פרשת ״בראשית״ – להתחיל מהתחלה

איזה כף להתחיל מהתחלה! מאיפה נתחיל? מההתחלה של ״הכל״! האומנם? אבל התורה היא לא ספר היסטוריה, ארכאולוגיה, גאולוגיה… אילו היתה, היינו רואים שיש לה סדרי עדיפות משונים: היא מקדישה פרק אחד לבריאת כל העולם, וכמעט 5 פרשות (!) לבניית המשכן. 

אז מה כן? התורה באה לספר לנו על המקום והתפקיד שלנו בעולם, וברגע שנבין שזו נקודת המוצא, דברים אחרים יתבהרו בהתאם. נוכל להפסיק להתווכח עם הטקסט שנשמע לנו ״לא עקבי״ או ״לא מדויק מדעית״, ולשאול את השאלה שהוא בא לענות, מי אני, מה התפקיד שלי ומה אני אמור.ה לעשות כאן. 

אבל – אם העיקר הוא מה שעלינו לעשות, התורה יכלה להתחיל במקום אחר לגמרי, במקום בו ניתן לנו תפקיד ונאמרו לנו מצוות! כמו שנאמר במדרש שיר השירים רבה (פרשה א): 

ר’ ינאי אמר: לא היתה התורה צריכה להידרש אלא ״מהחודש הזה לכם״ (המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם ונאמרה בספר שמות, פרק י״ב). ומפני מה גילה הקב”ה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי (ולמה סיפר לנו את כל סדר הבריאה)? בזכות ש(בני ישראל) אמרו: “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע״ (שמות כד, בסוף פרשת ״משפטים״)… זהו שכתוב “הביאני המלך חדריו” (שיר השירים א,ד) – המלך במובן של הקב״ה, וחדריו – לתוך הסודות והנסתרות, כולל הבריאה.

כלומר, מרגע שבני ישראל קבלו על עצמם את העיקרון של נעשה ונשמע, ובכך אמרו, שהם מחויבים לעשיית המצוות שהיא העיקר והמהות, אז הסכים הקב”ה לגלות להם גם את ההתחלה ולכן בחר להתחיל את התורה ב”בראשית ברא” ולא ב”החודש הזה לכם”. 

רש״י בפירוש הראשון שלו על התורה כולה, מביא את התשובה ״הלאומית״ יותר. גם הוא חושב שבאופן מעשי היה צריך להתחיל מ״החודש הזה לכם״, אבל התורה התחילה מ״בראשית ברא״ כדי ״שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם (ישראל) אוֹמְרִים לָהֶם, כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ”ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ״. רש״י בפירוש הזה מתווכח עם האנשים סביבו במאה ה-11, ממש לפני מסעי הצלב. נוצרים מאמינים שמקבלים את זה שיש אל שברא את העולם, אבל לא מבינים ולא מקבלים את הקשר היחודי שלנו לארץ ישראל. כמה הרש״י הזה מרגש אותי כל פעם מחדש! הנה, יושב לו מישהו בגבעות הירוקות של צרפת, עסוק, ככל הנראה, בהכנת יין. כבר עברו כ-1000 שנה מאז חורבן בית המקדש, ואין שום תנועה ציונית חדשנית באופק, והוא בטוח שכל הגלות זו רק ״תאונה קטנה״ בהיסטוריה שלנו, והעיקר הוא ארץ ישראל והקשר שלנו אליה. 

אבל, נחזור לבריאת האדם. 

המדרש מספר שבשעה שהקב״ה בא לברוא את אדם הראשון, המלאכים, המייצגים ערכים שונים, התחילו להתווכח. חלק אומרים, אל יברא, וחלק אומרים, יברא:

חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. 

וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. 

צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. 

שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. 

חסד ואמת לא ממש מסתדרים. לפעמים, כדי לעשות מעשה חסד, למשל, לתת למישהו מחמאה מכל הלב, צריך לדלג קצת על האמת, ולפעמים כשאומרים למישהו, ״אני יכול להגיד לך את האמת״, לא בהכרח מתנהגים כלפי השני בחסד.  גם צדק ושלום רבו. כי אם אני רוצה את כל הצדק שמגיע לי, אני עלולה למצוא את עצמי במלחמה, ומצד שני, אם אני רוצה שלום, ייתכן שאצטרך לוותר על חלק מהצדק שמגיע לי. 

בזמן שהם התווכחו, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? 

נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ… והנה, ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א, לא), וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. 

רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם. 

מפה לשם, בזמן שהמלאכים התווכחו זה עם זה, הקב״ה כבר ברא את האדם, משנה את המילה ״נַֽעֲשֶׂ֥ה״ בפסוק ״נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ״ (בראשית א,כו) שנכתבה בעתיד, לנעשָׂה – בקמץ תחת השין בזמן עבר, כלומר, אופס, זה כבר קרה. במקביל, השליך הקב״ה את אמת לארץ, כי ״אמת מארץ תצמח״ (תהלים פה,יב), מה שאומר לנו שבלי ״אמת״ אבסולוטית, קל יותר לברוא את האדם. 

והאדם קבל משהו שאין למלאכים, משהו שהוא גם בעיה וגם מתנה מאותה סיבה, מפני שהוא מצרך מתכלה, וזה – הזמן. אי אפשר לעשות הכול בבת אחת – גם חסד וגם אמת, גם צדק וגם שלום. כמו כל דבר שמופיע עם דרישת ״עכשיו״, נגלה שזה בלתי אפשרי, אם לא מסוכן. אבל ב״ה עם הזמן, האדם יוכל להביא לעולם חסד, ואמת, צדק וגם שלום. 

שבת שלום

Parashat “Bereshit” – Starting from the Beginning

What fun it is to start from the beginning! And where should we start? From the beginning of “everything”! Really? But the Torah is not a history book. It is not a book of archaeology or geology. If it were, it would have shown rather strange priorities. It devotes one chapter to the creation of the entire world, and almost five parashot (!) to the building of the Mishkan.

So what is it? The Torah comes to tell us about our place and our role in the world, and once we understand that this is the starting point, other things begin to fall into place. We can stop arguing with a text that sounds to us “inconsistent” or “scientifically inaccurate,” and instead ask the question the Torah is actually trying to answer: Who am I? What is my role, and what am I supposed to be doing here?

But – if the main thing is what we are supposed to do, the Torah could have started somewhere completely different, at the point where we were given a role and commanded to observe mitzvot! As it says in the Midrash, Shir HaShirim Rabbah (chapter 1):

Rabbi Yannai said: The Torah should have begun with “This month shall be for you” (the first mitzvah given to the People of Israel as a people, stated in the Book of Exodus, chapter 12). And why, then, did the Holy One, blessed be He, reveal to Israel what happened on the first day and what happened on the second day, all the way through the sixth day (and why did He tell us the entire order of creation)? Because of what they (the Children of Israel) said: “All that Hashem has spoken we will do and we will hear” (Exodus 24, at the end of Parashat Mishpatim)… This is what is written: “The King has brought me into His inner chambers” (Song of Songs 1:4) – the King, meaning the Holy One, blessed be He; His chambers – i.e. into the secrets and hidden things, including creation.

In other words, from the moment the Children of Israel accepted upon themselves the principle of “we will do and we will hear,” thereby saying that they were committed to observing the mitzvot, which are the essence and substance of this way of life, the Holy One, blessed be He, agreed to reveal to them also the beginning. Therefore, He chose to begin the Torah with “In the beginning G-d created,” rather than with “This month shall be for you.”

Rashi, in his very first commentary on the entire Torah, gives the more “national” answer. He too thinks that, practically speaking, the Torah should have begun with “This month shall be for you,” but the Torah began with “In the beginning G-d created..” so that “if the nations of the world should say to Israel, ‘You are thieves, for you conquered the land of the seven nations,’ they (Israel) can say to them: ‘The entire earth belongs to the Holy One, blessed be He. He created it and gave it to whomever is right in His eyes. By His will He gave it to them, and by His will He took it from them and gave it to us.’”

Rashi, in this commentary, is arguing with the people around him in the 11^th century, just before the Crusades; Christians believers who know that there is a G-d who created heaven and earth, but they do not understand nor accept our unique connection to the Land of Israel. How moving is this Rashi to me every time I read it! 

Here is this man, sitting in the peaceful green hills of France, presumably busy making wine. It has already been about 1,000 years since the destruction of the Temple; there is no innovative, modern Zionist movement in sight, and yet Rashi is acsolutely certain that the entire exile experience is nothing but a “small accident” in our history, and that the essential thing is the Land of Israel and our connection to it.

But let’s return to the creation of human beings.

The Midrash tells us that when the Holy One, blessed be He, came to create the first human being, the angels, representing different qualities, began to argue. Some said, “Let him not be created,” and others said, “Let him be created”:

KINDNESS said: Let him be created, because he performs acts of kindness.

TRUTH said: Let him not be created, because he is entirely lies.

JUSTICE said: Let him be created, because he performs acts of righteousness.

PEACE said: Let him not be created, because he is entirely strife.

Kindness and truth do not really get along. Sometimes, in order to be kind, for example, to give someone a heartfelt compliment – we need to skip over the truth a little; and sometimes when we tell someone, “can I be honest with you? Truthfully…” we are not necessarily treating the other person with kindness. Justice and peace also don’t get along with each other. Because if I want all the justice that I am entitled to, I may find myself at war, while on the other hand, if I want peace, I may have to give up some of the justice that is due to me.

While they were arguing, what did the Holy One, blessed be He, do? “He took Truth and threw it to the earth…” And behold, “G-d saw all that He had made, and behold, it was very good” (Genesis 1:31), and behold, the human being was good.

Rav Huna, the rabbi of Tzippori, said: While the ministering angels were arguing with one another and engaging with one another, the Holy One, blessed be He, created the human being. He said to them: What are you arguing about? The human being has already been made.

So, while the angels were arguing with one another, the Holy One, blessed be He, had already created the human being, changing the word “Let us make” in the verse “Let us make humankind in our image, after our likeness” (Genesis 1:26), which is written in the future tense, to “made” – in the past tense. In other words, oops, it has already happened. At the same time, the Holy One, blessed be He, threw Truth to the ground, because “Truth shall spring up from the earth” (Psalms 85:12), which tells us that without absolute “Truth,” it is easier to create the human-being.

And the human-being received something that the angels do not have, something that is both a problem and a gift for the same reason, because it is a perishable commodity, and that is – Time. It is impossible to do everything at once – kindness and truth, justice and peace. Like anything that comes with a demand for “now,” we may discover that it is impossible, if not dangerous. But, thank G-d, with time, the human being will be able to bring kindness, truth, justice, and peace into the world.

Shabbat Shalom. 

בכל חג אני חושבת, שזה החג שאני הכי אוהבת, כן, ״אפילו״ יום הכיפורים, עם התפילות המיוחדות והניגונים המרגשים שלו, והתחושה הזו שאין לה מילים בסוף היום, כשפתאום בכלל לא דחוף לאכול וכבר הפכנו כמעט למלאכים, אין זה ספק, זה היום הכי… 

אבל אז מגיע חג סוכות, ולפחות עד החג הבא, נדמה שאין חג יפה ממנו. 

בחג סוכות אנחנו חוגגים שמחה משולשת, והמדרש מסביר לנו (פסיקתא דרב כהנא): 

“ושמחת בחגך” (דברים טז, יד). אתה מוצא שלש שמחות שכתובות בחג הסוכות, ואלו הן: “ושמחת בחגך” (שם), “והיית אך שמח” (שם טו), ״ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא כג מ). 

בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה? כי בפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה, אם אינה עושה (ועוד לא ברור אם יהיה יבול ראוי השנה)… דבר אחר: בשביל שמתו בו המצרים … כדאמר שמואל: “בנפול אויביך אל תשמח” (משלי כד יז). 

וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת (בחג השבועות) אלא שמחה אחת, דכתיב: “ועשית חג שבועות לה׳ אלהיך ושמחת אתה וביתך” (דברים טז י-יא). ולמה כתיב שם שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים (התבואה הבשילה והיא ״בסדר״)… אבל פירות האילן נידונין (ועוד לא ברור אם הפירות יבשילו כראוי)… 

אבל בחג (שהוא חג הסוכות), לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים (הנפשות קבלו חנינה או יציאה לחופשי מהדין) כמו שכתוב: “כי ביום הזה יכפר עליכם” (ויקרא טז ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים (וכבר נאספו), לפיכך כתיב שם שלש שמחות, שנאמר: “ושמחת בחגך” (דברים טז יד), “ושמחתם לפני ה’ אלהיכם” (ויקרא כג מ), “והיית אך שמח” (דברים טז טו). 

סוכות כחג האסיף – גם מבחינה חקלאית וגם מבחינה רוחנית – נחשב חג של שפע, והמילה ״שפע״ קשורה גם למילה שבע, במובן של המספר – 7, וגם במובן של שָׂבֵעַ. כולם ביחד מספרים על השמחה של סוכות, חג עם הרבה ״שבע״. בשבעת הימים של החג, בהם אנחנו מצווים על הישיבה בסוכה, היו מקריבים בבית המקדש 70 פרים כנגד 70 אומות העולם. הקורבנות האלו הובאו בסדר יורד (ביום הראשון 14, בשני – 13 וכן הלאה), עד שביום האחרון, הושענא רבה, הובאו 7 פרים. במהלך החג, מבקרים אותנו שבעה אושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד), אנחנו חוגגים בשבע הקפות, כשביום השביעי – יש שבע באותו היום (מסכת סוכה פרק ד משנה ה’. ובגמרא, מה ע”א. ובירושלמי פרק ד דף נד: “מקיפין את המזבח שבע פעמים, אמר רבי אחא זכר ליריחו”.). אנחנו שמחים בברכות שנתברכה בהם ארץ ישראל, ובהן – שבעת המינים (חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש תמרים) ואפילו את ״ארבעת המינים״ של סוכות המדרש מחשיב כשבעה: אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות.  

המדרש חוגג על פסוק מספר תהילים  (טז, יא): ״תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח״, ואומר, בין היתר: אל תקרי שובע אלא שבע (7), כנגד שבעה, שנאמר: “ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא כג מ). ואלו הן: סוכה ולולב וערבה הדס ואתרוג וניסוך המים ושמחת בית השואבה, ואם עושין כן, השם מנעים להן ומנצחן בימינו בדין. ובמקור אחר (ויקרא רבה) נאמר ששבע המצוות שבחג הסוכות הן: ארבע מינים, סוכה, חגיגה (קרבן שהובא בחג) ומצוות השמחה. יתכן שהמדרש הראשון העדיף לכלול את ניסוך המים ושמחת בית השואבה המיוחדות רק לסוכות. כך או כך, הוא בחר לשמור על המספר שבע ולא לשנות זאת. 

עוד נאמר על “שובע שמחות” שאלו הם: מקרא (תנ״כ), משנה תלמוד הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ולא עוד שאתה מסביר לי פנים, שנאמר: “את פניך נעימות בימינך” – בעולם הזה. “נצח” – בעולם הבא, ובילקוט שמעוני תהילים רמז: “שובע שמחות את פניך”, אל תקרי שובע שמחות אלא שבע … תורה, נביאים, וכתובים, משנה, תוספתא, גמרא, אגדה”. בכל מקרה, אגדה ומדרש הם חלק משמחת החג!

לפי המהר״ל מפראג,  המספר 6 מסמל את קצוות הגשמיות והטבע (ארבע רוחות השמים ולמעלה ומטה), והמספר 7 הוא הנקודה הפנימית שמעניקה להם משמעות ושלמות. זהו חג הסוכות (וכך אנחנו גם נוטלים את הלולב), ומיד לאחריו מגיע היום “השמיני” (שמיני עצרת), שמסמל את המדרגה שמעל הטבע. 

!שבת שלום וחג סוכות שמח

At every holiday, I find myself thinking that this is The holiday I love the most. Yes, “even” Yom Kippur, with its special prayers and moving melodies, and that indescribable feeling at the end of the day, when suddenly eating is no longer urgent at all, and we have almost become angels. There is no doubt about it: this is the most… But then Sukkot arrives, and at least until the next holiday, it seems that there is no holiday more beautiful than this one.

On Sukkot, we celebrate a threefold joy, and the Midrash explains (Pesikta de-Rav Kahana):

“And you shall rejoice in your festival” (Deuteronomy 16:14). You find three expressions of joy written in connection with the festival of Sukkot, and these are:

“And you shall rejoice in your festival” (ibid.);

“And you shall be nothing but joyful” (ibid., 15);

“And you shall rejoice before the Hashem your G-d seven days” (Leviticus 23:40).

In connection with Passover, you do not find even a single expression of joy. Why? Because on Passover, the grain is being judged, and no one knows whether the year’s crop will be successful or not (and it is not yet clear whether there will be an adequate harvest that year). Another explanation: because the Egyptians died during that time, as Samuel said: “Do not rejoice when your enemy falls” (Proverbs 24:17).

Similarly, we find that in connection with Shavuot (the Feast of Weeks), only one expression of joy is written, as it says: “You shall observe the Feast of Weeks for the LORD your God and rejoice, you and your household” (Deuteronomy 16:10–11). Why is only one expression of joy mentioned there? Because the grain is being brought inside (the grain has ripened and the harvest is secure), but the fruit of the trees is still being judged (and it is not yet clear whether the fruit will ripen properly).

But in connection with this festival (the festival of Sukkot), since the souls have received their dimos (their pardon or release from judgment) on Yom Kippur, as it is written: “For on this day atonement shall be made for you” (Leviticus 16:30), and since the grain and the fruit of the trees have been brought inside (and have already been harvested), therefore three expressions of joy are written in connection with it, as it says:

“And you shall rejoice in your festival” (Deuteronomy 16:14);

“And you shall rejoice before the Hashem your G-d” (Leviticus 23:40);

“And you shall be nothing but joyful” (Deuteronomy 16:15).

Sukkot, is known as the Festival of the Ingathering, both agriculturally and spiritually, and is considered a festival of abundance. The Hebrew word shefa (abundance) is also connected to the word sheva, seven (7), as well as to the word save’a, meaning satisfied or satiated. Together, they tell the story of the joy of Sukkot, a festival rich in “sevens.”

During the seven days of the festival, when we are commanded to dwell in the sukkah, seventy bulls were offered in the Temple, corresponding to the seventy nations of the world. These sacrifices were offered in descending order: fourteen on the first day, thirteen on the second, and so on, until on the final day, Hoshana Rabbah, seven bulls were offered. Also on Sukkot, we are visited by the seven Ushpizin (guests): Abraham, Isaac, Jacob, Moses, Aaron, Joseph, and David.

We celebrate with seven hakafot, and on the seventh day, there are seven “circuits” (hakafot) that day (Mishnah Sukkah, chapter 4, Mishnah 5; and in the Babylonian Talmud, Sukkah 44a; and in the Jerusalem Talmud, 45:a: “They would circle the altar seven times. Rabbi Aha said: In remembrance of Jericho”).

We rejoice in the blessings with which the Land of Israel has been blessed, including the Seven Species: wheat, barley, grapevine, fig, pomegranate, olive, and date honey. Even the “Four Species” of Sukkot are counted by the Midrash as seven: one etrog, one lulav, three myrtle branches (hadasim), and two willow branches (aravot).

The Midrash celebrates a verse from Psalms (16:11): “You make known to me the path of life; in Your presence is fullness of joy, at Your right hand are pleasures forevermore.”

Among other things, it says: Do not read sova (fullness or abundance), but sheva (seven, which has the same letters as sova), corresponding to seven, as it says: “And you shall rejoice before the Hashem your G-d seven days” (Leviticus 23:40).

And what are these seven celebrations of Sukkot?

The sukkah, the lulav, the willow, the myrtle, the etrog, the pouring of the water, and the celebration of the Simchat Beit HaShoeva (the Rejoicing of the House of Drawing Water). And if they do so, G-d makes things pleasant for them and grants them victory with His right hand in judgment.

In another source (Leviticus Rabbah), it is said that the seven commandments of the festival of Sukkot are: the Four Species, the sukkah, the festival offering (chagigah, a sacrifice brought during the festival), and the commandment of rejoicing.

It is possible that the first Midrash preferred to include the water libation and the Simchat Beit HaShoeva, which are unique to Sukkot. Either way, it chose to preserve the number seven rather than change it. It is also said about “fullness of joy” that these refer to: Scripture (Tanakh), Mishnah, Talmud, Halacha (laws) and Aggadot (lore), the fine points of Torah interpretation, and the fine points of the teachings of the Sages.

And furthermore, You show me favor, as it is written: “In Your presence are pleasures” – in this world; “forevermore” – in the World to Come.

And in Yalkut Shimoni on this verse from Psalms, it’s stated: “Fullness of joy in Your presence”: Do not read sova semachot (fullness of joy), but sheva (seven)… Torah, Prophets, and Writings; Mishnah, Tosefta, Gemara, and Aggadah. In any case, Aggadah and Midrash are part of the joy of the festival!

According to the Mahar”al of Prague, the number six represents the outer dimensions of the physical world and nature: the four directions of the compass, along with up and down. The number seven represents the inner point that gives them meaning and wholeness. This is the essence of the festival of Sukkot (and also how we wave the Lulav). And then, immediately afterward comes the eighth day, Shemini Atzeret, which symbolizes the level that transcends nature.

Wishing everyone a Shabbat Shalom & Chag Same’ach!

יום הכיפורים – יום מתן תורה האמיתי

כל חג במסורת שלנו הוא לזכר ולכבוד אירוע בתולדות העם שלנו: פסח לזכר יציאת מצרים, שבועות – למתן תורה, חנוכה – לזכר ניצחון מעטים מול רבים, וכן הלאה. בראש השנה הזכרתי את הדיון בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ואת זה שלמרות המחלוקות בנושאים רבים, הם מסכימים שבראש השנה בטלה העבודה מאבותינו (מסכת ראש השנה י:ב).

ומה קרה ביום כיפור? אולי משהו עם הכהן הגדול בבית המקדש?

על פי המסורת, מעמד הר סיני חל ביום השישי בחודש סיון. היה מדהים. חזיון אור-קולי מעולה. כולנו עמדנו ביחד בתחתית ההר וראינו את הקולות. היום נקרא ״מתן תורה״, אבל, ביד, לא קבלנו שום דבר. משה עלה להר סיני ל- 40 יום ו-40 לילה כדי לקבל את התורה והלוחות (הראשונים) וחזר ביום י״ז בתמוז, היום בו היה חטא העגל ונשברו הלוחות הראשונים ונהיה יום צום. היינו אמורים להמשיך לארץ אבל במקום, התחלנו תהליך של ״תשובה״.

משה נשאר עם בני ישראל 40 יום בתחינה שינתן לו לשוב ולעלות להר, ובראש חודש אלול, חודש הסליחות, עלה להביא את הלוחות השניים. הוא נשאר בהר עוד 40 יום ו-40 לילה, וכשהוא ירד בפעם השנייה, זה היה היום העשירי בחודש תשרי, יום כיפור, יום מתן תורה האמיתי: היום בו קבלנו את הלוחות השניים, הלוחות שנפסלו בידי בן-אדם, שנעשו בשותפות של הקב״ה ומשה, בלי ״קולות וברקים״, ונכתבו בפרטיות, כמעט בחשאי, ודווקא אלה, הם הלוחות שנשארו איתנו גם הלאה.

על פי רבי אברהם בן יצחק, יום הכיפורים הראשון היה עוד קודם. לפי החישוב שלו, ברית המילה של אברהם אבינו היתה ביום הכיפורים, כי כתוב ״בעצם היום הזה נימול אברהם״ (בראשית יז,כו), וכתיב (על יום הכיפורים) ״ועיניתם את נפשותיכם… בעצם היום הזה״ (ויקרא כג, כז-כט). על פי חוקי פרשנות התורה, השימוש באותן מילים בדיוק מחבר בין ומאיר על רעיונות שונים. כאן, ״בעצם היום הזה״ שנאמר בקשר ליום הכיפורים ובתיאור ברית המילה של אברהם אבינו, מלמד אותנו שזה קרה באותו היום. זכותה של אותה הברית נשמרת לנו גם ״בעצם היום הזה״ כיום, ויום הכיפורים נשאר יום של בגדי לבן, יום בלי אוכל ובלי שתייה, בלי שום צרכים פיזיים. כמו שאמרה לי אחת התלמידות שלי על חווית יום הכיפורים: ״יצאתי מהבית ולקחתי רק את הנשמה שלי והלכנו׳. זהו יום שלאדם בו אין שום דבר חומרי, והוא יכול להישען בו רק על הקב״ה. כמו הלוחות השניים שביגוד לראשונים לא נשברים, אומר הרבי שניאור זלמן בעל התניא, גם זו אהבה שאין לה שבירה, ומכאן נהיה יום של חרטה, תיקון, תשובה, כפרה, מחילה, סליחה ושלום. 

שבת שלום, חג שמח וגמר חתימה טובה

Yom Kippur: The Real Giving of the Torah Day

Every holiday in our tradition commemorates and honors an event in our People’s history: Passover commemorates the Exodus from Egypt; Shavuot – the Giving of the Torah, Hanukkah – the victory of the few over the many, and so on. 

Regarding Rosh Hashanah, I mentioned the discussion between Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua, and the fact that despite their disagreements on many issues, they agree that on Rosh Hashanah the bondage of our ancestors in Egypt came to an end (Tractate Rosh Hashanah 10b).

So what happened on Yom Kippur? Perhaps something involving the High Priest in the Temple?

According to tradition, the revelation at Mount Sinai took place on the sixth day of the month of Sivan. It was an incredible experience. A spectacular audio-visual display. We all stood together at the foot of the mountain and “saw the sounds.” The day is called “the Giving of the Torah,” but in reality, we did not actually receive anything. Moses went up Mount Sinai for 40 days and 40 nights to receive the Torah and the first Tablets, and returned on the 17th of Tammuz, the day of the sin of the Golden Calf, when the first Tablets were broken and the day became a solemn fast day. We were supposed to continue on our journey toward the Land of Israel, but instead, we began a process of “teshuvah.”

Moses remained with the Israelites for 40 days, pleading for permission to go back up the mountain, and on Rosh Chodesh Elul, the month of selichot, he went up to receive the second Tablets. He remained on the mountain for another 40 days and 40 nights, and when he came down for the second time, it was the tenth day of the month of Tishrei – Yom Kippur, the real day of the Giving of the Torah: the day on which we received the second set of Tablets, the Tablets carved by a human being, created in partnership between G-d and Moses, without any “thunder and lightning,” and written in private, almost in secrecy. And these, precisely these, are the Tablets that remained with us thereafter.

According to Rabbi Abraham ben Isaac, the first Yom Kippur took place even earlier. He calculates that the circumcision of Abraham our forefather took place on Yom Kippur, because it says, “On that very day Abraham was circumcised” (Genesis 17:26), and regarding Yom Kippur it says, “You shall afflict your souls… on that very day” (Leviticus 23:27–29). According to the principles of biblical interpretation, the use of exactly the same words connects different ideas and sheds light on them. Here, the phrase “on that very day,” used both in connection with Yom Kippur and in the description of Abraham’s brit mila, teaches us that they took place on the same day.

The merit of that covenant is preserved for us even “on that very day” today, and Yom Kippur remains a day of wearing white garments, a day without food or drink, without any physical needs. As one of my students described her Yom Kippur experience to me: “I left the house and took only my soul with me, and we went to shul…” It is a day when a person has nothing material, and relying only on Hashem.

Just as the second Tablets, unlike the first, were not broken, Rabbi Shneur Zalman, the author of the Tanya, teaches that this, too, is a love that cannot be broken. And so Yom Kippur becomes a day of regret, repair, teshuvah, atonement, forgiveness, pardon, and peace.

Shabbat Shalom, Chag Same’ach & Chatima Tova. 

פרשת ראה – “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם“

מסופר שהלן קלר, שהייתה עיוורת וחרשת, נשאלה, לו הדבר היה אפשרי, אילו מהחושים הייתה מעדיפה לקבל, שמיעה או ראייה? אין לי מושג איך אפשר לענות על כך ואם הסיפור ״אמיתי״ או אגדה אורבנית, אבל הוא מעורר מחשבה. בנוסח מודרני השאלה יכלה להיות, טלוויזיה או פודקסט? זום או שיחת טלפון? מה מגלה ומה מסתיר כל אחד מהחושים שלנו? 

התלמוד משתמש לעיתים קרובות בביטוי ״תא שמע״, בוא ושמע. לעומת זאת, הזוהר, ספר הקבלה, פונה אלינו ב״פוק חזי״, צא וראה. אחרי שנקראנו ל״שמע ישראל״ בפרשת ״ואתחנן״, פרשת השבוע הזו פותחת ב״רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה״ (דברים יא, כו). ״ראה״! אפשר לצוות עלינו לראות? ואם כך, זה אומר שהראיה אינה דבר מובן מאליו, ושצריך ואפשר ללמוד לראות?

הפועל ״לראות״ הוא אחד הראשונים בספר בראשית: ״וירא אלו-הים״… אלו-הים רואה את האור ואת שאר הבריאה, או אולי בעצם אז, בורא את הראייה הזו שזכינו בה, היכולת לראות חלקים ושלם בו זמנית, שמשתקפת גם בפסוק הפותח בשבוע הזה, שמתחיל בגוף יחיד וממשיך ברבים. 

כשאברהם לוקח את יצחק לעקדה, נאמר, ״וירא את המקום מרחוק״ (ראשית כב,ד). המדרש מספר שהוא שאל את יצחק מה הוא רואה, ויצחק אמר שהוא רואה עמוד אש שמגיע מהשמים לארץ מעל ההר. כשהוא שאל את נעריו, הם אמרו שאינם רואים כלום. לכן אמר להם, ״שבו לכם פה עם החמור״ (כב,ה), במובן של, תישארו עם החומריות של העולם הזה. כי היכולת לראות לא קשורה רק למה שנמצא מולנו פיזית. כך לפעמים, כשמישהו מבין משהו, הוא אומר, ממ… אני רואה… 

גם המרגלים, שנשלחו לבדוק את הארץ, ״ראו״ על פי ליבם. בסוף אותה פרשה שמביאה את סיפורם (שלח-לך בספר במדבר) נאמר בעניין מצוות ציצית, ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״… בעברית, אין לנו מילה יחודית ל״אובייקטיבי״ אולי כי התורה לא חשבה שזה אפשרי, ולכן כאן הוקדם הלב לעיניים מפני שבניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, העיניים רואות על פי הלב ולא הפוך. 
ומנגד, באירוע שהוא אולי שיא הקרבה שלנו כעם לקב״ה, נאמר: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ,יד): בזמן מתן תורה, לא הייתה הפרדה בין החושים. הכל היה לאחד, ומסתבר שיש זמנים כאלה.

על הלן קלר אומרים שהעדיפה את חוש השמיעה כי אמרה שחוש הראייה קשור לדברים חיצוניים בעוד השמיעה היא פנימית. זה נשמע יפה ויש בזה אמת. אפשר ללמוד המון מקולו של אדם, אבל התורה דוחה את הפיתוי ״לבחור צד״. גם אם הפרשה שלנו נפתחת בקריאה ״ראה״, מיד אחר-כך נאמר: ״אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ… וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙״… במידת האפשר, יש לנו צורך בשילוב של שניהם: לא רק פנימיות, אלא גם העולם החיצון, היפה, שסביבנו. לא רק ״שמע״ אלא גם ציצית. לא רק שופר, אלא גם סוכה וחנוכה. ואולי גם רמז שזו במיוחד ההכנה לכניסה לארץ שדורשת מאיתנו למקסם ולמצוא את האיזון ביניהם, והלוואי ונמצא. 

שבת שלום וברכות לחודש אלו״ל טוב!

It is told that Helen Keller, who was both blind and deaf, was once asked: if it were possible, which sense would she choose to regain—hearing or sight? I have no idea how she could have answered such a question, or whether the story is even true, but it is certainly thought-provoking. In a modern version, the question might be: TV or podcasts? Zoom or a phone call? What does each of our senses reveal, and what does each conceal?

The Talmud often introduces a teaching with the phrase ta shema – “come and hear.” By contrast, the Zohar, the foundational work of Kabbalah, addresses us with puk chazi – “Go out and see.” After being called to Shema Yisrael(“Hear, O Israel” in the Torah portion of Va’etchanan), this week’s Torah portion opens with the words: “See, I set before you today a blessing and a curse” (Deuteronomy 11:26). See! Is it possible to command us to see? And if so, does that mean that seeing can’t be taken for granted and one should and can learn to see? 

The verb “to see” is one of the firsts in the Book of Genesis: “And Gd saw…” Gd sees the light and the rest of creation, and perhaps it is precisely then that the very capacity for sight comes into being; the ability to perceive both the individual parts and the whole at the same time, which is reflected in our opening verse, beginning in the singular form and continueing in the plural.

When Abraham takes Isaac to the Binding, we are told, “He saw the place from afar” (Genesis 22:4). According to the Midrash, Abraham asked Isaac what he saw, and Isaac answered that he saw a pillar of fire stretching from heaven to earth above the mountain. When Abraham asked the young men who accompanied them, they said they saw nothing. So he told them, “Stay here with the donkey” (Genesis 22:5), meaning, remain with the materiality of this world (donkey in Hebrew is chamor, similar to chomer, matter). For seeing is not limited to what stands physically before our eyes. That is why, when we suddenly understand something, we often say, “Ah… I see.”

The spies who were sent to scout the Land also “saw” according to what was in their hearts. Later in that same Torah portion (Shelach Lecha), in the commandment of tzitzit, we read: “Do not follow after your heart and after your eyes…” Indeed, Hebrew has no independent native word for “objective…” maybe because the Torah didn’t think there is such a thing; therefore here, the heart is mentioned before the eyes, because, contrary to what we think, our eyes see through the lens of the heart, and not the other way around. 
And, on the other hand, at the moment of our greatest closeness to Gd, at Mount Sinai, we are told: “All the people saw the sounds” (Exodus 20:15). In that extraordinary moment, there was no separation between the senses: seeing and hearing became one.

It is said that Helen Keller would have chosen hearing, because she believed that sight is concerned with external things, while hearing is inward. It sounds nice and has some truth to it. A lot can be learned from someone’s voice. And yes, the Torah resists the temptation to choose one aspect. Although this week’s portion begins with the call, “See,” it is immediately followed by, “the blessing, if you will listen… and the curse, if you will not listen…” As much as possible, we need both: not just our internal world but the outer, beautiful world around us; not just “Shma” but also Tzitzit; not just the Shofar but Sukkah and Hannukah candles too. And maybe a hint, as we approach the Land, that we need to maximize and find the balance between it all. 

Shabbat Shalom & best wishes for the upcoming month of Elul!