.  
We assume they were “hotblooded”, but it’s also possible that they recognize their complex status, especially as Dina herself is still at Shechem’s, so they want to act with “cunningness and wisdom” against their sister’s objectification (“for he objectifies the daughter of Jacob” verse 19). They reaction makes us shiver: cheat people into circumcising themselves in order to slaughter them while they are in pain? But their extreme reaction also communicates something that I would guess goes through every woman’s mind: if only there was someone there for me… if only there was a real punishment… if only it was not so easy…
And there’s a voice I’m very much missing in this chapter, the voice of Gd. Gd is not an insurance certificate and we all know plenty of people who waved the flag of faith and sinned and transgressed. And yet, where there’s “no Gd”, terrible things can happen.  
אנו מניחים שהם “חמומים”, אך יתכן גם שהם מכירים במעמדם המורכב, במיוחד כשדינה עצמה עדיין בידי שכם, ורוצים לפעול “במרמה ובחוכמה רבה” כנגד החפצת אחותם (“כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב” – פסוק יט). תגובתם מעבירה בנו צמרמורת: לרמות אנשים ולגרום לאנשים למול את עצמם כדי לשחוט אותם בעוד כואבים? אך תגובתם הקיצונית גם משדרת משהו שאני מעריכה עובר בדעתה של כל אשה: לו רק היה שם מישהו בשבילי… לו היה רק היה עונש משמעותי… לו רק לא היה קל כל כך…
ויש גם קול שחסר לי מאד בפרק, קולו של אלוהים. אלהים הוא לא תעודת ביטוח, וכולנו מכירים אנשים שנופנו בדגל האמונה וחטאו ופשעו. ובכל זאת, במקום ש”אין אלוהים”, קורים דברים איומים.  

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment