Isaac & Yishma’el – in the Torah portion of Va’Yera* – יצחק וישמעאל – בפרשת וירא*

In his book, Resheet, about firsts in the Bible, author Meir Shalev, tells about a visit to a fishermen’s village in the Andaman Sea, between India and Thailand: “Unlike usualy fishermen villages, this village wasn’t situated along the coast, but floated in the sea. Its houses were built on XXX that we anchored together and tied to each other with ropes and passages of wood.

בספרו ראשית, פעמים ראשונות בתנכ, הסופר מאיר שלו, מספר על ביקור שערך בכפר דייגים בים אנדאמן, בין הודו ותאילנד. “בניגוד לכפרי דייגים רגילים, הכפר הזה לא שכן על החוף אלא צף בים. בתיו נבנו על דוברות שעגנו יחד ונקשרו זו לזו בחבלים ובמעברים של עץ.

The village rocked peacefully on the waves, up and down. I felt a strange feeling. Usually, when you get off from a boat to the dock, you immediately feel the land’s stability, while here, I moved from one shaking to another (and I think he means this in more than one sense, wait -).

הכפר התנודד לו בשלוה על הגלים, עלה וירד. חשתי תחושה משונה. בדרך כלל, כשיורדים מסירה אל המזח, מרגישים מיד את יציבותה האיתנה והנעימה של היבשה, ואילו כאן עברתי מנדנוד אחד לנדנוד אחר (אני חושבת שהוא מתכוון כאן ביותר ממובן אחד, תיכף נראה…)

The village residents were muslim, fishermen from Malaya. I strolled between their floating houses until I saw a partially open door and a skinny man sitting behind it. We exchanged glances. He smiled and motioned me to enter. We drank tea. On the wall there was a picture and a painting. The picture showed some European view – grean valleys, brownish-reddish cows, waterfalls, and snowy peaks. The painting looked more familiar: a boy laying on an altar, an old man raising a knife, an angle above and behind them, the ram, its horns tangled in the thicket.

תושבי הכפר היו מוסלמים, דייגים ממלאיה. התהלכתי בין בתיהם הצפים עד שראיתי דלת פתוחה למחצה וגבר צנום יושב מאחוריה. החלפנו מבטים, האיש חייך ובתנועת יד הזמין אותי להכנס. שתינו תה. על הקיר היו תצלום וציור. בתצלום נראה נוף אירופי כלשהו – עמקים ירוקים, פרות חומות-אדמדמות, מפלי מים ופסגות מושלגות. הציור נראה לי מוכר יותר: נער שוכב על מזבח, אדם זקן מניף עליו סכין, מלאך מרחף מעל, ומאחור גם האיל, קרניו אחוזות בסבך.

For a moment I thought I made it to one of the Lost Tribes ad in my heart, I composed letters to the Rabbanut and Jewish agency to hurry and bring him to Israel. But just before falling on my lost brother’s neck, I asked him what’s in the picture. My host pointed at the old man with the blade and in a strange accent said, “Ibrahim”. Then he pointed at the child and said, “Isma’il”….

Thus far, Meir Shalev.

לרגע חשבתי שהגעתי לאחד מעשרת השבטים, וכבר ניסחתי בלבי מכתבים לרבנות ולסוכנות, שימהרו להעלות גם אותו לישראל. אבל לפני שנפלתי על צווארי אחי האובד, שאלתי אותו מה מתואר בציור. המארח שלי הורה באצבעו על הזקן עם המאכלת ובהגייה משונה אמר: “איברהים”. אזי הורה על הילד ואמר: “איסמעיל”….

עד כאן מאיר שלו.

A careful read of our Torah portion this week, Vayera, reveals that there are quite a few connections – of content and linguistics – between the expulsion of Ishmael and the binding of Isaac. Abraham our father was commanded to part with his two sons, a separation that has quite a bit of pain and even potential death for them. Let’s look briefly at the similarities and differences (all quotes are from Genesis):

קריאה מדוקדקת של פרשת השבוע שלנו, וירא, מגלה שיש לא מעט הקשרים – ענייניים ולשוניים – בין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד משני בניו, פרדה שיש בה לא מעט כאב ואפילו מוות פוטנציאלי עבורם. אפשר לראות את הדומה ושונה (כל הציטוטים מסראשית):

 ?ישמעאל – Yishma’elיצחק – Isaac
שמותם: מצינו בפרקי דר”א: “ששה נקראו שמותם עד שלא נולדו” Their names & that they were named before birth (Pirkei DRE)  וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ ה’ הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶל־עׇנְיֵֽךְ׃ (טז:11) The angel of the H’ said to her further,
“Behold, you are with child And shall bear a son; You shall call him Ishmael, For the LORD has paid heed to your suffering. (15:11)
ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה:12) This is the line of Ishmael, Abraham’s son, (25:12)
  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ (יז:19) God said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Isaac;dHeb. Yiṣḥaq, from ṣaḥaq, “laugh.” and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come.
אלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה:19) This is the line of Isaac, son of Abraham (25:19).
הענות אברהם Abrahams’ response“וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע… (כא:14) And Abraham rose early in the morning… (21:14)“וישכם אברהם בבוקר… ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עלה ויקם וילך (כב:3).. And Abraham rose early in the morning (22:3)
חיי הילד בסכנה Life danger to the lad: “ותשלך את הילד תחת אחד השיחם. ותך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד… (כא:15-16) she tossed the child under one of the bushes, and went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” (21:15-16)“וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחט את בנו (כב:10) And Abraham picked up the knife to slay his son (22:10)

** in Hebrew, the sound of “tossed” = vatashlech & “picked up” = vayishlach, are similar.
ישועת ה’ ע”י מלאך Salvation by an angel“ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה: מה לך הגר, אל תיראי …(כא:17) and an angel of God called to Hagar from heaven and said to her, “What troubles you, Hagar? Fear not… (21:17)“ויקרא אליו מלאך ה’ מן השמים… ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער…(כב:12) Then an angel of the LORD called to him… “Do not raise your hand against the boy, or do anything to him… (22:11-12)
יכולת ההורה לראות The parent’s ability to see” וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃ (כא:19) Then God opened her eyes and she saw (21:19)” וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃ (כב:13) And Abraham lifted his eyes and saw (22:13)
ברכה גדולה מובטחת A promise for a great blessingכי לגוי גדול אשימנו (כא:18) for I will make a great nation of him (21:18)כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים… (כב:17-18) I will bestow My blessing upon you and make your descendants as numerous as the stars of heaven and the sands on the seashore  (22:17-18)
הנער גדל ומבורך! The lad has grown & is blessedויהי אלהים את הנער ויגדל”… (כא:20) God was with the boy and he grew up… (21:20)וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ (כו:13) and the man grew and became greater (possibly in wealth) until he was very grown (26:13):
מגורים, פרנסה ונישואין – שוני! Differece in dwelling place, livelihood & marriageוַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת  (כא:20) he dwelt in the wilderness and became a bowman (21:21)

  וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כא:21) and his mother took a wife for him from the land of Egypt (21:21)
גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את (כו:3) Reside in this land
(26:3) אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק (כד:3-4) and I will make you swear by the LORD, the God of heaven and the God of the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, but will go to the land of my birth and get a wife for my son Isaac.”  

Many similarities and also – a difference, in roles and places of residence. This is a point we come back to often in the Book of Genesis (and in our life, as well-): How is a parent supposed to be “fair” to his children? Does that mean treating everyone exactly the same, or perhaps giving each what suits them? This is not a simple issue today, for any parent, and was not back then. Did the old father discriminate between his sons? Did he do so haphazardly?  Was he senile? In love? Pressured by the women in his life? Simply cruel? Or, perhaps it is possible that Abraham, who believed in the One God, had more than one goal in how this belief would be spread, and that he recognized the similarities and differences between his sons, giving each a different inheritance, each with both benefits and challenges, in its own way; different and complementary, in bringing the name of the One God into the world? And of so, how exactly? To what extent? What and how much and why ??? What do with this today?? …. For that, we are still seeking the answer.

דמיון רב, וגם – שוני בתפקידים ומקומות המגורים. זו נקודה שאנחנו חוזרים אליה לעיתים קרובות בספר בראשית (וגם בחיינו-): איך הורה אמור להיות “פייר” כלפי ילדיו? האם זה אומר להתיחס לכולם באותה הצורה או לתת לכל אחד מה שמתאים לו? סוגיה לא פשוטה גם בימינו, וגם כאן, האם האב הזקן הפלה בין בניו בלי לשים לב? מסניליות? מרגש? מלחץ הנשים? מאכזריות? ואולי יתכן שלאברהם, המאמין באל האחד, היו מספר מטרות בהפצת האמונה הזו, ושהוא הכיר בדומה ובשונה בין בניו, ונתן להם ירושות שונות, כל אחת גם טובה וגם מסובכת ע”פ דרכה? אולי הועיד לכל אחד מהם עשיה שונה, כל אחד בתחומו, שונה ומשלימה, בהבאת שם האל האחד לעולם? איך בדיוק? עד איפה? מה וכמה ולמה???…. על כך אנחנו עדין מחפשים את התשובה.

For me, one of the most moving passages in the Bible is in next week’s reading, when “Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:8-9).

After all the challenges, difficulties, and even tragedies, there is here an almost unexpected partnership of the two brothers in their father’s burial. This encounter also raises questions: How did Ishmael know that Abraham died? Did the brothers stay in touch despite everything? Did they participate in each other’s lives? Either way, this testifies to the greatness of both, and to the possibility for those working towards separate goals and destinies, not to forget that they worship the same One G-d, and that they are the sons of the same father, the father who in Judaism represents the quality of chesed, grace.

עבורי, אחד הקטעים המרגשים ביותר בתנכ מגיע בפרשה של שבוע הבא: “וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא (בראשית כה:8-9).

אחרי כל האתגרים, קשיים, ואף טרגדיות, יש כאן שותפות כמעט בלתי צפויה של שני האחים בקבורת אביהם. המפגש הזה גם הוא מעורר שאלות: איך ידע ישמעאל שאברהם נפטר? האם נשארו האחים בקשר למרות הכל? השתתפו אחד בחיים של השני? כך או כך, המפגש הזה מעיד על גדולת שניהם, ועל כך שיש אפשרות להולכים לקראת ייעודים נפרדים לא לשכוח שהם עובדים את אותו אל, ושהם בניו של אותו אב, האב המייצג ביהדות את מידת החסד.

This partnership leaves me with hope: that we learn to know who we are; us, ourselves; our place and our role; and to know our family members – like the time we take today and in general, and that from that, we can participate with each other in constructive action, peace, joy, support and acceptance of one another.

השותפות הזו משאירה בי תקוה: שנלמד להכיר את מי שאנחנו, את עצמנו, מקומנו ותפקידנו, ולהכיר את בני משפחתנו – כמו בזמן שאנחנו לוקחים היום ובכלל, ומתוך כך, שנוכל להשתתף זה עם זה בעשיה בונה ובשלום, שמחה, תמיכה, וקבלה אחד בחיי השני.

Shabbat Shalom – שבת שלום

  • Things I said at a recent Encounter day trip seminar – דבר תורה שנתתי באנקאונטר, בסיור יום לאחרונה
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Go to your Self… לך-לך

Abraham was already on route back to the Land, on a family journey that started some years earlier. Why did G-d have to tell him to go? Why does G-d have to intervene? And if G-d has to tell him to travel, why not before, when they left?

אברהם כבר היה בדרך חזרה לארץ, במסע משפחתי שהתחיל כמה שנים קודם לכן. מדוע אם כן אלוהים היה צריך להגיד לו ללכת? למה אלוהים צריך להתערב? ואם אלוהים צריך להגיד לו ללכת, לא לא אמר לפני המסע?

Turns out that leaving the burning furnaces, per the midrash, of Ur of the Chaldeans was not so difficult. Things were not good and it was what “made sense”. But then, as is the case with many journeys, the journey was driven by the desire to escape from rather than a destination. When they chanced upon a lovely, modern, progressive city along the way, they stayed there.

מסתבר שהיציאה מהתנורים הבוערים, לפי המדרש, של אור-כשדים לא הייתה כל כך קשה. הדברים לא היו טובים וזה מה שהיה “הגיוני” לעשות. אבל אז, כפי שקורה במסעות רבות, המסע הונע על ידי הרצון לברוח ולא ע”י היעד. כשמצאו בדרך עיר מקסימה, מודרנית ומתקדמת, נשארו בה.

That’s when G-d speaks up. Because it takes more than things “making sense” and rational thinking, to continue the journey onward; onward – home. A few generations later, Joseph will describe himself as coming from the Land of the Hebrews (Genesis 40:15). As heirs to Ever (Genesis 11:15-17), Ever, the great-grandson of Shem, lived in the Land of the Ivrim, Hebrews. For whatever reason, some regional holocaust, they left, and now it was time to come back.

 זה הרגע בו אלוהים מדבר. כי צריך הרבה יותר מ”הגיון” וחשיבה רציונלית כדי להמשיך את המסע הלאה; הלאה – הביתה. כמה דורות לאחר מכן, יוסף יתאר את עצמו כמי שבא מארץ העברים (בראשית 40:15). כיורשים של עבר (בראשית יא, 15-17),, עבר, נינו של שם (הבן של נח) וכל משפחתו הענפה, חי בארץ, ארץ העברים. מסיבה כלשהי, שואה אזורית למשל, הם עזבו, ועכשיו הגיע הזמן לחזור.

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ (בראשית יב:1)׃

The LORD said to Abram, “Go forth from your land and from your homeland and from your father’s house to the land that I will show you…. (Genesis 12:1)

Lots of ink has been poured over this verse. Using the Hebrew roots, I’ll offer just one read:

Eretz = land, shares its root with r.tz.h, the root for desires, wants.

Moledet = homeland, shares its root with n.l.d. or y.l.d., having to do with birth, also to do with things thata re “muladim”, inherent qualities within us.

And from your father’s home – from the most fundamental, intrinsic characters within you.

הרבה דיו נשפך על הפסוק הזה. בעזרת שורשי המילים בעברית, אציע כאן רק קריאה אחת: “ארצך” – שייך לרצונות. “מולדתך” – שייך ללידה, וגם לדברים בנו שהם “מולדים”, תכונות מובנות בתוכנו, “ומבית אביך – מהחלקים הבסיסיות באישיותך.

There’s of course the physical journey, but there’s also – the spiritual one. G-d in a sense, commands Abraham to do a very careful self-check-up: check yourself and get rid of everything you don’t need: you have wants that tie and bind you and are maybe not “you”. Identify them and lose them. You have inherent qualities that block you from moving forward. Find those and drop those. Go “to your Self”: to your benefit and your goodness, explains Rashi.

יש כמובן את המסע הפיזי, אבל יש גם – את הרוחני. אלוהים במובן מסוים, מצווה על אברהם לבצע בדיקה עצמית זהירה מאוד: בדוק את עצמך והיפטר מכל מה שאינך צריך: יש לך רצונות שקושרים אותך ואולי אינם “אתה”. זהה אותם והפטר מהם. יש לך תכונות מובנות שחוסמות אותך מלהתקדם. מצא אותם, שחרר והשתחרר אותם. לך “אל העצמי שלך”: לַהֲנָאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, מסביר רש”י.

And even though, continues (slightly paraphrased) Rashi, the journey may challenge your ability to have children, and take away your monetary resources, and cause you to question your purpose and future, these are exactly the blessings you’ll have.

ולמרות ממשיך רש”י שהמסע עשוי להיות מאתגר, תענה בברכות: לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמְמַעֶטֶת אֶת הַמָּמוֹן וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ הֻזְקַק לִשְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל הַבָּנִים וְעַל הַמָּמוֹן וְעַל הַשֵּׁם:

And the (Jewish) year was 1948. And Abraham and Sarah (Avram & Sarai then) held hands and went on their journey home. Their job was not to “start a new thing” and I wholeheartedly reject the idea that “he was the first monotheist” (longer conversation for another time). But having done the work, and knowing the power of eretz (Land) and artziyut (physicality) that pulls one down, they started putting together a practical system with the mitzvot that will hold on to G-d’s Oneness, not only spiritually but on earth as well. How to do it, is still a challenge, but that – actively sharing in journeying in this direction – is the blessing left for us.

והשנה (היהודית) הייתה 1948. ואברהם ושרה (אז אברם ושרי) החזיקו ידיים ויצאו לדרכם הביתה. תפקידם לא היה “להתחיל דבר חדש” ואני דוחה בלב שלם את הרעיון ש”הוא היה המונותאיסט הראשון “(שיחה ארוכה יותר לזמן אחר). אך לאחר שעשו את העבודה, וידעו את העוצמה של ארץ וארציות שיכולה גם למשוך מטה, הם החלו להרכיב, יחד עם המצוות, מערכת מעשית שתחזיק באחדותו של אלוקים, לא רק מבחינה רוחנית אלא גם ממש על האדמה גם כן. איך לעשות את זה? זה עדיין מהווה אתגר, אבל זה – השתתפות פעילה במסע בכיוון הזה – הוא הברכה שהם השאירו לנו.

Shabbat Shalom – שבת שלום

וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם (בראשית יב:6)… נחל תרצה, מזרחית לשכם, קיץ תשפא.
Abram passed through the land as far as the site of Shechem… (Genesis 12:6), In the area, summer 2021

The “WOW” prize of the week goes to....
World’s largest Byzantine wine factory uncovered in Israel | CNN Travel

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Noah: Encountering 3 brothers – פרשת נח: מפגש עם שלושה אחים

I’m spending the week on an Encounter seminar, learning about the Israeli-Palestinian conflict. I don’t like the term conflict; it in itself shapes and frames our thoughts about the issue, but I don’t – yet? – have another. A group of 30 some key players and thought leaders in the Israeli society spend 4 days together visiting Arab / Palestinian sites in Jerusalem and the West Bank / Judea & Samaria, and again, even the terminology connects and divides, distinguishes and defines.

השבוע עובר עלי בסמינר של אנקאונטר, תכנית ללימוד בשטח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני לא אוהבת את המונח “סכסוך”; המונח כשלעצמו מעצב וממסגר את מחשבותינו בנושא, אבל אני לא – עוד לא? – מצאתי לו תחליף. אנחנו כ-30 אנשים בקבוצה, מנהיגים ומובילי מחשבה בחברה הישראלית, שמבלים 4 ימים ביחד בביקור באתרים ערבים / פלסטינים, בירושלים ובגדה המערבית / יהודה ושומרון, ושוב, אפילו הטרמינולוגיה מחברת ומפרידה, מבדילה ומגדירה.

I am honored to participate; touched by the speakers’ stories, regardless of whether or not I agree with them, and note with sadness, that I would have, most likely, not been able to meet on my own; I am enchanted by the logistics and security team (not IDF soldiers but Palestinians! Then again, what’s a trip through Israel without charming security personnel??) and fall in love with the group. For 4 days we “sail” in our ark, with olive trees all around…

לכבוד לי להשתתף; נרגשת מסיפורי הדוברים, בין אם אני מסכימה איתם או לא, ואני מציינת לעצמי שעצב, שסביר להניח שלא הייתי יכולה להיפגש איתם בכוחות עצמי; אני מוקסמת מצוות הלוגיסטיקה והאבטחה (לא חיילי צה”ל אלא פלסטינים! אבל, מהו טיול בישראל ללא אנשי ביטחון מקסימים ??) ומתאהבת בקבוצה. במשך ארבעה ימים אנחנו שטים לנו בתיבת נח משלנו כשמסביבנו, עצי זית….

One of the values we’re presented with is “ahavat Yisrael”, love of the Jewish people. We talk about it, challenge it, argue with it, get angry with it, but, like it or not, we are it. At numerous places, we’re told to speak English as to not draw “attention” to ourselves, but… we are obviously Israeli, whatever language we speak. Not once does a store keeper (Palestinian) we pass, calls in Hebrew: common in! get some food and drink!

אחד הערכים המוצגים בפנינו הוא “אהבת ישראל”. אנחנו מדברים על זה, מאתגרים את זה, מתווכחים עם זה, כועסים על זה, אבל נרצה או לא, אנחנו “זה”. במקומות רבים אומרים לנו לדבר אנגלית כדי לא למשוך “תשומת לב”, אבל … ברור שאנחנו ישראלים, לא משנה באיזו שפה אנו מדברים. לא פעם חנווני (פלסטיני) שאנחנו עוברים ליד חנותו, קורא לעברנו בעברית: כנסו, כנסו, תאכלו משהו, תשתו!

There are countless “moments”, pictures, images, thoughts, phrases during this week. Things are highlighted and clarified and also, blurred and mixed. What I share here is way less than representative, but it’s one such “moment”: accompanied with our (Palestinian) speaker, we look for a spot to see the view and particularly “the wall” between Ramallah and Jerusalem. Since we can’t enter most of the villages in what’s called “Area A” around, the next best option is a spot at Pisgat Ze’ev, a Jewish neighborhood in North Jerusalem.

ישנם אינספור “רגעים”, תמונות, דמויות, מחשבות, משפטים ואמירות במהלך השבוע הזה. הדברים מודגשים ומתבהרים וגם, מטשטשים ומתערבבים. מה שאני משתפת כאן הוא הרבה פחות ממייצג, אבל זהו גם “רגע” כזה: בליווי הדובר שלנו (הפלסטיני), אנו מחפשים מקום לראות את הנוף ובעיקר את “החומה” בין רמאללה לירושלים. מכיוון שאנו לא יכולים להיכנס לרוב הכפרים מסביב שנמצאים במה שנקרא “אזור איי”, האפשרות הטובה ביותר הבאה היא רחוב בפסגת זאב, שכונה יהודית בצפון ירושלים.

So picture a bus full of Israelis, religious and not-so, with an Arab looking speaker parked in a Charedi neighborhood to look at the view… soon after, some curious kids in charedi wear gather around us and then their father joins. I try to smile at them. “Left wing peaceniks?” he asks. “Not necessarily”, I answer truthfully, “just trying to learn more about the matzav” (situation). He sighs, “you know, Jews no matter what and where they go, they’re always looking for meaning. If they don’t find it one place, they go another. Tell them to look in Judaism”.

אז תארו לעצמגם אוטובוס מלא בישראלים, דתיים ולא כל כך, עם דובר, ערבי למראה ולמשמע, חונה בשכונה חרדית כדי להסתכל על הנוף … לא עובר זמן רב לפני שמתאספים סביבנו כמה ילדים סקרנים בלבוש חרדי ואז אביהם מצטרף. אני מנסה לחייך אליהם. “שמאלנים אוהבי שלום”? הוא שואל. “לא בהכרח”, אני עונה בכנות, “רק מנסים ללמוד יותר על המצב”. הוא נאנח,”את יודעת, יהודים לא משנה מה ולאן הם הולכים, הם תמיד מחפשים משמעות. אם הם לא מוצאים את זה במקום אחד, ילכו למקום אחר. תגיד להם להסתכל ביהדות “.

For many reasons, I don’t “tell them”, and as the group is marching on and I’m rushing to catch up, I also don’t tell him that it’s pretty much what we do. It’s just that everyone finds something different….

מסיבות רבות, אני לא “מספרת להם”, וכשהקבוצה צועדת הלאה ואני ממהרת לא לאבד אותם, אני גם לא אומרת לו שזה מה שאנחנו עושים. זה רק שכל אחד פשוט מוצא דבר שונה… .

In this week’s Torah portion, Noah has 3 sons: Shem, Cham & Yefet, each referring to different People and lifestyles in the world. Shem’s name means “name”. In Hebrew, le’shem means “for the sake of”. Without retelling the whole genealogy that follows the Tower of Babel story, Shem is the forefather of Ever, which comes from Ivri, the Hebrew one, who is the forefather of Terach, Abraham’s father. At the end of this Torah portion, we’re introduced to Abraham – Abram’s – family. Along with Nachor and Haran, he’s one of three siblings and each represents a different ways to be Jewish.  

לנח בפרשת השבוע, יש 3 בנים: שם, חם ויפת, וכל אחד מהם מתייחס לאנשים ואורחות חיים שונים בעולם. פירוש השם של שם הוא למען, כמו שאנחנו אומרים שנעשה משהו “לשם”. מבלי לחזור על כל השושלת הרשומה אחרי סיפור מגדל בבל, שם הוא משפחת עבר ה”עברי”, שהוא ממשפחת תרח, אביו של אברהם. יחד עם נחור והרן, אברהם הוא אחד מתוך שלושה אחים וכל אחד מייצג דרכים שונות להיות יהודי.

Haran is possibly the diaspora’s super religious: seeing that Abraham went into the burning furnace and survived (according to the midrash), he figured that this is what happens to everyone who really “believes”. He very sadly, died in Ur of the Chaldeans (Genesis 11:28). “Ur” by the way, means fire, and the understanding is that they used to throw people into ovens. Yes, reminiscent of recent history and quite eerie.

הרן הוא כנראה האקסטרה דתי של התפוצות: מכיוון שאברהם נכנס לתנור הבוער וניצל (על פי המדרש), הרן הבין שזה מה שקורה לכל מי שבאמת “מאמין”. למרבה הצער, הוא מת באור כשדים (בראשית 11:28). “אור” אגב, פירושו אש, וההבנה היא שהם נהגו לזרוק אנשים לתנורים. כן, מזכיר את ההיסטוריה לאחרונה ודי מפחיד.

Nachor figures Ur of the Chaldeans is not safe, but there are other places. Being the cosmopolitan, he moves with his family to Charan, where there’s a very progressive, liberal society. And Abraham? After a long family debate, he packs his family and makes aliya to establish a “national homeland” in the Land of Israel…

נחור חושב שנכון, אור כשדים אינה מקום בטוח אבל יש מקומות אחרים. בהיותו הקוסמופוליטי, הוא עובר עם משפחתו לחרן, שם יש חברה מאוד ליברלית מתקדמת. ואברהם? לאחר ויכוח משפחתי ארוך, הוא אורז את משפחתו ועושה עלייה כדי (לשם-) להקים “בית לאומי” בארץ ישראל …

Generations later, they still sit around the table and argue… they haven’t and might not agree on many things, but they are – still – all there.

דורות מאוחר יותר, הם עדיין יושבים סביב השולחן ומתווכחים … הם לא הסכימו ואולי לא מסכימים על הרבה דברים, אבל הם כולם עדיין שם.

Shabbat Shalom  שבת שלום

מה מעכב את יציאת נוח מהתיבה? – " בה י צא מן הת "

משמאל, זריחה מעל בית ג’אלה, הכפר-עיר, החומה, הכביש, ההרודיון ולפאתי ים המלח, ומימין, ערב מעל ירושלים, צפונית לעיר העתיקה

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Little Prince starts from the Beginning – הנסיך הקטן מתחיל מבראשית

“אני מאמין באל, כמובן”, אני שומעת את המתראיין מסביר כשאני מזפזפת בין התחנות ברמזור, “אבל לא בכל מה שהתורה באה להגיד, על איך נברא העולם וכל זה, זה לא. אין לי צורך בזה כשיש לנו את המדע”. אני רוצה להתקשר ולדבר איתו אבל אין מספר והרמזור כבר התחלף, ומה הייתי אומרת??

“I believe in G-d, of course,” I hear the interviewee explain as I switch between radio stations waiting at the traffic light, “but not in everything the Torah comes to say, about how the world was created and all that; this – not. I don’t need it when we have science.” I want to call and talk with him but there’s no number and the traffic light already changed, and what would I say ??

באמת, אחת השאלות הגדולות עוד לפני שאנחנו פותחים את ספר בראשית היא, מה זה הדבר הזה שאנחנו עומדים לקרוא?? איך להתיחס למקרא בכלל, ולפרשת בראשית בפרט? זה ספר פיזיקה, ביולוגיה או הסטוריה? שילוב של כל אלה או שאנחנו אמורים ללמוד ממנו בכלל דברים אחרים? רשי, בפרושיו המדהימים על בראשית א:1 אומר, בין השאר: אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כלומר, אין פה פשטנות. אם נבוא אל הטקסט ונקרא אותו כלשונו, בצורה פשטנית, נפספס הכל. ועוד: “דרש-ני” – אולי במובן של דרשו-אותי, אומר ה’. הטקסט הוא לא בשביל שתלמדו על בריאת העולם. אפשר להניח שאנחנו יודעים שיש עולם עוד לפני שאנחנו ניגשים לטקסט הזה. הטקסט הוא לא בשביל ללמוד פיזיקה, ביולוגיה וגם לא הסטוריה, אלא משהו אחר.

Really, one of The big questions even before we open the book of Genesis is, what is this thing that we are about to read ?? How to relate to the Bible in general, and to the Torah portion of Genesis in particular? Is it a book of physics, biology or history? Perhaps some combination of all these? Or, are we supposed to learn from it other things? Rashi, in his amazing commentaries on Genesis 1: 1 says, among other things: “This scripture does not come to say anything but ask us to inquire” (darsheni). Meaning, there is no simplification here. If we come to the text and read it verbatim, in a simplistic way, we will miss everything. And even more so: “Darash-ni”, as Rashi says, perhaps in the sense of inquire of Me, says the Lord. This text is not for us to learn about how the world was created. It is assumed that we know there’s a world even before we approach this text. The text is not for studying physics, biology nor history, but something else.

“בראשית”, המילה הראשונה, לדעת רש”י יכולה גם להתפרש כ-בשביל ראשית. והוא ממשיך: כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִקְרֵאת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח’), וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִקְרְאוּ רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ (ירמיה ב’); וְאִם בָּאתָ לְפָרְשׁוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וְלֹא בָא הַמִּקְרָא לְהוֹרוֹת סֵדֶר הַבְּרִיאָה לוֹמַר שֶׁאֵלּוּ קָדְמוּ, שֶׁאִם בָּא לְהוֹרוֹת כָּךְ, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב בָּרִאשׁוֹנָה בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ’ שֶׁאֵין לְךָ רֵאשִׁית בַּמִּקְרָא שֶׁאֵינוֹ דָבוּק לַתֵּבָה שֶׁלְּאַחֲרָיו…..

Beresheet, the first word, according to Rashi, can also be understood as “for-resheet”. What is “resheet”? as our sages explained, “for the Torah that is called resheet (the beginning) of his path ( Proverbs 8) and for Israel who were called resheet (the beginning) of his grain (Jeremiah 2). And if you want to explain it verbatim, say it like this: in the beginning of the creation (beresheet bri’at… which is not what it says) of heaven and earth…. But the text does not teach us about the order or things, because if it did, it would have used a different grammatical way: “at first, he created heaven” etc… because there is no “resheet” in the Torah that’s not attached to the word after it (except here).

(ועוד): “אִ”כֵּ, תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם קָדְמוּ, שֶׁהֲרֵי כְתִיב וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, וְעַדַיִין לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא, בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ, וְעוֹד, שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם נִבְרְאוּ, עַל כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא סֵדֶר הַמֻּקְדָמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם:”.

And further more: :…. You should wonder, since the water was there before (creation) since it is written: “and a wind from (or – the spirit of) God was hovering over the water”, while text has not yet revealed to us when was the creation of water! We can learn from this that the water preceded earth and further, that heavens was created from fire and water! Therefore, it is clear that the text teaches us nothing about the chronological order of creation….

כלומר, הקב”ה לא ברא את העולם, ולא יצר את כל הסיפור שלנו, הירידה למצרים, יציאת מצרים, המסע במדבר, מתן תורה, הכניסה לארץ, מתן, בארות, ענני כבוד וכל הקיום הניסי שלנו מאז, רק בשביל דבר שממילא אפשר ללמוד מהמדע. התורה מדברת בשפה אחרת. זה נדמה לנו שזו השפה שלנו אבל זו לא. התורה מדברת בשביל ה”למה”, בשביל ללמוד על משמעות החיים והקיום.

If so, the Holy One did not create the world, nor did He create our whole story, the descent into Egypt, the Exodus, the journey in the desert, the giving of Torah, the entry into the land, the manna, wells, clouds of glory and all our miraculous existence since, just for something we can anyway learn from science. The Torah speaks another language. It seems to us that this is our language but it is not. The Torah speaks for the purpose of “why”, for learning about the meaning of life and existence.

*******

הדבר הבא שאמר המרואין שלא קלטתי את שמו שאין לו כוח לאלוהים של התנכ שנשמע לו כמו ילד בכיתה ג’ שיש לו רעיונות בלתי מציאותיים, יכולת להריח, פה ושם כמה שמחות קטנות ובעיקר, אכזבות, עצבים ובעית שליטה בכעס…. תהיתי כמובן אם יש לו ילדים, מכיון שילדים הם מבוגרים קטנים (או הפוך? מבוגרים הם ילדים גדולים?) והאם כך הוא רואה את עצמו והסובבים אותו, וכמובן תהיתי גם על אלוהים.

The next thing the interviewee whose name I didn’t catch was that he has no energy and patience for the G-d of the Bible who sounds to him like a third grader who has unrealistic ideas, ability to smell, here and there some small joys and mostly, disappointments, irritations and anger management issue …. I wondered of course, if he has children, because children are small adults (or vice versa? Adults are big children?) And is that how he sees himself and those around him, and of course I also wondered about G-d.

אלוהים של הפרק הראשון בתורה הוא אדיר, ענק, מעבר לכל דבר אנושי. הוא מושלם ובכמה מילים פשוטות, הוא יוצר עולם מושלם. אלוהים של פרק ב’… ובכן, זה סיפור אחר. והשאלה היא, מי האלוהים שלי? ישות מופשטת, מושלמת שאין לי ולה שום קשר ואיפה היא משאירה אותי כשאין לי עם מי לדבר? או משהו אחר, מישהו אחר, שמרומם את האדם אליו, שמתואר בשפה האנושית שלנו ושיש לנו אפשרות לדיאלוג איתו? בסופו של דבר, כמובן, התשובה היא “כן”, ובכל זאת, למה אנחנו מתחברים?

The G-d of the first chapter in the Torah is mighty, fantastic, beyond anything human. He is perfect and in a few simple words, he creates a perfect world. The G-d of Chapter Two … Well, that’s a different story. And the question is, who is my God? An abstract, perfect entity that has nothing to do with me and where does that leave me when I have no one to talk to? Or something else, someone else, that elevates the person, that is described in our human language and that we have the possibility of dialogue with? In the end, of course, the answer is “yes,” and yet, to what do we connect?

בספרו הנסיך הקטן, כותב סנט-אכזופרי: “אם סחת להם (למבוגרים) על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?”… מעניין להקשיב מהצד לשיחה, גם כזו בה אנחנו משתתפים, ולשמוע, האם השאלות שלנו הן “מספריות” או “חוויתיות”? החבר האולטימטיבי, אומר הרב אורי שרקי, הוא הקב”ה, הוא זה בסוף הפסוק “ואהבת לרעך כמוך, אני ה'” (ויקרא 19). איך אנחנו מגדירים את החבר הכי טוב שלנו? והאם זה באמת מלמד עליו, או עלינו??

In his book The Little Prince, Saint-Exupery writes: “when you tell them (the adults) that you made a new friend, they never ask you any questions about essential matters. They never say to you, what does his voice sound like? What games does he love best? Does he collect butterflies? Instead, they demand: how old is he? How many brothers has he? How much does he weigh? How much money does his father make?”… It is interesting to listen from the side to the conversations, even ones in which we participate in and check ourselves: are our questions “numerical” or “experiential”? The ultimate friend, says Rav Ouri Sherki, is the Holy One blessed be; He is the One at the end of the verse “love your fellow as yourself, I am the Lord” (Leviticus 19). How do we define our best friend? And does it really teach about Him, or perhaps about us ??

*******

 הכהן הגדול ביום כיפור אמר בסיום קריאת התורה: “יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן” (משנה יומא ז:א). יש עוד כל כך הרבה בפרשה הזו. שתהיה לנו התחלה טובה ושנה טובה של לימוד וצמיחה!

The High Priest on Yom Kippur said at the end of the Torah reading: “more than I have read before you, is written here” (Mishna Yoma 7:a). There’s so much more in this Torah portion! May we have a good beginning and a good year of learning and growth.

Shabbat Shalomשבת שלום

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Happy Willoween ! הושענא ע-רבה

אני יושבת בסוכה שלי, הרוח כבר הודפת את הדפנות, ומרשרשת בקישוטים, והשמש משחקת איתי באור וצל על המסך, דוחקת בי. חג הסוכות בשבילי הוא חג מתפתח ומתחדש. בילדותי, היו בו סוכה וארבע מינים, אבל מאז נוספו לו עוד רבדים, למשל, היותו חג עם המצוה הכי קשה שיש (להיות שמח! אולי לא פלא שלא ידענו על כך, שזו ממש מצוה) והיותו חג המים (מים, ולא גשם. בבקשה עוד לא גשם!), והיותו כולל איתו את שמיני עצרת ושמחת תורה, וגם את היום הזה היום, יום “הושענא רבה”, הוא היום האחרון של חול המועד סוכות.

I’m sitting in my sukkah, the wind is already pushing down the sides, rustling in the decorations, and the sun is playing with me in light and shadow on the screen, urging me. Sukkot for me is an evolving and renewing holiday. As a child, it had a sukkah and four species, but since then more layers have been added to it. For example, being a holiday with the most challenging mitzvah there is (being happy! No wonder we had no idea this is actually a mitzvah), and being the water holiday (water, not rain. Please, no rain yet!), And being included with it Shmini Atzeret and Simchat Torah, and also this day today, the day of “Hosha’ana Rabba”, the last day of the week of Sukkot.

ההושענות הוא מצוה שהיתה נהוגה בבית המקדש. אז היו סובבים את המזבח כשערבות בצידיו. היום נוהגים להקיף את הבימה בבית הכנסת ולהגיד פיוטים שונים, זכר למקדש. אם כל יום מקיפים רק פעם אחת, הרי שבהושענא רבה (“הגדולה”) מקיפים 7 פעמים (מזכיר משהו?).

The Hosha’anot is a mitzvah that was practiced in the Temple. Then they would go around the altar with willows on its sides. Nowadays it is customary to surround the bimma in the synagogue and say various piyyutim, poems, as a reminder to the temple. If everyday you only circle once a day, then on Hosha’ana Rabba (“the great”) you circle 7 times (a memory of something?).

ליום עוד שמות: למשל, יום שביעי של ערבה – על שם מנהג הערבות ביום זה. הערבה קבלה שם לא כל כך טוב לאחרונה עם הקורונה המסתובבת במחוזותינו: “מצטערים”, נכתב בפוסט מצחיק, “השנה יש לנו רק שלושה מינים. הערבה נכנסה לבידוד, אין לה טעם ואין לה ריח”… אבל אולי מתחת לחיוך, מסתתרת שאלה: מה באמת עושה הערבה, בלי טעם ובלי ריח, בין ארבעת המינים המהודרים?

The day has other names too: like, the seventh day of the Arava, the willow, named after the custom to take the willow on this day. The willow got a not-so-good name recently with the Covid virus roaming around: “Sorry,” reads a funny post, “this year we only have three species. The willow is in isolation, she has no taste and no smell.”… But perhaps beneath the smile, lurks a question: what is the willow really doing, tasteless and odorless, among the four fancy species?

המדרש (תנחומא, אמור, כח) מפרש לנו את אחד הפסוקים מספר תהילים. למה התכוון דוד המלך כשאמר, כָּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י תֹּאמַרְנָה֘ ה֗’ מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּזְלֽוֹ: (תהלים לה, 10)? שהלולב הזה דומה ל(עמוד ה)שדרה של אדם, וההדס הזה דומה לעינים, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד המלך אין לי אבר אחד גדול מאלו שהן שקולים כנגד כל הגוף, הוי כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך! רמזים לבריאות הגוף, וכבר ראינו את רשב”ג היוגי בבית המקדש.

The Midrash (Tanhuma, Emor, 28) interpets for us one of the verses from the Psalms. What did King David mean when he said, ‘All your bones will say,’who is like You, of Hashem, who saves the poor from him who is stornger, and the poor and the needy from the one who robs him ? (Psalms 35 :10) ? That this lulav is like a person’s spine, and this myrtle is like the eyes, and the willow is like the lips, and the etrog is like the heart, King David said I have not one limb greater than those that are balanced against the whole body, woe to the health of the body, and we have already seen Rashbag the yogi at the Temple (last year).

השפת אמת (דרשות חסידיות שחיבר וערך רבי יהודה אריה ליב אלתר, 1847-1905) כתב על היום הזה: קבעו חכמים הרבה בקשות ביום הערבה. כי כחן של ישראל בפה. וערבה דומה לשפתים ופה… והנה יש שני שפתים. ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדיבור ובשתיקה… והרמז, שתי ערבות שתי שפתים הם בבחינת אהרן ומשה. כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה. ועל אהרן כתיב, וידום אהרן והוא כח השתיקה…. ובאמת שני אלו תלוין זה בזה”….

The Sfat Emet(Chassidic commentary composed and edited by Rabbi Yehuda Aryeh Leib Alter, 1847-1905) wrote about this day: The sages made many requests on the Day of the Willow. Because the power of Israel is in their mouth. And willow is similar to lips and mouth … and behold there are two lips. And the hint seems to be that the praise of the mouth is in speech and silence … and the hint, two willows, two lips, are like Aaron and Moses. For Moses is the power of the mouth in the Torah. And about Aaron it is written, and Aaron was silent, and he stands for the power of silence… and really, those two are dependent on each other”….

שם אחר ליום זה הוא יום חותם או יום גמר חיתום הדין. אחרי כל תקופת החגים, סליחות, תשובה, בקשות, עוד קצת ועוד קצת, היום, ממש זהו. בספר הזוהר מתואר כיצד ביום זה הקב”ה כביכול מוסר ביד שליחים את הפתקים עם “פסקי הדין” שנכתבו בראש השנה ונחתמו ביום כיפור, ל”מוציאים לפועל” העליונים. משום כך נוהגים בקהילות אשכנז לברך ביום זה איש את רעהו בברכת “פתקא טבא” )פתק טוב( או ביידיש — “גוט קוויטל”, שעוד ניתן לשנות לטובה את הכתוב.

Another name for this day is the day of the seal or the day of the end of the signing of judgement. After all the holiday season, of apologies, repentance, requests, a little more and a little more, today, this is it. The Book of the Zohar describes how on this day Gd supposedly hands over the notes with the “judgments” written on Rosh Hashanah and signed on Yom Kippur, to the upper “executors”. That’s why in Ashkenazi communities, it is customary to greet each other on this day, with the saying “pitka tava”, meaning “A good note” (or in Yiddish – “Gut Quital”, which can still be changed for the better.

וליום כמה מנהגים, ביניהם לימוד או “תיקון ליל הושענא רבה” שקשור למנהג הבא, שהוא קצת מוזר ושנוי במחלוקת, נשמע כמעט כמו יום הלווין יהודי, ולא פלא שלא ספרו לי עליו בילדותי. זהו מנהג הצל או מנהג הצללים. מי שמבצע טקס זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל בגדיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע הטקס מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שנוהג לבצע את הטקס מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה.

And the day has a few customs, among them a study or “tikkun Hoshana Rabba night” related to the next custom, which is a bit strange and controversial, sounds almost like a Jewish satellite day, and no wonder I was not told about it as a child. This is the Custom of the Shadow or the custom of the shadows. Whoever performs this ceremony, goes out after midnight to some place lit by moonlight alone and there removes all his clothes and looks at the shadow that his naked body casts in the moonlight. The appearance of the shadow when performing the ceremony is a kind of indication of the person’s fate in that year, so those who perform the ceremony make sure to look at the shadow of each organ, to see that no injury is expected.

הושענא רבה אחר הצהרים בסוכה שלי. יש משהו בלשבת בסוכה, שקט ושלוה בלי רצון או צורך ללכת או לעשות שום כלום. ואני שמחה, כמובן שאני שמחה, רק נשימה עמוקה. וגם כבר מרגישה את עצב הסתו מתגנב, מתעקש להכנס, אושפיז אחרון, ויודעת שתיכף מגיע הזמן להפרד מתקופת החגים הנפלאה.

Hoshana Rabba in the afternoon in my sukkah. There is something about sitting in a sukkah, quiet and peaceful with no desire or need to go or do anything. And I’m happy, of course I’m happy, just taking a deep breath. And also already feeling the tinge of sadness with autumn creeping in, insisting on entering, last Ushpiz, and I know, I have to say goodbye to the wonderful holiday season.

מה תביא השנה הבאה? ב”ה נרגיש את טובה בנו ואיתנו.

What will the upcoming year bring? B”h, we will feel its goodness within and with us.

Chag Same’ach! חג שמח

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Shabbat Sukkot: Looking for my brothers during the Fall Holy Days – שבת סוכות: את אחי אני מבקש.ת בחגי תשרי

I live in a lovely Haifa neighborhood. The houses are stylish apartment buildings; most have open balconies. There are some single homes not too far with nice yards. Still, when we take a walk on Erev Chag Sukkot after dinner, we count sukkot carefully: there is one! And there’s another! Sometimes we don’t see it, but recognize, what my son calls “sukkah voices”, i.e. mixture of outdoors overlapping voices, dishes clinking, and possibly some singing. After almost two hours walking, we count about 40 sukkot. For ratio, my building alone has 12 families, and only one, ours, sukkah.

אני גרה בשכונה חיפאית מקסימה. הבתים הם בנייני דירות נאים; לרובם יש מרפסות פתוחות. יש כמה בתים בודדים לא רחוק עם חצרות לא רעות. ובכל זאת, כאשר אנחנו מטיילים בערב חג חג סוכות לאחר ארוחת הערב, אנחנו סופרים סוכות לאט: הנה, יש אחת! ויש עוד אחת! לפעמים אנחנו לא רואים את הסוכה עצמה, אבל מזהים, מה שבני מכנה “רעשי סוכה”, כלומר תערובת של קולות בחוץ, צלחות מצקצקות ואולי קצת שירה. לאחר כמעט שעתיים הליכה, אנחנו סופרים כ -40 סוכות. אולי זה נשמע הרבה אבל כדי להבין את היחס, הבניין שלי לבדו כולל 12 משפחות, ורק סוכה אחת, שלנו.

And yet, erev chag in the store, is a zoo. Everybody is shopping because the holiday is upon us, guests are expected, and big, joint meals need to be planned. Without a Sukkah, the Four Species, going to shul, I want to ask, what are you celebrating? But I know the answer: Sukkot, of course!

ובכל זאת, ערב חג בחנות המכולת, הוא בלגן. כולם עושים קניות כי החג בפתח, אורחים מגיעים וצריך לתכנן ארוחות גדולות ומשותפות. בלי סוכה, ארבעת המינים, בלי ללכת לבית הכנסת, אני רוצה לשאול, מה אתם חוגגים? אבל הרי אני יודעת את התשובה: חג הסוכות, כמובן!

Last week, Yom Kippur in same neighborhood: When the “Orthodox” of their various streams, step out of their moving Kol Nidrei prayers, they find the streets pretty much empty of cars, and instead, filled with bicycles, skateboards and every other 1-2-3 wheel option possible. The celebration is wild. And while Haifa, with its steep inclines and hills, is very attractive to riders, who can’t normally slalom the roads here, this is the scene in many places in Israel on Yom Kippur eve.

בשבוע שעבר, יום הכיפורים באותה שכונה: כשה”אורתודוקסים” על זרמיהם השונים, יוצאים מתפילת קול נדרי שלהם, הם מוצאים את הרחובות די ריקים ממכוניות, ובמקום זאת, מלאים באופניים, סקייטבורדים וכל אופן אחר שיש בו אפשרות ל -1-2-3 גלגלים. החגיגה בעיצומה. ובעוד שהעיר חיפה, על שיפוליה וגבעותיה התלולות, מאוד אטרקטיבית לרוכבים שבדרך כלל לא יכולים לעשות סלאלום בכבישים כאן, זוהי הסצנה בהרבה מקומות בישראל בערב יום הכיפורים.

And, fast-forward to the end of the Holy Day, and now, many of the bicyclists, young and younger, helmets in hand, rush each other: “come, come, it’s almost dark, we have to go to the synagogue to hear the shofar”! Inside, the Orthodox service with a respectful mechitza and traditional chazan and outside? Everybody gathers, men, women, children, in shorts, t-shirts, jeans, all straining to get near the door and windows, sighing with relief once the shofar is sound.

העבירו קדימה עד סוף היום הקדוש, ועכשיו, רבים מרוכבי האופניים, צעירים וצעירים יותר, קסדות בידם, מאיצים זה את זה: “בואו, בואו, כמעט חושך, צריך למהר לבית הכנסת לשמוע קול שופר”! בפנים, התפילה האורתודוקסית עם מחיצה מכובדת וחזן מסורתי, ובחוץ? כולם מתאספים, גברים, נשים, ילדים, במכנסיים קצרים, חולצות טריקו, ג’ינס, כולם מתאמצים להתקרב לדלת ולחלונות, נאנחים בהקלה ברגע שהשופר נשמע.

For many, I’m sure, this whole description is eerie: what’s going on? This is why we came back to the Holy Land after 2000 years of diaspora and troubles? This is The Jewish life you want??? Well… maybe…yes.  

עבור רבים, אני בטוחה שכל התיאור הזה נשמע הזוי: מה קורה? בשביל זה חזרנו לארץ הקודש אחרי 2000 שנים של גלות וצרות? אלה החיים היהודיים שאת רוצה??? ובכן… אולי… כן.

I don’t mean to ride or not ride bikes on Yom Kippur. I for one, was never allowed a bike here… but something else: What I hear, underneath it all, is a cry to celebrate the holidays. Not to recreate a variation on the ghettos from “back there”, here that we all must duplicate, but to allow for what it takes to grow – to search, explore, learn, trust and make space.

אני לא מתכוון לסוגיה של לרכב או לא לרכב על אופניים ביום כיפור. לי למשל, מעולם לא הירשו כאן אופניים … אבל משהו אחר: מה שאני שומעת, מתחת לכל זה, זו קריאה לחגוג את החגים. לא לשחזר וריאציה על הגטאות שהיו לנו “שם”, כאן שכולנו חייבים לשכפל, אלא לאפשר את מה שצריך לצמוח – לחפש, לחקור, ללמוד, לסמוך ולפנות מקום.

In the order of the Ushpizin (Sukkot “exalted guests”), we’ll invite Yosef this coming Sunday; Yosef, who’s walking around the field, looking for his brothers. He knows they don’t like him but he can’t give up on them. As a newish song says, each one of us is Yosef. Maybe it’s time to venture out and look for our brothers.

לפי סדר האושפיזין (ה”אורחים הנעלים” של סוכות), נזמין את יוסף ביום ראשון הקרוב; יוסף, שמסתובב בשדה ומבקש את אחיו. הוא יודע שהם לא אוהבים אותו אבל הוא לא יכול לוותר עליהם. כמו שאומר שיר חדש, כל אחד מאיתנו הוא קצת יוסף. אולי הגיע הזמן לצאת ולחפש את אחינו.

Mo’adim Lesimcha & Shabbat Shalom — מועדים לשמחה ושבת שלום

תמונות מגוגל 🙂 pictures found online

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Happiness is a serious problem*… ושמחת בחגך?

אין ספק שחג הסוכות מציב בפנינו את המצווה הכי מאתגרת בתורה: “ושמחת בחגך והיית אך שמח”… (דברים טז:14-15), אפשר לצוות עלינו לתת צדקה, לא לגנוב, לא לרצוח. אפילו מצוות לא הגיוניות כמו כשרות ושעטנז, או ממש קשות כמו לכבד הורים ולשמור שמיטה, אבל איך ניתן לצוות על מישהו להיות “אך שמח”?

There is no doubt that the Holiday of Sukkot presents us with the most challenging mitzvah in the Torah: “And you will rejoice in your holiday and be only happy” … (Deuteronomy 16: 14-15). It’s possible to command us to give tzedakah (kind of charity), not steal, not murder; even irrational mitzvot like kosher and sha’atnez, or really hard ones like honoring parents and keeping Shmitta, but how can anyone command someone to be “only happy”?

יתכן שזו פשוט עובדה: אנחנו נהיה שמחים בחג. כך כתוב. ויתכן גם שיש כאן רמז שהשמחה שלנו היא בשליטתנו ואחריותינו. שיש לנו מה לעשות כדי לשמח את עצמנו. שזה לא רק האופן שבו אנו מרגישים “באופן טבעי”, אלא גם, שבאופן כלשהו השמחה, האושר שלנו, הם בחירה.

Maybe it’s a simple fact: we will be happy on the holiday. So it’s written. And, it is also possible that there is a hint here that our joy is within our control and responsibility; that we have something to do to make ourselves happy; that it is not only the way we feel “naturally”, but also, that somehow our joy, our happiness, those are a choice.

לפני כמה שבועות קראנו על פרשת הברכות והקללות. ולסיום, הסבר, למה באו עלינו כל הצרות האלה? (דברים כח:47)  

A few weeks ago we read the section of blessings and cruses. And at the end, an explanation, why all these troubles came upon us? (Deuteronomy 28:47):

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

Because you would not serve Hashem your Gd in joy and goodness of your heart over the abundance of it all…

“מרוב כל”? איזה “רוב כל”? מה רוצים מאיתנו?? יש קורונה ובידודים ו”מצב” וצרות… כן, כל זה נכון וגם, תמיד היה נכון, תמיד היו ויש דברים שיאיימו על השמחה שלנו, שירצו לשדוד אותה מתחת לרגלינו, אבל סוכות מבקש שנבחין שיש בחוץ ירח מלא ויפיפה, ומזג אויר מושלם, וסוכה מחבקת ומוארת, ואושפיז, אחד לפחות, אמיתי או דימיוני, ולכל אחד, משהו, אחד לפחות וב”ה, יותר, להגיד עליו תודה. “זה ידוע”, אומר לי הבן שלי כשאנחנו נכנסים לשיחה בענין, “הכרת הטוב זו “ה”תרופה נגד דכאון”. והיהודים ידעו על הענין הזה, ידעו שזה אתגר, שתמיד יש סיבות למה לא, ובחוכמתם בנו את שיטת הברכות, איך להסתכל על כל פרט ולהתיחס אליו, להגיד משהו אחד על בננה ואחר על תפוח ואחר על עוגיה, ואחר על רעם ונוף מדהים והים הגדול וקשת בענן… כי הדיוק הזה מחבר אותנו עוד יותר לאפשרות להכיר בטוב “מרוב כל”, ולשמוח בו.

“The abundance of it all”? What ” the abundance of it all”? There’s COVID and quarantine leading to isolation and the constant “situation” and troubles… yes, all this is true and also, it was always true. There were always things that will threaten our joy, that will want to rob it from under our feet, but Sukkot asks us to notice that there is a full moon and beautiful weather, and a hugging, bright sukkah, and Ushpizin (special Sukkot guests), at least one, real or imaginary, and that each one has at least one something, and hopefully more, to say thank you for it. “It’s well known”, says my son, when we enter into a conversation about all this, “gratitude is the antidote for depression”. And the Jews knew about this issue, they knew it was a challenge, that there were always reasons why not, and in their wisdom, built the system of blessings, how to look at every detail and address it, say something about a banana and something different about an apple and another about a cookie, and another on thunder and amazing scenery and the great sea and a rainbow … because this precision connects us even more to the possibility of acknowledging the good, “the abundance of it all”, and rejoicing in it.

כבר את יום כיפור סיימנו בסוכה. למרות מאמציו הקודמים להימלט מהמשימה, יונה הנביא סיים את נבואתו ואנשי נינוה חזרו בתשובה. הנה, כולם חיים באושר ועושר. כאן בדיוק צריך היה לשים נקודה, סוף פסוק. למה אלוקים לא עוזב את הבחור המסכן? מה הוא עוד יכול לרצות ממנו? אבל אז, יש את פרק ד, הפרק האחרון של ספר יונה, הפרק הכביכול מיותר בספר.

We have already ended Yom Kippur with a sukkah. Despite his previous efforts to escape the mission, the prophet Jonah ended his prophecy and the people of Nineveh repented. Here, everyone lives happily ever after! This is exactly where a period, end of sentence should have been put. Why does Gd not leave the poor guy alone? What else can He possibly want from him? But then, there is Chapter 4, the last chapter of the Book of Jonah, the so-called unnecessary chapter in the book.

יונה, מאוכזב מההצלחה שלו (נשמע מוכר לצערנו?…), יוצא לשבת תחת… סוכה. בצילה הוא מוצא הצלה. בעברית, צל והצלה חולקים את אותן אותיות ורומזים על קשר. ועדיין, כמה מוזר שיונה ימצא מחסה בסוכה ?! אם הוא מחפש מחסה, האם לא כדאי שילך אולי למבצר או טירה, מוקף בחפירים ומוגן בבטחה בחומות ענק ושומרים חמושים? כי מהי סוכה? המחצלת היא התקרה; המצעים הם הקירות … במובן מסוים מבנה הפוך לגמרי!

Disappointed with his success (sounds familiar unfortunately?…), Jonah goes out to sit under a… Sukkah. In its shade he finds refuge. In Hebrew, shadow and rescue share the same letters (tzel & hatzala) and hint at a connection. And yet, how strange is it for Jonah to find shelter in a sukkah ?! If he seeks refuge, should he not perhaps go to a fortress or castle, surrounded by moats and safely protected by huge walls and armed guards? Because what is a sukkah? The mat is the ceiling; the bedding – the walls … in a sense, a completely upside-down structure!

סוכה מופיעה גם בתפילה שלנו לשלום. אנחנו אומרים: “ופרוש עלינו סוכת שלומך”… למה שלא תבנה לנו חומה בצורה של שלום, שיהיה בר קיימא לתמיד?? כנראה שאי אפשר. ואולי אפילו, זה לא יהיה לנו טוב. יש דברים, שלום, שמחה ואושר ואפשר להוסיף, שהם לא דברים לקבע, הם דברים לחפש, לשאוף, לרדוף….

A sukkah also appears in our prayer for peace. We say: “And spread over us Your sukkah of peace” … why not ask that You build us a wall in the form of peace, which will be sustainable forever?? Probably impossible. And maybe even, it won’t be good for us. There are things, like peace, joy and happiness and more, that cannot be fixed. Those are things to seek, to strive for, to pursue….

יש סיפור פנטסטי בגמרא על שני “מינים”, שמחה וששון, שרבים איך כל אחד טוב מהשני (הסיפור במלואו למטה). מה בעצם ההבדל בין שמחה וששון? אחד ההסברים הוא שששון הוא כשאנחנו בתהליך, רואים לקראת מה הולכים (ושאבתם מים בששון…), עוד לא הגענו אבל כבר “בששון” לקראת ההצלחה, עוד מעט יהיו מים! השמחה, לעומת זאת, זה כשהכל בסדר, עכשיו, כמו שזה. זו השמחה של סוכות. אנחנו לא באים עם רשימות, אשמות, חטאים, תנאים, דרישות. אנחנו לא הולכים לשום מקום. לא קבלנו כל מה שרצינו או חשבנו שרצינו, וזה בסדר. הארעי – קבוע והקבוע – ארעי. הכל הפוך, וזה בסדר. אנחנו כאן ועכשיו וזה נפלא וטוב ושמח.

There is a fantastic story in the Gemara about two “heretics”, Simcha and Sasson, happiness and gladness who argue how each one is better than the other (the full story below). What is the difference between Simcha and Sasson? One of the explanations is that Sasson is when we are in the process; we see what we are going towards (“and you draw water in Sasson” …), we have not yet arrived but already “in Sasson” towards success, there will soon be water! Simcha, happiness, on the other hand, is when everything is fine, now, as is. This is the joy of Sukkot. We do not come with lists, guilts, charges, sins, conditions, requirements. We’re not going anywhere. We didn’t get everything we wanted or thought we wanted, and that’s fine. The temporary – is permanent and the permanent – temporary. Everything is upside down, and it’s fine. We are here and now, and that in itself, is wonderful and good and full of Simcha.

Wishing you and yours, Chag Sukkot Same’ach ! אז ב”ה שיהיה חג סוכות שמח

מי שבא, ברוך הבא! Welcome!
Sukkah 48:b:
Apropos this verse, the Gemara relates: There were these two heretics, one named Sason and one named Simḥa. Sason said to Simḥa: I am superior to you, as it is written: “They shall obtain joy [sason] and happiness [simḥa], and sorrow and sighing shall flee” (Isaiah 35:10). The verse mentions joy first. Simḥa said to Sason, On the contrary, I am superior to you, as it is written: “There was happiness [simḥa] and joy [sason] for the Jews” (Esther 8:17). Sason said to Simḥa: One day they will dismiss you and render you a messenger [parvanka], as it is written: “For you shall go out with happiness [simḥa]” (Isaiah 55:12). Simḥa said to Sason: One day they will dismiss you and draw water with you, as it is written: “With joy [sason] you shall draw water.”
סוכה מח:ב:
הָנְהוּ תְּרֵי מִינֵי, חַד שְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן וְחַד שְׁמֵיהּ שִׂמְחָה. אֲמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב: ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב: ״שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים״. אֲמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה: חַד יוֹמָא שָׁבְקוּךְ וְשַׁוְּיוּךְ פַּרְוַונְקָא, דִּכְתִיב: ״כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ״. אֲמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן: חַד יוֹמָא שָׁבְקוּךְ וּמָלוּ בָּךְ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״.  

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Sing your Song – Ha’azinu

As many of you know, my walls are mostly covered with shelves, and the shelves are sagging from books. I’m now thinking where to fit the next one ‘to make some space’, and at the same time I already know, it’s no help… that one will fill up too, with books. And yet, there’s always one more my shelf (and my self…) is missing. My parents’ home was mostly the same; the living room walls proudly decorated with an extensive library, and books everywhere, in the kitchen, bedside table and more. Combine that with my addiction for writing, which appeared early on when I wrote my first open at age 9-10, titled “My Bookshelf”, and it’s obvious that the written word is very meaningful to me. I’ve been scribbling stories, journals, letters for as long as I can remember. So when Moses instructed the Children of Israel to “write down this poem” in last week’s Torah portion (Deuteronomy 31:19), I was all with him. But the verse continues:

כפי שרבים מכם יודעים, הקירות שלי מכוסים ברובם במדפים, והמדפים עמוסים בספרים. עכשיו אני חושבת איפה לשים את המדף הבא כדי ‘לעשות קצת מקום’, ויחד עם זאת אני כבר יודעת, שזה לא יעזור, שגם זה יתמלא בספרים. ובכל זאת, תמיד יש עוד אחד שהמדף שלי (וגם עאני צמי …) חסר. בית הורי היה די אותו דבר; קירות הסלון מעוטרים בגאווה בספרייה נרחבת, וספרים בכל מקום, במטבח, על השולחן ליד המיטה ועוד. שלב את זה עם ההתמכרות שלי לכתיבה, דבר שהתבטא בשיר הראשון שכתבתי בגיל 9-10 לו קראתי “ארון הספרים שלי”, וניכר שהמילה הכתובה מאוד משמעותית עבורי. אני כותבת סיפורים, יומנים, מכתבים מאז שאני זוכרת את עצמי. אז כשמשה הורה לבני ישראל “לכתוב את השירה הזאת” בפרשת השבוע שעבר (דברים לא:19), אני הייתי לגמרי איתו. אבל הפסוק ממשיך:

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם

Therefore, write down this poem and teach it to the people of Israel; put it in their mouths…

Turns out, even though the Jews have been called “the people of the book”, writing alone is not enough. What makes us unique is not “the Bible”, but “The Oral Torah”. And if we think of the various synagogues we go to, most siddurim are much closer to each other than not. What makes us adamant to go to this shul and not that, is not the words, but often it might be the tunes. Writing is great but to be with us, it needs to become a song, and the song has to be taught and placed in our mouths; it has to have taste and a feel and a melody.

מסתבר שלמרות שהיהודים כונו “עם הספר”, הכתב לבדו אינו מספיק. מה שמייחד אותנו הוא לא “התנ”ך”, אלא דוקא “התורה שבעל פה”. ואם נחשוב על בתי הכנסת השונים שאליהם אנו הולכים, רוב הסידורים הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר לא. מה שגורם לנו להתעקש ללכת לבית הכנסת הזה ולא להוא, זה לא המילים, אבל לעתים קרובות זה יכול להיות המנגינות. הכתיבה היא נהדרת אבל כדי להיות איתנו, היא צריכה להפוך לשיר, ואת השיר צריך ללמד ולשים בפינו; הוא חייב להיות בעל טעם ותחושה ולחן.

The Torah portion we read this week, is a song, the Song of Ha’azinu, and the haftara – is the Song of David. Moses, who when we first met him was of “heavy tongue” and had trouble speaking, ends his life singing, asking – demanding – for heaven and earth to listen to him, for what he has to say, is so important. Where is that “humblest man of all”?

I remember a card I once got. It said: “a bird does not sing because it has an answer. It sings because it has a song. Sing your song!”. Now, when I’m listening to Moses’ song, I think maybe we misunderstood humility; maybe humility doesn’t mean being low and quiet and tucked away, feeling like nobody and nothing. Maybe it really means, singing our song.

הפרשה שאנו קוראים השבוע היא שיר, שירת האזינו והפטרה – הוא שירת דוד. משה, שכאשר פגשנו אותו לראשונה היה “כבד לשון” והתקשה לדבר, מסיים את חייו בשירה, כשהוא מבקש – דורש – שהשמים והארץ יקשיבו לו, כי מה שיש לו לומר, הוא כל כך חשוב. לאן נעלם אותו איש “הענו מכולם”?

אני זוכרת כרטיס ברכה שקיבלתי פעם שהיה כתוב בו: “ציפור לא שרה כי יש לה תשובה. היא שרה כי יש לה שיר. שירי את השיר שלך! “. עכשיו, כשאני מקשיבה למשה שר, אני חושבת שאולי לא הבנו נכון מה זו בדיוק “ענווה”; ענווה כנראה זה לא אומר להיות נמוך ושקט ותחוב בפינה, להרגיש כמו אף אחד ושום דבר. אולי מה שזה באמת אומר זה לשיר את השיר שלנו.

Shabbat Shalom — שבת שלום

10 Reasons Why Singing Makes Us Happy | t.blog

Posted in Uncategorized | Leave a comment

To err is human…. something for Yom Kippur – לשגות זה אנושי… משהו ליום כיפור

בקר ערב יום כיפור. מחכה את השעה וחצי שלי בתור במתחם בדיקות קורונה. ברדיו הרב אהרון איזנטל, רב ברמת הגולן, שעה ראיון, מעלה בי דמעות. על היום עצמו. ועל המלחמה ההיא. על הטרגדיה. הכוח והרוח. הניסים, הקטנים והגדולים, שבהחבא, יום כיפורים – יום כ-פורים.

The morning of Yom Kippur eve, waiting in line my hour and a half at a Covid testing center; on the radio, an hour interview with Rav Aharon Eisental, rabbi in the Golan Heights, brings up tears. About the day itself. and that war. About the tragedy, the energy and the spirit; the miracles, big and small, hidden. Yom Kippurim = a day like Purim (“k” in Hebrew is “like).

פעם זה היה יום שמח. רוב העם לא עשה כמעט כלום ביום הזה. חלק טיילו לירושלים, לראות, מה שאפשר, מעבודת הכהן הגדול. הצעירים יצאו לשדות בלבן (משנה, תענית, ד,ח) לפגוש ולמצוא את האחד והאחת. ויש עוד הסבר: זהו היום שמשה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. יום מתן תורה האמיתי. יום פיוס, שלום וסליחה.

Once upon a time, this was a happy day. Most people didn’t do almost anything on this day. Some traveled to Jerusalem, to see, as much as possible, the worship of the High Priest. The younger ones (young adults) went out to the fields, wearing white (Mishna, Ta’anit 4:8) to meet and find their one. And there’s another explanation: this is the day that Moses came down from Mt. Sinai with the 2nd set of Tablets, the real “Giving of the Torah” day, a day of atonement, appeasement, peace and forgiveness.

ואכן, ביום כיפורים יש הרבה התעסקות בסליחה. מה זו בדיוק סליחה? המילונים אונליין (ויקיפדיה ועוד) אומרים שסליחה היא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון עצב או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי. ניתן להתייחס למושג סליחה מנקודת מבטו של האדם הסולח, האדם שלו נסלח וכן מנקודת המבט של היחסים שבין הסולח לנסלח. במצבים מסוימים הסליחה ניתנת מבלי לצפות לפיצוי כלשהו וללא תגובה כלשהי מצידו של הפוגע . לעיתים, חלק הכרחי מתהליך הסליחה הוא הכרה כלשהי של הפוגע במעשהו, התנצלות, וייתכן אף פיצויים לנפגע, או פשוט בקשת סליחה.

With Yom Kippur coming up, there is a lot of preoccupation with forgiveness. What exactly is forgiveness? The online dictionaries (Wikipedia and others) say that forgiveness is a mental, emotional or spiritual process in which a person has stopped feeling insulted, sad or angry against another person for a hurt, dispute or error. Alternatively, forgiveness is the cessation of the demand for punishment or compensation. The concept of forgiveness can be approached from the point of view of the forgiving person, the forgiven person as well as from the point of the relationship between the forgiving and the forgiver. In some situations, forgiveness is given without expecting any compensation and without any response on the part of the offender. Sometimes, a necessary part of the forgiveness process is some recognition of the offender in his act, an apology, and possibly even compensation to the victim, or simply a request for forgiveness.

סיפור ארוך והפרטים פחות חשובים, אבל, קרה מקרה שנפגעתי ממישהי. מיד לאחר מכן קבלתי הרבה הסברים ממנה ואחרים, למה, גם אם זה לא היה לגמרי בסדר, הרי שהיא “לא התכוונה לפגוע” (כאילו שהאמירה הזו היא מעין פטור) ואפשר “להבין”. אמרתי שהכל בסדר, וחזרתי על זה כל כך הרבה פעמים שבסוף גם אני השתכנעתי… עבר זמן רב ולפתע במקרה, מפגש. כבר שכחתי הכל, עד לרגע שאמרה לי, אני רק רוצה לוודא שאנחנו בסדר. לרגע חשבתי, למה שלא נהיה בסדר? אבל אז, היא הזכירה לי, והכל עלה שוב. הבנתי שלא, אנחנו לא בסדר, ולא יכולנו להיות בסדר. שכחה איננה סליחה, והמילה הזו דוקא היתה חסרה.  

Some long story and the details are less important, but, there was a case where I was hurt by someone. Shortly afterwards I got many explanations, from her and others, why, even if she was not entirely right, she “didn’t mean it” (as if this statement is a kind of excuse) and can be “understood”. I said everything was fine, and I repeated it so many times that in the end I too was convinced … some time passed and, then, by chance, a meeting. I forgot everything, until she the moment she said, ‘I just want to make sure we’re okay’. For a moment I thought, why wouldn’t we be okay? But then, she reminded me, and it all came back again. I realized no, we’re not okay, and we couldn’t be okay. Forgetting is not forgiveness, and this very word was missing.

“לשגות זה אנושי, לסלוח – אלוהי”, אומר פתגם ידוע. אולי לכן רוב רובו של יום הכיפורים מתנהל מול הקב”ה, אבל מה בין בני אדם? האם יש דרך להתקרב לחלק האלוהי הזה גם כאן? האם אנחנו בכלל יכולים לתת ולקבל סליחה? אולי באמת סליחה זה אלוהי וכל מה שאנחנו יכולים לשאוף אליו הוא יותר פיוס? איך להתחיל, לחכות או לעשות צעד?

“To err is human, to forgive is divine,” says a well-known proverb. Maybe that’s why most of Yom Kippur is between us and Gd, but what about human beings? Is there a way to get closer to this divine aspect here too? Can we even give and receive forgiveness? Maybe forgiveness is really divine and all we can strive for is more reconciliation, appeasement (piyus, in Hebrew, like peace…)? How to start, should we wait or take a step?

הסיפור הבא שנפל לתוך התיבה שלי לקראת יום כיפור (במקור ויקרא רבה, פרשה ה, פסקה ח) מציע דרך. הוא לא מבטל את זה ש”גם הצד השני צריך” וחייב ואמור… ואין כאן ערבות שזה יצליח, אבל זה נותן לנו משהו לעשות, אפשרות לקחת צעד קטן קדימה, להתחיל תהליך מהצד שלנו. מי יתן ונמצא את הדרך לעשות שלום בנפשנו ועם אלה סביבנו.

The following story that fell into my mailbox in preparation for Yom Kippur (originally from Leviticus Rabba, 5: 8) suggests a way. It does not eliminate the fact that “the other side also needs” and must and should… and it doesn’t necessarily mean our act will be accepted, but it gives us something to do; an opportunity to take a small step forward, to start a process from our side. May we find the way to make peace in our souls and with those around us.

שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נָגָרִים הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם. אמר ר’ יודן: ככותים הללו שיודעים לחזור על הפתחים.  אחד מהם הולך אצל אשה, אומר לה: יש לך בצל אחד? תתנו לי? משהיא נותנת לו, אומר לה: יש בצל בלא פת? משהיא נותנת לו, אומר לה: יש מאכל בלא משקה? מתוך כך אוכל ושותה.Rabbi Shimon ben Yochai taught: The Jewish people are like merchants in how they know to appease their Creator. R. Yodan said: Like peddlers who know how to knock on doors. One of them stops by and asks a woman: Do you have one onion? Will you give it to me? When she gives it to him, he asks: can there be an onion without bread? When she gives it to him, he asks, can there be food without a drink? This way, he eats and drinks
אמר ר’ אחא: יש אשה שיודעת לשאול ויש אשה שאינה יודעת לשאול. שיודעת לשאול, הולכת אצל שכנתה, השער פתוח, דופקת עליו. אומרת לה: שלום עליך שכנתי! מה את עושה? מה בעלך עושה? מה בניך עושים? ניכנס, לא ניכנס? יש לך חפץ פלוני? תתניהו לי? אומרת לה: הן. שאינה יודעת לשאול, הולכת אצל שכנתה, השער סגור, פותחת אותו. אומרת לה: יש לך חפץ פלוני? תתניהו לי? אומרת לה: לאו.R. Acha said: There is a woman who knows how to borrow (also, ask), and one who does not. The one who knows how to ask, goes to her neighbor, the gate is open, she knocks on it. She says to her: Hello, my neighbor! How are you? How’s your husband? How are your children? May I enter or not? Do you have a certain object? Will you lend it to me? She says, yes. And the one who does not know how to ask, goes to her neighbor, the gate is closed, she opens it. She says to her: Do you have a certain object? Will you give it to me? The neighbor says, No.
אמר ר’ הונא: יש אריס שיודע לשאול ויש אריס שאינו יודע לשאול. שיודע לשאול, סורק שערו, מכבס בגדיו, פניו טובים, נותן מקל בידו וטבעת באצבעו והולך אצל בעל מלאכתו לבקש ממנו. והוא אומר לו: בוא בשלום אריסי הטוב, מה אתה עושה? והוא אומר לו: טוב. ואומר לו: מה הארץ עושה? אומר לו: תזכה ותשבע מפריה – מה השוורים עושים? אומר לו: תזכה ותשבע מחלביהם – מה העזים עושות? אומר לו: תזכה ותשבע מגדייהם – מה אתה מבקש? אומר לו: יש לך עשרה דינרים, תתן לי? אומר לו: אתה מבקש עשרים, טול לך.  R. Huna said: There is worker who knows how to ask and one who doesn’t know how to ask. The one who knows, combs his hair, washes his clothes, his face is good, he takes a cane in his hand and places a ring on his finger and goes to his craftsman to ask (also, request). And he says to him: Come in, my good worker,  what are you doing? And he says to him: everything is good. And he said to him: How’s the land doing? He says: You will merit and enjoy its fruit. What do the oxen do? He says to him: You will enjoy and be satisfied with their milk. What do the goats do? He says to him: You will enjoy their kids. What are you asking for? He says to him: Do you have ten dinars? Can you give me? He says, you’re asking for twenty? Go ahead and take it
ושאינו יודע לשאול, שערו מקווץ, כליו צואים, פניו רעים. הולך אצל בעל מלאכתו לבקש ממנו. אומר לו: מה הארץ עושה? אומר לו: הלוואי מעלה מה שהוצאנו עליה. – מה השוורים עושים? אומר לו: תשושים. – מה העזים עושות? אומר לו: תשושות. – מה אתה מבקש? אומר לו: יש לך עשרה דינרים, תתן לי? אומר לו: לך ופרע לי מה שיש לי אצלך.And the one who does not know how to ask (also, borrow), his hair is messy, his utensils dirty, his face is bad. He goes to his craftsman to ask (borrow from) him. He asks him, how’s the land doing? He tells him: Barely anything. And how are the bulls doing? He tells him: exhausted. – And the goats? He tells him: exhausted. – What are you asking for? He says to him: You have ten dinars? Will you give me? He says, go and pay back what you already owe me
אמר ר’ הונא: דוד מן האריסים הטובים היה. בתחילה פתח בקילוס, אמר: “השמים מספרים כבוד אל” (תהלים יט ב). אמרו לו השמים: שמא אתה צריך לכלום? – “ומעשה ידיו מגיד הרקיע”. אמר לו הרקיע: שמא אתה צריך לכלום? היה [דוד] מזמר והולך: “יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת” (שם ג). אמר לו הקב”ה: מה אתה מבקש? אמר לו: “שגיאות מי יבין?” (שם יג) – מן השגגות שעשיתי לפניך. אמר לו: הרי סלוח והרי מחול לך. אמר לו: “מנסתרות נקני” – מהנסתרות שעשיתי לפניך. אמר לו: הרי סלוח ומחול לך. אמר לו: “גם מזדים חֲשׂוֹך עבדך” (שם יד) – אלו הזדונות. “אל ימשלו בי אז איתם” – אלו עבירות חמורות, “ונקיתי מפשע רב”.1 אמר ר’ לוי: אמר דוד לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, אתה אלוה גדול ואני חוֹבי גדולים, יאה לאלוה גדול שהוא סולח ומוחל לחובות גדולים. זהו שכתוב: “למען שמך ה’ וסלחת לעוני כי רב הוא” (תהלים כה יא).11R. Huna said: King David was one of the good workers. At first he opened in praise, saying, “The heavens declare the glory of God” (Psalm 19: 2). The heavens said to him: Do you need anything? – “And of the work of His hands tell the heavens.” The heavens said to him: Do you need anything? There was [David] singing and going: “Day by day he will speak and night by night he will give an opinion” (ibid. 3). God said to him: What are you asking for? He said to him: “Who will understand errors?” (13) He said to him: Everything is forgiven and pardoned to you. David before to Gd: There’s more, iniquities and sins and serious stuff to cleanse from. Says R. Levi: David said before the Holy One, Creator of the World, You are a great Gd and I am in great debt. It is nice of a great God to forgives and pardon great debts. This is what is written: “For your name’s sake, O Lord, you have forgiven my deprivation, for it is great” (Psalm 11:11).

בברכת סליחה ומחילה וחתימה טובה *** In forgiveness and pardon & Chatima Tova

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Ten Days of Repassion…. עשרת ימי תשוקה…

The day after Rosh Hashana is a “minor” fast day, the Fast of Gedaliah. Why? The most common answer is, because we ate so much on Rosh Hashana that we need to lose a bit before moving on into the year. Option 2 is, practice for Yom Kippur. But there is also option 3 which is finding out who is this Gedaliah (not the guy in the Israeli TV show Shababnikim) and what is this fast all about.

היום שאחרי ראש השנה הוא יום צום, צום גדליה. למה? התשובה הנפוצה ביותר היא, כי אכלנו כל כך הרבה בראש השנה שאנו צריכים להוריד קצת לפני שנמשיך בשנהה חדשה… אפשרות 2 היא תרגול ליום כיפור. אבל יש גם את אפשרות 3 שהיא לגלות מי זה הגדליה הזה (לא הבחור בתוכנית הטלוויזיה הישראלית שבאבניקים) ועל מה זה הצום הזה.

So, Gedaliah was a righteous governor of Judea, placed as such by Nebuchadnezzar, the Babylonian king who conquered Jerusalem, brining about the destruction of the 1st Temple in 586BCE. Nebuchadnezzar, who already killed and exiled most of the Jews, left Gedaliah to be in charge of the those few who were left.

אז, גדליהו היה מושל צדיק של יהודה, שהוצב ככזה על ידי נבוכדנאצר, המלך הבבלי שכבש את ירושלים, וזה שגרם לחורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס. נבוכדנאצר, שכבר הרג והגלה את רוב היהודים, השאיר את גדליהו כאחראי על אותם מעטים שנותרו.

We can imagine that this was an incredibly tumultuous time, and as happens often, others in the area, saw an opening. Sometime after the destruction (there are disagreements when exactly this took place, whether later that year or a few years after), the king of neighboring Ammon, where today is Jordan, sent Yishmael ben Nataniah, a Judean as well, to kill Gedaliah.

אנו יכולים לדמיין שזו הייתה תקופה סוערת ביותר, וכמו שקורה לעתים קרובות, אחרים באזור ראו הזדמנות. מתישהו לאחר החורבן (יש חילוקי דעות מתי בדיוק זה קרה, בין אם מאוחר יותר באותה שנה או כמה שנים לאחר מכן), מלך עמון השכן, שבו נמצאת היום ירדן, שלח את ישמעאל בן נתניה, יהודי גם הוא, להרוג את גדליהו.

Gedaliah was warned but didn’t want to believe it. When Yishmael and his people came to Gedaliah’s location (in the town of Mitzpah, possibly north of Jerusalem), they were welcomed which made it easier yet for them to murder Gedaliah along with most of the Jews who had joined him and some Babylonians whom the Babylonian king had left with Gedaliah.

גדליה הוזהר אך לא רצה להאמין. כאשר ישמעאל ואנשיו הגיעו למיקומו של גדליהו (בעיר מצפה, אולי מצפון לירושלים), הם התקבלו בברכה, מה שהקל עליהם לרצוח את גדליה יחד עם רוב היהודים שהצטרפו אליו וכמה בבלים אשר המלך הבבלי השאיר עם גדליהו.

Fearing the ramifications of the king’s chosen ruler’s death, most remaining Jews fled to Egypt, against G-d’s clear instructions, conveyed by the prophet Jeremiah. Going back to Egypt, which is forbidden and viewed negatively, is compared to withdrawing from history. It’s like a grown person struggling to get back to his mother’s womb…

מחשש להשלכות מותו של השליט הנבחר, רוב היהודים שנותרו ברחו למצרים, נגד הנחיותיו הברורות של אלוקים, שהעביר הנביא ירמיהו. החזרה למצרים, האסורה והנחשבת שלילית, מדומה לנסיגה מההיסטוריה. כמו אדם מבוגר שנאבק לחזור לרחם אמו…

It’s important to note that Yishmael too, had a story: he came from a royal family, although indirectly (through his mother or another woman, and not through his father). Of The legitimate kings of Judea, one was dead (Tzidkiyahu) and the other one – in exile (Yehoyachin). Frustrated Yishmael, who couldn’t get his hands on the rulership thus far, saw an opportunity to seize.

חשוב לציין שגם לישמעאל היה סיפור: הוא הגיע ממשפחת מלוכה, אם כי לא ישירות (דרך אמו או אישה אחרת, ולא דרך אביו). מבין מלכי יהודה הלגיטימיים, אחד מת (צידקיהו) והשני – בגלות (יהויכין). ישמעאל המתוסכל, שלא הצליח לשים את ידיו על השלטון עד כה, ראה כאן פתח.

Also important, is the connection to the king of Ammon as the Ammonites are heirs of Lot, Abraham’s nephew, and there was possibly some frustration there too, which we see in various Biblical stories (for example, Bil’am, sent by the Moabite king Balak, trying to seize the leadership from Moses, and more).

חשוב גם הוא הקשר למלך עמון כיוון שבני עמון הם יורשיו של לוט, אחיינו של אברהם, ואולי גם שם היה תסכול כלשהו, שאנו מוצאים את ביטויו בסיפורים מקראיים שונים (למשל, בלעם, שנשלח על ידי המלך מואב בלק, מנסה לתפוס את ההנהגה ממשה ועוד).

In the end, this chain of events brought about the conclusion of Jewish life in the Land of Israel for the next 70 years. Gedaliah’s assassination, and its commemorating fast stands, therefore, for our internal fighting as a cause for leaving the Land.

בסופו של דבר, השתלשלות אירועים זו הביאה לסיום החיים היהודיים בארץ ישראל ל- 70 השנים הבאות. רצח גדליה, והנצחת הצום שלו מדברים על היריבויות הפנימיותת שלנו כגורם לעזיבת הארץ.

We can ask, why at all fast today, when we are back in the Land and there’s a Jewish state? These questions have been raised since 1949… the chief rabbis decided that since the Temple has not yet been built, we still need to fast. But maybe there’s more.

אנחנו יכולים לשאול, למה בכלל לצום היום, כשחזרנו לארץ ויש מדינה יהודית? השאלות הללו מועלות מאז 1949 … הרבנים הראשיים החליטו שמכיוון שבית המקדש טרם נבנה, אנחנו עדיין צריכים לצום. אבל אולי יש כאן יותר מזה.

This fast takes place during the days between Rosh Hashana and Yom Kippur, known as “The Ten Days of Repentance”. What are we repenting for?? Sins! A sin in Hebrew is a chet, and comes from the word, lehach’ti, literally meaning, to miss the mark. A “sin” in that sense is a disconnect – between a person and G-d, between a person and the people around them. The murder of Gedaliah is the end of – or, at least a major break in – the cohesiveness of the Peoplehood and the beginning of greater individuality, and a transition from living in and on the Land, to living in Exile.

הצום הזה קורה בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, בתקופה המכונה “עשרת ימי התשובה”. על מה אנחנו חוזרים בתשובה?? חטאים! חטא בעברית בא מהמילה, להחטיא, שפירושה, להחמיץ את המטרה. “חטא” במובן זה הוא ניתוק – בין אדם לאלוהים, בין אדם לאנשים שסביבו. רצח גדליה הוא סופה של – או, לפחות שבר גדול – בלכידות של העם ותחילת האינדיבידואליות הגדולה יותר, ומעבר מהחיים על הארץ ובארץ, לחיים בגלות.

Rav Kook says that the Hebrew word for a fast day, tzom is a the beginning of the word tzomet, an intersection, a place to reconnect — from separation to togetherness; from exile to in the Land; from caring just about ourselves to caring about each other. There’s no doubt, we longer live in the same, extreme situation as back then, but It’s also not hard to see how we still have lots to learn and remember from those days which we can apply to our own times.

הרב קוק הסביר שהמילה העברית “צום” היא תחילתה של המילה “צומת”, שהוא מקום להתחבר מחדש – לעבור מפרידה ליחד; מהגלות לארץ; להפסיק לדאוג כל אחד לעצמו ולהתחיל לדאוג אחד לשני. אין ספק שאנחנו לא במצב קיצוני כמו אז, אבל לא קשה לראות איך נשאר לנו הרבה ללמוד ולזכור מאותה התקופה גם לימינו אנו.

*******

I love Moshe in this Torah portion of Vayeylech, and think of him often. At 120 years old, he walks. And not for his own musing, but in order to speak to the People “all these things” (Deuteronomy 31:1). Couldn’t they come to him? Didn’t anyone think, ‘oh, Moshe is getting old, we should try to hear as much Torah from him as possible, let’s all go to him and sit at his feet”…

אני אוהבת את משה בפרשת השבוע זו, “וילך”, וחושבת עליו לעתים קרובות. בגיל 120 הוא הולך. ולא בגלל שהוא טרוד במחשבותיו, אלא כדי לדבר עם העם “את כל הדברים האלה” (דברים לא:א). למה הם לא יכלו לבוא אליו? האם אף אחד לא חשב, ‘הו, משה מזדקן, עלינו לנסות לשמוע ממנו כמה שיותר תורה, בואו ניגש אליו ונשב לרגליו”…

Instead, the humblest person we know of, goes to them. And we too learn to walk; to get up and go; to not sit around and wait for things to happen, but to act, and even if we can’t complete the task, at least – a beginning.

במקום זה, האדם הענו ביותר שאנו מכירים, הולך אליהם. וממנו גם אנחנו לומדים, לקום וללכת; לא לשבת ולחכות שדברים יקרו, אלא לעשות, גם אם לא עליך המלאכה לגמור, לפחות – התחלה.


At 120, he also writes the Torah, coincidentally (or not), with the same Torah portion he “walks”, possibly to hint at a connection between the constant movement needed – not a speedy, sprint run but not a standstill either. Rather – a walk. Halacha, Jewish Law, is also from the same root as Vayelech. When I walk along the trails of my childhood, I think of what he’s left us: to stay in motion; to flow; to trust the path ahead.

בגיל 120, הוא גם כותב את התורה, במקרה (או לא), עם אותה פרשה שבה הוא “הולך”, אולי כדי לרמוז על קשר בין התנועה המתמדת הדרושה – לא ריצה מהירה אבל גם לא עצירה. אלא – הליכה. שמה של ה”הלכה” היהודית, גם היא מאותו שורש של “וילך”. כשאני הולכת לאורך הנופים של ילדותי, אני חושבת על מה שהוא משאיר לנו: להיות בתנועה, לזרום, לבטוח בשביל שלפנינו.

*******

Driving late at night, Rabbanit Yemima Mizrachi’s voice on the radio, correcting a familiar title: Let’s not call these days “The Ten Days of Repentance (teshuva)”, but the “Ten Days of Passion” (teshuka). We need to be all about “finding and founding” our passion; not merely “return”, “come back”, “repent”, but be wholly (and holy) passionate about life, being and doing, and about connecting – with oneself, others, the Holy One… may we merit.

נוהגת בשעת לילה מאוחרת וכמו משום מקום, קולה של הרבנית ימימה מזרחי ברדיו מתקנת כותרת: במקום “עשרת ימי תשובה” נקרא לימים האלה “עשרת ימי תשוקה”, הכל צריך להיות בענין למצוא ולהמציא את התשוקה. לא רק “לחזור”, “לשוב”, “לכפר”, אלא להיות לגמרי בתוך תשוקה – לחיים, להוויה ועשיה, לחיבור עם עצמי, אחרים, הקב”ה… הלוואי ונזכה.

Shabbat Shalom & Shana Tova !  שבת שלום ושנה טובה

Posted in Uncategorized | 1 Comment