Isaac in Me’a She’arim: a different kind of strength

Aside from their romantic get-together, Isaac and Rebecca are only with us for one, not-too-long Torah portion of Toldot. We already met them last week: him in his walking, silent meditation; her, gracefully managing to water the servant’s ten camels, chatting happily, making bold life-changing decisions. They have such different personalities and energies, and yet, it’s the first time in the Torah that the word “love” appears in conjunction with a man and a woman. Until now, there are long lists of begets; Adam and Chava survive tragedies; Noah and his wife care for a zoo of an ark; Abraham and Sarah travel together across the world, but the word love doesn’t appear for any couple, not until Isaac and Rebecca.מלבד המפגש הרומנטי שלהם, יצחק ורבקה נמצאים איתנו רק לפרשה אחת, ולא ארוכה מדי, “תולדות”. כבר פגשנו אותם בשבוע שעבר: אותו בהליכה השקטה, המדיטטיבית, האילמת שלו; אותה, מצליחה בחן להשקות את עשרת הגמלים של עבד אברהם, מפטפטת בשמחה, מקבלת החלטות גורליות, נועזות. יש להם אישיות ואנרגיות כל כך שונות, ובכל זאת, זו הפעם הראשונה בתורה שהמילה “אהבה” מופיעה בהקשר של גבר ואישה. עד עכשיו, יש רשימות ארוכות של מי הוליד את מי. אדם וחוה שורדים טרגדיות, נח ואשתו מטפלים בגן חיות שלם בתיבה; אברהם ושרה מטיילים יחד ברחבי העולם, אבל המילה אהבה לא מופיעה עבור אף זוג, עד יצחק ורבקה.
Some might say that Isaac suffered from PTSD after the binding, and even the midrash tell us he was blinded then by his father’s knife, glimmering in his eyes, possibly causing something very deep to alter in him forever. Following, his father brings his bride… oh, he’s a “wimp”, a mama boy, a yes-man to everybody: his father who takes him, his wife who tricks him; a gullible old man; the weak link between Abraham and Jacob, just a space holder…
But then, right in the middle of their story, we meet a very different Isaac, and that sheds a very different light on everything else.
יש שיגידו שיצחק סבל מפוסט טראומה לאחר העקידה, ואפילו המדרש מספר לנו שהוא סונוור מהסכין של אביו, שהתנוצץ בעיניו, ואולי גרם למשהו עמוק מאוד להשתנות בו לנצח. לאחר מכן, אביו מביא לו את כלתו… הו, הוא “חלשלוש”, ילד אמא, כזה שאומר כן לכולם: אביו שלוקח אותו לעקדה, אשתו שמרמה אותו; זקן פתי; החוליה החלשה בין אברהם ליעקב, רק מחזיק מקום… אבל אז, ממש באמצע הסיפור שלהם, אנחנו פוגשים יצחק שונה מאוד, וזה מאיר אותו באור אחר לגמרי.
“And Isaac sowed in the land and in that year, and he reached one hundred gates (Me’a She’arim), and G-d blessed him” (Genesis 26:12) Gd, by the way, only speaks with Isaac very little, maybe because the meditating Isaac walks with G-d all the time anytime, feeling Gd’s blessing; maybe because Iaac know what to do and G-d doesn’t need to chat with him; and maybe it’s because he has Rebecca who is on top of things for him. But then comes the next verse: “and this mentch grew, and he kept on growing more, until he was exceedingly great” (26:13). Rav Hirsch says “grew” here means he became prosperous. One way or another, the root for “grew, big” repeats 3 times within 9 words! Further, the Torah opts to call him an “ish”, a real mentch, a word sometimes reserved for angels. And it goes on to tell us he acquired great possessions, and that the Philistines were jealous of him. Chances are the Philistines wouldn’t envy a weak old helpless wimp. But they envied Isaac.וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ ה’ (בראשית כו,יב). הקב”ה, אגב, מדבר עם יצחק מעט מאוד, אולי מפני שיצחק המהרהר הולך עם ה’ כל הזמן בכל עת, מרגיש את ברכת ה’; אולי בגלל שיצחק יודע מה עליו לעשות ואלוהים לא צריך לשוחח איתו; ואולי זה בגלל שיש לו רבקה שמנהלת את העניינים בשבילו. אבל אז מגיע הפסוק הבא: “וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖למְאֹֽד” (כו,יג). הרב הירש אומר “גדל” כאן אומר שהוא משגשג. כך או אחרת, השורש של “גדל, גדול” חוזר 3 פעמים תוך 9 מילים! יתר על כן, התורה בוחרת לקרוא לו “איש”, מנטץ’ אמיתי, מילה השמורה לפעמים למלאכים.הטקסט ממשיך ומספר לנו שהוא רכש רכוש גדול, ושהפלשתים קינאו בו. רוב הסיכויים שהפלשתים לא יקנאו בזקן וחסר אונים. אבל הם קינאו ביצחק.  
Let’s go back again: After the binding, Isaac went back to Hebron, where Sarah died and where her tent was left for him and Rebecca. Abraham, however, went to Be’er Sheva and remarried, had more kids and went on with his life. Some say, that Isaac, after the binding and his mother’s death, wanted nothing to do with his father, therefore, we don’t hear them talk again. In fact, though Abraham grew wealthier, since Isaac wanted nothing with him, Isaac didn’t really get of that wealth until Abraham died. That is also why Jacob cooks the lentil porridge, a poor people’s food, and why they are so dependent on Esau’s hunting for their food. This makes our previous point even more powerful. It means that Isaac was not at all rich, but he still felt blessed and the Philistines still envied him, maybe they envied him exactly because of that feeling. Later, earning his neighbors’ respect, they will call him, bruch hashem, the one blessed by G-d.  לאחר העקידה יצחק חזר לחברון, שם מתה שרה ושם נשאר אוהלה, לו ולרבקה. אברהם, לעומת זאת, נסע לבאר שבע והתחתן בשנית, ילד עוד צאצאים והמשיך בחייו. יש אומרים, שיצחק, לאחר העקידה ומות אמו, לא רצה שום קשר עם אביו, ולכן לא שומעים אותם מדברים שוב. למעשה, אף על פי שאברהם התעשר, מכיוון שיצחק לא רצה איתו דבר, יצחק לא הרוויח מהעושר הזה עד שאברהם מת. זו גם הסיבה שיעקב מבשל את נזיד העדשים, מאכל של אנשים עני, ומדוע הם כל כך תלויים בציד של עשיו למזון. זה מחזק את הנקודה הקודמת עוד יותר. זה אומר שיצחק בכלל לא היה עשיר, אבל הוא עדיין הרגיש מבורך והפלשתים עדיין קינאו בו, אולי הם קינאו בו בדיוק בגלל התחושה הזו. מאוחר יותר, יזכה לכבוד משכניו שיקראו לו, ברוך השם.
It’s not easy being Abraham’s son, and Isaac has to create that careful balance between doing his own thing and being his father’s successor. According to our tradition, Abraham smashed his father’s idols. If Isaac did the same, and smashed his father’s god, we wouldn’t be here today. But he could also not be his father. He had to be himself. This comes across in the story of him digging and re-digging his father’s wells – and some would say, learning his father’s Torah, because Torah is likened to water. And he calls the wells names – the names that his father called them.לא קל להיות בנו של אברהם, ויצחק צריך ליצור את האיזון העדין הזה בין להיות מי שהוא לבין היותו היורש של אביו. על פי המסורת שלנו, אברהם ניפץ את אלילי אביו. אם יצחק היה עושה את אותו הדבר, ומנפץ את האל של אביו, לא היינו כאן היום. אבל הוא גם לא יכול להיות אביו. הוא צריך להיות הוא עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בסיפור שהוא חופר מחדש את בארות אביו – ויש שיגידו, לומד את תורת אביו, כי תורה משולה למים. והוא קורא לבארות בשמות – השמות שאביו קרא להם.
The shepherds in the region fight with him over the water and the wells, as Hirsch says: (it’s as if they say): “yes, you dug the well; the hole is yours but the water is ours”. This goes on until Isaac digs his own well. Then, there is no fighting. Isaac goes to Be’er Sheva (yes, where Abraham lived), and that is the one and only time that G-d officially appears to him, and gives him His blessing.הרועים באזור נלחמים איתו על המים והבארות, כמו שאומר הרב הירש: (זה כאילו שהם אומרים): “כן, חפרת את הבאר; הבור הוא שלך אבל המים הם שלנו”. זה נמשך עד שיצחק חופר את הבאר שלו. ואז, אין לחימה. יצחק נוסע לבאר שבע (לאיזור בו מתגורר אברהם), וזו הפעם האחת והיחידה שבה ה’ מתגלה אליו באופן רשמי, ונותן לו את ברכתו.
  The Kabalistic identify Isaac with gvura, strength, but not the showy kind of machoism. He’s the quiet, solid, patient, reliable kind of Jewish bravery, “digging” his heels and doing his thing; no flare, no looking for rewards. When his one and only wife cant have children, he waits. When she wants to give up, he waits. Even his name is in the future tense. Twenty years of waiting don’t phase him. Then, and still, he “will laugh” (Yitzchak).בקבלה, יצחק מזוהה עם גבורה, כוח, אבל לא סוג של מצ’ואיזם ראוותני. אלא הסוג השקט, הסולידי, הסבלני, האמין של האומץ היהודי, הוא “חופר” את עקביו באדמה ומתעקש לעשות את שלו; בלי התלקחות, בלי לחפש תגמולים. כשאשתו האחת והיחידה לא יכולה להביא ילדים לעולם, הוא מחכה. כשהיא רוצה לוותר, הוא מחכה. אפילו שמו הוא בזמן עתיד. עשרים שנה של המתנה  לא מערערות אותו. אז ועדיין, הוא – “יצחק”.  
Shabbat Shalom & Chodesh Tov! שבת שלום וחודש טוב

תמונות (כולל של באר מים מאי-אז) מתל באר-שבע – Pictures from Tel Be’er Sheva, inc a well from way-when…

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Sarah’s Two Lives – The Torah portion of Chayey Sarah – פרשת שני חיי שרה

-Abraham, when I die, bury me in the Land – -Sarah, why talk about such things? Nobody is dying; look, we just started raising Yitzchak… Soon we will find a bride for him, I told you about the message we received from the family, and you will have grandchildren to play with… -Still, Avraham… I know you like to travel, hop to Egypt, visit Hagar and Ishmael when you think I’m not paying attention. But I… I’m afraid I’ve come to… promise me… please… -Shara’leh, is it because of my trip tomorrow early in the morning with Yitzhak to Mount Moriah? We will “bow down and return (22:5)”… -Avraham… do you remember when Gd appeared to us in the tent and told you to hearken to my voice? so that’s it. And the fact tat you and Yitzchak have to get on with your father-son journey, that’s ok; on the contrary, maybe it would be good for him to go out a little… But as for my burial, I want you to take care of it, and that it will be here, in our Land. I heard that Efron the Hittite has a cave that might be suitable… -Efron the Hittite, okay, I am taking note of it, but that’s enough, let’s talk about something else… -And Abraham? -Yes my dear? If you must marry again, at least change her name, so that not everyone will know right away that it is…אבר-ם, כשאני אמות, תקבור אותי בארץ – שרה, למה לדבר על דברים כאלה? אף אחד לא מת, תראי, רק התחלנו לגדל את יצחק… עוד מעט נמצא לו כלה, סיפרתי לך על ההודעה שקבלנו מהמשפחה, ולך יהיו נכדים לשחק איתם… ובכל זאת, אברהם… אני יודעת שאתה אוהב להסתובב, לקפוץ למצרים, לבקר את הגר וישמעאל כשאתה חושב שאני לא שמה לב. אבל אני… אני חוששת שהגעתי ל… תבטיח לי… בבקשה. שרהלה, זה בגלל הטיול שלי מחר השכם בבקר עם יצחק להר המוריה? אנחנו “נשתחווה ונשובה”… אברהם… אתה זוכר שאלוהים הופיע אצלנו באוהל ואמר לך לשמוע בקולי? אז זהו. וזה שאתה ויצחק צריכים לעשות את המסע אב ובן שלכם, אני כבר לא מתערבת, להיפך, אולי יהיה לו טוב לצאת קצת… אבל לקבורה שלי אני רוצה שתדאג, ושזה יהיה כאן, בארץ שלנו. שמעתי שלעפרון החיתי יש מערה שאולי תתאים… עפרון החיתי, בסדר, רשמתי, די, בואי נדבר על משהו אחר… ואברהם? כן יקירתי? אם תהיה חייב להתחתן שוב, לפחות תשנה את שמה, שלא כולם ידעו מייד שזאת…  
And Abraham, perhaps nodded, perhaps fell asleep, no longer really answering, hugging her close to him as usual, while she remains with her long thoughts, and he’s taking a quick nap before he’ll get up at dawn, heading out with Isaac on his way… A minute before we bidding her farewell, and inviting her young, graceful and dynamic daughter-in-law to the center of the stage, I want one more moment with Sara, our foremother. If we play a little on the verse from next week’s reading: “and these are the generations of Yitzchak the son of Abraham, Abraham beget Yitzchak” (Genesis 25:19), then “these are the generation of Yitzchak son of Sarah, Sarah beget Yitzchak”. And why state the obvious? Maybe because he is not so obvious…ואברהם אולי המהם, אוליכבר נרדם  כבר לא ממש עונה, מחבק אותה אליו כהרגלם, היא נשארת עם המחשבות הארוכות שלה, הוא מנסה לתפוס תנומה לפני שיקום עם שחר ויצא עם יצחק לדרך שלו…   דקה לפני שנפרדים ממנה, ומזמינים למרכז הבמה את כלתה הצעירה, החיננית והדינמית, אני רוצה עוד רגע עם שרה אמנו. אם לשחק קצת על הפסוק מהשבוע הבא “וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק” (בראשית כה:יט), הרי ש”אלה תולדות יצחק בן שרה, שרה הולידה את יצחק”. וכי למה להגיד את המובן מאליו? אולי כי הוא לא כל כך מובן מאליו…
Sarah, about whom Rashi says that she was greater than Abraham in prophecy; the mother of Yitzchak, with whom Gd speaks only one and a half times and only about the promise of continuity and the Land. Why doesn’t Gd talk to him more? Why didn’t He tell him, for example, what would happen to Rebecca’s pregnancy? Why didn’t He tell him how to raise Esau and Jacob? Perhaps because all of this was secondary to Isaac’s mission, and perhaps because Isaac did anyway what Gd wanted, what his parents wanted, that is – what his mother intended for him.שרה, עליה רש”י אומר שאברהם היה טפל לה בנביאות, אמו של יצחק, שהקב”ה מדבר איתו רק פעם וחצי ורק על הבטחת ההמשכיות והארץ. למה לא דבר איתו יותר? למה לא אמר לו, למשל, מה יהיה עם ההריון של רבקה? למה לא אמר לו איך לגדל את עשו ויעקב? אולי מפני שכל זה היה משני למשימתו של יצחק, ואולי מפני שיצחק עשה ממילא מה שהקב”ה רצה, מה שהועידו לו הוריו, כלומר – אימו.  
Let’s go back a little: When Gd told Abraham that he would have another son and from Sarah, Abraham was shocked: “Abraham fell on his face and laughed, as he said… “O that Ishmael might live by Your favor!” (Genesis 17:17-18). Another son? What for? I already have all, with Yishma’el by my side!! He will learn about Kindness and he will take the teaching of the one Gd to the whole world!! The Almighty understands that Abraham does not fully grasp the magnitude of the matter and that he needs to insist, which is interesting in many ways. After all, the Almighty can do whatever He wants, but He still chooses to explain again and a little slower: God said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Yitzchak (lit. he will laugh) and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come”. (17:19).נחזור קצת אחורה: כשהקב”ה אומר לאברהם שיהיה לו עוד בן ועוד משרה, אברהם נרעש. “וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר… ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ”! (בראשית יז:יז-יח). עוד בן? בשביל מה? כבר יש לי כל, עם ישמעאל לצידי!! הוא ילמד את מידת החסד והוא יקח את בשורת האל האחד לכל העולם כולו!! הקב”ה מבין שאברהם לא לגמרי תופס את גודל הענין ושהוא צריך להתעקש, וזה מעניין מהרבה בחינות. הרי הקב”ה יכול לעשות מה שהוא רוצה אבל הוא עדיין בוחר להסביר שוב וקצת יותר לאט: “וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו” (יז:יט).  
What covenant? After all, Gd also blessed Ishmael and made him to a great nation, but “The” covenant that Gd means now is the covenant with the Land: “I assign the Land you sojourn in to you and your offspring to come, all the land of Canaan, as an everlasting holding. I will be their God… As for you, you and your offspring to come throughout the ages shall keep My covenant” (17:8-9).איזה ברית? הרי גם את ישמעאל ברך הקב”ה ונתן אותו לגוי גדול, אבל “ה”ברית אליה הקב”ה מתכוון עכשיו היא הברית עם הארץ: “וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כׇּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים… וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם” (יז:ח-ט). 
Sara gets acquainted with Yitzhak’s presence in a different way. She also receives the news, but she feels the child’s presence, the continuity, inside her, tickling, making her laugh “within her” (18:12). What is so funny and what is “laughter” anyway? Rabbi Hirsch reminds us that we laugh, not from joy, but from an encounter with something absurd or ridiculous. There is no greater absurdity than this couple, “the centenarians”, after she “ceased to have the ways of women” (i.e. her period – 18:11), and now they are raising their own baby. Gd chooses to begin the Jewish people with an absurdity as a way to teach us about the “divine character” of this people. Things will not happen according to what is expected in a “normal” way. They will happen according to the Divine. And it will be “funny”.שרה מתוודאת לנוכחותו של יצחק בצורה אחרת. גם היא מקבלת בשורה, אבל היא מרגישה את נוכחות הילד, ההמשכיות, בתוכה, מתדגדגת, גורמת לה לצחוק “בקרבה” (יח:יב). מה כל כך מצחיק ומה זה בכלל “צחוק”? הרש”ר הירש מזכיר לנו שאנחנו צוחקים, לא משמחה, אלא ממפגש עם משהו אבסורדי או מגוחך. אין אבסורד גדול יותר מאשר הזוג הזה, “בני מאה”, אחרי שלה כבר “חדל להיות אורח כנשים” (יח:יא), ועכשיו מגדלים תינוק משלהם. הקב”ה בוחר להתחיל את העם היהודי באבסורד כדרך ללמד אותנו על ה”אופי האלוהי” של העם הזה. דברים לא יקרו לפי מה שמצופה בצורה “נורמלית”. הם יקרו לפי האלוהי. וזה יהיה “מצחיק”.
By the way, this is also what bothers Sarah when she sees “the son of Hagar the Egyptian whom she bore Abraham laughing” (21:9). Rashi suggests that she saw Ishmael busy with idolatrous objects, but Sarah’s statement can be understood based on the simple meaning of the word in Hebrew: Sarah sees Ishmael laughing, “metzachek“, that is, pretending to be… Yitzchak! And for that, Sarah is not ready. Each child will be given blessings and presents, but this special laugh – is only Isaac’s.אגב, זה גם מה שמטריד את שרה כשהיא רואה “אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק” (כא:ט). רש”י מציע שהיא ראתה את ישמעאל עסוק בעבודה זרה, אך אפשר להבין את אמירתה של שרה על פי הפשט הגמור של העברית כאן: שרה רואה את ישמעאל “מצחק”, כלומר, עושה את עצמו ל… יצחק! ולכך שרה לא מוכנה. כל ילד יבורך בברכות ומתנות רבות, אך הצחוק המיוחד הזה, הוא רק של יצחק.  
And our Torah portion also has a somewhat “funny” or absurd name: we call it “Sarah’s life” while we are dealing with her death. Or are we dealing with the “lives of Sarah” (23:1)? What does the word “shnei” mean here? It’s possible that this is an abbreviation of the word for years (shanim), but it is also possible that the verse implies that Sarah had two lives (shnayim =2): one in this life, and one after her death. Perhaps in her death, more than even before, she connected Abraham to the land, and established Yitzchak’s mission: “dwell in this land” (26:3)וגם לפרשה שלנו יש שם קצת “מצחיק” או אבסורדי: אנחנו קוראים לה”חיי שרה” בעוד אנחנו עוסקים במותה. או שמא אנחנו עוסקים ב”שני ימי שרה” (כג:א)? מה פירוש “שני” כאן? יתכן שזה קיצור של המילה שנים, אך יתכן גם שהפסוק מרמז לכך שלשרה היו שני חיים: אחד בחייה, ואחד לאחריהם, במותה. אולי במותה דוקא, יותר מכל, חברה את אברהם לארץ, ובססה את משימתו של יצחק: “גור בארץ הזו” (כו:ג)  
And we can ask, why didn’t she make Abraham buy a field, an orchard or a vineyard? Maybe a beautiful house with a sea view? But all of those will mean that it’s a place where one lives as long as there’s parnasa (livelihood); when it’s beautiful, when it’s comfortable. A grave is a place that connects this world and the next, matter and eternity. For the Sages, kever, grave is a word for womb. At first reading, it sounds terrible, but perhaps they also meant that this is the place where the end and the beginning meet. And furthermore: whoever is in a “kever”, the deceased or the baby, is not there by virtue of any act. And this is also an important aspect in our relationships with the Land: on the one hand, we must act for it, and if we don’t do it right, we might lose it. And on the other hand, our relationship with it is above and beyond all time. This is exactly Sarah’s message, and as we will see, Yitzchak is the one who carries it on.ונוכל לשאול, למה לא גרמה לאברהם לקנות שדה, פרדס או כרם? אולי בית יפה עם נוף לים? אבל כל אלה יגידו שזה מקום שחיים בו כשיש פרנסה, כשיפה, כשנוח. קבר הוא מקום המחבר בין העולם הזה לעולם הבא, בין החומר לנצח. אצל חז”ל, קבר היא מילה עבור רחם. בקריאה ראשונה, זה נשמע נורא, אבל אולי כוונתם גם שכך שזהו מקום שבו הסוף וההתחלה נפגשים. זאת ועוד: מי שנמצא בקבר, הנפטר או התינוק, לא נמצא שם מכח מעשה כלשהו. וזה פן חשוב בקשר שלנו גם עם הארץ: מצד אחד, עלינו לעשות, ואם לא נעשה נכון, נאבד מעליה. ומצד שני, הקשר שלנו איתה הוא מעל ומעבר לכל זמן. זה המסר של שרה דוקא, וכפי שעוד נראה, יצחק הוא הנושא אותו הלאה.  

שבת שלום – Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

One Father & Two Sons – The Torah portion of Vayera

בספרו “ראשית, פעמים ראשונות בתנכ”, הסופר מאיר שלו, מספר על ביקור שערך בכפר דייגים בים אנדאמן, בין הודו ותאילנד: “בניגוד לכפרי דייגים רגילים, הכפר הזה לא שכן על החוף אלא צף בים. בתיו נבנו על דוברות שעגנו יחד ונקשרו זו לזו בחבלים ובמעברים של עץ. הכפר התנודד לו בשלוה על הגלים, עלה וירד. חשתי תחושה משונה. בדרך כלל, כשיורדים מסירה אל המזח, מרגישים מיד את יציבותה האיתנה והנעימה של היבשה, ואילו כאן עברתי מנדנוד אחד לנדנוד אחר (נראה שהוא מתכוון כאן ביותר ממובן אחד…) In his book, Resheet, about firsts in the Bible, author Meir Shalev, tells about a visit to a fishermen’s village in the Andaman Sea, between India and Thailand: “Unlike usualy fishermen villages, this village wasn’t situated along the coast, but floated in the sea. Its houses were built on stilts that we anchored together and tied to each other with ropes and passages of wood. The village rocked peacefully on the waves, up and down. I felt a strange feeling. Usually, when you get off from a boat to the dock, you immediately feel the land’s stability, while here, I moved from one shaking to another (and I think he means this in more than one sense, wait -).
תושבי הכפר היו מוסלמים, דייגים ממלאיה. התהלכתי בין בתיהם הצפים עד שראיתי דלת פתוחה למחצה וגבר צנום יושב מאחוריה. החלפנו מבטים, האיש חייך ובתנועת יד הזמין אותי להכנס. שתינו תה. על הקיר היו תצלום וציור. בתצלום נראה נוף אירופי כלשהו – עמקים ירוקים, פרות חומות-אדמדמות, מפלי מים ופסגות מושלגות. הציור נראה לי מוכר יותר: נער שוכב על מזבח, אדם זקן מניף עליו סכין, מלאך מרחף מעל, ומאחור גם האיל, קרניו אחוזות בסבך. לרגע חשבתי שהגעתי לאחד מעשרת השבטים, וכבר ניסחתי בלבי מכתבים לרבנות ולסוכנות, שימהרו להעלות גם אותו לישראל. אבל לפני שנפלתי על צווארי אחי האובד, שאלתי אותו מה מתואר בציור. המארח שלי הורה באצבעו על הזקן עם המאכלת ובהגייה משונה אמר: “איברהים”. אזי הורה על הילד ואמר: “איסמעיל”…. עד כאן מאיר שלו. The village residents were muslim, fishermen from Malaya. I strolled between their floating houses until I saw a partially open door and a skinny man sitting behind it. We exchanged glances. He smiled and motioned me to enter. We drank tea. On the wall there was a picture and a painting. The picture showed some European view – grean valleys, brownish-reddish cows, waterfalls, and snowy peaks. The painting looked more familiar: a boy laying on an altar, an old man raising a knife, an angle above and behind them, the ram, its horns tangled in the thicket. For a moment I thought I made it to one of the Lost Tribes ad in my heart, I composed letters to the Rabbanut and Jewish agency to hurry and bring him to Israel. But just before falling on my lost brother’s neck, I asked him what’s in the picture. My host pointed at the old man with the blade and in a strange accent said, “Ibrahim”. Then he pointed at the child and said, “Isma’il”…. This is Meir Shalev’s voice.
קריאה מדוקדקת של פרשת השבוע שלנו, “וירא”, מגלה שיש לא מעט הקשרים – ענייניים ולשוניים – בין חיי ישמעאל לחיי יצחק. למשל, בפרקי דרבי אליעזר, מובא ש“ששה נקראו שמותם עד שלא נולדו”, ביניהם ישמעאל (בראשית טז:יא) ויצחק (יז:יט). אברהם אבינו נצטווה להיפרד משני בניו, פרדה שיש בה לא מעט כאב ואפילו מוות פוטנציאלי עבורם, ובשני המקרים האלו נאמר עליו “וישכם אברהם בבקר… ויקח… וילך / ותלך”… (בראשית כא:יד, כב:ג). כאמור, חיי שני הילדים היו בסכנת חיים (כא:טו-טז, ו-כב:י), ונושעו על ידי מלאך (כא:יז, כב:יב). לגבי שני הילדים מוזכרת יכולת ההורה “לראות” (הגר בכא:יט ואברהם ב-כב:יג) ולשניהם מובטחת ברכה גדולה (לישמעאל נאמר, “כי לגוי גדול אשימנו” [כא:יח], וליצחק – “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים”… כב:יז-יח), ברכה,שאכן מתגשמת (כא:כ, כו:יג). A careful read of our Torah portion this week, Vayera, reveals that there are quite a few connections – of content and linguistics – between the life of Ishmael and that of Isaac. For example, in Pirkei D’Rabbi Eliezer it says that “six [people} were given their names before they were born”, among them Yishma’el (Genesis 16:11) and Isaac (17:19). Abraham, our forefather, is commanded to bid both farewell; a farewell loaded with pain and even potential death for them, and in both cases he was told to “get up early”… take…and go…” (21:14 & 22:3). Indeed, both kids’ lives were in danger (21:15-16 & 22:10) and saved by an angel (21:17 & 22:12). The ability to “see” is mention regarding both parents (21:19 & 22:13) and both receive a generous blessing (21:18 & 22:17-18), a blessing that indeed, is fulfilled (21:20 & 26:13).
אך, יש כמה נושאים בהם השניים מובדלים. עבור ישמעאל לוקחת אמו לו אשה מארץ מצרים (כא:כא) ואילו עבור יצחק, כפי שנלמד בפרשת השבוע הבאה, אברהם דואג במיוחד להביא אשה לא מבנות הכנעני אלא מבנות משפחתו בארצו ומולדתו (כד:ג-ד). הבדל נוסף הוא מקום המגורים: ישמעאל חי במדבר (כא:כ) הוא “רובה קשת” ואילו ליצחק נאמר, “גור בארץ הזאת” (כו:ג).But there are also matters in which the two differ. For Yishmael’ his mother gets a wife from Egypt (21:21) while for Isaac, as we see in next week’s portion, Abraham makes sure to bring a wife, not from the Canaanite women, but from his family, back in his homeland (24:3-4). Another difference is their dwelling place: Yishma’el lives in the desert (21:20) and is “skilled with a bow” while Isaac is told “to live in this Land” (26:3).
מה משמעות ההבדלים האלו? זו נקודה שאנחנו חוזרים אליה לעיתים קרובות במיוחד בספר בראשית: האם ואיך הורה אמור להיות “פייר” כלפי ילדיו? להתיחס לכולם בדיוק אותו הדבר ולתת לכולם אותו גודל פרוסת עוגה או שמא, לתת לכל אחד מה שמתאים לו ומה שיעזור לו להיות מי שהוא כדי שיקיים את משימתו וחזונו? זו סוגיה לא פשוטה, גם עבורנו, וגם בסיפור שלפנינו. לפעמים, קשה שלא לתהות: האם האב הזקן הפלה בין בניו בטעות? מסניליות? מפני שאהב אחד מהם יותר? אולי מלחץ הנשים? או חלילה מאכזריות, טפשות, חולשה?What’s the meaning of these differences? This is an issue we come back to often, especially in the Book of Genesis: Whether and how is a parent supposed to be “fair” towards their children? Treat them all exactly the same and give them all the same size of cake, or perhaps give each one what suit them and what will help them be who they are, fulfilling their own vision and mission? It’s a complicated matter, for us too, and in the story before us as well. Sometimes, it’s impossible not to wonder: did the old father erroneously discriminate between his children? Was he senile? Did he love one of them more? Perhaps it’s due to the women’s pressure? Or, Gd forbid, because of cruelty, stupidity, weakness?
אני רוצה להאמין שאברהם, איש החסד, המאמין הגדול, האיש בעל החזון הרחב, לוחם, מצביא, מדינאי, ואדם בעל שאר-רוח ניכר, לא היה חלש וחדל אישים. להיפך. בבואו לחשב את צעדיו הבאים ואת מטרותיו בהפצת האמונה באל האחד, גם לאחר מותו, הכיר בחוזקות ובחולשות של כל אחד מבניו, ונתן להם ירושות שונות, המתאימות לאופיים, כדי שיוכלו לפעול למען המשך דרך החיים שבנה. אם כך, כנראה שהועיד לכל אחד מהם עשיה שונה, כל אחד בתחומו, שונה ומשלימה, בהבאת שם האל האחד לעולם. מה בדיוק הם אמורים לעשות? איפה המשותף ואיפה השונה? עד כמה, מה ולמה???…. על כך אנחנו עדין מחפשים את התשובה.I want to believe that Abraham, the man of chesed, grace, the great believer, the man with a broad vision, a warrior, leader, statesman, and a man of considerable spirit, was not weak and helpless. On the contrary. When he came to calculate his next steps and his goals in spreading faith in the One God, even after his death, he recognized the strengths and weaknesses of each of his sons, and gave them different inheritances, appropriate to their character, so that they could work for the continuation of the way of life he had built. If so, it is likely that he intended for each a different task, each in his area of expertise, different and complementary, in bringing the name of the One God into the world. What exactly are they supposed to do? Where is what’s common and what is distinct? To what extent, what and why???…. To all that, we are still searching for the answer.
אחד הקטעים המרגשים בתורה יגיע בפרשה של שבוע הבא: “וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא (בראשית כה:ח-ט). אחרי כל האתגרים, קשיים, ואף טרגדיות, יש כאן שותפות של שני האחים בקבורת אביהם. המפגש הזה מעורר גם שאלות: איך ידע ישמעאל שאברהם נפטר? האם האחים נשארו בקשר למרות הכל? האם השתתפו אחד בחיי השני? המפגש הזה בקבורת אביהם משאיר לי תקוה: יש אפשרות גם למחויבים לייעודים נפרדים, לעבוד ביחד, לזכור שהם בניו של אותו אב, אותו אב המייצג עבורנו את מידת החסד. אך אולי זה מתחיל קודם כל בצורך שלנו להעמיק וללמוד להכיר מי אנחנו, מה מקומנו ומה תפקידנו.One of the most moving passages in the Bible is in next week’s reading, when “Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:8-9). After all the challenges, difficulties, and even tragedies, the two brothers join in their father’s burial. This encounter also raises questions: How did Ishmael know that Abraham died? Did the brothers stay in touch despite everything? Did they share in each other’s lives? This meeting, at their father’s burial, leaves me hopeful: there is a possibility, even for those who are committed to different goals, to work together; to remember they are children of the same father, the one who represents for us the quality of chesed. But maybe this starts first of all with our need to deepen and inquiry who we are, where is our place and what is our role.

Shabbat Shalom – שבת שלום

picture from Times of Israel and is staged —
https://www.timesofisrael.com/famous-coexistence-pic-outed-as-fake/

Posted in Uncategorized | Tagged , , | Leave a comment

Go to Yourselves: the joint journey of Sarah & Abraham (the Torah portion of Lech-Lecha) לכו לכם: המסע המשותף של שרה ואברהם (פרשת לך-לך)

The 3rd Torah portion in the book of Genesis describes Abraham’s life since he heard the voice of God, commanding him to leave Haran and ‘go to himself’, to the Land that He would show him. It continues with different stories: the descent to Egypt, the quarrel between his shepherds and those of his nephew, Lot, the war of the kings, Hagar and Ishmael’s birth, and the two covenants: the covenant between the pieces (brit bein habetarim) regarding the promise of the Land, a prophecy for the future “for your offspring will sojourn in a land not theirs”… and circumcision (brit mila), the only commandment in this portion. On that occasion, Abram became Abraham, and Sarai – Sarah. The Almighty also promises Sarah will give birth to a son, Yitzchak, in whom the continuity of the family and the connection to the Land will be maintained.הפרשה השלישית בספר בראשית עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו מזמן ששמע את קול של הקב”ה, מצווה אותו לעזוב את חרן ללכת “לעצמו”, לארץ שיראה לו. היא ממשיכה בסיפורים שונים: הירידה למצרים, מריבת הרועים שלו ושל לוט אחיינו, מלחמת המלכים, הגר ולידת ישמעאל, ושתי בריתות: הברית בין הבתרים לגבי ההבטחה על הארץ, נבואה לעתיד “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם”… וברית המילה, המצווה היחידה בפרשה. באותה הזדמנות, אברם נהיה לאברהם, ושרי – לשרה. עוד מבטיח הקב”ה ששרה תלד בן, יצחק, שבו תתקיים המשכיות המשפחה והקשר לארץ.  
We meet Sarah for the first time at the end of the last Torah portion, Noah, in the long list of who begets whom. When we reach we stop: “And sarai was barren’ she had no child” (Genesis 11:30). Since she is the spouse of the father of the renewed Hebrew nation, we have to wonder, how is this going to work? Unfortunately, we have read the story countless times, and it is difficult for us to read the text with the initial excitement it deserves and be surprised, but we should note that from nature’s side, there is no continuity here. A kind of statement that if there is going to be any continuity, it will be because “Someone” in the highest places intervened in their favor and in the favor of this reforming nation.את שרה אנחנו פוגשים לראשונה עוד בסוף פרשת נח, ברשימה הארוכה של מי הוליד את מי. כשאנחנו מגיעים לשרה, אנחנו נעצרים: “וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד” (בראשית יא:ל). מכיון שהיא בת זוגו של אבי האומה העברית המתחדשת, עלינו לתהות, איך זה הולך לעבוד? לצערנו הרב, קראנו את הסיפור אינספור פעמים, וקשה לנו לקרוא את הטקסט בהתרגשות ראשונית ולהיות מופתעים, אבל צריך לשים לב לכך שמצד הטבע, אין המשכיות כאן. מעין אמירה שאם תהיה המשכיות, זה יהיה כי “מישהו” במקומות הכי גבוהים, התערב לטובתם ולטובת האומה הזו  המתהווה מחדש.  
According to the text (Genesis 11:29), Sarai is the daughter of Haran, Abraham’s brother. Before her name was changed from Sarai to Sarah at the end of our portion, she was called Yiska. Rashi tells us (on Genesis 11:29) that “Yiska is Sarah and she’s named so because she’s sheltered by the Holy One and all are sheltered by her beauty. And further – Yiska is related to the word for princess (nesicha), just like Sarah (female minister) is related to governance (s’rara)”. We know that Sarah is considered by our Sages to be one of the four most beautiful women, and we must also wonder about that too: What do we care about Sarah’s beauty? What is the essence of this piece of information? But Sarah’s beauty reflects her spiritual essence, and this is also what Pharaoh and Avimelech, the great rulers of the region, see in her and want so much. They are not looking for Miss-World-Canaan from BCE. They ask for the one who is divinely inspired to be a part of them, just as many generations later, another Pharaoh wanted to throw the boys into the river and let the girls live, so they can become wives to the Egyptians.לפי הכתוב (בראשית יא:כט), שרה היא בתו של הרן, אחיו של אברהם. לפני שבסוף הפרשה שלנו, שמה שונה משרי לשרה, היא נקראה בשם יסכה. רש”י מספר לנו (על בראשית יא:כט) ש”יסכה זוֹ שָׂרָה, עַל שֵׁם שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְיָפְיָהּ; וְעוֹד יִסְכָּה לְשׁוֹן נְסִיכוּת, כְּמוֹ שָׂרָה לְשׁוֹן שְׂרָרָה”. אנחנו יודעים ששרה נחשבת בעיני חז”ל אחת מארבע הנשים היפות ביותר, וגם עלינו לתהות: מה אכפת לנו מיופיה של שרה? מה מהות הענין? היופי של שרה משקף את הפנימיות הרוחנית שלה, וזה גם מה שרואים בה פרעה ואבימלך, השליטים הגדולים באיזור, ורוצים כל כך. הם לא מחפשים את מיס-עולם-כנען מלפני הספירה. הם מבקשים את מי שיש לה רוח הקודש כדי שזו תהיה חלק מהם, בדיוק כמו שדורות רבים לאחר מכן, רצה פרעה אחר להשליך את הבנים לנהר ואת הבנות לחיות, כדי לקחת אותן כנשים למצרים.  
Avraham too, at first, as Abram, is possibly even a little intimidated by his wife’s greatness and charismatic power. No longer Yiska, the one “sheltered by the Holy One” that all delight in her beauty, he named her Sarai, my “ministress”. It’s going to take until the end of our portion for her real name to be announced. And while we have an explanation for why Abraham’s name was changed: “For I have made you a father of many nations” (17:5), regarding Sarah, the Holy One simply states a fact: “and Gd said to Abraham, Sarai your wife, you will no longer call her name Sarai for her name is Srah (17:15). This is her name, this is the purpose of her life, and she must continue to grow from Yiska the princess to Sarai, Abraham’s ministress to Sarah – that of the entire world.גם אברהם, בתחילה, כאברם, אולי אפילו קצת נחרד מכוחה וגדולתה הכריזמטיים של אשתו. לא עוד יסכה, הסוכה ברוח הקודש וש”הכל” וסכין ביופיה, אלא שרי, השרה שלי, הוא קורא לה. יקח עד סוף הפרשה שלנו ששמה האמיתי יוכרז. ובעוד שיש לנו הסבר למה שונה שמו של אברהם: “כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ” (יז:ה), ביחס לשרה, הקב”ה פשוט מציין עובדה: “וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ” (יז:טו). זה שמה, זו מטרת חייה, ועליה להמשיך ולגדול מיסכה הנסיכה, לשרי, שרתו של אברהם בלבד, לשרה – של כל העולם כולו.    
And there is another name that Abraham gives Sarah: he calls her my sister. In Hebrew, the root of the word brother, sister (ach) is from the word Ichuy, mending, as a correction for separation, already from the Garden of Eden. In the relationship between Abraham and Sarah (as we also see with Isaac and Rebekah) there is a sense of the fusion of souls to Oneness, and this is important; precisely because their lives were not simple, but rather fraught with challenges and probably quite a few fights. We could perhaps imagine their conversation, for example, on the way back from Egypt, with all the property they had accumulated and received, Lot trailing behind, thinking about his chance of winning all this “weight” of flock, silver and gold (Genesis 13:2) when his sister and uncle would pass away . Among the gifts, also an Egyptian woman, a slave to Sarai. ‘Abram, what will we do with her’? ‘I don’t know, Pharaoh insisted, I couldn’t say no to him’. ‘You always say yes to everyone, your quality of kindness is way too strong’. Yes, and you are too much of a “din” (judgement) personality, I hope you don’t make things difficult for her, she is quite beautiful, isn’t she? ‘Beautiful?? I thought I was the most beautiful in your eyes’. ‘Sure, sure, I’m just saying, we have an opportunity to practice kindness, you know, whoever buys a slave buys a master, so I hope you can be nice to her’. ‘Sure I’ll be nice, how about she bears you a child too’? ‘Oh, you know, that’s not a bad idea, I saw at Pharaoh’s that everyone has several wives, and if we’re trying to integrate into the region’… ‘don’t you think we should ask Gd if it also fits His plans’? ‘What should we ask? You suggested, I’m only doing what you say’…ויש עוד שם שאברהם נותן לשרה: הוא קורא לה אחותי. בעברית, השורש למילה אח, אחות הוא מלשון איחוי, תיקון להפרדה בגן עדן. בחיבור בין אברהם ושרה (כמו שנראה גם אצל יצחק ורבקה) יש תחושה של איחוי נשמתי, וזה חשוב. דוקא מפני שהחיים שלהם לא היו פשוטים, מלאי אתגרים וכנראה שלא מעט מריבות. נוכל אולי לתאר לעצמנו את השיחה שלהם, למשל, בדרך בחזרה ממצרים, עם כל הרכוש שצברו וקבלו, לוט משתרך מאחור, חושב על סיכויו לזכות בכל ה”כובד” הזה של מקנה, כסף וזהב (בראשית יג:ב) כשאחותו ודודו ילכו לעולמם ערירים. בין המתנות, גם אשה מצרית, שפחה לשרי. אברם, מה נעשה בה? לא יודע, פרעה התעקש, לא יכולתי להגיד לו לא. אתה תמיד אומר כן לכל אחד, מידת החסד שלך חזקה מידי. כן, ואת עם מידת הדין שלך, אני מקוה שלא תקשי עליה, דוקא יפה. יפה?? חשבתי שאני היפה בעיניך. ברור, ברור, אני רק אומר, יש לנו הזדמנות לתרגל חסד, את יודעת, מי שקונה לו עבד, קונה לו אדון, אז אני מקוה שתוכלי להיות נחמדה אליה. בטח שאני אהיה נחמדה, מה דעתך, אולי היא גם תלד לך ילד? או, דוקא רעיון לא רע, ראיתי אצל פרעה שלכולם יש כמה נשים, ואם אנחנו מנסים להשתלב באיזור… לא נראה לך שכדאי לנו לשאול את הקב”ה אם זה מתאים גם לתוכניות שלו? מה יש לשאול? את הצעת, אני בסהכ עושה מה שאת אומרת…  
In Pirkei Avot, the Sages said that “Abraham our father, peace be upon him, was put through ten trials and he withstood them all, to show Abraham’s great love”. There are also those who say that after Abraham made it through all the trials, Gd didn’t speak to him anymore, and the “proof” is that the Binding of Isaac is the last “test”, and afterwards, Gd and Abraham didn’t talk anymore. But I would like to suggest a different explanation: according to the simple reading of the text, Gd never speaks to Abraham when he’s not with Sarah.   In the first time, when Abraham is told to “go” in or portion (chapter 12) it is after he took Sarai as his wife at the end of chapter 11, and after the binding, Sarah dies, and Gd doesn’t speak to Avraham again. Next week, Rashi will tell us that “Abraham was second to Sarah in prophecy.”בפרקי אבות אמרו חז”ל ש”עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם”. עוד יש האומרים, שאחרי שעמד אברהם בכל הנסיונות, הקב”ה לא דבר איתו יותר, וה”ראיה” היא שהנסיון האחרון הוא עקדת יצחק ולאחר מכן, הקב”ה לא חוזר לדבר עם אברהם. אבל אני רוצה להציע הסבר אחר: ע”פ פשט התורה, הקב”ה אף פעם לא מדבר עם אברהם כששרה לא לצידו. בפעם הראשונה, נאמר לאברהם “לך לך” בפרשה שלנו (בפרק יב, אחרי שלקח את שרי לאשה בסוף פרק יא), ולאחר העקדה, שרה מתה, ושוב הקב”ה לא מדבר עם אברהם. בשבוע הבא יגיד לנו רשי ש”הָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת”.  
In the end, as we will also see in the upcoming weeks, Sarah’s voice – and laughter – is the one that is heard, loud and clear, whether it is about family matters or about the Land. While Abraham brought to the world the open-wide belief in the One Gd, it is Sarah, both in her life and – as we shall see – in her death, who’s the one to anchor this belief in reality, within the family, the nation and the Land. The combination of both is necessary for who we are to this day.בסופו של דבר, כפי שנראה גם בשבועות הבאים, קולה – וצחוקה – של שרה הוא זה נשמע, צלול וברור, בין אם זה בענייני משפחה או בענין הארץ. בשעה שאברהם הביא לעולם את האמונה הרחבה באל האחד, שרה, בין בחייה ובין – כפי שעוד נראה – במותה, היא זו שעוגנת את האמונה הזו במציאות, בתוך המשפחה, העם והארץ. השילוב של שניהם הכרחי למי שאנחנו עד היום.  

שבת שלום – Shabbat Shalom

photo from https://depositphotos.com/stock-photos/older-couple-hiking.html
Posted in Uncategorized | 2 Comments

On this morning of “Choices” = Elections… some thoughts about current matters – בקר יום בחירות: מחשבות על ענייני היום

בוקר יום הבחירות בשכונה שלי שקט יותר מיום שבת… יש מעט מאוד מכוניות ברחובות; זוגות מטיילים יד ביד בדרך לקלפי. כשאני עוברת שם בטיול הבוקר שלי, אני שומעת את השומר אומר לאנשים שהגיעו למלא את חובתם בזמן, שמשמרת הבוקר ישנה ותהיה כאן “קצת מאוחר יותר”… אני חוזרת הביתה להתקלח. ולכתוב.Elections day morning in my neighborhood is quieter than Shabbos… there are very few cars in the streets; couples are strolling hand in hand on route to the polling station. When I pass by there on my morning walk, I hear the guard telling people who dutifully arrived on time, that the morning shift has slept in and will be here “a little later”… I head home to shower. And write.    
את חלק מהישנוניות ניתן לייחס לג’טלג הלאומי אליו יצאנו השבוע… הזזת השעון “אחורה” אכן נעימה בשעות הבוקר. לשאר אני לא מצפה בכיליון עיניים, במיוחד לשבת שתכנס בקרוב כבר ב- 16:00 אחה”צ…  Some of the sleepiness can be attributed to the national jetlag we’ve embarked on this week… “Fall-back” clock change is nice in the morning. The rest I am not looking forward to, especially Shabbos soon starting at 4:00pm…  
אני לא יכול שלא לתהות, אם לא הגיע הזמן להפסיק עם שני הג’ט-לגים הלאומיים השנתיים האלה, שאינם מסונכרנים עם רחבי העולם כאילו זה יהיה יותר מדי לבקש, לתאם את ההתרחשות החד-פעמית הזו! פעם דובר על פרודוקטיביות מוגברת, אבל האם זה עדיין כך? או שזה גם אומר עלייה בתאונות דרכים ועבודה, בעיות עם ילדים ובעצם, כל מי שיש לו מחזור שינה מסודר (ראה למעלה…), במיוחד בזמן ש”כולם” עושים את העבודה שלהם על המחשב הנייד במיטה… אז אולי צריך ללכת בעקבות הודו ולחלק את ההֶבדֵל; כל חצי שנה לוקחת 30 דקות, ואפשר להתקדם… וכן, אני אוהבת את האור, והולך להיות חשוך בקצה זה או אחר של היום, מה אפשר לעשות. זה רק שככה זה הולך להיות כל עוד לא כולנו חיים על קו המשווה. וחוץ מזה, כשיהיה חושך, נעשה מה שאנחנו עושים גם ככה ברוב שעות היום: יושבים על הטלפונים והמחשבים הניידים שלנו…I can’t help but wonder, if it isn’t time to stop these two annual national jet-lags, which are not synchronized globally as if that would be too much to ask, to coordinate this one-time occurrence! It used to be about increased productivity, but is it still? Or is it also about increase in accidents, trouble with children and anyone wake-sleep cycles (see above…), especially at a time when “everyone” does their work on their laptop in bed… How about we follow India and just split the difference; each half-year takes 30 minutes, and we can move on. And yes, I love the light and it’s going to be dark, at one end of the day or the other, what can I say; that’s just how it’s going to be as long as we don’t all live on the equator. And when it’s dark, we’ll do what we anyway do most other hours of the day: use our phones and laptops…  
אבל בחזרה לבוקר הזה. ישראל, שכמו שאתם יודעים, אני אוהבת ומעריץ ומעריכה, חיה בהגדרה של אי שפיות: “לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, לצפות לתוצאות שונות”… כותרות של פוסטים שונים קוראים לזה “הבחירות הכי חשובות”, בעוד שאותו עיתון/אתר/בלוג יכול גם להראות שיתכן שלאף אחד מהצדדים אין ניצחון ברור. שוב. מה שאומר שאולי צפויות בחירות נוספות באופק. שוב.But back to this morning. Israel, which you know I love and adore and think the world of… is living the definition of insanity: “doing the same thing over and over again, expecting different results”… Headlines of various posts call it “the most important election”, while the same paper / site / blog might also show that neither side has a definitive victory. Again. Which means, that another election might be in sight. Again.  
לפני כמה ימים, שאל אותי מכר, אם הוא יכול לשאול אותי שאלה מאוד אישית. לאחר מכן הוא פתח ברשימה של סופרלטיבים מחמיאים על כמה אני חכמה, בעלת ידע, מנוסה בעולם ו”נאורה” (בטח, תמשיך…). הרגשתי את ה”אבל” מגיע… לא, לא, הוא היסס, “זה רק שאת גם”… השלמתי לו את המשפט, “דוסית”.  The other day, a friend asked me, if they may ask me a very personal question. He then opened with a list of flattering superlatives about how wise, smart, knowledgeable, world-experienced and “enlightened” I am (sure, keep it coming…). I sensed a “but” coming… No, no, he hesitated, “it’s just that you’re also”…. I completed the sentence for him, “religious”.  
“טוב, לא התכוונתי לזה ככה”… אמר. לא ככה? אז… איך כן? “אני פשוט מודאג מזה שאת הולכת להצביע לאדם הלא נכון… ואני רוצה שתצביע כמו שצריך… אל תביני אותי לא נכון, יש אנשים דתיים שהם באמת חכמים; למשל הפרופסור השמאלני ההוא, איך קוראים לו… הוא חובש כיפה אבל שמאלני, הוא לא רע”…  “Well, I didn’t mean it like that”… he said. Oh? Then… like what? “I’m just worried you’re going to vote for the wrong person… and I want you to vote correctly… don’t get me wrong, some religious people are really smart; take for example, that left-wing professor, what’s his name… he wears a kippa but is politically left, he’s actually not that bad”…  
היה קשה שלא להגיב בסרקזם, אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיד משהו שחשוב לי עכשיו להעלות כאן על ה”נייר”: ‘אני מניחה שביום שלישי בבוקר אני אלך להצביע. לא לפני שאקבל טקסטים מחברים ובני משפחה שונים- ופוליטיקאים – מנוגדים זה לזה, שקוראים לי “להצביע נכון”. ואני מבטיחה לכולכם: אני אצביע נכון, כי אני אצביע, ואני אצביע מה שאני חושבת שהוא הכי טוב, או – לפחות האפשרות הכי פחות גרועה. אבל, יחד עם זאת, עבור כל אחד מאיתנו לחשוב שהתשובה הנכונה האחת והיחידה היא רק איתנו, מי שזה לא יהיה, ושאין שום אמת גם עם “הצד השני”, זה מגוחך. אני רוצה להצביע בעד המחויבות של סמוטריץ’ לארץ ישראל עם סיסמאותיו של לפיד לאחדות ורהיטותו וחזון העולם של נתניהו; אני רוצה את הקריאה של מרצ לשוויון, את הקריאה של ליברמן – לכלכלה חופשית וזו של העבודה – לשלום; וכן, אני רוצה את החרדים וש”ס כי מה שהחזיק אותנו יהודים במשך 2000 שנה זה התורה; והערבים מוזמנים לבנות איתנו תמיכה ושותפות חזקה בארץ…It was hard not to respond with some amount of sarcasm, but eventually, I was able to say something which is now important for me to put here on “paper”: ‘I’m assuming that on Tuesday morning I will go to vote. Not before getting texts from various (opposite) friends and family members – and politicians – urging me to “vote correctly”. And I promise you all: I will vote correctly, because I will vote, and I will vote what I think is best, or – the least bad option. But, at the same time, for any of us to think that the One and Only Absolutely Correct Answer is Only with US, whoever we are, and that there is not Any Truth Whatsoever also with the “other side”, is ludicrous. I want to vote for Smotrich’s commitment to the Land with Lapid’s slogans for unity and Netanyahu’s eloquence and world vision; I want Meretz’s call for equality, Liberman’s – for free economy and the Avoda’s – for peace; And yes, I want the Ultra-Orthodox and Shas because what kept us Jewish for 2000 years is Torah; and the Arabs to build a strong support and partnership with us in the Land….  
‘מה? השתגעת?’, הוא אומר, ‘על מה את מדברת? את לא מבינה איך הפוליטיקה עובדת פה’… טוב, אולי, אז לכן אני בעיקר מתרחקת מזה. ועדיין, יש לנו היסטוריה מורכבת והרבה ללמוד מעצמנו. מימי קדם, השאלה מעולם לא הייתה איך כולנו נחשוב אותו הדבר; אלא איך אנחנו הולכים לנהל ולמנף את ההבדלים בינינו, ובעיקר, לא לתת להם להרוס אותנו. אברהם ואחיו בחרו בחיים שונים מאוד אבל הקפידו להשיא את ילדיהם בתוך המשפחה הרחבה; בית הלל ובית שמאי התווכחו באופן דומה על מה שהיו בעיניהם נושאים עקרוניים הרי גורל במציאות ובאידיאולוגיה, ולמרות הבדלים עצומים וגדולים, לא נמנעו מלשאת נשים אלו ואלו. הדברים היו (מאוד!) קשים כאן בין העדות האשכנזיות והספרדיות, ולמרות שזה עדיין לא מושלם וחלקנו (לצערי -) עדיין לא אוכלים אורז וקטניות בפסח, בסך הכל, אנחנו מצליחים לחיות אחד עם השני ולבנות את המדינה הזו.  ‘What? You’re crazy!’, he says, ‘what are you talking about? You don’t understand how politics here works’… well, maybe, so I mostly stay away from it. And yet, we have a complex history with much to learn from. From early on, the question was never how we’re all going to think the same; but how we’re going to manage and leverage our differences, and mostly, not let those destroy us. Abraham and his brother chose a very different life but made sure to marry into each other’s family; Beit Hillel and Beit Shamai similarly argued vehemently on what were to them major life-threatening issues in practice and ideology, and in spite of huge, major differences, continued to intermarry. Things were (very!) rough here between Ashkenazi and Sefardi communities, and while it’s not perfect and some of us (sadly -) still don’t eat rice and beans on Pesach, as a whole, we manage to live with each other and build this country.  
בשבוע שעבר, בסוף מסכת כתובובת דף-יומי (כן!), קראנו על שני רבנים, רב אמי ורבי אסי, שהיו זזים משמש לצל ומצל לשמש רק כדי שלא ירגישו שלא בנוח וכדי שלא יהיה להם על מה להתלונן לגבי הארץ! אבל הם לא עמדו שם ונופפו בידיים וצרחו לעבר השמש והצל להיעלם… יש שמש. ויש צל. יש ימין. ויש שמאל. ויש אנשים טובים, ואפילו רעיונות יהודיים, אותנטיים, ראויים שהם קריטיים להמשכיות ולהישרדות שלנו – בשני הצדדים. כולנו נצטרך לפחות גרגר קטן של ענווה כדי שזה יעבוד.Last week, at the end of Tractate Ktubot of daf-yomi (the daily Talmud learning, and yeh!), we read about two rabbis, Rabbi Amey and Rabbi Asi, who moved from sun to shade and shade to sun just so they won’t be uncomfortable and so they won’t have something to complain about regarding the Land! But they didn’t stand there waving their hands and screaming at the sun and shade to disappear… There is sun. And there is shade. There is right. And there is left. And there are good people, and worse yet – worthwhile, Jewish, authentic ideas which are critical to our continuity and survival – on both sides. We are all going to need at least a little touch of humility to figure out how make this work.  
ואחרון חביב בבוקר שטוף שמש ועדיין שקט זה – עכשיו עונת מסיק הזיתים כאן, ויש הרבה דברים שאפשר ללמוד מאותם פירות קטנים ובעייתיים שהיונה ביקשה להביא לתיבה. הנה כמה ואשמח שתוסיפו עוד: 1. כל אחד הוא “יחיד”, אבל הם מייצרים שמן רק כאשר כולם ביחד. 2. בניגוד לרוב הפירות האחרים, זיתים הם נוראיים לאכילה מיד מהעץ וחייבים לעבור תהליך עיבוד מאוד לא נעים כדי להיות שימושיים. 3. אתה חושב שסיימת לנקות ענף, אבל או-או, הנה, יש שם עוד זית. ואחד ממש מעליך… אני נזכרת שוב ושוב שלכולנו יש קטעים עיוורים ואנחנו יכולים בקלות לפספס דברים ממש מולנו. 4. כמה זיתים רעים לא עושים כלום, אבל רבים מידי עושים את השמן למגעיל ונורא. להיות קטן זה לא אומר להיות חסר חשיבות; תעשה את החלק שלך.Last but not least on this sunny, still quiet morning, it’s olive harvest season here, and there are many things one can learn from those pesky little fruits whose branch the dove sought to bring to the ark. Here are a few and happy to have you add more: 1. Each is an “individual”, but they only make oil when they are all together. 2. Unlike most other fruits, they are terrible to eat right off tree and must go through an extremely unpleasant process in order to be useful. 3. You think you’re done cleaning a branch, but oh, there’s another olive over there. And one right above you… I’m reminded over and over again that we all have blind spots and can easily miss things right in front of us. 4. Some bad olives make little difference, but too many make the oil awful. Being small doesn’t mean being insignificant; do your part.  

A happy Elections Day to us all! יום בחירות טוב(ות) לכולנו

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Who are we & where did we come from? The Torah portion of Noah

The most obvious and famous stories in the 2nd Torah portion in the Book of Genesis, “Noah”, are the story of the flood and Noah’s ark along with the rainbow and the dove with the olive leaf, followed by the story of the Tower of Babel about the people who sought unity and uniformity and found discord. But the Torah portion doesn’t end there but rather with a list of seemingly extremely boring details of who gave birth to whom. Since I like reading lists of names, streets, donors… I find interesting things davka here… Here we will find the list of the ten generations from Noah to Abraham, including Abraham’s father, Terah, and how he began to journey from Ur of the Chaldeans (Ur Kasdim) to the land of Canaan, the Land of the Hebrews (Ivrim). The land of the Hebrews? Is there such a place? Who are the Hebrews? And… who are we??הסיפורים הבולטים והמפורסמים בפרשת השבוע השניה בספר בראשית, פרשת נח, הם סיפור המבול ותיבת נוח עם הקשת בענן והיונה עם עלה הזית, ולאחריו, סיפור מגדל בבל על האנשים שחיפשו אחדות ואחידות ומצאו מחלוקת. אבל הפרשה לא מסתימת שם אלא ברשימת פרטים לכאורה משעממת ביותר של מי הוליד את מי. אני שאוהבת לקרוא רשימות שמות, רחובות, תורמים… דוקא מוצאת כאן ענין… כאן נמצא את רשימת עשרת הדורות מנח עד אברהם, וביניהם גם אביו של אברהם, תרח, ואיך התחיל ללכת מאור כשדים לארץ כנען, ארץ העברים. ארץ העברים? יש ארץ כזו? מי הם העברים? ו… מי אנחנו??
The phrase itself will only be mentioned later, first in connection with Abram (Genesis 14:13: “And the refugee came and told Abram the Hebrew”) and also when Joseph tells about himself and says “I was indeed stolen from the land of the Hebrews” (Genesis 40:15). What is interesting is that the Egyptian minister who listened to Joseph did not ask the obvious question: Where is this land? Because, it is clear that it was known that the land, which was later called the land of Canaan, is the biblical “land of the Hebrews”. Moreover: in the book of Genesis (12:6) appears the strange verse “And the Canaanites were then in the land”. What does “then” mean? Rashi says that the Canaanite “would conquer the land of Israel from Shem’s (Noah’s son) offspring”…. Therefore the Holy One said to Abram, “To your seed I will give this land”, (that is), I (Gd) am to return it (in the future) to your children who are from the seed of Shem (that the land was originally his).הביטוי עצמו יוזכר רק מאוחר יותר, תחילה בקשר לאברם (בראשית יד:יג: “ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי”) וגם כשיוסף יספר על עצמו ויגיד “גֻנוֹב גֻנבתי מארץ העברים” (בראשית מ:טו). מה שמעניין זה שהשר המצרי שהקשיב ליוסף לא שאל את השאלה המתבקשת: איפה הארץ הזו? כלומר, ברור שהיה ידוע שהארץ, שאחר כך נקראה ארץ כנען, היא “ארץ העברים” התנכית. זאת ועוד: בספר בראשית (יב:ו) מופיע הפסוק המוזר “והכנעני אז בארץ”. מה פירוש “אז”? רש”י אומר על כך שהכנעני “הָיָה הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִזַּרְעוֹ שֶׁל שֵׁם (בנו של נח)…. לכן אמר הקב”ה לאברם, “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת”, (כלומר), עָתִיד אֲנִי (הקב”ה) לְהַחֲזִירָהּ לְבָנֶיךָ שֶׁהֵם מִזַּרְעוֹ שֶׁל שֵׁם (שהארץ היתה שלו במקור).
Who is the original “Ever” (father of the Ivrom=Hebrews)? He is mentioned in the heart of the long begets list in our portion: Ever is the son of Shelah, the grandson of Shem, the son of Noah; and also the grandfather of Abraham’s grandfather (11:14-17). In the previous chapter we were informed about him that “Sons were also born to Shem, ancestor of all the descendants of Ever and older brother of Japheth” (10:21). It can be understood from this that the offspring of Ever are the successors of Shem, Noah’s son, and what makes Shem unique is his role (which we gather from his name which means “name” meaning, for the sake of…). Each one of Noah’s sons brought a different element into the world, and the role of “Shem” was to bring purpose and meaning to human beings.מי הוא “עבר” המקורי? הוא מוזכר בלב רשימת התולדות הארוכה בפרשה שלנו: עבר הוא הבן של שלח, הנכד של שם, בנו של נח. וגם הסבא של הסבא של אברהם (יא:יד-יז). בפרק הקודם קבלנו עוד פרט עליו: “וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם־ה֑וּא אֲבִי֙ כׇּל־בְּנֵי־עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל” (י:כא). ניתן להבין מכאן שבני עבר הם הממשיכים של שם, בנו של נח, ומה שמייחד את שם, הוא תפקידו (שכשמו כן הוא, עושה “לשם” במובן של למען…). כל אחד מבני נוח הביא לעולם יסוד אחר, ותפקידו של “שם” היה להביא מטרה ויעוד לבני האדם.
How was Ever the successor of Shem? We are told that “Two sons were born to Eber: the name of the first was Peleg, for in his days the earth was divided”… (10:25). In whose days? According to their calculations, the Sages tell us that the division happened when Peleg died. And how did Ever know about it, as he was no longer alive? Rashi answers: “Ever was a prophet, who named his son after (something in) the future.” So we learn here two things: one, that Ever and his family are prophets; connectors of heavens and earth, and the other, that worldly problems, such as what is happening to humanity, bother them. Little by little they start sounding more and more familiar…איך עבר היה ממשיכו של שם? נאמר לנו ש”לְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞ד פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ”… (י:כה). בימיו של מי?? על פי חישוביהם, אומרים לנו חז”ל שהפילוג היה רק בשנת מותו של פלג. ואיך ידע על כך עבר, שכבר לא היה בחיים? עונה רש”י: “שֶׁהָיָה עֵבֶר נָבִיא, שֶׁקָּרָא שֵׁם בְּנוֹ עַל שֵׁם הֶעָתִיד”. אנחנו לומדים שני דברים: האחד, זה שעבר ובני משפחתו הם נביאים ומחברים בין שמים וארץ, והשני, שבעיות עולמיות, כמו מה קורה לאנושות, מטרידות אותם. לאט לאט הם מתחילים להשמע יותר ויותר מוכרים…
When we meet Terah, the grandson of Ever’s grandson and Avraham’s father, he’s in a foreign land of “Ur Kasdim”. Where did all the other Ever families go to? Some disaster may have happened to them. At the end of chapter 11, only one family remained, and this one also exiled or was exiled from the “Land of the Hebrews” to a distant land, and now it seeks to renew its days as before…את תרח, נכד-נכדו של עבר ואביו של אברהם, אנחנו כבר פוגשים בארץ זרה, ב”אור כשדים”. לאן נעלמו המשפחות האחרות של בני עבר? יתכן שקרה אותם אסון כלשהו. בסוף פרק י”א נשארה רק משפחה אחת וגם זו גלתה או הוגלתה מ”ארץ העברים” לארץ רחוקה, ועכשיו היא מבקשת לחדש ימיה כקדם…
Terah himself, as we learn from the Midrash, has a workshop for statues and idols (which also has many symbolic and historical meanings) and three sons: Nahor, Abram and Haran. Suddenly, the narrative sequence of ‘who beget who’ comes to a halt, like the screeching of a long train on the tracks. After we have already been told that Terah gave birth to Abram, Nahor and Haran, the Torah immediately repeats and says it, again, just in case we did not hear in the first reading: “Now this is the line of Terah: Terah begot Abram, Nahor, and Haran; and Haran begot Lot” (11:27) Ok, we’ve stopped. And we’re paying attention. So what happened to them?לתרח עצמו, כפי שאנחנו לומדים מהמדרש, יש בית מלאכה לפסילים ואלילים (וגם לכך משמעויות סמליות והסטוריות רבות) ושלושה בנים: נחור, אברם והרן. לפתע, מגיע הרצף הסיפורי של ‘מי הוליד את מי’ לעצירה, כמו חריקה של רכבת ארוכה על הפסים. אחרי שכבר נאמר לנו שתרח הוליד את אברם, את נחור ואת הרן, התורה מיד חוזרת ואומרת, שוב, למקרה שלא שמענו בקריאה ראשונה: “וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט (יא:כז). אוקי, עצרנו ואנחנו שמים לב. אז מה קרה להם?
“Haran died in the lifetime of his father Terah, in his native land, Ur of the Chaldeans (11:28). What? Why did the son die “in the lifetime” the father? And why in that location? The Midrash says that the Haran was thrown into the fiery furnace (Ur = fire), and as a result of this holocaust, where a third of the people were lost, the family was forced to reorganize: the two remaining brothers, Nahor and Abram, took Haran’s daughters, Milka and Ischa, who is Sarai, to be their wives, and began a journey from exile to find I have an old-new home for the family: “Terah took his son Abram, his grandson Lot the son of Haran, and his daughter-in-law Sarai, the wife of his son Abram, and they set out together from Ur of the Chaldeans for the land of Canaan”… but “they had come as far as Haran, and they settled there” (11:31).“וַיָּ֣מׇת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים” (יא:כח). מה? למה מת הבן “על פני” האב? ולמה דוקא שם? המדרש מספר שהרן נזרק לכבשן האש (ְא֥וּר = אש), ובעקבות השואה הזו, בא אבד שליש מהעם, המשפחה נאלצה להתארגן מחדש: שני האחים הנותרים, נחור ואברם, לקחו להם לנשים את בנות הרן, מילכה ויסכה, היא שרי, והתחילו במסע מהגלות למצוא בית חדש-ישן למשפחה: “וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן”… אבל –”וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם” (יא:לא).
A careful reading shows us that Nahor was not with them when they went on their journey. Turns out that Nahor had already left for Haran, a modern and progressive place, where the Hebrew people have the freedom to live well. When the family passes through there on route to the Land, an argument will ensue: Who are we? How best to be who we are? Are we cosmopolitan, citizens of the world, or should we return to “Altneuland” and rebuild it?? Why return to the Land when the Canaanites are just now taking over the area? So what, stay in exile?? So that we will be thrown into the fiery chambers again?? What is the purpose and goal we bring into the world, and how is it best to be who we are? Nahor will convince papa to stay in Haran, while Abram and Sarai will hear Gd’s voice commanding them to ‘go to themselves to the Land’. But they will be back in Haran, and the conversation about how to be who we are, on all its complexities while combining all the above elements, will continue to this very day.קריאה מדוקדת מראה לנו שנחור לא היה איתם כשיצאו לדרך. מסתבר שנחור כבר עזב לחרן, מקום מודרני ומתקדם, שם יש לבני העם העברי חופש לחיות טוב. כשהמשפחה עוברת שם בדרך לארץ, יתפתח ויכוח: מי אנחנו? איך הכי טוב להיות מי שאנחנו? האם אנחנו אזרחי העולם הקוסמופוליטים, או שעלינו לחזור ל”אלטנוילנד”, ולבנות אותה מחדש?? בשביל מה לחזור לארץ כשהכנענים בדיוק משתלטים על האיזור? אז מה, להשאר בגלות?? כדי ששוב יזרקו אותנו לכבשני האש?? מה היעוד והמטרה שאנחנו מביאים לעולם ואיך הכי נכון להיות מי שאנחנו? נחור ישכנע את אבא להשאר בחרן, ואילו אברם ושרי ישמעו את קול האל המצוה אותם לכו לכם לארץ. אבל הם עוד יחזרו לחרן והשיחה על איך להיות מי שאנחנו, על כל המורכבויות ותוך שילוב של כל היסודות הנ”ל, תמשך עד עצם היום הזה.

חודש טוב ושבת שלום – A Good Month & Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Tagged , | Leave a comment

Beresheet – starting again from A Beginning… בראשית: להתחיל שוב מהתחלה…

“In the beginning, Gd created the heaven and the earther”… the book of books opens with such familiar words, which are simultaneously also very mysterious. What is this book – this Torah – that we begin again this week, after completing all the holidays of the month of Tishrei?“בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”… ספר הספרים נפתח במילים מוכרות עד מאד, וגם, נעלמות עד מאד. מה זה הספר הזה – התורה הזו – שאנחנו מתחילים שוב השבוע, לאחר השלמתם של כל חגי תשרי?
Let’s start with what it is not. It is not a science book and not a book about “reality”. Gd has given us the intelligence to figure all of this on our own, along with the development of scientific tools at our disposal. There is no need for the King of Kings to bring a whole nation out from slavery to freedom and speak to them personally just to say things that can be discovered by looking outside or applying scientific research. The Torah does not come in order to tell and explain to us what is in the world, but rather, to talk to us about us, about our place in this world, what were we created for? Where are we in this picture? What is our role?נתחיל ממה זה לא. זה לא ספר מדע ולא ספר על ה”מציאות”. הקב”ה נתן לנו שכל להשיג את כל זה בעצמנו, יחד עם פיתוח כלים מדעיים העומדים לרשותנו. אין שום צורך שמלך מלכי המלכים יוציא עם שלם מעבדות לחירות וידבר איתם באופן אישי רק כדי להגיד דברים שאפשר לגלות במבט החוצה או במחקר מדעי. התורה לא באה לספר ולהסביר לנו מה יש בעולם, אלא באה לדבר איתנו עלינו, על מה מקומנו בעולם הזה, בשביל מה נבראנו? איפה אנחנו בתוך התמונה הזו? מה תפקידנו?
And in order to make sure we don’t take things too simply, we are given two different answers right away, in the first two chapters. Some will see them as contradictory, opposing, canceling, but I’d like to suggest that we see them as complementary. The question for us humans, wherever one is, is, are we standing at the center of creation or are we just on-lookers from the sidebars? And the answer is, of course — yes! In the 1st chapter of Genesis, after the creation of light, land, plants, creepers, birds and the various animals, the human is a part – important and wonderful but still, only a part of the whole creation. On the other hand, chapter 2 begins when there is (almost) nothing, and the human gets a very defined role: “And the Lord Gd took the human and placed him in the Garden of Eden to work and protect it” (Genesis 2:15).וכדי לוודא שלא ניקח את הדברים בפשטות רבה מידי, ניתנות לנו שתי תשובת שונות בשני הפרקים הראשונים. יש שיראו אותן כהפוכות, נוגדות, מבטלות, אך אציע שנראה אותן כמשלימות. שאלת השאלות של האדם באשר הוא, היא, האם אנחנו עומדים במרכז הבריאה או שמא אנחנו רק צופים מהצד? והתשובה היא, כמובן — כן! בפרק א’ של ספר בראשית, אחרי בריאת האור, היבשה, הצמחים, הרמשים, עופות ובעלי החיים השונים, האדם הוא חלק – חשוב ונפלא אך עדיין, רק חלק בבריאה השלמה. לעומת זאת, פרק ב’ מתחיל כשאין (כמעט) כלום, ולאדם יש תפקיד מאד מוגדר: “וַיִּקַּ֛ח ה’ אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ” (בראשית ב:טו).
We know how sometimes we feel like we’re the center of the world and sometimes we feel small, humble, at best, and even worthless. The sages said that on the one hand “everyone has to say: for me the world has been created!” (Mishnah, tractate Sanhedrin 4:5), but also, that we won’t think too much of ourselves because even a mosquito was created before us (Sanhedrin 38)…אנחנו מכירים את זה שלפעמים אנחנו מרגישים כמרכז העולם ולפעמים מרגישים קטנים, ענווים, במקרה הטוב, ואפילו חסרי ערך. חזל אמרו מצד אחד ש”כל אחד ואחד חיב לומר: בשבילי נברא העולם!” (משנה, מסכת סנהדרין ד’, ה’), אך גם, שלא נחשוב את עצמנו יותר מידי כי אפילו יתוש נברא לפנינו (סנהדרין לח)…  
Many have tried to reconcile the contradiction, for example by explaining that there are different writers and that we’re left with different versions, but beyond “the” truth, I think it is better for us to learn that there is duality (within the One), and that there are contradictions, not only in the Torah, but in the world and within each and every one of us; to accept that the contradiction is part of our lives, and that to a large extent, this contradiction only proves the divinity of the Torah which did not see fit to reconcile all the contradictions but to leave them as they are and to help us understand the complexity into which we were created.רבים ניסו ליישב את הסתירה, למשל בהסבר שיש כותבים שונים ונשארו גרסאות שונות, אך מעבר ל”ה”אמת, אני חושבת שיותר טוב לנו ללמוד שיש דואליות (בתוך האחדות האחת), ושיש סתירות, לא רק בתורה, אלא בעולם ובזהות של כל אחד ואחת מאיתנו, לקבל שהסתירה הזו היא מהחיים שלנו, ושבמידה רבה, הסתירה הזו רק מוכיחה את אלוהותה של התורה שלא מצאה לנכון ליישב את כל הסתירות אלא להשאירן כך ולעזור לנו להבין את המורכבות לתוכה נבראנו.
Moreover: the human himself was created both in the image of Gd and from dust. It is very difficult to understand exactly what “the image of Gd” is, but it is clear that it is not dirt: in the image of God – suggests to us spirituality and perhaps infinity, while dirt is material, limited, and finite. So, of the two elements who and what are we? The Torah answer is — yes. And Gd Himself, how do we define at least the One who gave us the Torah? Is this Creator a “personality”, something or someone available here and now that we can talk to and turn to in times of need? Or maybe, as the philosophers say, Gd is a “being”, a supreme law of nature and then there is no one to talk to? Or maybe everything is a mess?? The Torah went ahead and said: “In the beginning God created the heavens and the earth”, that is, there is a creator and there is creation and creation has direction and purpose, and when there is chaos, that too is part of creation. And should we think that chapter 1 explains everything, the Torah added chapter 2, and also said about the Almighty… yes.זאת ועוד: האדם בעצמו נברא גם בצלם אלוהים וגם מעפר. קשה מאד להבין בדיוק מה זה “צלם אלוהים”, אך ברור שזה לא עפר: בצלם אלוהים – מרמז לנו על רוחניות ואולי אינסוף, בשעה שעפר הוא חומרי, מוגבל, וסופי. אז מי ומה אנחנו משניהם? תשובת התורה היא — כן. והקב”ה בעצמו, איך נגדיר לפחות את מי שנתן לנו את התורה? האם הבורא הזה זו “אישיות”, משהו או מישהו זמין כאן ועכשיו שאנחנו יכולים לדבר איתו ולפנות אליו בעת צרה? או אולי כמאמר הפילוסופים, האלוהים הוא – או היא – “ישות”, חוק טבע עליון ואז אין עם מי לדבר? ואולי בכלל הכל בלגן?? הקדימה התורה ואמרה: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, כלומר יש בורא ויש בריאה ולבריאה יש כוון ומטרה, וכשיש תוהו ובוהו, גם הם חלק מבריאה זו, ואם חשבנו שפרק א מסביר הכל, הוסיפה התורה את פרק ב, ואמרה גם על הקב”ה בעצמו… כן.
There is one thing that was not created in the perfect creation of Genesis, and that is the water. The water (in Hebrew – ma-yim) symbolizes the essence (ma-hut), whether it is rainwater, ocean water or the water in the mother’s womb, and of course, the Torah itself which is likened to water. The water, tells us Rashi, has always been there. This week, on Shmini Atzeret – Simchat Torah, we have returned to add the words “mashiv haru’ach umorid hageshem” – the One who brings back the wind and sends the rain” in the Amida prayer. The change of seasons is important and significant, especially for those of us who are involved in, or even just touch upon, agriculture, and we pray from the bottom of our hearts for blessed rains; and yet, at the same time, it is possible that this line is not only about the climatic changes in the Land of Israel (it’s fascinating that this line is added to the prayers of Jews in the southern hemisphere as well!), but also about our desire for bringing back in the sense of “teshuva” of the ru’ach as in soul, spirit (and spirituality) in our lives, along with the “geshem”, literally rain but also materialization and fulfillment” (gashmiyut & hitgashmut) of our lives. And may we say to this too… yes.יש דבר אחד שלא נברא בבריאה המושלמת של בראשית, ואלו הם המים. המה-ים מסמלים את המה-ות, בין אם אלו מי גשם, מי האוקינוס או המים ברחם האם, וכמובן, התורה עצמה שנמשלה למים. המים, כך אומר לנו רש”י, תמיד היו. השבוע, בחג שמיני עצרת-שמחת תורה, חזרנו להוסיף את המילים “משיב הרוח ומוריד הגשם” בתפילת העמידה. שינוי העונות חשוב ומשמעותי, ובמיוחד למי מאיתנו שעוסק, או אפילו רק נוגע, בחקלאות, ואנחנו מתפללים מכל הלב שירדו גשמי ברכה, ויחד עם זאת, יתכן שהשורה הזו אינה עוסקת רק בשינויים האקלימיים בארץ ישראל (מרתק שהשורה הזו נוספת לתפילות של יהודים גם בחצי הכדור הדרומי!), אלא גם ברצון שלנו ל”משיב” (במובן תשובה) של הרוח (והרוחניות) בחיינו, יחד עם ה”גשם”, במובן גשמיות והתגשמות (פיזית) של חיינו. ומי יתן וגם לכך נאמר… כן.

שבת שלום Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Sukkot – joy & gladness; past & future – סוכות: שמחה וששון, עבר ועתיד

ברכבת הצפופה, מאד, בדרך לירושלים, אנ ועוד שלושה ילדים (לצערי, לא שלי…) משתתפים בשלוש מדרגות…. כל מושב תפוס, כולל כל המדרגות ואנשים עומדים במעבר. יש עגלות ורעש של כל צליל שאפשר להעלות על הדעת, כולל בחור שקופץ מעלינו כשעל כתפו שני תוכים קטנים… אבל לי יש דמעות בעיניים, ובין כל הצלילים, עולים דברי הנביאים: “וְהָיָ֣ה בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־ה’ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ  וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה’ אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה’ מִירוּשָׁלָֽ͏ִם”… (ישעיהו ב:2-3) ועוד: “כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃ וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ”…. (זכריה ח:4-5) ועוד.    On the very crowded train to Jerusalem, I share a couple of stairs with 3 other kids (sadly, not my own)… every seat is taken and people are standing; there are strollers and it’s noisy with every sound imaginable including a guy who jumps over us with 2 small parrots squawking from his shoulders; but I have tears in my eyes:   In the days to come, The Mount of H’s house shall stand firm above the mountains, and tower above the hills;
And all the nations shall gaze on it with joy. And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of Hashem, to the House of the Gd of Jacob;
That He may instruct us in His ways, and that we may walk in His paths.” For instruction shall come forth from Zion, and the word of the H’ from Jerusalem”… (Isaiah chapter 2:2-3). And: Thus said the LORD of Hosts: There shall yet be old men and women in the squares of Jerusalem, each with staff in hand because of their great age. And the squares of the city shall be crowded with boys and girls playing in the squares”… (Zacariah 8:4-5) And much more.
ומתוך המראות, עולים עוד כמה זכרונות… אני בת 4 או 5. לשכנים בבית ליד יש סוכה וגם אני רוצה, ואין, ואי אפשר, ואין מי שיבנה, ואין איפה, ומספיק כבר, אבל אני רוצה. ולבסוף ההורים שלי מציעים פשרה: אנחנו מביאים הביתה ארגז קרטון ריק מהמכולת. הופכים אותו עם החלק הפתוח כלפי מעלה. אח”כ אנחנו אוספים כמה ענפי עץ אורן קטנים מבחוץ. אני מכינה שרשרות צבעוניות קטנטנות, ובונה שלחן ושני כסאות מקוביות לגו, וכשהכל מוכן, אני רצה לחדר, ומזמינה את האושפיזין שלי, הבובות וגם הדובי. הם יושבים להם שם, ושותים תה, מאושרים עם הסרויס צעצוע. ולפעמים, כשאני חושבת שאף אחד לא מסתכל, גם אני שוכבת לי על רצפת הבלטות הקרירות ומכניסה את קצה הראש שלי פנימה. והנה, אני בסוכה!  And through the sights, a few more memories emerge… I am like 4 or 5 years old. The neighbors next door have a sukkah and I want one too, and there is none, and it’s impossible, and there’s no one to build one, and there is no room, and enough already, but I want one. And finally my parents offer a compromise: we bring home an empty cardboard box from the grocery store. Turn it over with the open side up. Then we collect some small pine-tree branches from outside. I make tiny colorful chains, and build a table and two chairs from Lego blocks, and when everything is ready, I run into the room and invite my Ushpizin, my dolls and the teddy bear. They sit there, “drinking tea”, happy with the toy-dish-set. And sometimes, when I think no one is looking, I too lie down on the cool tile floor and stick the tip of my head in. And here I am in the sukkah!
שנה או שנתיים לאחר מכן, אנחנו נוסעים בחול המועד סוכות בפעם הראשונה לירושלים, העיר שרק עכשיו חוברה לה יחדיו. אבא שלי רוצה להספיק לראות את עיר הקודש כשהוא עוד יכול, למרות שזה לא פשוט, עם כסא הגלגלים והכל, אבל הם שוכרים מונית ונהג ליום, ולוקחים גם אותנו, הילדים, תחת שבועות נוקשות להתנהגות מעל ומעבר. אנחנו יוצאים כשעוד חשוך וחוזרים כשכבר שוב מאוחר מאד, מנומנמים בספסל האחורי. את הנופים החדשים של העיר הקסומה, אני בולעת בעיניים גדולות. אויר יבש של קצה המדבר, גוונים של חום-צהוב-ורוד, וברבים מהבתים, חורים מפגיעות פגזים וכדורים מהמלחמה האחרונה. אנחנו מסתובבים בין הר הצופים להר הבית, רחוב ממילא ושדרות יפו. הם מספרים זה לזה ואולי גם לנו סיפורים מימי מלחמת העצמאות. הנס ניכר בעיני כולם. איפהשהו יש תצוגה אולי תחרות ואולי סתם רחוב ירושלמי “רגיל” ושם כמה וכמה סוכות. אני כבר גדולה ואני יודעת מה זה סוכה – ארגז קרטון עם שרשרות נייר קטנטנות וכמה ענפים דקיקים. אולי במקרה הטוב, שמיכות פיקה וסדינים פרחוניים מהוהים כמו אצל השכנים, אבל בסוכות בירושלים אני פוגשת סוכות עם שטיחים רכים ובדים צבעוניים על הקירות, קישוטים נוצצים וספות נוחות לשקוע בהן, ואני עדין פעורת עיניים ופה, מתאהבת בחג הזה מעל לראש…A year or two later, we go, for the first time, during the intermediary days of Sukkot to Jerusalem, the city that has only just been reunited. My father wants to see the Holy City while he still can, even though it’s not easy, with the wheelchair and everything, but they hire a taxi and a driver for the day, and they also take us, the children, under strict orders to “behave” above and beyond. We go out when it’s still dark and come back when it’s already very late again, dozing in the back seat. I swallow the new views of the magical city with big eyes. The dry air of the edge of the desert; shades of brown-yellow-pink; and in many of the houses, shells and bullets holes from the recent war. We walk between Mount Scopus and the Temple Mount, Mamilla Street and Jaffa Boulevard. They tell each other and maybe also us stories from the days of the War of Independence. The miracle is evident in everyone’s eyes. Somewhere there is a display, maybe a competition, or maybe just a “normal” Jerusalem street – with several Sukkots. I’m already grown up and I know what a sukkah is – a cardboard box with tiny paper chains and some thin branches. Maybe in the best case, pika blankets and faded flowery sheets, like the neighbors’, but during Sukkot in Jerusalem I chance upon Sukkot with soft carpets and colorful fabrics on the walls, shiny decorations and comfortable sofas to sink into, and I’m still wide-eyed and mouth, falling in love, head over heels with this holiday…
יש כמה וכמה מצוות לסוכות. המפורסמות שבהן הן הישיבה בסוכה וארבעת המינים. בשנים האחרונות התוודענו גם מצוות הקהל ופעם היו גם עליה לרגל, ניסוך המים ועוד. אבל המצוה הקשה ביותר לחג הזה, היא מצוות השמחה. “ושמחת בחגך”, נאמר, ואחכ שוב – “והיית אך שמח” (דברים טז:14-15), ומכיון שקשה לנו להבין, נאמר במקום אחר, “ושמחתם”, (ויקרא כג:40)….  Sukkot has several mitzvot. The most famous are “sitting” in the sukkah and the taking the Four Species. In recent years, we have also gotten to know Hakhel – the Gathering, and once there were also the pilgrimage, the water libation and more. But the most difficult mitzvah for this holiday is the mitzvah of being joyful. “And you shall rejoice at your festival”, it is said, and later again – “and you were just  joyful” (Deuteronomy 16:14-15), and since it is difficult for us to understand, it is said elsewhere, “And you (plural this time) will rejoice”, (Leviticus 23:40)….
אנחנו חיים בחברה צרכנית שלימדה אותנו שכדי להיות שמח, צריך “לעשות דברים”, “לקנות דברים”, או צריכים “לקרות דברים מסוימים”. איך אני יכול להיות שמח כש… אנחנו תוהים, אבל המחשבה היהודית היא שהשמחה היא לא תוצאה, אלא מקור. היא כרטיס היציאה לדרך. איך? לא תמיד ברור אבל, התורה לא מצווה אותנו על זריחת השמש, סיבוב כדור הארץ ושאר דברים שמימיים, ואילו לא היה הדבר באחריותנו ובאפשרותנו, התורה לא היתה מצווה אותנו עליו.  We live in a consumer society that has taught us that in order to be happy, we have to “do things”, “get things” or “certain things have to happen”. How can I be happy when… we wonder, but the Jewish thinking is that joy is not a result, but a source. It is the ticket we take with us when we embark on the journey, not arrive. How? It is not always clear, but the Torah does not command us about the rising of the sun, the rotation of the earth and other heavenly things, and if it were not within our responsibility and possibility, the Torah would not have commanded us about it.
במסכת סוכה (מח:ב) מסופר סיפור מוזר ביותר על שני “מינים” (כופרים), אחד שמו ששון ואחד שמו שמחה, ושניהם רבים זה עם זה, מי מהם “עדיף”. ששון טוען שהוא מופיע ראשון בפסוק ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְגוֹ׳״ (ישיעהו לה:10), ואילו שמחה מביא את הפסוק ״שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים״ (אסתר ח:17). ששון אומר לשמחה שהוא רק שליח ומביא את הפסוק ״כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ״ (ב’ במובן “עם” – ישעיהו נה:12) ואילו שמחה לא נשאר חייב ואומר, יום אחד ימלאו בך מים! הלוא כתוב ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״ (ישעיהו יב:3)…. אוקי…. ומה הנקודה??  In tractate Sukkah (48:b) a very strange story is told about two “minim” (heretics), one named Sasson (gladness) and one named Simcha (joy), who argue with each other over which of them is “better”. Sasson claims that he’s first in the verse “gladness and joy shall be found” (Isaiah 35:10), while Simcha cites the verse “Joy and gladness to the Jews” (Esther 8:17). Sasson tells Simcha that he is only a messenger and quotes the verse “For with joy you shall go out” (Isaiah 55:12) while Simcha does not remain quiet, responding with, one day you will be filled with water! As it is written “and you will draw water in (with) Sasson” (Isaiah 12:3)…. Ok… and what is the point??
מה ההבדל בין ששון ושמחה? יש אומרים ששמחה אלו הדברים הפיזיים בחיינו לעומת ששון שאלו הם הדברים הרוחניים. הסבר אחר אומר ששמחה זה “הגעה” והרגשת נוכחות של שמחה קימת, לעומת ששון, שזו שמחה כשאנחנו בתהליך לקראת מטרה כלשהי. אז? מה הבעיה?? למה נקראו שני אלה “מינים”? מה היא הכפירה כאן? חשבתי שלהיות בשמחה ובששון זה טוב!  What is the difference between sasson and simcha? Some say that simcha- joy refers to the physical things in our lives while sasson is the spiritual things. Another explanation says that simcha – joy is “being” and a “presence” feeling of joy, as opposed to sasson – gladness, which is when we are in the process of reaching our goal. So? What is the problem?? Why are these two called “species”? What is heresy here? I thought being glad and joyful is good!
יתכן שהענין הוא הריב ביניהם כאילו שאפשר באמת להגיד מה “עדיף”. האם באמת נוכל לוותר על הפיזי או הרוחני? האם נוכל לוותר על התהליך לעומת ההגעה? יש צורך בשניהם ובראיית האחד שמעל ומעבר לכל, וזה חג סוכות. ניסוך המים מסמל את שילוב המים שמעל ומתחת. הסוכה – אחת, ועם ישראל (בהקהל) – אחד, וגם הלולב והאתרוג נילקחים ביחד, כאחד. השמחה, האפשרית, מזכיר לנו ומלמד אותנו החג הזה, היא גם המקום אליו אנחנו הולכים, וגם המקום ממנו אנו באים. ואולי לכן לא פלא שאת החג הזה נסיים ב”שמחת תורה”.  Possibly the matter is the quarrel between them as if it’s possible to really say what is “better”. Can we really give up the physical or the spiritual? Can we give up the process versus the arrival? There is a need for both and the ability of the One above and beyond all, and that is Sukkot. The water libation symbolizes the mixing of the water above and below. The sukkah – is one, and Israel (as in Hakhel) – one, and the lulav and the etrog are also taken together, as one. The joy, which is possible, reminds and teaches us this holiday, is both the place we are going to, and the place we are coming from. And maybe that’s why it’s no wonder that we will end this holiday with “Simchat Torah”…

מועדים לשמחה, שבת שלום וחג שמח! Mo’adim Lesimcha, Shabbat Shalom & Chag Same’ach!

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Between Yom Kippur, Shabbat & Sukkot – 3 YK images & another one – בין יום כיפור, שבת וסוכות: 3 תמונות ועוד רעיון

Yom Kippur 5783 – 2022’ I have the great honor and pleasure to be a guest at a wonderful community in my late father’s birth city, which, had he showed up now, I doubt he would recognize. As far as I know, this is the first time in 90 years that someone from my immediate family is celebrating any Jewish holiday in Berlin, and all that just makes my Yom Kippur even more meaningful. As I stroll through the city streets, between its canals and gorgeous parks, decorated with the trees changing their colors, I wonder and imagine, imagine and wonder what was it like to grow up here. There’s a part of me that always feels at home in Berlin. My first language was German, and sadly, as time went by, I’ve lost the family members I could speak it with; so much so that when I land in Berlin, the (Palestinian-Lebanese) taxi driver asks me, “where are you from? Because you have no accent!” and what I heard him asking was, his wondering how come I don’t have an accent in a language I don’t have mastery over… the congregation also speaks at least 3 languages and somehow it all works out. In Berlin, that’s still very beautiful to me, the People of Israel struggle over their past and their future, but are totally, totally – alive.יום כיפור, תשפ”ג 2022, אני זוכה להתארח בקהילה מקסימה בעיר הולדתו של אבי ז”ל, שאילו היה קם מקברו, ספק אם היה מזהה אותה. למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה מזה כ- 90 שנה, שמישהו מבני משפחתי המיידית חוגג חג יהודי כלשהו בברלין, וכל זה עושה את יום כיפור לעוד יותר משמעותי. כשאני הולכת ברחובות העיר, בין התעלות והפארקים הנפלאים שלה, מקושטים בעצים המחליפים לצבעי הסתו, אני תוהה ומדמינת, מדמינת ותוהה, איך היה לגדול כאן. יש בי חלק שלהיות בברלין תמיד מרגיש כמו בית. השפה הראשונה שלי היתה גרמנית, ולצערי עם הזמן, אבדו כל בני המשפחה איתם יכולתי לדבר בה, עד שכשהגעתי, נהג הטקסי (הפלשתינאי-לבנוני) שאל אותי, “מאיפה את? כי אין לך מבטא”! ומה שאני שומעת, זה שהוא מתפלא עד מאד שאין לי מבטא בשפה שאני לא ממש שולטת בה…
גם הקהל מדבר לפחות שלוש שפות ואיכשהו זה מסתדר. בברלין, שעדיין יפה בעיני מאד, עם ישראל נאבק על עברו ועתידו, אבל לגמרי .לגמרי – חי
And somehow another image come up, this one from a Yom Kippur 49 years ago. We are a group of children of different ages, sitting in the apartment building’s courtyard on the stone fence, chatting, wondering how to spend this evening without dinner. Some of us were in shul for Kol Nidrei, some of us are trying to fast. Every few moments we remember that we are not eating. And don’t drinking either. Then one girl happily suggests: ‘Oh, I have an idea’! And she ran home and brings everyone something that isn’t quite “food” and definitely isn’t “drink”, and gives us all candy…ואיכשהו עולה בי עוד תמונה, וזו מיום כיפור מלפני 49 שנה. אנחנו קבוצת ילדים בגילאים שונים, יושבים בחצר הבית המשותף, על גדר האבן, מקשקשים, תוהים איך להעביר את הערב הזה, בלי ארוחת ערב. חלקנו היינו בבית כנסת לקול נדרי, חלקנו מנסה לצום. כל כמה רגעים אנחנו נזכרים שאנחנו לא אוכלים. וגם לא שותים. ואז ילדה אחת מציעה בשמחה: אה, אני יודעת מה! והיא רצה הביתה ומביאה לכולם משהו שהוא “לא אוכל” ו”לא שתיה”, ומחלקת לנו ממתקים…
The next day the air is torn by sirens. Pretty soon it becomes clear that a war has broken out. Jeeps roam the streets, transistors appear from under prayer-shawls, as people are pulled out of the synagogues, running home to join their military units, on the border of Syria and Egypt. In the days after, there is no school, and our parents want us to stay close to home. We busy ourselves at nearby intersections where we stand with brushes and buckets of dark blue paint, painting the headlights of the cars… and now I don’t know: who gave us paint? Who allowed us to paint their headlights?למחרת האויר נקרע מהצפירה. די מהר מתבהר שפרצה מלחמה. ג’יפים מסתובבים ברחובות, טרנזיסטורים מופיעים מתחת לטליתות, ואנשים נשלפים מבתי הכנסת, רצים הביתה להצטרף ליחידות שלהם, בגבול סוריה ומצרים. בימים שאחרי, אין לימודים, וההורים רוצים שנשאר קרוב לבית. אנחנו מעסיקים את עצמנו בצמתים של השכונה, שם אנחנו עומדים עם מברשות ודליים עם צבע כחול כהה, לצבוע את פנסי המכוניות… ועכשיו אני לא יודעת: מי נתן לנו צבע? מי הרשה לנו לצבוע לו את הפנסים?
And another picture from another Yom Kippur yet, this one is in 1978. I’m on my first visit to the USA, staying with relatives in Queens, New York, who tell us they are very sorry: their synagogue has been firebombed right before the holiday. Why are they apologizing?? The beautiful building is sooty, and we are going with the congregation to sit in the basement, an alternative that was organized for services in the last minute. The rabbi comes up to give a sermon. He explains that “no more” and “we will be strong” and other such words, and I wait impatiently for the punchline, where he tells everyone to make aliya to Israel now if not sooner, because that’s how it starts and who knows what happens next… But he says that “we will rebuild the synagogue more beautifully than before” and “show them that we are here to stay”, and I learn the complexity of diaspora, the complexity of being who we are…ועוד תמונה, הפעם מיום כיפור אחר בשנת 1978. אני בביקור ראשון בארה”ב אצל קרובי משפחה בקווינס, ניו יורק, והם מצטערים: מישהו זרק פצצה בבית הכנסת ממש לפני החג. למה הם מתנצלים?? הבנין היפה מפויח ואנחנו הולכים עם שאר עמך ישראל לשבת במרתף אלטרנטיבי שאורגן לתפילה בדקה התשעים. הרב עולה לתת דרשה. הוא מסביר ש”לא עוד” ו”אנחנו נתחזק” ועוד מילים כאלה ואני מחכה בקוצר רוח שיגיד לכולם לעלות לארץ עכשיו ומיד, כי הנה, ככה זה מתחיל ומי יודע מה יהיה… אבל הוא אומר ש”אנחנו עוד נבנה את בית הכנסת מחדש יותר יפה מקודם ונראה להם שאנחנו כאן להשאר”, ואני לומדת את מורכבות הגלות, מוהרכבות היותנו מי שאנחנו….
At the end of Yom Kippur Ne’ila closing prayer, it occurs to me that perhaps its name, ne’ila, is not just about “locking” the gates, but from the word “na’ale”, sublime, indicating a very high prayer, and this is the only prayer that is the fifth prayer of a day (usually 3 prayers a day on weekdays, and on Shabbat and holidays – 4 but only on Yom Kippur there are 5 prayer sets), and then, when we go up in the last moments, and suddenly people we haven’t seen all year arrive, and everyone is carried away by the intensifying voice of the cantor and the whole crowd sings and answers and sways and even tears, some say that that’s when God whispers in our ear, ‘I don’t really lock the gates ever, and really, I invite you right now to come to my summer house next week; come with the whole family, we’ll sit, eat, be joyful together, talk and plan the coming year’…. because more important than where and how and what, what matters most is that we continue to meet.בסוף תפילת נעילה, עולה על דעתי שאולי אין שמה “נעילה” מלשון סגירת השערים אלא מלשון “נעלה”, שהיא תפילה נעלה מאד, והיא התפילה היחידה שהיא החמישית באותו היום (בד”כ 3, ובשבת וחג – 4 אבל רק ביום כיפור יש 5 תפילות), ואז, כשאנחנו עולים ברגעים האחרונים, ופתאום אנשים שלא ראינו כל השנה, מגיעים, וכולם נישאים על קולו המתעצם של החזן וכל הקהל שר ועונה ומתנדנד ואפילו גם דומע, יש אומרים שאז הקב”ה לוחש לנו באוזן, ‘אני לא באמת נועל את השערים אף פעם, והאמת, אני מזמין אותך כבר עכשיו לבוא לבית הקיץ שלי בשבוע הבא. תבוא עם כל המשפחה, נשב, נאכל, נשמח ביחד, נדבר ונתכנן לנו את השנה הקרובה’…. כי פחות מאיפה ואיך ומה, רק חשוב, הכי חשוב, שנמשיך ונפגש.

בברכת שבת שלום וחג סוכות שמח *** Shabbat Shalom & A Happy Sukkot

The beginning of a Sukkah on the roof, Berlin 2022 – תחילתה של סוכה על הגג, ברלין, 2022
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Shabbat Shuva & the Torah portion of Vayelech: Shabbat of Passion with Moses and his Fitbit – שבת שובה = שבת תשוקה

It is a Shabbat of motion, the Shabbat between Rosh Hashanah and Yom Kippur; Shabbat after and before fasting. Rabbi Kook explained that the Hebrew word for fasting, tzom, is the beginning of the word tzomet, crossroads, a place to choose a direction, to reconnect with the right path, to decide where to go from here, and what can be done “today” to move forward?זו שבת של תנועה, השבת בין ראש השנה ויום הכיפורים, שבת אחרי ולפני צום. הרב קוק הסביר שהמילה העברית “צום” היא תחילתה של המילה “צומת”, מקום לבחור כוון, להתחבר מחדש לדרך הנכונה, להחליט לאן הלאה מכאן, מה אפשר לעשות “היום” כדי להתקדם?
Maybe it’s not a coincidence the Sabbath when we meet Moshe walking in a Torah portion named “Vayelech” (and he walked). At the age of 120 – he walks to speak “these words (things) to all the Children of Israel” (Deuteronomy 31:1). Couldn’t they come to him? Didn’t anyone think, ‘Oh, Moshe is nearing the end of his life and our journey is about to end too; let’s go, all of us, sit at his feet and hear as much Torah from him as possible’…אולי לא במקרה זו השבת בה אנחנו פוגשים את משה – ההולך. בגיל 120 – הוא הולך, הולך כדי לדבר עם העם “אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל” (דברים לא:א). האם לא יכלו לבוא אליו? האם אף אחד לא חשב, ‘אוי, משה מתקרב לסוף חייו והמסע שלנו מתקרב לסיומו, בוא נלך, כולנו, לשבת לרגליו ולשמוע ממנו כמה שיותר תורה’…
Indeed, the title of this Torah portion should have been “and we walked”… but instead, the humblest man we have ever met, gets up and goes to talk to the people, the very people because of whom (or for whom?) he will not enter the land as he so desperately wanted. How does he not stay angry and furious?? But he bothers, because he can’t do otherwise, and maybe so that we too will learn – not to sit and wait for things to happen, nor to run and jump on things, thinking that everything is up to us and needs to be done right away, here and now. Rather, to walk; get up and do; talk, ask, request, try, learn and teach, over and over again. Even if it’s not easy for us. Even if we don’t know where things are going. Start with one step, and walk.אכן, שם הפרשה היה צריך להיות “ונלך”… אך במקום זאת, האיש הצנוע ביותר שפגשנו אי פעם, קם והולך לדבר עם האנשים, אותם אנשים שבגללם (או למענם?) לא יכנס לארץ שכל כך רצה. איך הוא לא נשאר כועס וזועם?? אבל הוא טורח כי הוא לא יכול אחרת, ואולי כדי שגם אנחנו נלמד – לא לשבת ולחכות שדברים יקרו, גם לא לרוץ ולהתנפל במחשבה שהכל עלינו וצריך כאן ומייד, עכשיו ומהר. אלא, ללכת. לקום ולעשות. לדבר, לשאול, לבקש, לנסות, ללמוד וללמד, שוב ושוב. גם אם לא קל לנו. גם אם סופם של הדברים לא ברור. להתחיל בצעד אחד, וללכת.
The motion of this Shabbat is also expressed by being “Shabbat Shuva“. Tshuvah (often translated as “repentance”, it also means “an answer”) offers us a unique and special movement: a forward search for an as yet unknown answer, which we believe and hope exists for us somewhere in the future, along with a return home and a connection to the past. One can always do tshuvah, and “if he returns, you will immediately receive him”, it says in the “Une’tane Tokef” High Holy Days prayer, regardless of which certain season of the year it is. And yet, in this period in which we are now, precisely between Rosh Hashana and Yom Kippur,  there is a feeling that nature is also returning to its origin and Existence goes back inward, coming together to start anew. “Seek Gd where He is”, we are told (Isaiah 55:6), and Rabbi Uri Sharki explains: “When He is present to you and He shows you even through the order of nature that everything returns to its Source”.התנועה של השבת הזו מתבטאת גם בהיותה “שבת שובה“. התשובה מציעה לנו תנועה יחודית ומיוחדת: חיפוש קדימה אחר מענה עוד לא ידוע, שאנחנו מאמינים ומקוים קיים עבורנו אי שם בעתיד, יחד עם שיבה הביתה וחיבור לעבר. אפשר לעשות תשובה תמיד, ו”אם ישוב, מיד תקבלו”, נאמר בתפילת ונתנה תוקף, בלי קשר לעונה מסוימת בשנה. ובכל זאת, בתקופה זו בה אנו נמצאים עכשיו, ודוקא בין כסה לעשור, יש תחושה שגם הטבע חוזר למקורו וכל ההוויה כולה כמו שבה ומתכנסת להתחיל מחדש. “דרשו ה’ בהמצאו”, נאמר לנו (ישעיהו נה:ו), והרב אורי שרקי מסביר: “כשהוא מצוי לכם והוא מראה לכם אפילו דרך סדרי הטבע שהכל שב אל מקורו”.
The Sages tell us that “Tshuvah precedes the world” (Bereishit Rabbah 1:4), that is, tshuvah is not some sophisticated “afterthought” but is an integral part of the creation of the world. It is clear to Holy One that as soon as there is a creation, a distance will inevitably happen, as is the case in any system of relationships. This can and will likely happen between us and the Almighty. And while it may not be possible to get rid of this distance completely, it is possible to go back and reduce it again and again.חז”ל אמרו לנו ש”תשובה קדמה לעולם” (בראשית רבה א:ד), כלומר, התשובה איננה איזה “בדיעבד” מתוחכם אלא היא חלק אינטגרלי מבריאת העולם. ברור לקב”ה שברגע שיש בריאה, בהכרח יווצר מרחק, כמו בכל מערכת יחסים, גם בינינו והקב”ה, וברור שבה בשעה שאולי אי אפשר להפטר מהמרחק הזה לגמרי, אפשר לחזור ולצמצם אותו שוב ושוב.
And yet, at the same time when he said our fall songs which sound somewhat sad, limiting and indeed, narrowing, and, as Tshuvah is indeed, a very serious matter, it is important to remember that it is also a happy thing and its purpose is to expand the heart, enlarge and glorify us; it’s about us being more, not less, of who we are.ויחד עם זאת, בה בשעה שהסתו “עם הענן, ועם הרוח המייבב” נשמע עצוב משהו, מגביל ואכן, מצמצם, ותשובה, כמובן, שהיא דבר רציני ביותר, חשוב להזכיר שהיא גם דבר משמח ומטרתה, להרחיב את הלב, להגדיל ולהאדיר. להיות יותר, לא פחות, מי שאנחנו.
A year ago, late at night, I was driving somewhere in the Land, and as if out of nowhere, Rabbanit Yemima Mizrahi’s voice came up on the radio, correcting a title: “Instead of ‘Ten Days of Repentance (Tshuvah)’ we should call these days ‘Ten Days of Passion (Tshukah)’. We’re not going back and minimizing; we’re not being nostalgic for a distant past, but heading onward, forward, to be completely in passion – for life, creation, being and doing, for this connection with so long for, with ourself, others, and Gd. May we merit.לפני שנה, בשעת לילה מאוחרת, אני בנהיגה אי שם בכבישי ארצנו, וכמו משום מקום, קולה של הרבנית ימימה מזרחי ברדיו מתקנת כותרת: “במקום ‘עשרת ימי תשובה’ נקרא לימים האלה ‘עשרת ימי תשוקה’”. לא לחזור ולהתמזער, לא נוסטלגיה לעבר רחוק, אלא הלאה, קדימה, להיות לגמרי בתוך תשוקה – לחיים, ליצירה, להוויה ועשיה, לחיבור עם עצמי, אחרים, והקב”ה. מי יתן ונזכה.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment