Torah & more… תורה ועוד

בהר-בחוקותי – וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ

והשבת, עוד פרשה כפולה: ״בהר-בחוקותי״ כמנהג קריאת התורה בשנים שאינן מעוברות, ושתי אלה חותמות את ספר ויקרא בכמה נושאים חשובים. פרשת בהר מדברת בעיקר על מצוות שנת השמיטה, היובל, ודינים נלווים, ואילו העיקר בפרשת בחוקותי הוא נושא הברכות והקללות, מה שנקרא גם “פרשת התוכחה”, ומהווה תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו ואם לא ישמרו את מצוות התורה. הברכות קצרות יחסית, ואילו ה״השלכות השליליות״ מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג שהולך ומחמיר עד הדבר החמור ביותר והוא הגלות, שתאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי ע״י העם. למרות זאת, הקללות מסתימות בנימה אופטימית, שעם ישראל לא ישכח ולבסוף ישוב לארצו. חכמים שייכו את התוכחה של ספר ויקרא לחורבן בית ראשון והשיבה לארץ לאחר מכן. עוד בהמשך הפרשה מובאת פרשת ״ערכין״, ובה קובץ הלכות בעניין נדבה לבית המקדש.

בהתאם לתקנת עזרא הסופר, פרשת בחוקותי נקראת תמיד לפני חג השבועות כמעין ״תכלה שנה וקללותיה״ – כי חג שבועות נחשב כראש השנה לעניין פירות האילן. בפועל מוסיפים עוד לפחות את פרשת במדבר בשבוע הבא כדי לא לקרוא קללות ישר לפני שבועות, וכך פרשה זו בד״כ נקראת בשבת שלפני יום ירושלים, כפי שקורה גם השנה.

בפרשת בהר נאמר:

״והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי״ (ויקרא כה,כג). מה פירוש גר ותושב? אלו הן גם מילותיו של אברהם כשבא לקנות את מערת המכפלה מבני חת: “גר ותושב אנוכי” (בראשית כג,ד), שגר כאן הוא מישהו שמגיע מארץ אחרת ואילו תושב הוא מישהו שיושב ישיבת קבע, ואנחנו צריכים לחיות בתחושה של כן לשניהם… זה המעמד הקיומי של האדם בעולם. מצד אחד, “כי עפר אתה ואל עפר  תשוב” (בראשית ג,יט), ומצד שני, נזר הבריאה, מי שנברא ״בצלם אלוהים״ (שם, א,כז). 

הרב שרקי מביא את פירושו של הרב יהודה אשכנזי (מניטו) שהיה רגיל לפרש את המקרא הזה באופן הקרוב לפשוטו: אם אתם מרגישים כגרים בעולם הזה, אתם תושבים עמדי, ואם אתם חשים כתושבים בעולם הזה, אתם גרים עמדי. 

ע״פ הקבלה, הקב”ה הגלה את עצמו כביכול מהמציאות כדי לאפשר לבריאה אוטונומיה מסוימת משלה (רעיון הצמצום בקבלה), ולכן הוא – כביכול – מתנהל בעולם שלנו כגר. כדי להידבק בו, צריך להידמות למידה זו, ולחוש כגר בעולם הזה. זה הבסיס לאמירה החוזרת ונשנית בתורה שהקב״ה אוהב את הגרים, כי הגר, כביכול, מבין אותו. על כן גם עם ישראל נולד כגר, מחוץ לארצו (אברהם – באור כשדים, ועם ישראל – במצרים), ואפילו כשהוא בא להתיישב בנחלתו שהיא ירושתו, ארץ אבותיו שלו, הוא לא נאחז בה בשלימות, ומשאיר משהו לכבוד ולזכר הקשר המורכב הזה: פאה בשדה החיטה, פרי בכרם, ושמיטה מעבודת הארץ לשנה שלימה. 

איך להחזיק את שני הצדדים האלה הלכה למעשה, איך ולעשות זאת בתקופה שלנו? האם כיום האתגר שלנו הוא זה שאנחנו לוקחים את הארץ כמובן מאליו, או שמא האתגר הוא שאריות הגלות ודווקא זה שעוד לא נאחזנו בארץ כראוי? אולי אפשר למצוא את התשובה לכך ביחס שלנו לשנת השמיטה. אעיז ואומר ש-יתכן שאנשים שמרגישים קשורים ב-1000% לארץ, מרגישים גם שלמות עם שנת שמיטה. מבחינתם, אין בעיה לשחרר קצת וזה לא אומר אובדן הארץ, משום צד. ואילו מי שעוד לא מרגיש כאן בטוח, וגם כאן, לא בהכרח בלי סיבה, מרגיש גם בספק כלפי שנת השמיטה ומחפש פתרונות, גם הלכתיים, כדי להתמודד ולעקוף את המצווה הלא פשוטה הזו. ב״ה, יום אחד יתקיים בנו, ״וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ״ (ויקרא כה,יח-יט). 

שבת שלום.

Behar-Bechukoti

On this Shabbat, we have another double section: “Behar-Bechukoti” as is the custom of reading the Torah in non-leap years, and these two conclude the book of Leviticus with several important themes. Parashat Behar mainly deals with the commandments of the Sabbatical year, the Jubilee, and related laws, while the main issue in Parashat Bechukoti is the blessings and curses, which is also called “Parashat Hatochecha” – the passage of rebuke, and is a description of the rewards and punishments that the Children of Israel will have if they keep or if they do not keep the commandments of the Torah. 

The blessings are relatively short, while the “negative consequences” are very detailed and described in a gradual manner that becomes increasingly severe until the most serious which is exile, to allow the Land of Israel to complete the years of Sabbatical that were not properly observed by the people. Despite this, the curses end on an optimistic note, that the people of Israel will not be forgetten and will eventually return to their Land. The sages associated the rebuke of the book of Leviticus with the destruction of the First Temple and the subsequent return to the Land. Further on in Bechukotai, we have the section about “Archin”, containing a collection of laws regarding volunteer offerings to the Temple.

In accordance with the rule of Ezra the Scribe, Parashat Behukoti is always read before Shavuot to follow the rule of “ending a year and its curses” – because Shavuot is considered Rosh Hashana for the fruits of the tree. In practice, at least Parashat Bamidbar is added the following week so as not to read curses right before Shavuot, and thus this parsha is usually read on the Sabbath before Jerusalem Day, as is the case this year.

In Parashat Behar it is said:

“And the Land shall not be sold permanently, for the Land is mine, for you are strangers (gerim) and residents (toshavim) with me” (Leviticus 25:23). What is the meaning of ger and toshav? These are also the words of Abraham when he came to buy the Cave of Machpela from the people of Heth: “A stranger and a sojourner, I am” (Genesis 23:4). A stranger here is someone who comes from another country, while a resident is someone who lives in a place permanently, and we need to live with a sense of yes to both… This is the existential status of the human in the world. On the one hand, “For dust you are, and to dust you shall return” (Genesis 3:19), and on the other, the crown of creation, the one who was created “in the image of Gd” (Genesis 1:27).

Rabbi Sherki brings the commentary of Rabbi Yehuda Ashkenazi (Manitoo) who says: If you feel like strangers in this world, you are residents with Me, and if you feel like residents in this world, you are strangers with Me.

According to Kabbalah, Gd blessed be He, exiled Himself, as it were, from reality in order to allow creation a certain autonomy of its own (the idea of ​​reduction – tzimtzum in Kabbalah), and therefore He – as it were – operates in our world as a stranger. In order to cling to Gd, one must resemble this degree, and feel like a stranger in this world. This is the basis for the repeated statement in the Torah that Gd blessed be He, loves the strangers, because the stranger, as it were, understands Him. Therefore, the people of Israel were also born as strangers, outside their Land (Abraham – in Ur of the Chaldeans, and the children of Israel – in Egypt), and even when they came to settle in their own place in the world, which is their inheritance, the Land of their own ancestors, they did not hold on to it wholeheartedly, and left something to honor and commemorate this complex relationship: a corner in the wheat field, some fruit in the vineyard, and a sabbatical from working the Land for a whole year.

How can we maintain these two aspects in practice, and how to do so in our time? Is our challenge today taking the Land for granted, or is the challenge that we still feel some exile left-overs and we’re not yet holding properly to the Land? 

Perhaps the answer to this can be found in our relationship to the year of Shemitah. I would venture to say that – perhaps – people who feel 1000% connected to the Land also feel good with the year of Shemitah. For them, there is no problem in letting go a little and it does not mean losing the Land, for any reason. On the other hand, those who do not yet feel secure here (not necessarily without reason), also feel doubtful about the year of Shemitah and are looking for solutions, including halachic ones, to cope with and circumvent this difficult mitzvah. B”h, one day it will be fulfilled in us, “And you shall do my statutes and keep my judgments and do them and dwell securely in the Land; and the Land shall yield its fruit; and you shall eat them and be satisfied, and you shall dwell securely on it” (Leviticus 25:18-19).

Shabbat Shalom.

מישהו הולך תמיד איתי… פרשות אחרי-מות – קדושים

מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, שלפני מותו, תלמידיו בקשו שיברך אותם.

אמרו לו: רבנו, ברכנו.
אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
אמרו לו תלמידיו: עד כאן? (כלומר, זהו? שתהיה לנו יראה מהקב״ה רק כמו שיש לנו מבני אדם? לא יותר?) 
אמר להם: והלוואי (הלוואי שתהיה לכם יראה מהקב״ה כמו שיש לכם מבני אדם)! תדעו, כשאדם עובר עברה (הוא מסתכל לצדדים בחשש ותקוה ו) אומר, שלא יראני אדם… (ברכות כ”ח:ב).

פרשות אחרי-מות-קדושים במיוחד מדברות על עברות שונות שרבות מהן הן כאלה שאף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע, כאלה שתמיד אפשר לעשות כאילו כלום לא קרה. אנחנו מעדיפים לדלג על פרקים י״ח וכ׳, שכוללים את רשימות העריות והיחסים האסורים, חלקם, אולי, חלילה, תוצאה ישירה של ניצול יחסי מרות שונים, קרבה מבולבלת, מצבים ששנים אח״כ מישהו נזכר שאולי, בעצם, איך אף אחד לא ראה…

אף אחד לא ראה. ואף אחד לא שמע. חוץ מאחד.

יש אומרים שפרשת קדושים היא חזרה מחודשת על עשרת הדיברות והעברתם לחיי יום-יום: נוכחות ה׳. שבת. כיבוד הורים. יחסים בין אדם לחברו. יחסים בינינו לבין ארץ ישראל. אנחנו לומדים שהקדושה היא לא בשמיים, אלא כאן ועכשיו. 

בסוף מספר פסוקים ומצוות, מופיעה מעין ״חתימה״: אני ה׳. ״לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה׳…. לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה׳… וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה׳״… כל אותם דברים שאפשר להגיד עליהם, ׳מה, לא אמרתי כלום!! לא ריכלתי, רק שיתפתי במידע… וזה לא ששמתי מכשול! מכשול, מי ישמע, סה״כ אבן קטנה… אז מה, נתתי לו עיצה לא טובה? אשמתי שהוא שמע לי? שיתבע אותי… אני בסה״כ רק התכוונתי ש׳… וכו, וכו, הטקסט מוכר לנו מחיינו.  

בתלמוד נאמר, ״וְכׇל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״״ (בבא מציעא נט:א), מצטט מפסוק שנפגוש בעוד שבועיים ומבטא את אותו הרעיון, מזכיר לנו שגם כשנדמה לנו שאף אחד לא רואה, מישהו רואה. 

שבת שלום.

It is told about Rabbi Yohanan ben Zakkai that before his death, his students asked him to bless them.
They said to him: “Our teacher, bless us.”
He said to them: “May it be Gd’s will that the fear of Heaven be upon you like the fear of flesh and blood.”
His students said to him: “Is that all? (meaning: is this it—that our fear of Gd should be only like our fear of human beings, and no more?)”
He said to them: “If only! (If only you would fear Gd as you fear human beings!) Know that when a person commits a transgression, he (looks around anxiously and hopefully and) says, ‘I hope no one sees me…’” (Brachot 28:b).

The Torah portions of Acharei Mot–Kedoshim speak especially about various transgressions, many of which are of the kind that no one sees, and no one hears—things that one can always pretend never happened. We tend to skip chapters 18 and 20, which include lists of forbidden sexual relationships. Some of these may, sadly, be the direct result of abuses of power, confused intimacy, or situations where years later someone recalls and wonders: how come no one saw…

No one saw. And no one heard. Except One.

Some say that the portion of Kedoshim is a renewed presentation of the Ten Commandments, translated into everyday life: mindfulness of Gd, Shabbat, honoring parents, relationships between people, and our relationship with the Land of Israel. We learn that holiness is not in the heavens, but here and now.

At the end of a number of verses and commandments, a kind of “signature” appears: “I am Hashem.”
“You shall not curse the deaf, nor place a stumbling block before the blind, and you shall fear your God: I am the Lord… You shall not go about as a talebearer among your people; you shall not stand idly by the blood of your neighbor: I am the Lord… You shall love your neighbor as yourself: I am the Lord…” (Leviticus 19).

All of these are things about which one might say: “What? I didn’t say anything! I didn’t gossip—I just shared information… And it’s not like I placed a real obstacle! It was just a small stone… So what if I gave him bad advice? Is it my fault he listened? Let him sue me… I only meant that…” and so on. The script is familiar from our own lives.

In the Talmud it is said: “Any matter that is given over to the heart, it is said about it: ‘And you shall fear your Gd’” (Bava Metzi’a 59:b), quoting a verse we will encounter in two weeks and expresses the same idea, reminding us that even when it seems that no one is watching—someone does.

Shabbat Shalom.

האיבר הכי מסוכן בגוף האדם – פרשות תזריע-מצורע

פרשת השבוע, פרשה כפולה – ״תזריע-מצורע״, ועיקרה במחלת הצרעת, מחלה תנ״כית משונה, שלמרות הדמיון בשם, אינה הצרעת המודרנית, זו שנראית בסרטים שונים כמו ״הפרפר״ ו״האי של סופיה״.

הצרעת של התורה היא נגעים – בגוף, בבגד ובבית – שבאים לאדם בגלל מעורבותו בהוצאת ״שם רע״. גם כאן, היא ב מתורגמת כ״רכילות״, אבל לא רק. בעצם היא סימפטום של כל שימוש לא נכון בפה.

המצורע הראשון בתורה היה לא אחר ממשה רבנו, זה שהיה ״כבד פה וכבד לשון״, והיה לו צורך במתורגמן. אם נחשוב על 3 סוגי מערכות היחסים בחיינו – בין אדם לעצמו, בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו, הרי שמשה התקשה מאד, כל חייו, במערכת היחסים שבין אדם וחברו, דבר שמסומל יותר מהשתים האחרות בדיבור. ועדיין, הוא למד לכוון ולדייק את דיבורו, עד כדי כך שבסוף התורה, אמר ספר שלם, את ספר ״דברים״ בעצמו. 

כוח הדיבור הוא כוח לא פשוט, בלשון המעטה, והוא יכול להציל ולהרוס חיים.

המדרש אומר (ויקרא רבה, טז, ד): ר’ (א)לעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: רמ”ח איברים יש בו באדם, מהם רבוצין מהן זקופין. ולשון זה נתון בין שני לחיים ואמת המים עוברת תחתיו ומכופל כמה כפולות. בוא וראה כמה שריפות הוא שורף! אילו היה זקוף ועומד – על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: “זאת תהיה תורת המצורע” – המוציא שם רע.

ובמקום אחר (מדרש תנחומא, פרשת מצורע, ד) נאמר שלשון הרע קשה מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שלושת ה״גדולים״, ולכך נאמר ״מוות וחיים ביד הלשון״ (משלי יח, כא). דבר אחר: “מות וחיים ביד לשון” – אל תאמר הואיל וניתנה לי רשות לדבר, הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש. הרי כבר הזהירה התורה אותך: “נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה״ (תהילים לד, יד). שמא תאמר שאתה מְחַסֵר (כלומר,אתה דואג שפספספת משהו בגלל שלא דברת? אל תדאג!) – אין אתה אלא מִשְׂתַּכֵּר! ורוח הקודש מצווחת: “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו” (משלי כא, כג). אל תהי קורא כן (״שומר מצרות נפשו״), אלא: שומר מצרעת נפשו.

.חודש אייר טוב ושבת שלום

This week’s Torah portion is the double portion of “Tazri’a-Metzora”, and its main focus is on the disease of tzara’at, wrongly translated as leprosy, a strange Biblical disease, which, despite the similarity in name, is not the modern leprosy, the one seen in various films such as “The Papllion” and “The Island”.

The leprosy of the Torah is lesions – on the body, clothing and home – that come to a person because of his involvement in spreading a “bad name”. Here too, it is usually translated as “gossip”, but not only. In fact, it is a symptom of any improper use of the mouth.

The first metzora in the Torah was none other than Moses our teacher, the one who was “heavy of mouth and heavy of tongue”, and he needed an interpreter. If we think about the 3 types of relationships in our lives – between a person and himself, between a person and his Gd, and between a person and his fellow, then Moses had great difficulty, throughout his life, in the relationship between a person and his fellow, which is symbolized more than the other two in speech. And yet, he learned to tune and precise his speech to the point that at the end of the Torah, he spoke an entire book, the book of “Deuteronomy” – Dvarim (from the same root as speech) by himself

The power of speech is not a simple power, to say the least, and it can save and destroy lives.

The Midrash says (Leviticus Rabbah, 16:4): Rabbi (E)lazar in the name of Rabbi Yossi ben Zimra said: There are 248 organs in a person, some of which are bent, some of which are erect. And this tongue is placed between the two cheeks and the watercourse passes under it and is folded under several times. Come and see how many fires it burns! If it were upright and standing – all the more so. Therefore, Moses warns Israel and tells them: “This will be the law of the metzora” – the one who brings forth a bad name.

And in another place (Midrash Tanhuma, Metzora, 4) it is said that speaking badly is worse than incest, bloodshed and idolatry, the three “big ones”, and for this it is said “death and life are in the hand of the tongue” (Proverbs 18:21). Another idea: “death and life are in the hand of the tongue” – do not say that since I have been given permission to speak, I will speak whatever I feel like. After all, the Torah has already warned you: “Keep your tongue from evil and your lips from speaking deceit” (Psalms 34:14). Lest you say that you are lacking (i.e., are you worried that you missed something because you did not speak? Don’t worry!) – you are only gaining! And the Holy Spirit screams: “He who guards his mouth and his tongue keeps himself from troubles (tzarot)” (Proverbs 21:23). Don’t read that (“keeps himself from troubles” – tzarot), but: keeps himself from tzara’at.

A Good Month of Iyar & Shabbat Shalom.

and for the first part of this double parasha, a smile:

OUR PODCAST FOR PESACH: https://open.spotify.com/episode/5WcPs1VvdlryXWa5N73YjJ

שלושה קצרים לפסח, תשפו

בשבת האחרונה, נשאבתי לתוך ספר על מלחמת העולם השניה באחד מאיי התעלה שליד חוף נורמנדי, החלק היחיד בבריטניה שנכבש בידי גרמניה. זה רומן היסטורי, וכפי שכתוב בהקדמה, ״מבוסס על אירועים אמיתיים״. בשנת 1940 מצאה את עצמה הדוויג ברקו הצעירה, יהודייה שנמלטה מהאנשלוס באוסטריה, לכודה באי ג׳רזי, כשהנאצים פלשו למקום הקטן (והאסטרטגי). הדי מתקבלת לעבודה כמתורגמנית עבור הגרמנים, מה שאפשר לה לכלכל את עצמה והסובבים אותה – ״לכלכל״ אומר שכשיש רעב נוראי באי, לה ולשותפה שלה לדירה יש עדיין כרוב אחד לשבוע. הרעב הולך וגובר בגלל חוסר האספקה לאי והעובדה שהגרמנים לוקחים את כל הסחורה לעצמם, בחודשי החורף קר ואין כסף ו/או עצים להסקה, אנשים בשוק השחור מאיימים עליה ועוד. זה ״חלק מהחיים״. והדי (הדסה היא אסתר?) עומדת בפני סכנת חיים נוספת כשכל יום (!), במשך (כ-5) שנים (!) היא צריכה להסתיר את זהותה האמיתית מתושבי האי שחלקם מתנכלים לזרה שהגיעה ממדינת אויב, מהנאצים עבורם היא עובדת, ואפילו מהקצין הגרמני, איתו יש לה ידידות שהופכת לסיפור אהבה. 

הספר מתחיל באחה״צ של אותו יום קיץ כשנאצים פולשים לאי. הדי על החוף עם החול והגלים, העיירה הציורית ברקע שסביבה משבצות שדות תפוחי אדמה (בדקתי בגוגל – נראה יפיפה ושווה ביקור), שומעת את ׳זעקתה של הסירנה, עולה ויורדת׳, והנה, גם אני, כאן, עם הנוף שמשקיף לים, וזעקות הסירנה, עולה ויורדת, בדיוק… וגם, ממש לא. 

הבקר, אני בחנות, עושה קניות לחג, יחד עם כל עם ישראל. יש ירקות ופירות, וביצים, וגבינות, וחלב, ובשר ויין. צפוף מקונים ומספקים שמעמיסים עוד, ובקפה הקטן שליד, אין מקום לשבת, ובגן המשחקים שבדרך הביתה, כל הנדנדות תפוסות… אני חס וחלילה לא מקטינה משום דבר שקורה כאן. אנחנו חיים במלחמה, ועדיין. הספר הזה עזר לי לקבל קצת פרופורציות. לפחות עד האזעקה הבאה.

*******

״חג שמח״ אמרתי לה, אבל היא כעסה עלי, ״מה פתאום, איזה שמח בראש שלך?״. ואני, בעוד קצת היסוס, ״טוב, אז לפחות שיהיה… חג״? והיא, יורה בי: ״חג? נראה לך? שנעשה חג ככה״? והלכה, נדה בראשה לכמה משוגעת אני עוד יכולה להיות… 

ולא הספקתי להגיד, אז שמה את זה פה: 

כשאנחנו מאחלים אחד לשני ״חג שמח״, אנחנו לא בהכרח מאחלים אחד לשני להיות שמחים! אנחנו מאחלים, מקוים שהחג – יהיה שמח. בטח, הוא אוהב שולחן ערוך עם מפה יפה, וארוחה של שמונה מנות, וכלים יפים ובגדים חדשים, אבל הוא לא באמת צריך את כל זה בשביל להיות שמח. הוא מבין שלא תמיד אפשר. הוא כבר איתנו אלפי שנים. ראה אותנו הרוסים, נלחמים להשתקם אחרי חורבן בית המקדש – הראשון והשני, ואחרי מרד בר-כוכבא, ובימי הביניים, ובגירוש ספרד ופורטוגל, ועוד אח״כ, בימי פרעות חמילניצקי, והפוגרומים, ובשואה, וגם בגטו ורשה ובכל מקום שהיה אפשר להגיד מה נשתנה ועבדים היינו, ובמלחמת העצמאות, ובשבועות לפני מלחמת ששת הימים, ואחרי יום כיפור, ומאז ועד עכשיו, גם בקורונה וגם במלחמה עד כה. והוא יכול להיות שמח, לא בגלל שום דבר, רק – בגלל שבאנו ואנחנו כאן. 

*******

אחד הימים העצובים ביותר בהיסטוריה שלנו הוא היום בו ההגדה לפסח נכתבה. עד כדי כך גדול היה החורבן, ההרס, אובדן הפוטנציאלי שחז״ל נאלצו להעלות את כל החוכמה הזו על הכתב, ואיזה דבר הזוי – לקרוא לספר ״הגדה״ ואז לקרוא אותו, שורה, שורה, ולנו, להעביר, במקום סיפור מתח בהמשכים עם שיחה ערה מסביב לשולחן, דפים שצריך להספיק עד האוכל ועד שהילד ירדם ועד…? 

באמת, אחד הימים הכי שמחים בהיסטוריה שלנו, הוא היום בו ההגדה לפסח נכתבה. איזה מבט חזוני היה לחז״ל, לכתוב את הדברים שלא ילכו לאיבוד, להתוות לנו דרך לנהל את הערב הזה, את הזכרון, את הלימוד שלנו בכלל! אילו לא נכתבו הדברים, אי אז לפני 2000 +- שנה, קרוב לוודאי שהם בכלל לא היו בידינו היום! כמה הערכה יש לי אליהם!… 

ומאז (ועוד לפני…), ככה אנחנו מסתובבים בעולם, עצובים עד עמקי נשמתנו, שמחים ומודים לקב״ה על כל הניסים. 

ב״ה, שיהיה חג פסח כשר ושמח, ובשורות טובות לנו ולכל עם ישראל.

Last Saturday, I “sunk” into a book about World War II, set on one of the Channel Islands off the coast of Normandy, the only part of Britain that was occupied by Germany. It’s a historical novel, and as it says in the introduction, it’s “based on true events.” In 1940, young Hedwig Bercu, a young Jewish woman who had fled the Anschluss in Austria, finds herself trapped on the island of Jersey when the Nazis invade the small (and strategic) spot. Hedy gets a job as a translator for the Germans, which allows her to support herself and those around her. “Support,” though, means that when there is terrible hunger on the island, she and her roommate still have one cabbage for that week. The hunger worsens due to lack of supplies reaching the island and the fact that the Germans take everything for themselves; in the winter months it’s cold, and there’s no money and/or wood for heating, people in the black market threaten her, and more, all “part of life.”

But Hedy (Hadassah – Esther?) faces another life-threatening danger: every single day (!), for about five years (!), she must hide her true identity from the island’s residents, some of whom harass the foreigner from an enemy country; from the Nazis she works for; and even from the German officer with whom she develops a friendship that turns into a love story.

The book opens on the afternoon of that summer day when the Nazis invade the island. Hedy is on the beach with the sand and the waves, the picturesque town in the background surrounded by patchworks of potato fields (I checked on Google, it looks beautiful and worth a visit), hearing “the wail of the siren, rising and falling.” And here I am too, with a sea view, and the sound of sirens rising and falling, exactly… and also, not at all.

This morning, I’m at the store, shopping for the holiday, together with what seems to be all the People of Israel. There are vegetables and fruits, eggs and cheeses, milk, meat, and wine. It’s crowded with shoppers and suppliers restocking shelves; the little café next door has no seats available; and in the playground on the way home, all the swings are taken… I’m not diminishing anything happening here. There’s a war, absolutely—and still. This book gave me a bit of perspective. At least until the next siren.

“Pesach Same’ach”, I said to her, “Happy Holiday”, but she snapped back at me. “What do you mean? what’s happy in your mind?” And I, hesitantly: “Well, then at least let it be… a holiday?” And she shot back: “A holiday? you really think we can celebrate like this?” And she walked off and away, shaking her head at how crazy I must be…

And I didn’t get to say anything, so I’m putting it here:

When we wish each other a “Chag Same’ach”, we’re not necessarily wishing each other to be happy. We’re wishing the holiday itself – to be happy. Sure, he loves a beautifully set table, an eight-course meal, fine dishes, new clothes, but it doesn’t really need all that to be happy. It understands that it’s not always possible. It has seen us broken, struggling to rebuild after the destruction of the Temples, 1^st and 2^nd; after the Bar Kokhba revolt, in the Middle Ages, during the expulsions from Spain and Portugal, later during the Khmelnytsky massacres, the pogroms, the Holocaust, in the Warsaw Ghetto and everywhere we could still say “Why is this night different?” and “We were once slaves;” during the War of Independence, in the weeks before the Six-Day War, after Yom Kippur, and from then until now, through COVID and through this war. And it can be happy, not because of anything, just because we showed up, and we’re here.

I think one of the saddest days in our history is the day the Passover Haggadah was written down. The destruction, the devastation, the real possibility of losing knowledge, a way of life, and tradition, was so great that the Sages had to put all this wisdom in spcrpt. And what a strange thing, to call a book a “telling” (Haggadah), and then read it; and for us, instead of passing on an unfolding, suspenseful story with lively conversation around the table, to pass along pages we have to rush through before the food, before the child falls asleep, before…?

Truly, one of the best days in our history is the day the Passover Haggadah was put in writing. What vision the Sages had, to write things down so they wouldn’t be lost, to chart a path for how we conduct this evening, for our learning in general! If these things hadn’t been written down some 2,000 years ago, they very likely wouldn’t be in our hands today. How much appreciation I have for them!…

And ever since (and even before…), this is how we walk around in the world, sad to the depths of our souls, joyful and grateful to Gd for all the miracles.

Bh, may it be a joyous holiday and good tidings to all.

.״תמונת מצב, או שמא, תמונת ״מ-צו״ -? כשבין פרשת ״צו״ השבוע, ופרשת ״שמיני״, שתבוא אחרי פסח – גם הגיע ״צו שמונה

Our podcast on (Apple or) Spotify: https://open.spotify.com/episode/04vkHThikKZJonl6P7T6Ow

:פרשת ״צו״, שבת הגדול והשלשלת
עם פרשת צו אנחנו מגיעים לאמצע הפסוקים של התורה. כן, חז״ל ספרו הכל עוד הרבה לפני גו.
שמה של הפרשה – “צו” – פירושו: ציווי. אם נוסיף עוד אות – נקבל צוות – קבוצה של אנשים שעובדים ביחד למען מטרה משותפת. נוסיף עוד אחת ונקבל צוותא- עשיה ביחד, שותפות.

הפרשה נפתחת כאשר ה’ מצווה את משה לתת הנחיות לאהרון ובניו לגבי קורבן העולה.
בהמשך, היא מפרטת את ההוראות על הקרבת מנחה, חטאת, אשם ושלמים — מי מביא אותם, מי אוכל מהם, וכיצד בדיוק להקריבם. לאחר מכן, אנחנו נפנים לתהליך ההקדשה של אהרון ובניו, עכשיו שבניית המשכן הסתיימה ועוד מעט נחגוג את חנוכת המשכן!

משה הוא זה שעושה הכל כאן: הוא לוקח את אהרון ואת בניו, מכנס את כל קהל ישראל לפתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים, מלביש אותו בבגדי כהונה — כולל החושן, האורים והתומים ועוד, מושח אותו בשמן המשחה המיוחד, ומושח גם את המשכן וכליו. לאחר מכן, אהרון מקריב לראשונה את קרבן החטאת, העולה והמילואים. הכהנים שוהים בתוך אוהל מועד במשך שבעה ימים, לקראת היום השמיני שיהיה יום חנוכת המשכן.

אנחנו כל כך רגילים לכך שאהרון הוא הכהן הגדול, שאנחנו עלולים לפספס את העובדה שדווקא משה הוא זה שמעביר אליו את תפקיד הכהונה — בשקט, בצניעות, בלי דרמה. אבל אולי הוא מרגיש משהו מתחת לפני השטח?

בין טעמי המקרא שעוזרים לנו בקריאת התורה להטעים נכון, להדגיש מילים ולחלק פסוקים – ורבים מהם חוזרים על עצמם בכל קטע – יש טעם אחד, מתנגן וארוך במיוחד שנקרא ״שלשלת״. ה״שלשלת״ מופיעה רק ארבע פעמים בכל התורה!
השלשלת מופיעה כשנאמר ללוט לברוח מסדום – והוא “וַיִּתְמַהְמָהּ” (בראשית י”ט:טז), רמז להססנות שלו, לקושי לעזוב את סדום עירו, למרות הרוע בה ולמרות הסכנה.

אח״כ היא מופיעה כשעבד אברהם מתפלל למציאת אשה ליצחק עם המילה “וַיֹּאמַר” (בראשית כ”ד:יב), אולי כרמז לספקות שהיו לו לגבי הצלחת השליחות.

עוד היא מופיעה כשיוסף עומד בפני אשת פוטיפר היפה, שמנסה לפתות אותו. על פניו, הוא אומר לה לא, אבל הניגון עם המילה “וַיְמָאֵן” (בראשית ל”ט:ח) מספר על מאבק פנימי עז בין הרצון לפיתוי לבין המוסר.

ובפעם האחרונה מופיעה השלשלת בפרשה שלנו, כשמשה שוחט את הקורבן ומעביר את התפקיד לאהרון – “וַיִּשְׁחָט” (ויקרא ח’:כג), כתוב. הנה, הוא עשה מה שצריך, אבל אולי השלשלת מספרת לו על מה שקרה בליבו של משה, אולי היסס לרגע, אולי חש תחושת ויתור, אולי אפילו צביטה בלב.
והתורה כאילו ראתה את זה. בלי לשפוט. בלי בקורת על זה שיש לנו רגשות, אלא בהכרה ונתינת מקום, כאילו שהיא אומרת – גם לנו, כאן ועכשיו עם כל מה שקורה מסביב, וכל מה שזה מעלה בנו – זה בסדר, אני רואה אותך. אני מבינה. באמת לא קל.
קח נשימה עמוקה.

אתה יכול להמשיך הלאה.

.ב״ה, אנחנו נהיה בסדר

בשורות טובות ושבת שלום

Parashat Tzav, Shabbat HaGadol, and the Shalshelet:

With Parashat Tzav, we reach the midpoint of the Torah’s verses. Yes, the Sages counted everything long before Google.

The name of the parasha—“Tzav”—means “command.” If we add one more letter, we get tzavet—a team, a group of people working together toward a shared goal. Add another, and we get tzavta—togetherness, partnership, joint action.

The parasha opens with God commanding Moses to instruct Aaron and his sons regarding the burnt offering (olah).
It continues by detailing the laws of the meal offering, sin offering, guilt offering, and peace offering—who brings them, who may eat from them, and exactly how they are to be offered.

After that, we turn to the consecration process of Aaron and his sons. Now that the construction of the Tabernacle is complete, we are just about to celebrate its inauguration.

Moses is the one who does everything here: he takes Aaron and his sons, gathers the entire community of Israel at the entrance of the Tent of Meeting, washes Aaron with water, dresses him in the priestly garments—including the breastplate, the Urim and Thummim, and more—anoints him with the special anointing oil, and anoints the Tabernacle and all its vessels.

Then Aaron offers, for the first time, the sin offering, the burnt offering, and the inauguration offering. The priests remain inside the Tent of Meeting for seven days, in preparation for the eighth day, which will be the day of the Tabernacle’s dedication.

We are so used to Aaron being the High Priest that we might miss the fact that it is actually Moses who transfers the priesthood to him—quietly, modestly, without drama. But perhaps something stirs beneath the surface?

Among the cantillation marks (ta’amei ha-mikra) that guide us in reading the Torah—helping us emphasize words and divide verses—there is one particularly long and melodic note called the shalshelet. It appears only four times in the entire Torah.

The shalshelet appears when Lot is told to flee Sodom, and “he lingered” (Genesis 19:16), hinting at his hesitation, his difficulty leaving his city despite its wickedness and the danger.

It appears again when Abraham’s servant prays to find a wife for Isaac, with the word “and he said” (Genesis 24:12), perhaps suggesting his doubts about the success of his mission.

It also appears when Joseph stands before Potiphar’s wife, who tries to seduce him. On the surface, he refuses—but the drawn-out note on the word “and he refused” (Genesis 39:8) reveals an intense inner struggle between temptation and morality.

And for the final time, the shalshelet appears in our parasha, when Moses slaughters the offering and transfers the role to Aaron—“and he slaughtered” (Leviticus 8:23). Yes, he did what needed to be done—but perhaps the shalshelet tells us something about what was happening in Moses’ heart. Maybe he hesitated for a moment, maybe he felt a sense of letting go, perhaps even a pang.

And it is as if the Torah sees this. Without judgment. Without criticism for having emotions, but rather with recognition and space—as if to say: even for us, here and now, with everything happening around us and everything it brings up within us—it’s okay. I see you. I understand. It’s truly not easy.

Take a deep breath.

You can keep going.

With God’s help, we will be okay.

SHABBAT HAGADOL SHALOM & B’SOROT TOVOT

כמה מילים לשבוע זה… האמת, לא נעים להגיד, לפעמים אפשר לשכוח. יש רגעים כאלו, כשאני יושבת לכתוב עם המחשב מול הנוף, הציפורים נלחמות על פירורי החמץ שאני מפזרת להן, וברקע הפריחה של הכרמל – אין כלום, רק הווה שלו ויפיפה. השבוע, אחרי הפסקה מאז תחילת המצב הנוכחי, הלכתי לשיעור זומבה. בניגוד לחששות שלי שאהיה שם לבד, מגרש החניה היה די מלא, וגם האולם. לרגע חשבתי, שאפילו אם תהיה אזעקה, לא נשמע אותה מהמוסיקה הקצבית והשמחה של לחזור ולרקוד. חחה, זו היתה מחשבה מהירה מידי: בדיוק בסוף השיעור כשאני עומדת שם מתלבטת, מצטערת שלא הבאתי בגד-ים והלכתי גם לברכה, ה״שכנים״ שלנו החליטו לנסות אותנו שוב. במרחב המוגן, אף אחד לא קנא במי שבחר בשחיה… אבל אחרי כמה דקות, נשמנו, ויצאנו, בדקנו טלפונים וחזרנו כל אחד לענייניו: אלה לבריכה, אלה לשיעור הבא, אלה לסידורים ועבודה, ואלה למרכז הקניות. אחרי הכל, מלחמה, מלחמה, הבנו, אבל תיכף פסח, ו״סדר צריך להיות״… ואנחנו נזהרים, בטח שנזהרים, וגם, לא מתכוונים להפסיק לחיות. 

*******

פרשת ויקרא שפותחת את ספר ויקרא מכניסה אותנו לעולם אחר. לא לחינם נקרא הספר הזה בלשון חז״ל גם ״תורת הכוהנים״, ובאנגלית – Leviticus. אבל אם כל כוונת הספר הוא הכוהנים ועבודתם, אפשר לשאול, מה בעצם עושה כאן משה? אולי הוא סיים את עבודתו עם הובלת העם ממצרים, דרך הר סיני והקמת המשכן? עכשיו מה נשאר? כמה חוקים ולהגיע לארץ? אף אחד לא הבטיח לו קריירה ארוכה. אולי זה יהיה תפקידו של מישהו אחר? 

אבל הספר השלישי מתחיל במילה, ״ויקרא״, כאילו לומר, ׳ממש לא סיימת, משה, צריך אותך גם הלאה׳. המדרש מתאר את זה בדרכו הציורית: 

כשנבנה המשכן, כולם הביאו נדבות עבור הבניה. בני ישראל הביאו זהב. הנשיאים הביאו פנינים ואבנים טובות, ו״נַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה עֲגוּמָה עָלָיו, וְאָמַר: הַכֹּל הֵבִיאוּ נִדְבָתָן לַמִּשְׁכָּן וַאֲנִי לֹא הֵבֵאתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ׳חַיֶּיךָ, שֶׁדִּבּוּרְךָ חָבִיב עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל׳, שֶׁמִּכֻּלָּם, לֹא קָרָא הַדִּבּוּר אֶלָּא לְמשֶׁה (לכן) ״וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה״ (ויקרא רבה א׳:ו׳). 

מעניין ואולי אפילו אירוני שמכל המתנות האפשריות, המדרש מתאר את המתנה שמשה מביא למשכן כדיבור. אנחנו זוכרים את אמירותיו בראשית דרכו, על היותו ״כבד פה וכבד לשון״ (שמות ד,י). אין ספק שבמהלך המסע ממצרים, גם הוא משתחרר מהעבדות האישית שלו, ועד שנגיע לספר דברים, כבר יוכל לדבר ספר שלם בלי היסוס, אבל אולי, יש כאן גם רמז לכך שמתנה לא נמדדת רק ברמת המושלמות שלה כלפי המקבל, אלא גם ברמת המאמץ וההשקעה של הנותן. 

מדרש נוסף מתאר את הקב״ה כמו מלך ואיתו שרים ויועצים, חיילים ושומרים ״וְאֵין הָעָם יוֹדְעִים אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב מִכֻּלָּם, אֶלָּא מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ הוֹפֵךְ פָּנָיו וּמְדַבֵּר עִמּוֹ הוּא חָבִיב מִכֻּלָּן. כָּךְ, ׳וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים זְקֵנִים׳ (שמות כד, א), וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵיזֶה מֵהֶן חָבִיב מִכֻּלָּן, אֶלָּא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה (ויקרא רבה א׳:ח׳). 

החשיבות של משה גדולה עד כדי כך, שהוא היחיד שכלול בשלושה עשר עיקרי האמונה (היהודית) של הרמב״ם, כפי שאנחנו שרים בשיר ״יגדל״: ״לא קם בישראל עוד, נביא ומביט את תמונתו״. הרמב״ם מציין ארבעה הבדלים בין נבואת משה לשאר הנביאים: א. נבואת משה הייתה בבחינת פנים אל פנים, בלא אמצעי ב. הנבואה לא הייתה באמצעות מחזה או מראה בזמן שהוא כעין  תרדמה או שינה; ג. עמידה איתנה מול ההתגלות ללא אימה והיחלשות; ד. נבואה בכל עת (כך שמשה תמיד היה צריך להיות זמין, ולא למשל, כמו אהרון, שנכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים, פעם בשנה. 

מדרש נוסף מחזיר אותנו לפרשות של השבוע שעבר, שם נאמר (18 פעמים): כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה (שמות לט,מב ועוד). למה לחזור על אותו הפסוק שוב ושוב, ואיך זה קשור למילה ״ויקרא״? משה היה אחראי על הבניה, ועשה הכל בשביל המלך, כדרך המלך ולפי בקשתו, ובכל מקום, ״עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה בּוֹנֶה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיָה בּוֹנֶה כְּתָלִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מַעֲמִיד עַמּוּדִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מְקָרֶה בְּקוֹרוֹת וְהָיָה כוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ״. כשנכנס המלך, ראה את העבודה המושקעת והמדויקת, ולכן חשב, שלא יתכן שהוא (המלך) יהיה בפנים, בשעה שעושה המלאכה ישאר בחוץ “לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה״ (ויקרא רבה א,ז).

התכונה הגדולה של משה היא הענווה שלו, אבל אולי, העיקר הוא לא הענווה לכשעצמה, שאפילו יכולה להיות מסוכנת כשאדם מבטל את עצמו לחלוטין, אלא מה שהענווה הזו יכולה ליצור. אצל משה היא יצרה נאמנות, כך שמאוחר יותר, משה יקרא בפי הקב״ה, ״נאמן״ (במדבר יב). נאמנותו תהיה גדולה עד כדי כך שהקב״ה יתן לו לדבר ספר שלם בעצמו, והספר הזה יכלל בחמישה חומשי תורה כמו כל דברי ה׳.  

הרב יצחק מוורקא שחי מנהיג חסידי בתחילת המאה ה-19, תיאר את הקשר בין הקב״ה ומשה כמו בין משרת וסוחר. אם בא מישהו לקנות את הסחורה בזול, בהתחלה אמר לו המשרת, ׳בעל הבית לא יכול למכור לך במחיר כזה׳, אח״כ כשהתקרבו יותר, אמר, ׳אנחנו לא נמכור לך׳, ולבסוף אמר ׳אני לא אמכור לך׳. המשל הזה בא להגיד לנו, שגם לנו, כמו למשה, יש חירות לעצב את התורה ולהשתמש בה, אם נוכל לעשות זאת מתוך מחוייבות, קרבה והזדהות עמוקה עם בעל הבית, הקב״ה. 

בתפילה לבשורות טובות, חודש ניסן טוב ושבת שלום. 

A few words about this week… honestly, I hate to admit it, but sometimes it’s easy to forget. There are moments like these, when I sit down to write with my computer – no news, no radio, no talk-shows – facing the view, the birds fighting over the crumbs of chametz I scatter for them, and in the background, the blossoming Carmel mountain; and there is nothing, just a peaceful and beautiful present.

This week, after a break since the beginning of the current situation, I went to a Zumba class. Contrary to my concerns that I might be there alone, the parking lot was quite full, and so was the hall. For a moment I thought that even if there were a siren, we wouldn’t hear it over the rhythmic, joyful music returning to dance. Haha. That thought came too quickly: right at the end of the class, as I stood there reconsidering, regretting that I hadn’t brought a swimsuit to go to the pool as well, our “neighbors” decided to check on us again.

In the protected area, no one envied those who had chosen swimming… but after a few minutes, we breathed, went out, checked our phones, and each returned to our own activities: some to the pool, some to the next class, some to errands and work, and some to the shopping center. After all, ok, there’s war, we get that, but Pesach is right around the corner, and “seder (order) must be”… and we are careful, of course we are careful, and yet, we do not intend to stop living.

The Torah portion of Vayikra, which opens the book of Leviticus, introduces us to a different world. It is no coincidence that this book is also called in the language of the Sages “Torat HaKohanim,” and in English, Leviticus. But if the entire purpose of the book is the priests and their service, one might ask: what exactly is Moses doing here? Perhaps he has finished his task, leading the people out of Egypt, on to Mount Sinai, and establishing the Tabernacle? What remains now, just a few laws and reaching the Land? No one promised him a long career. Maybe this will be someone else’s role?

But the third book begins with the word “Vayikra” – “And He called,” as if to say: ‘you are far from done here, Moses; we still need you going forward’. The Midrash describes this in its vivid way:

When the Tabernacle was built, everyone brought contributions for its construction. The Children of Israel brought gold; The leaders brought pearls and precious stones. And “Moses felt distressed and said: everyone has brought their contribution to the Tabernacle, and I have brought nothing.” The Holy One, blessed be He, said to him: “By your life (a language of promise or vow), your speech is more precious to Me than everything.” For from all of them, the Divine speech called only to Moses; therefore, “And He called to Moses” (Leviticus Rabbah 1:6).

It is interesting, and perhaps even ironic, that of all the possible gifts, the Midrash describes Moses’ gift to the Tabernacle as speech. We remember his words at the beginning of his journey, about being “heavy of mouth and heavy of tongue” (Exodus 4:10). There is no doubt that over the course of the journey from Egypt, he too is freed from his own personal bondage, and by the time we reach the book of Deuteronomy, he will already be able to speak an entire book without hesitation. But perhaps there is also a hint here, that a gift is not measured only by its level of perfection for the recipient, but also by the level of effort and investment of the giver.

Another Midrash describes the Holy One as a king surrounded by ministers and advisors, soldiers and guards, “and the people do not know which of them is most beloved, but the one to whom the king turns his face and speaks is the most beloved of all.” So too: “And to Moses He said: come up, you and Aaron, Nadav and Avihu, and seventy elders” (Exodus 24:1). We do not know which of them is most beloved, except the one whom the Holy One calls and speaks with. Therefore, it is said: “And He called to Moses” (Leviticus Rabbah 1:8).

The importance of Moses is so great that he is the only individual included in Maimonides’ Thirteen Articles of Faith, as we sing in the hymn “Yigdal”: “In Israel there never arose again a prophet like Moses, who beheld His image.” Maimonides notes four differences between Moses’ prophecy and that of other prophets:
a. Moses’ prophecy was face-to-face, without intermediaries;
b. It did not occur through visions or dreams, in a state like sleep;
c. He stood firm before the revelation, without fear or weakening;
d. He could prophesy at any time (meaning Moses always had to be ready, unlike Aaron, for example, who entered the Holy of Holies only once a year, on Yom Kippur).

Another Midrash takes us back to last week’s Torah portions, where it is written (18 times!): “as Hashem commanded Moses” (Exodus 39:42 and elsewhere). Why repeat the same verse again and again, and how is it connected to the word “Vayikra”? Moses was responsible for the construction and did everything for the King, in the King’s way and according to His request. And everywhere, “for every single thing he built, he would write the name of the King upon it: he built walls and wrote the King’s name on them; he erected pillars and wrote the King’s name on them; he laid beams and wrote the King’s name on them.”

When the King entered and saw the careful, devoted work, He thought, how can I be inside while the one who did the work remained outside? Therefore it is said: “And He called to Moses” (Leviticus Rabbah 1:7).

Moses’ greatest trait is his humility. But perhaps the main point is not humility in and of itself, which can even be dangerous if a person completely erases themselves, but what that humility can create. In Moses, it created loyalty, faithfulness. Later, Moses is called by Gd “faithful” (Numbers 12). His faithfulness is so great that Gd allows him to speak an entire book on his own, and that book becomes part of the Five Books of the Torah, like all the words of Gd.

Rabbi Yitzchak of Vorka, a Hasidic leader in the early 19th century, described the relationship between Gd and Moses like that between a servant and his Master. If someone came to buy goods at a cheap price, at first the servant would say, “The master cannot sell to you at that price.” Later, as they grew closer, he would say, “We will not sell.” And finally, “I will not sell…” This parable teaches us that we too, like Moses, have the freedom to shape the Torah and use it, if we can do so out of real commitment, closeness, and deep identification with the Master, the Holy One.

With a prayer for good news, a good month and a Shabbat Shalom.

העגל והפרה: פרשת כי תישא ושבת פרה

השבת נוציא שני ספרי תורה ונקרא את פרשת כי תשא ואת פרק י״ט בספר במדבר בעניין פרה אדומה לכבוד שבת פרה. 

פרשת כי תשא עמוסה נושאים: אנחנו מתחילים בתרומת מחצית השקל, מדברים על הכנת חפצים נוספים עבור המשכן כשהקב”ה מורה למשה למנות את בצלאל ואהליאב לבעלי המלאכה הראשיים, מקבלים תזכורת נוספת לשמירת השבת, וכמובן, חטא העגל, שבירת הלוחות והכנת הלוחות השניים. 

הסמיכות של העגל והפרה, מעוררת תהיה אך כנראה אינה לגמרי מקרית. ידוע מאמר חז״ל על כך שמצוות פרה אדומה מהווה מעין תיקון לחטא העגל: “משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל״ (מדרש רבה חקת פרשה יט סימן יח, ותנחומא פרשת חקת סי’ כו). אני מודה, שבמשך שנים, המאמר הזה היה מאד קשה לי. לא הבנתי, מה רצו חז״ל להגיד כאן? 

דרך אחת להבין את משמעות העגל והפרה, היא לחזור לשורשי המילים בעברית: 

המילה עגל קשורה למילה עיגול (״עגל מסכה״ נאמר בשמות לב, פסוקים ד׳ ו-ח׳). עיגול זו צורה שלא הולכת לשום מקום ולא קורה בה כלום. אין בה פינות, אין בה כיוון, תנועה או התרחשויות. אפשר לראות אותה כמקבילה להוויה של אדם שעסוק ומסתובב סביב עצמו, קצת מרומז בפעולת העלאת הגרה. כמובן, שיש מקום למבט פנימי עמוק, אך כשזה כל מה שיש, זה גם עלול להזיק.  

זאת ועוד: 

חז״ל תהו, איך יכלו אנשים בכלל לבנות עגל מזהב, ״חצי שעה״ אחרי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה? ע״פ אחד ההסברים, כשהגיע זמן מתן תורה, בני ישראל נמנמו ולא התעוררו בזמן, ולכן פספסו את גודל האירוע… איך אפשר להרדם כשכזה אירוע מתרגש עלינו? ובכל זאת, לפני שאנחנו חושבים לעצמנו שלנו זה לעולם לא היה קורה, נוכל להזכר בזמנים בחיינו – האישיים והלאומיים – בהם ישנו, במקום להיות ערים למה שקורה סביבנו… 

מה הכפרה לכך? הפרה האדומה – מלשון פריון, ובמיוחד כשהיא אדומה וכל כולה צועקת חיות. זו גם הסיבה שהיא מייצגת את 38 השנים במדבר כשלא קרה ״כלום״. כלום? דור שלם ״התחלף״, כך שכל שנה בתשעה באב, נפטרו כ-15 אלף איש! איזו חוויה מזעזעת. זה אומר שהמוות היה נוכח כל הזמן, אלא שבמקום לדבר על המוות, התורה נותנת לנו על טקס של התגברות וטהרה ממוות, של אמונה וחזרה לחיים. 

הפרה מכפרת על העגל: במקום שבו יש רצון לעצור, לנמנם, ואולי אפילו ללכת אחורנית, הפרה ״דוחפת״ אותנו לרצות לפרות ולרבות, לתת, לגדול, לתרום ולעשות טוב בעולם, לטהר ולתקן. 

גם פורים שרק חגגנו השבוע, מזכיר בשמו ומהותו את המילה פרה. המן הוא זה שמסביר: ״ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים״ (אסתר ג,ח) וחז״ל מפרשים שעם ישראל ״יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת״ (מסכת מגילה יג:ב). השעון המעורר לכך הוא קריאתה של אסתר, ״לך כנוס את כל היהודים״… ולכן פורים הוא חג שכל מצוותיו מבקשות מאיתנו לצאת מעצמנו ולעסוק בנתינה. לא להיות באחידות, אבל כן – באחדות.

אני כותבת את הפוסט הזה בין רגעי שקט ושלווה (ואפילו ציוץ ציפורים וקולות ילדים משחקים) לרגעי אזעקות מצמררות. אולי דווקא בשבוע הזה טוב לזכור שלא צריך לחכות עד שנוכל להקריב פרה אדומה. אפשר להרים עיניים ולהסתכל סביב. 

שבת שלום. 

Parashat Ki Tisa & Shabbat Parah: the calf & the heifer

This Shabbat we will take out two Torah scrolls and read Parashat Ki Tisa, as well as Chapter 19 in the Book of Numbers about the Red Heifer, in honor of Shabbat Parah.

Parashat Ki Tisa is packed with topics: we begin with the commandment of the half-shekel donation; we speak about preparing additional vessels for the Mishkan as God instructs Moses to appoint Bezalel and Oholiab as the chief craftsmen; we receive another reminder about observing Shabbat; and of course, we read about the sin of the Golden Calf, the breaking of the tablets, and the preparation of the second tablets.

The juxtaposition of the calf and the cow raises questions, but it’s probably not entirely coincidental. The Sages famously taught that the mitzvah of the Red Heifer serves as a kind of atonement for the sin of the Golden Calf:

“It may be compared to the son of a maidservant who soils the king’s palace. The king said: Let his mother come and clean up the filth. So said the Holy One, Blessed be He: Let the heifer come and atone for the deed of the calf” (Midrash Rabbah, Chukat 19:18; Tanchuma, Chukat 26).

I admit that for many years this teaching was very difficult for me. I did not understand, what were the Sages trying to say here?

One way to understand the meaning of the calf and the heifer/ cow is to return to the roots of the Hebrew words.

The word egel (calf) is related to the word igul (circle) – “a molten calf” (Exodus 32:4, 8). A circle is a shape that goes nowhere; nothing happens in it. It has no corners, no direction, no movement, no events. It can parallel the existence of a person who is busy and revolving around himself, hinted at .somewhat, in the imagery of the animal chewing its cud. Of course, there is value in deep introspection, but when that is all there is, it can also become harmful.

Furthermore:

The Sages wondered how could the people possibly even build a golden calf shortly after the Exodus from Egypt, the splitting of the Sea, and the Giving of the Torah. According to one explanation, when the time for the giving of the Torah arrived, the Israelites dozed off and did not wake up on time, and therefore missed the magnitude of the event. How can one fall asleep when such a momentous event is unfolding? And yet, before we think to ourselves that this could never happen to us, we might remember times in our own lives – personal and national – when we were asleep instead of awake to what was happening around us.

What is the atonement for this? The Para Aduma, Red Heifer, from the root parah, fruitfulness, especially when it is red, entirely radiating life. This is also why it represents the 38 years in the desert when “nothing” happened. Nothing? An entire generation was “replaced”, so that each year (according to tradition, on the Ninth of Av) about 15,000 people died! What a terrifying experience. That means death was constantly present. Yet instead of speaking about death, the Torah gives us a ritual of overcoming and purification from death; of faith and a return to life.

The cow atones for the calf: where there is a desire to stop, to doze, perhaps even to move backward, the cow “pushes” us to want to be fruitful and multiply, to give, to grow, to contribute, to do good in the world, to purify and to repair.

Purim, which we just celebrated this week, also recalls in its name and essence the word parah. Haman is the one who explains: “There is (yeshno) one nation, scattered and dispersed among the nations…” (Esther 3:8), and the Sages interpret the word yeshno as “slept (yashnu) from the commandments” (Megillah 13b). The alarm clock is Esther’s call: “Go, gather all the Jews…” Therefore, Purim is a holiday whose mitzvot all ask us to step outside ourselves and engage in giving. Not to be in uniform, but to be united.

I am writing this post between moments of quiet and calm (even birdsong and the sounds of children playing) and moments of chilling sirens. Perhaps especially this week, it is good to remember that we do not need to wait until we can bring a Red Heifer. We can wake up, lift our eyes, and look around.

Shabbat Shalom.