For Hashem your God is bringing you into a good land… כִּ֚י ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה….

I am 4-5 years old, trying to catch up with my grandfather’s muddy boots lost in the grass ahead of me as we’re going to water the orange grove he planted long before I was born. Along the way he sings me songs of the Land of Israel; he deep voice in the unmistakable German accent echoing among the mangos, berries and citrus: “here in the charming Land of our forefathers, all hopes shall be fulfilled. Here’s we’ll live and here we’ll create”…

אני בת 4-5, מנסה להדביק את המגפיים הבוציות של סבי שאבדו בעשב לפניי כשאנחנו הולכים להשקות את הפרדס ששתל הרבה לפני שנולדתי. בדרך הוא שר לי משירי ארץ ישראל, קולו העמוק במבטא היקי שאי אפשר לטעות בו, המהדהד בין עצי המנגו, תות והדרים: “פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחיה ופה ניצור”…

Even though I grow up in the 3rd largest city in the country, I learn to love the Land. When one of my aunts tries to pick protected flowers, I scream and yell and cause such a ruckus she reminds me of that decades later. I am 8, but I know: this is the Land G-d gave us. The job of taking care of it is no one else’s but ours.

למרות שאני גדלה בעיר השלישית בגודלה במדינה, אני לומדת לאהוב את הארץ והאדמה. כשאחת מדודותיי מנסה לקטוף פרחים מוגנים, אני צורחת וצועקת וגורמת למהומה כזו שגם עשרות שנים לאחר מכן היא מזכירה לי את זה. אני בת 8, אבל אני יודעת: זו הארץ שאלוקים נתן לנו. הטיפול והשמירה עליה אינה של אף אחד אחר מלבד שלנו.

The time away teaches me of the preciousness of this place differently. I see it from afar; I note the wrinkles of her face, sun kissed and dry from the heat of the sun, the people, the events. I recognize the challenges, the struggles, what’s missing. I get to meet other beautiful places and I fall in love with them too. But the special connection remains, is strengthened and re-established.

הזמן הרחק מלמד אותי עד כמה המקום הזה יקר בצורה אחרת. מרחוק אני רואה את קמטי פניה, נשוקה בשמש ויבשה מחום החמה, האנשים, המאורעות. אני מזהה את האתגרים, ההתמודדויות, מה חסר. יוצא לי לפגוש מקומות יפים אחרים וגם בהם אני מתאהבת. אבל הקשר המיוחד נותר, מתחזק ומתבסס מחדש.

The Torah in this week’s Torah portion, Ekev, add a few moving descriptions about the Land and out relationship with her. Here’s the first (Deuteronomy 8:8-10):

התורה בפרשת השבוע, עקב, מוסיפה כמה תיאורים מרגשים אודות הארץ ויחסנו עמה. הנה הראשון (דברים 8: 8-10):

For the LORD your God is bringing you into a good land, a land with streams and springs and fountains issuing from plain and hill;כִּ֚י ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃  
a land of wheat and barley, of vines, figs, and pomegranates, a land of olive trees and honey;אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ
a land where you may eat food without stint, where you will lack nothing; a land whose rocks are iron and from whose hills you can mine copper.אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
When you have eaten your fill, give thanks to the LORD your God for the good land which He has given you.וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃

The Land is not always described so beautifully. Elsewhere it says that the Land “eats its inhabitants” (Numbers 13:32), but some learn from it that it means that this Land of Israel is not merely dirt, stones and other “inanimate” objects. Rather it is an active, living organism, which has the ability to change those who live on it, as we become an integral part of her.

לא תמיד מתארים את הארץ כל כך יפה. במקום אחר כתוב שהיא “אוכלת יושביה” (במדבר 13:32), אך יש שלומדים מזה שהמשמעות היא שארץ ישראל אינה רק עפר, אבנים ו”דוממים” אחרים. אלא היא אורגניזם פעיל וחי, אשר ביכולתו לשנות את מי שחי עליה, ככל שאנו הופכים לחלק בלתי נפרד ממנה.

This is also why the Land if named “the Land of Milk and Honey”. Rav Ouri Sherki suggests that if we consider honey (from bees) and the original “milk” (from the human mother) we’ll notice that both come from “non-kosher” creatures. Usually we rule that what comes out of a non-kosher animal is likewise not kosher, but this Land has the ability to take things that are otherwise not kosher, and turn them around, making them not only kosher but sweet and yummy.

זו גם הסיבה שהארץ נקראת “ארץ חלב ודבש”. הרב אורי שרקי מציע שאם נחשוב על דבש (מדבורים) וחלב כחלב המקורי (מהאם האנושית) נבחין ששניהם מגיעים מיצורים “לא כשרים”. בדרך כלל אנו קובעים ש”היוצא מהטמא – טמא”, כלומר, מה שיוצא מבהמה לא כשרה הוא גם לא כשר, אך לארץ הזו יש את היכולת לקחת דברים שאינם בד”כ כשרים, לשנות אותם ולהפוך אותם, לא רק מטמאים לכשרים אלא אפילו למתוקים וטעימים.

Here’s another (Deuteronomy 11:10-12): הנה עוד קטע (דברים יא:10-12)

For the land that you are about to enter and possess is not like the land of Egypt from which you have come. There the grain you sowed had to be watered by your own labors, like a vegetable garden;כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃  
but the land you are about to cross into and possess, a land of hills and valleys, soaks up its water from the rains of heaven.וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃  
It is a land which the LORD your God looks after, on which the LORD your God always keeps His eye, from year’s beginning to year’s end.אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ 

The Malbim (1809-1879, Ukraine) is asking, if it’s easier to live in Egypt, why not give the Children of Israel the land of Egypt, and if we want to give them freedom, make them rulers of Egypt and let the Egyptians suffer for torturing them for generations!! But our whole relationship with G-d that is expressed through the Land, will be missed. And this unique connection is going to be even more emphasized as we soon enter the shmita year.

המלבי”ם (1809-1879, אוקראינה) שואל, אם קל יותר לחיות במצרים, למה לא נתן הקב”ה לבני ישראל את ארץ מצרים, ואם אנו רוצים לתת לעברים חופש, אפשר להפוך אותם לשליטי מצרים ולתת למצרים שעינו אותם במשך דורות לסבול!! אבל כל מערכת היחסים שלנו עם אלוקים המתבטאת דרך הארץ, תתפספס, והקשר הייחודי הזה הולך להיות מודגש עוד יותר כשנכנס בקרוב לשנת השמיטה.

Shmita is like nothing else. And unlike Shabbat, holidays, keeping kosher etc, for almost 2000 years no one worried about what it’s like to keep shmita! until the recent era in our history, which we are blessed to be in. Having had my hands in the dirt here since childhood, I and excited to see what’s coming.

שמיטה היא לא כמו שום דבר אחר. ובניגוד לשבת, חגים, שמירת כשרות וכו’, כמעט 2000 שנה אף אחד לא  חשב איך זה לשמור שמיטה! עד לעידן האחרון בהיסטוריה שלנו, שהתברכנו להיות בו. מכיון שהידיים לי היו באדמה כאן מאז ילדותי, אני נרגשת לראות מה עתיד לבוא.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

אהבת הארץ – תנועת אריאל
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Love & Comfort: Shabbat Nachamu & the Torah portion of Va’etchanan – אהבה ונחמה: שבת “נחמו” ופרשת “ואתחנן”

Turns out that I’m doing my Shabbat food shopping at the supermarket in Ariel, in the heart of the Shomron. Having spent too many hours reading too many opinions regarding Ben & Jerry’s last move, I’m pretty shocked to find their chocolate-chip-cookie-dough peacefully smiling at me from the store’s fridge. What happened? Are these some leftovers?? Oh no. Israel’s Ben & Jerry’s decided to go against the global company and continue selling their ice-cream throughout the country; many places have announced their support… Wait, then… I should have bought it?? Why does everything about being Jewish need a Talmudic tractate of pros and cons to figure it out…

יוצא שאני עושה את קניות השבת שלי בסופר באריאל. אחרי שביליתי יותר מדי שעות בקריאת יותר מדי דעות בנוגע למהלך האחרון של בן אנד ג’ריס, אני די המומה לגלות שגלידת השוקולד-צ’יפס שלהם מחייכת אלי בשלווה מהמקרר של החנות. מה קרה? האם מדובר בשאריות ?? לא ולא. זכיינית בן אנד ג’ריס בישראל החליטה לצאת נגד החברה העולמית ולהמשיך למכור את הגלידה שלהם ברחבי הארץ. מקומות רבים הודיעו על תמיכתם … רגע, אז … הייתי צריכה לקנות אותה ?? למה כל דבר בקשר להיותנו יהודים זקוק למסכת תלמודית של בעד ונגד כדי להבין מה קורה…

While the US community “screams for ice-ream”, it’s pretty small news here. ‘Oh, you want to boycott us’?? people yawn, ‘the line of those who are against us is really long and we might not get to you any time soon. If you’d like our attention, stand in the other line’….

בעוד הקהילה האמריקאית קוראת בחום לגלידה, כאן, אלה חדשות די קטנות. ‘אה, רוצים להחרים אותנו’ ?? אנשים מפהקים, ‘התור של מי שנגדנו ארוך ממש ארוך ואולי לא נגיע אליך בזמן הקרוב. אם תרצה את תשומת ליבנו, תעמוד בתור ממול’….

We’re in the days between the 9th and the 15th of Av – between the saddest day of the year, when we commemorate the destruction of the Temple and so many tragedies throughout our history, and the day marking peace, comfort, love and happiness, often described a “Jewish Valentine’s Day”. Nothing needs to be added to the words of the Mishna (Ta’anit 4:8):

אנחנו בימים שבין ט’ לט”ו באב – בין היום העצוב ביותר בשנה, בו אנו מציינים את חורבן בית המקדש וכל כך הרבה טרגדיות לאורך ההיסטוריה שלנו, לבין היום שמציין שלום, נחמה, אהבה ואושר, יום שמתואר לעתים קרובות כ”יום האהבה היהודי”. נדמה שאין צורך להוסיף שום דבר לדברי המשנה (תענית ד, ח):

Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, which each woman borrowed from another. Why were they borrowed? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments…. And the daughters of Jerusalem would go out and dance in the vineyards. And what would they say? Young man, please lift up your eyes and see what you choose for yourself for a wife. Do not set your eyes toward beauty, but set your eyes toward a good family, as the verse states: “Grace is deceitful and beauty is vain, but a woman who fears the Lord, she shall be praised” (Proverbs 31:30), and it further says: “Give her the fruit of her hands, and let her works praise her in the gates” (Proverbs 31:31). And similarly, it says in another verse: “Go forth, daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, upon the crown with which his mother crowned him on the day of his wedding, and on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). This verse is explained as an allusion to special days: “On the day of his wedding”; this is the giving of the Torah through the second set of tablets on Yom Kippur. The name King Solomon in this context, which also means king of peace, is interpreted as a reference to God. “And on the day of the gladness of his heart”; this is the building of the Temple, may it be rebuilt speedily in our days.  אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ….. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג . בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

If we lived in Temple times, this would have been a weeklong holiday, with the 9th of Av being the start and Tu Be’Av, the 15th being the last day, sort of like Passover and Sukkot. The destruction is what turned the 9th upside down, but prophecies say that one day, as we may see already, this decree will be overturned back, fulfilling the potential for goodness, wellbeing and immense joy, that is still there.

אם היינו חיים בימי בית המקדש, זה היה שבוע של חג, כאשר ט ‘באב היה ההתחלה וט”ו באב, היום האחרון, כמו פסח וסוכות. החורבן הוא מה שהפך את תשעה באב, אך נבואות אומרות שיום אחד, כפי שאנחנו יכולים כבר לראות, הגזירה הזו תתהפך בחזרה, והפוטנציאל לטוב, רווחה ושמחה עצומה, שעדיין שם, יתקיים.

Some say, that this is the day the world’s creation as declared. How so? Because Rosh Hashana is the day the first human was born; which means the world was created on the 25th of Elul, and there’s an idea that 40 days before someone is born, there is already a bat-kol, a heavenly voice announcing their future arrival. This day would be – the 15th of Av. Some start wishing each other “ketiva vachatimah tovah, to be inscribed and sealed for a good future. And another custom is to increase Torah learning, as the nights once again are longer and some say, nights are good for learning Torah.

יש האומרים, שזה היום בו בריאת העולם הוכרזה. איך זה? מכיוון שראש השנה הוא היום בו נברא האדם הראשון; מה שאומר שהעולם עצמו נברא בכ”ה באלול. יש רעיון ש -40 יום לפני שמישהו נולד, יש כבר בת-קול שמימית המכריזה על הגעתו העתידית. יום זה הוא ט”ו באב. יש כאלה שביום הזה מתחילים לאחל אחד לשני “כתיבה וחתימה טובה”. ומנהג נוסף הוא להגדיל את לימוד התורה, כיוון שהלילות שוב ארוכים יותר ויש האומרים, שהלילה טוב ללימוד תורה.

This Shabbat we’re also reading from the Torah portion of Va’etchanan, including things like Moses’ plea to enter the Land, the repetition of the Ten Commandments, the Shma and the special wisdom that… how did Moses know already then?? (4:1-5):

בשבת זו אנו נקרא גם מפרשת “ואתחנן”, כולל תחנוניו של משה להיכנס לארץ, עשרת הדיברות השניים, “שמע ישראל”, והחוכמה המיוחדת ש… איך ידע משה כבר אז?? (פרק ד, 1-5):

And now, O Israel, give heed to the laws and rules that I am instructing you to observe, so that you may live to enter and occupy the land that the LORD, the God of your fathers, is giving you…. Observe them faithfully, for that will be proof of your wisdom and discernment to other peoples, who on hearing of all these laws will say, “Surely, that great nation is a wise and discerning people.”…וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה’ אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם….   וּשְׁמַרְתֶּם֮ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חׇכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ “רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה”…

It’s a Shabbat of comfort as is indicated by the haftara from Isaiah 40, 1-11, that opens with Nachamu, nachamu ami, “be comforted my people”, and the Shabbat that opens our prep for the upcoming Shmita (Land Sabbatical) year here. May we feel some of this potential and joy within ourselves and around us.

זוהי שבת של נחמה כפי שמצוין בהפטרה מספר ישעיהו (מ:1-11) שנפתחת בנחמו, בנחמו עמי, והשבת שפותחת את הכנתנו לשנת השמיטה הקרבה פה. הלואי ונרגיש את הפוטנציאל והשמחה הזו בתוכנו ובסביבנו.

שבת שלום *** Shabbat Shalom.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Shabbat Chazon, before the 9th of Av: Blue, White & Orange ת חזון, לפני ט’ באב, כחול, לבן וכתום

The days before the 9th of Av are somber: once upon a time a glorious Temple stood in Jerusalem. It was destroyed, and the destiny of the Jewish people changed forever. Since then, and because of that, we’ve experienced exile, enslavement, mockery, riots, pogroms, discrimination, systematic destruction all the way to the Holocaust. Millions have died through no other crime other than being Jewish. In light (or dark-) of all this, discussing the pain of some 8600 people might seem almost sacrilegious.

הימים שלפני ט’ באב קודרים: פעם עמד בית מקדש מפואר בירושלים. הוא נהרס, וגורלו של העם היהודי השתנה לעד. מאז, ובשל כך, חווינו גלות, שעבוד, לעג, פרעות, פוגרומים, אפליה, הרס שיטתי עד לשואה. מיליונים מתו ללא שום אשמה או פשע מלבד היותם יהודים. לאור (או “לחושך”) כל אלה, דיון בכאבם של כ 8600 אנשים יכול להיראות כמעט כחילול הקודש.

16 years ago, then prime-minister Ariel Sharon almost single-handedly ordered Israel’s “Unilateral Disengagement”, dismantling 21 Israeli settlements in the Gaza Strip – “Gush Katif” area – and the evacuation of Israeli settlers and army from inside the Gaza Strip. By some strange coincidence / cruelty / random drawing of lots? the date chosen was no other than the 9th of Av. Once realized that this was what that particular Gregorian calendar date translated into, the execution of this “operation” began on the 10th of Av.

The Talmud holds a discussion, is the 9th of Av the worst day or the 10th?

לפני 16 שנה, ראש הממשלה דאז אריאל שרון הורה כמעט על דעת עצמו על “ההתנתקות החד-צדדית” של ישראל, פירוק 21 התנחלויות ישראליות ברצועת עזה – אזור “גוש קטיף” – ופינוי מתנחלים וצה”ל מרצועת עזה. באיזה צירוף מקרים מוזר / אכזריות / גורל מקרי ? התאריך שנבחר היה לא אחר מאשר ט ‘באב. לאחר שהובן שזה היום לפי תאריך לוח השנה גרגוריאני, נדחה הביצוע של “מבצע” זה ל -10 באב.

התלמוד, מקיים דיון, האם ה- 9 באב הוא היום הגרוע ביותר או ה- 10?

Babylonian Talmud, Ta’anit 29:a

And on the ninth, adjacent to nightfall, they set fire to it, and it continuously burned the entire day, as it is stated: “Woe unto us, for the day has declined, for the shadows of the evening are stretched out” (Jeremiah 4:6). This verse is interpreted as a prophecy about the evening when the Temple was burned. And this is what Rabbi Yoḥanan meant when he said: Had I been alive in that generation, I would have established the fast only on the tenth of Av because most of the Sanctuary was burned on that day. And the Sages, who established the fast on the ninth, how do they respond to that comment? They maintain that it is preferable to mark the beginning of the tragedy….  וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב וְהַיְינוּ   דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף וְרַבָּנַן אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא ….  

Our family was in Israel that summer. We toured around, as usual. All over the country, there were banners of blue and white and orange, the color of those opposing the disengagement; and some banners of all three, expressing pain for those evacuated (some would say “relocated” and some would say “exiled”…). At almost every intersection you could come across people giving out flyers and asking for support to avert the decree. Others expressed their frustration with the “settlers” who “kill every good deal”.

המשפחה שלנו בקרה בישראל באותו קיץ. טיילנו, כרגיל. בכל רחבי הארץ היו כרזות של כחול ולבן וכתום, צבעם של אלו המתנגדים להתנתקות; והיו גם סרטים וכרזות משלושתם, מביעים כאב לאלה שפונו (יש שיגידו “עברו דירה” ויש שיגידו “הוגלו / גורשו” …). כמעט בכל צומת היה אפשר לפגשו אנשים שמחלקים עלונים ומבקשים תמיכה כדי למנוע את הגזירה. אחרים הביעו את תסכולם מה”מתנחלים” שתמיד “הורגים כל עסקה טובה”.

I admit, I was very torn, extremely pained yet hopeful. A couple of years before, we visited friends in Atzmona. The settlements were so beautiful; red roofs, lush gardens, greenhouses, exuberant creativity of the pioneering, loving, kind, idealistic people that went to live there. They were a sign of hope; of positive action against all odds. Among the sand dune, there were synagogues and schools and kindergartens, arts and music and nature. The thought that we will destroy synagogues “unilaterally” was harsh. But, (isn’t this what we were taught??) if it’s all for some sort of peace and safety, then, oh well, it’s all worth it and we’ll do it.

אני מודה, הייתי קרועה מאוד, מלאת כאב ועם זאת, גם איכשהו בתקווה. כמה שנים לפני כן ביקרנו חברים בעצמונה. ההתנחלויות היו כל כך יפות; גגות אדומים, גנים ירוקים פורחים, חממות, יצירתיות שופעת של החלוצים, האוהבים, האדיבים, האידיאליסטים שהלכו להתגורר שם. לראות את העשיה שלהם היה לצפות בשביב תקווה; של פעולה חיובית כנגד כל הסיכויים. בין החולות, היו בתי כנסת ובתי ספר וגני ילדים, אמנויות ומוזיקה וטבע. המחשבה שאנחנו נחריב את בתי הכנסת באופן “חד צדדי” הייתה קשה. אבל, (האם זה לא מה שלימדו אותנו כל החיים ??) אם כל זה, זה למען שלום וביטחון כלשהו, ​​אז, נו טוב, הכל שווה ונעשה את זה.

The process itself was accompanied by many tears and cries, on all sides. Not only the departing settlers, looking back at the bulldozers crushing their homes, but the soldiers as well, at times, holding a baby, hugging a mother, reaching out and holding someone’s hand.

התהליך עצמו לווה בהרבה דמעות ובכי, מכל עבר. לא רק המתנחלים העוזבים, מסתכלים אחורה על הדחפורים שמוחצים את בתיהם, אלא גם החיילים, לפעמים מחזיקים תינוק, מחבקים אם, מושיטים יד למישהו.

The whole saga lasted about a week. A few more days, and the dust settled. In spite of the deep sadness, the tears and cries, the settlers altogether cooperated. They were given generous promises for “packages” that will allow them to rebuild and resettle elsewhere. The Palestinians danced and rejoiced. All was well in the West / East, depending where you’re coming from…

כל הסאגה ארכה כשבוע. עוד כמה ימים, והאבק שקע. למרות העצב העצום, הבכי והצעקות, המתנחלים בסה”כ, שתפו פעולה. הם קיבלו הבטחות נדיבות ל”חבילות “שיאפשרו להם לבנות מחדש ולהתישב מחדש במקום אחר. הפלסטינים רקדו ושמחו. הכל היה טוב במערב / במזרח, תלוי מאיפה אנחנו מגיעים …

But now, 16 years have passed. The euphoria has settled with the dust, and in its stead, grew many doubts. Following the withdrawal, Hamas, an organization founded to establish an Islamic state in the area that is now Israel, was elected as the Palestinian government. Our neighbors did not respond to the generous, painful move with safety, peace, love and flowers, but with rockets, tunnels to pass ammunition and explosives, demanding “more” Jewish disappearance, all the while blaming Israel for “not doing enough”.

אבל עכשיו עברו 16 שנים. האופוריה שככהה עם האבק, ובמקומה גדלו ספקות רבים. לאחר הנסיגה נבחר חמאס, ארגון שנוסד כדי להקים מדינה איסלאמית באזור שהוא כיום ישראל, לממשלה הפלסטינית. שכנינו לא הגיבו למהלך הנדיב והכואב בביטחון, שלום, אהבה ופרחים, אלא ברקטות, מנהרות להעברת תחמושת ופצצות, תוך כדי שהם דורשים שהיהודים יעלמו מעוד מקומות, ותוך שהם מאשימים את ישראל בכך שהיא “לא עושה מספיק”.

On the other hand, the people who went to settle this region because the government encouraged them to do so and sent them there, were not given the benefits they were promised. 16 years later, many are still battling unemployment, temporary housing in rural areas, poverty, depression, disillusion and general “down”, feeling betrayed, while terror continues.

האנשים, מצד שני, שהלכו ליישב דוקא אותו האזור ממנו פונו בעידוד הממשלה בזמנו, לא קיבלו את ההטבות שהובטחו להם. 16 שנים מאוחר יותר, רבים עדיין נאבקים באבטלה, דיור זמני באזורים מרוחקים, עוני, דיכאון, התפכחות ו”מצב” כללי ירוד, כשהם מרגישים נבגדים, בעוד הטרור נמשך.

It’s a small story. A modern Israeli tragedy that’s off many’s radar. Compared with The Temple, the pogroms, the Holocaust, it might seem trivial. And with current politics, it’s pretty much not PC to mention it. And yet, especially on this weekend, it’s hard for me not to think back and wonder, what happened? And, did we actually do the right thing, for ourselves as well, or did we overpay for something we didn’t get??

זה סיפור קטן. טרגדיה ישראלית מודרנית ש לא נמצאת על הרדאד של רבים. בהשוואה לבית מקדש, לפוגרומים, לשואה, זה אולי נראה טריוויאלי, ועם הפוליטיקה הנוכחית, זה כמעט לא “פי.סי.” להזכיר את זה. ועדיין, במיוחד בסוף השבוע הזה, קשה לי לא לחשוב על מה היה, ולתהות, מה קרה? ו – האם באמת עשינו את הדבר הנכון, גם כלפי עצמנו, או ששילמנו יותר מדי עבור משהו שבכלל לא קיבלנו ??

May we be comforted in the redemption of the Land and its people.

Shabbat Shalom….. בבנין ציון ננוחם. שבת שלום.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Staying together… נשארים עם אחד

Moses is quite shocked when two tribes approach him, and ask to stay on the other, i.e. eastern side of the Jordan. As we almost reach the end of the Book of Numbers (chap 32) and the end of the journey, we find that some of us don’t necessarily want to go into The Land. The two tribes explain that they “own cattle in very great numbers” and behold, this area is a “region suitable for cattle”.

משה די המום כששני שבטים ניגשים אליו, ומבקשים להישאר בצד השני, כלומר המזרחי של הירדן. כשאנחנו כמעט מגיעים לסוף ספר במדבר (פרק 32) ולסיום המסע, אנו מגלים שחלקנו לא בהכרח רוצים להיכנס לארץ. שני השבטים מסבירים כי ” הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה”, כלומר, הם מחזיקים צאן ובקר בכמות גדולה מאוד, והנה לפניהם, אזור שמתאים לצרכיהם.

At first, Moses is dismayed: how can they even suggest not to go into the Land itself? After everything the People have been through?! What, are they “too” like the Spies, who caused the people to a delay of 40 years because of their hesitation exactly about this topic?! Moses asks bewildered: “Are your brothers to go to war while you stay here…. And now, you – תרבות אנשים חטאים – a breed of sinful men, have replaced your fathers to add still further to Hashem’s wrath against Israel”?

בהתחלה, משה נחרד: איך הם בכלל יכולים להציע לא ללכת לארץ עצמה? אחרי כל מה שהעם עבר ?! מה, האם “גם” הם יהיו כמו המרגלים, שגרמו לאנשים לעיכוב של 40 שנה בגלל היסוסם בדיוק בנושא זה ?! משה שואל מבולבל: ” הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?? …. וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־ה’ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל!!”

Moses here is worried, but interestingly, not because of the present or future, which he doesn’t quite know, but because of the past. He hasn’t shaken the trauma caused to him by the Spies; those leaders of great respect, whom he – possibly – sent – and came back with the evil report on The Land, causing a whole generation (of men) to die in the desert. And now?? Again?? Moshe shows how events in the past influence our look at the present, rather than separation each event to its own situation. It’s almost impossible not to do that, and yet, at times (not always-), just having awareness can already help reduce the stress and breath…

משה כאן מודאג, אך מעניין, זה לא בגלל ההווה או העתיד, שהוא לא ממש מכיר ויודע, אלא, בגלל העבר. הטראומה שגרמו לו המרגלים, לא עזבה אותו; אותם מנהיגים בעלי כבוד גדול, שאותם הוא – אולי – שלח – וחזרו עם הדיווח המרושע על הארץ שגרם לדור שלם (של גברים) למות במדבר. ועכשיו?? שוב?? משה מראה כיצד אירועים בעבר משפיעים על מבטנו על ההווה, במקום להפריד כל אירוע לעצמו. כמעט בלתי אפשרי שלא לעשות זאת, ובכל זאת, לפעמים (לא תמיד-) עצם המודעות לכך כבר יכולה לעזור להפחית את הלחץ ולנשום…

The tribes’ answer is complex: “we will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children”. Moses is now even more alarmed: sheep before children??  What kind of set of priorities do they have?? But they rearrange and further say, “we will hasten as a shock-troops in the van of Israelite until we have established them in their home…. We will not return to our homes until every one of the Israelite is in possession of his portion”….

תשובת השבטים מורכבת: “גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ”…. משה נבהל כעת עוד יותר: כבשים לפני ילדים ?? איזה סוג של סדרי עדיפויות יש להם ?? אך הם ממשיכים ואומרים עוד, “וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם….. לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ”.

Moses finally agree – does he have a choice? Like the people’s parent he is, sometimes he’s not really “asked” in the most open sense of the word, and all he can do is support with adjustments. This is when he adds half of the tribe of Menashe to Gad & Reuven. Menashe is Joseph’s son, who describes himself as Ivri (Hebrew) even in dire situation in Egypt, and is strongly connected with the Land and the people’s national, united aspirations.

משה מסכים לבסוף – האם יש לו ברירה? כמו ההורה של בני ישראל שהוא, לפעמים הוא לא ממש “נשאל” במובן הכי פתוח של המילה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לתמוך עם התאמות. זה הזמן שהוא מוסיף את מחצית משבט מנשה לגד וראובן. מנשה הוא בנו של יוסף, המתאר את עצמו כ”עברי” אפילו במצב קשה במצרים, וקשור מאוד לארץ ולשאיפות הלאומיות והמאוחדות של העם.

Very interestingly, archeological digs discovered clusters of settlements from the 12th and 13th century BCE (that time!) that share characteristics with settlements in the western side, north of Jerusalem. It’s been estimated that these were the two – and a half tribes!

מעניין מאוד שחפירות ארכיאולוגיות גילו מקבצי יישובים מהמאה ה -12 וה -13 לפני הספירה (אותה תקופה!) החולקים מאפיינים עם יישובים בצד המערבי, צפונית לירושלים. ההערכה היא שמדובר בשניים – וחצי מהשבטים!

Gad and Reuven fulfilled their part of the agreement during Joshua’s days (chapter 22) when they waited 14 years to settle their own region, meanwhile helping the tribes on the west side of the Jordan. But the challenge has remained and we can see it on various levels in our life, whether personal or national level: how do we “stay in touch”  with parts of our people who opt to live far away? How do we care for each other even when we have differences? How different can we be and still be One??

גד וראובן מילאו את חלקם בהסכם בימי יהושע (פרק כב) כאשר הם המתינו 14 שנה כדי ליישב את האזור שלהם, ובינתיים סייעו לשבטים בצד המערבי של הירדן. אבל האתגר נותר בעינו ואנחנו יכולים לראות אותו ברמות שונות בחיינו, בין אם ברמה האישית או הלאומית: כיצד אנו “נשארים בקשר” עם חלקים מהעם שלנו  שבוחר לחיות רחוק? איך אנו דואגים זה לזה גם כשיש בינינו הבדלים? עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שונים ועדיין להיות אחד ??

Shabbat Shalom ******* שבת שלום 

Two parts of a heart hugging one another Digital Art by Sofia Wrangsjo
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Who are you, Serah Bat Asher? – מי את, סרח בת אשר?

Hidden in our Torah portion, Pinchas, in the long list of the second census, is one of the women of the Torah that became a source for many exceptional midrashim. This comes right after the plague when 24000 died, as a result of the mayhem caused by the evil advise of Bilam, the magician:

מוסתרת בפרשת  השבוע שלנו, “פנחס”, ברשימה הארוכה של מפקד האוכלוסין השני, אחת מנשות התורה שהפכה למקור למדרשים רבים יוצאי דופן. זה בא מיד לאחר המגפה, כאשר 24000 מתו, כתוצאה מהמהומה שנגרמה על ידי עצתו המרושעת של בילעם, הקוסם:

וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃

When the plague was over, the LORD said to Moses and to Eleazar son of Aaron the priest,

שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁכׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

Take a census of the whole Israelite community from the age of twenty years up, by their ancestral houses, all Israelites able to bear arms.”

Looking for “stories” and “meaning”, we often don’t pay attention when the Torah gets into a long list of “beget”s or numbers. We’re not sure what to do with them: is it “real”? how to understand it? What to make of it? And davka there she is, in the middle of the count of the tribes, while mentioning names we’re not always familiar with, it says:

אנחנו בד”כ מחפשים “סיפורים” ו”משמעות “, ולכן לעיתים קרובות לא שמים לב כאשר התורה נכנסת לרשימה ארוכה של “מי הוליד את מי” או מספרים. אנחנו לא בטוחים מה לעשות איתם: האם זה “אמיתי”? איך להבין את זה? מה לעשות מזה? ודוקא שם היא נמצאת, באמצע הספירה של השבטים, בין שמות אחרים שאנחנו לא תמיד אנו מכירים, כתוב:

בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃

Descendants of Asher by their clans: Of Imnah, the clan of the Imnites; of Ishvi, the clan of the Ishvites; of Beriah, the clan of the Beriites.

לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃

Of the descendants of Beriah: Of Heber, the clan of the Heberites; of Malchiel, the clan of the Malchielites.—

וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃

The name of Asher’s daughter was Serah.—

אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃      

These are the clans of Asher’s descendants; persons enrolled: 53,400.

According to the text, the tribe of Asher grew since the first census in the beginning of the Book of Numbers (Numbers 1) from 41,500 to 53,300. Serah was not mentioned there but she is mentioned in two other places in the Bible. First, in the count of who went to Egypt, back at the end of Genesis (46:17):

על פי הטקסט, שבט אשר גדל מאז המפקד הראשון בתחילת ספר במדבר (פרק א) מ- 41,500 ל -53,300. סרח (שרח) לא הוזכרה שם אך היא מוזכרת בשני מקומות אחרים במקרא. ראשית, בספירת של מי שירד למצרים, בסוף ספר בראשית (46:17):

וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃

Asher’s sons: Imnah, Ishvah, Ishvi, and Beriah, and their sister Serah. Beriah’s sons: Heber and Malchiel.

And also, much later, when our history is reviewed in Chronicles I (7:30):

וגם הרבה יותר מאוחר, בדברי הימים, בתוך חזרה על ההסטוריה שלנו:

בְּנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֥רַח אֲחוֹתָֽם׃

The sons of Asher: Imnah, Ishvah, Ishvi, Beriah, and their sister Serah.

Who are you Search Bat Asher? מי את, סרח בת אשר? *

The Midrash fills in for us, and takes us back to the end of the Book of Genesis (45:26-27). There, Joseph’s brothers came back to the Land of Israel to tell Jacob that Joseph is still alive and is the ruler of Egypt. How would one deliver such news to their still mourning father? If they say it too abruptly, Jacob might have a heartattack (or in the language of the midrash, “his soul might fly away”). What did they do? They told Serah the daughter of Asher, you go and tell him.

המדרש ממלא עבורנו את החסר ולוקח אותנו לסוף ספר בראשית (מה:26). שם אחיו של יוסף חוזרים לארץ ישראל כדי לומר ליעקב שיוסף עדיין חי והוא שליט מצרים. איך מביאים חדשות כאלה לאביהם האבל עדיין על אובדנו של יוסף? אם הם יגידו זאת בפתאומיות, יעקב עלול לקבל התקף לב (או בלשון המדרש, “שמא תפרח נשמתו”). מה עשו? הם אמרו לסרח בת אשר, לכי את ותגידי לו…

She started singing in rhymes some questions while he was in prayer: is Joseph in Egypt alive and well? Does he have two sons, Ephrayim and Menashe pray-tell? Slowly this entered his soul. He then noticed the carriages they came with, which hints at another midrash (the word agala, carriage is close to the word egla, heifer, suggesting that Jacob and Joseph were last learning about egla arufa, a matter described in Deuteronomy 21), and slowly realized the news. This is why the text then says (Genesis 45:27):

היא התחילה לשיר בחרוזים ובשאלות בזמן שהיה בתפילה: ” יוסף במצרים? יולדו לו על ברכים מנשה ואפרים?” לאט לאט המילים נכנסו לנשמתו. לאחר מכן הבחין בעגלות איתן הגיעו, המרמזים על מדרש אחר (המילה עגלה קרובה למילה עגלה (בסגול), דבר המצביע על כך שיעקב ויוסף למדו לאחרונה על עגלה ערופה, דברים 21כ”א) וכן לאט לאט הבין את החדשות. לכן הכתוב אומר בבראשית מה:כז:

וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כׇּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃

But when they recounted all that Joseph had said to them, and when he saw the wagons that Joseph had sent to transport him, the spirit of their father Jacob revived.

It’s also told about her that she confirmed that Moses is The leader as she, then as an elder, was given that knowledge by her father (Pirkei D’rabbi Eliezer 48). And, as she was the keeper of secrets from the beginning of their time in Egypt, she’s also the one who shows Moses when the Exodus is about the begin, where is Joseph’s coffin is hidden in the Nile (Tosefta, Sota, 4:7).

כמו כן נאמר עליה כי היא אישרה שמשה הוא “ה”מנהיג כיוון שהיא קיבלה אז את הידע הזה מאביה (פרקי דרבי אליעזר 48). וכפי שהייתה שומרת הסודות מתחילת תקופתם במצרים, היא גם זו שמראה למשה כאשר מגיע זמן יציאת מצרים, היכן מוסתר ארונו של יוסף בנילוס (תוספתא, סוטה, ד, ז: 7 ).

As if that’s not enough, in Samuel I (20:16) we read about a “wise woman”, and the sages say that this too, is Serah Bat Asher, who “just knows” things that are not known to just anyone. And – it’s told about her that she enters “Gan Eden” while still alive, being blessed with exceptional eternal life. And on the other hand, that when Rabbi Yochanan in teaching in Tiberias centuries later about the Splitting of the Sea during the Exodus, she comes and corrects him, because, after all, she was there and she knows. Last but not least, she’s counted among those very few who hold out chain of tradition, from Adam to the Messiah, transmitting who we are onward.

ואם זה לא מספיק, בשמואל א (20:16) אנו קוראים על “אישה חכמה”, וחז”ל אומרים שגם זו, היא סרח בת אשר, ש”פשוט יודעת” דברים שלא ידועים לאף אחד. ועוד – נאמר עליה שהיא נכנסה ל”גן עדן” בעודה בחיים, מבורכת בחיי נצח יוצאי דופן. ומצד שני, שכאשר רבי יוחנן מלמד בטבריה מאות שנים אחר כך על קריעת הים במהלך יציאת מצרים, היא באה ומתקנת אותו, כי הרי היא הייתה שם והיא יודעת. אחרון חביב, היא נחשבת בין אותם מעטים מאוד שמחזיקים את שרשרת המסורת, מאדם ועד המשיח, ומעבירים הלאה את מי שאנחנו לדורות הבאים.

In the end, we supposedly know a lot about her, and yet, are left with more mystery than when we started… is it because she’s a woman? Or in spite of? Is it because many women were consolidated into her character? Or (and…) is it perhaps because the midrash wanted us to be aware of the possibly for mystery among the people around us? Who are you Serah Bat Asher? And maybe less that who you are we learn how to do different things: how to share difficult news, and how to be a bearer of history and wisdom.

בסופו של דבר אנחנו כביכול יודעים הרבה עליה ועדיין, נשאר לנו יותר מסתורין מאשר כשהתחלנו … האם זה בגלל שהיא אישה? או למרות זאת? האם זה בגלל שנשים רבות אוחדו לדמותה? או (ו …) האם זה אולי בגלל שהמדרש רצה שנהיה מודעים למסתורין בקרב האנשים סביבנו? מי את סרח בת אשר? ואולי פחות מהשאלה “מי את”, יותר חשוב שנלמד ממך כיצד לעשות דברים שונים: כיצד לשתף אחר בבשורה קשה, ואיך להיות נושא של היסטוריה וחוכמה.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

(pic found online)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Lion King & The (son of the) Bird – מלך האריות ו(בן) הציפור

Unlike the other kings around, Balak, the king of Moav, opts for a different tactic against the Children of Israel: no direct physical war, but a war of words. Sounds familiar?? His full name is “Ben Tzipor”, literally son of a bird. In his book, Nahal Kedumim, Rabbi Chayim Yosef David Azulai (1724-1806) notes that in gimatriya, tzipor (bird) is the same as Esau, indicating a different war from what we saw so far.

בניגוד למלכים האחרים בסביבה, בלק, מלך מואב, בוחר בטקטיקה אחרת נגד בני ישראל: לא מלחמה פיזית ישירה, אלא מלחמה במילים. נשמע מוכר?? שמו המלא של בלק הוא “בן ציפור”. בספרו, נחל קדומים, מציין הרב חיים יוסף דוד אזולאי (1724-1806) שהגימטריה של ציפור זהה לעשיו, כלומר, מלחמה שונה לגמרי ממה שראינו עד כה.

In this fantastical story, Balak gets a magician, Bil’am, to curse the people, but as he’s only able to channel what G-d puts in his mouth, words of song, praise and blessing come out. Some are famous, like (Numbers 24:5):

בסיפור הפנטסטי הזה, בלק לוקח את הקוסם, בלעם, לקלל את העם, אך מכיוון שהוא מסוגל לתעל רק את מה שאלוקים מכניס לפיו, יוצאים לו דברי שיר, שבח וברכה. חלקם מפורסמים כמו (במדבר :כד:5)

מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃

ma tovu ohalecha Ya’akov! How fair are your tents, O Jacob, Your dwellings, O Israel!

Or this beautiful imagery (23:9-10):

כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃

As I see them from the mountain tops, Gaze on them from the heights, There is a people that dwells apart, Not reckoned among the nations,

מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃

Who can count the dust of Jacob, Number the dust-cloud of Israel? May I die the death of the upright, May my fate be like theirs!

Or this (24:9):

כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃

They crouch, they lie down like a lion, Like the king of beasts; who dare rouse them? Blessed are they who bless you, Accursed they who curse you!

Sometimes we get to see ourselves through the words of another, for good or – bad. We’re most lucky if that can be done with love, appreciation and support; and we’re very lucky if we can receive it, which is it’s own challenge. I just had this kind of experience, when our group completed its chaplaincy (theory) training with a circle of blessing to each other. You literally have to brace yourself to hear the good words!! How we got used to hearing criticism and not so with compliments…

לפעמים אנו זוכים לראות את עצמנו דרך מילותיו של מישהו אחר, לטובה או לרעה. אנו הכי ברי המזל אם ניתן לעשות זאת באהבה, הערכה ותמיכה; וצריך גם מזל אם נוכל לקבל את זה, וזה האתגר של עצמנו. לא מזמן חוויתי חוויה מסוג זה, כאשר הקבוצה שלנו סיימה את חלק התאוריה בהכשרה לליוווי הרוחני במעגל של ברכות זה לזה. אתה ממש צריך להחזיק את עצמך כדי לשמוע את המילים הטובות !! איך זה שהתרגלנו לשמוע ביקורת ואנחנו מתקשים במחמאות …

Bil’am tells us that we are like a lion. Strong. Royal. With no one who would dare disturb us. The kingship would be one of plenty, calm and satisfaction. Blessings would be bestowed on all… We read this and listen to the news and wonder…. At times we seem to ourselves more like a jittery cat, running all over the place, trying to hop at this and that, unsure what’s to come of us… and that too has truth to it: we don’t yet know – and often forget and miss – who we are but those endowed with Divine hindsight can see: A regal, peaceful Lion. May we merit to know – and lovingly grow fully into – who we are, as individual and as a People.

בלעם אומר לנו שאנחנו כמו אריה. חָזָק. מלכותי. בלי אף אחד שיעז להפריע לנו. המלכות שלנו תהיה שפע של רוגע וסיפוק. ברכה תוענק לכל … אנו קוראים זאת ומקשיבים לחדשות ותוהים … לעיתים אנו נראים לעצמנו יותר כמו חתול עצבני, שרץ בכל מקום, מנסה לקפוץ לכאן ולכאן, לא בטוח מה יצא מאיתנו … וגם בזה יש אמת: אנחנו עדיין לא יודעים – ולעתים קרובות שוכחים וחסרים לדעת מי אנחנו אבל מי שניחן בתובנות אלוהיות יכול לראות: אריה מלכותי ושלו. הלואי שנזכה להכיר – ולגדול באהבה באופן מלא – למי שאנחנו, כפרטים וכעם.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Incomprehensible Love (Chukat) – ואת (א)והב בסופה…

How do we cope with the unknown?

I remember my first days in chaplaincy training in NYC. We asked our supervisor soooo many questions! At some point he said, “Enough”! and added, “questions are a sign of anxiety”. ‘What?!’ I wanted to jump, ‘what do you mean anxiety? How can you say that? This is how our people deal with life, with questions! Are you calling us anxious???’….

איך אנחנו מתמודדים עם הלא נודע?

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי בליווי הרוחני בניו יורק. שאלנו את המנחה שלנו כל כך הרבה שאלות! בשלב מסוים הוא אמר, “די”! והוסיף, “שאלות הן סימפטום של חרדה”. ‘מה ?!’ רציתי לקפוץ, ‘מה זאת אומרת חרדה? איך אתה יכול להגיד דבר כזה? כך מתמודד העם שלי עם החיים, בשאלות! האם אתה קורא לנו חרדתיים ??? ‘….

The unknown is hard for us, and the Torah and countless books after support our basic need and desire to “know”. Then again, the Torah knows we can’t know it all. No matter what we’ll do, no matter how hard we’ll study and quest, there will be a limit to our understanding. I think that in a way, it even wants to “train” us to know there will be a limit; to challenge us with it. It often avoids easy answers (and difficult ones too). It presents us with topics and issues that will leave us dumbfounded and it smiles at that.

הלא נודע קשה לנו, והתורה ואינספור ספרים אחריה תומכים בצורך הבסיסי וברצון שלנו “לדעת”. אבל מנגד, התורה גם יודעת שאנחנו לא יכולים לדעת הכל. לא משנה מה נעשה, לא משנה כמה קשה נלמד ונחפש, יהיה גבול להבנה שלנו. אני חושבת שבמובן מסוים, היא אפילו רוצה “להכשיר” אותנו לדעת שיש גבול כזה; לאתגר אותנו בהבנה הזו. לעתים קרובות זה היא נמנעת מלתת לנו תשובות קלות (וגם קשות). היא מציגה בפנינו נושאים שישאירו אותנו בלי יכולת לענות, ותחייך אלינו בגלל זה.

Pointing to a verse from Leviticus 18:4 – You shall do My ordinances, and you shall keep My statutes to follow them, I am the Lord your God” – The Talmud in this week’s daf tells us that the verse has two parts: “do My ordinances” and “keep My statutes”. What the difference between doing ordinances and keeping statutes?

במבט על פסוק מתוך ויקרא יח:4 – “אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹהֵיכֶֽם׃” – התלמוד בדף השבוע מצביע על שני החלקים של הפסוק: “את משפטי תעשו” ו”את חוקותי תשמרו”. מה ההבדל בין לעשות משפטים לבין שמירה על חוקים?

The first are things we can comprehend and “get” why we should or should not do. WE would have likely come up with them by ourselves. These include “matters that, even had they not been written, it would have been logical that they be written. They are the prohibitions against idol worship, prohibited sexual relations, bloodshed, theft, and blessing God, a euphemism for cursing the Name of God”.

הראשון הוא דברים שאנו יכולים להבין ו”להשיג “מדוע עלינו לעשות, או לא. סביר להניח שהיינו מגיעים אליהם לבד. אלה כוללים “דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָזֵל, וּבִרְכַּת הַשֵּׁם”.

The second “is a reference to matters that Satan and the nations of the world challenge because the reason for these mitzvot are not known. They are: The prohibitions against eating pork; wearing garments that are made from diverse kinds of material, i.e., wool and linen; performing the ḥalitza ceremony with a yevama, a widow who must participate in a levirate marriage or ḥalitza; the purification ceremony of the leper; and the scapegoat. And lest you say these have no reason and are meaningless acts, therefore the verse states: “I am the Lord” (Leviticus 18:4), to indicate: I am the Lord, I decreed these statutes and you have no right to doubt them”.

השני “דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֲכִילַת חֲזִיר, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַחֲלִיצַת יְבָמָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תוֹהוּ הֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״, אֲנִי ה׳ חֲקַקְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.”

Tosfot Yeshanim (possibly from 800-1000 years ago) writes that in this list should include also the Red Heifer as well, which we read about in this week’s Torah portion, Chukat. Every year we read it; every year we understand less and less; every year I think, good to be reminded we don’t – and can’t – know everything…

התוספות ישנים (בערך מלפני 800-1000 שנה) כותב כי ברשימה זו צריך לכלול גם את הפרה האדומה, עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, חוקת. כל שנה אנחנו קוראים את זה; בכל שנה אנחנו מבינים פחות ופחות; כל שנה אני חושבת, טוב להזכיר לנו שאנחנו לא יכולים ולא יודעים – הכל …

This past week, I had the opportunity to visit Mt. Meron and the gravesite of Rabbi Shimon Bar Yochai, where almost two months ago a huge tragedy happened. I wanted to go and see the place for myself; I wanted to “understand”. All around me people likewise looked and checked, probed and asked the same questions over and over again, each one of us thinking, we’ll find “the” answer; we’ll “get it”. I realize, we can’t. This is scary. And uncomfortable. And –– it’s a must. At best, we can walk to the edge of our hearts and mind, and there, gaze into the endless, inaccessible ocean of incomprehensibility, and sigh with relief. We don’t have all the answers. And maybe that’s good for us.  

בשבוע האחרון הזדמן לי לבקר בהר מירון וקברו של רבי שמעון בר יוחאי, שם התרחשה לפני כמעט חודשיים טרגדיה נוראית. רציתי ללכת לראות את המקום בעצמי; רציתי “להבין”. מסביבי אנשים בדקו וחקרו, בחנו ושאלו את אותן השאלות שוב ושוב, כשכל אחד מאיתנו חושב, אנחנו נמצא את התשובה “; אנחנו “נתפוס את זה”. הבנתי שאנחנו לא יכולים. זה מפחיד. ולא נוח. וגם –– זה הכרחי. במקרה הטוב, אנו יכולים ללכת עד קצות ליבנו ונפשנו, ושם, להביט אל האוקיינוס ​​האינסופי, הבלתי נגיש, של חוסר ההבנה, ולהיאנח בהקלה. אין לנו את כל התשובות. ואולי זה טוב בשבילנו.

*******

And just like that, between chapter 19 and 20, almost 40 years have passed, and we come across a seemingly insignificant description of the journey: (Numbers 21:13-14):

From there they set out and encamped beyond the Arnon, that is, in the wilderness…. Therefore the Book of the Wars of the Lord speaks of Vahev in Suphah, and the wadis, the Arnon

וכך, בין פרק 1י”ט ל-כ’, עברו חלפו להם כמעט 40 שנה, ואנחנו נתקלים בתיאור לכאורה חסר משמעות של המסע: (במדבר כא: 13-14): מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר… עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ה’ אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן ׃

This verse is hard to understand: we don’t know what is the Book of the Wars of Hashem, and what is Vahev in Suphah, which opens up room for the midrash to share a story: When the children of Israel came to Wadi Arnon, they were going to walk through in the wadi, facing “ein-sof” (endless, enormous amount of) people. Above it, were mountains with protruding rocks on one side, and hollow caves on the other. In order to protect the Children of Israel from the enemies all around, G-d hinted at the mountains to come together and become a flat pathway, hiding and guarding the people within.

קשה להבין את הפסוק הזה: איננו יודעים מהו ספר מלחמות ה’, ומהו והב בסופה, וזה פותח מקום למדרש לשתף סיפור. אומר המדרש: כשבני ישראל הגיעו לוואדי ארנון, הם עברו בוואדי, מול אנשים “אין-סוף” (מספר עצום) של אנשים. מעליהם הרים סלעיים וצוקים בולטים מצד אחד, ומערות חלולות מצד שני. על מנת להגן על בני ישראל מפני האויבים מסביב, אלוהים רמז להרים להתכנס ולהפוך לאיזור שטוח, שמסתיר ושומר על העם שבפנים.

Vahev & Supha, those mountains, became therefore symbolic of often contradictory forces that come together: vahev from the same root as ohev, love, and supha – storm, but also related to soph – end. Rashi tells us that they might “look like enemies” but they don’t leave each other until they become lover. Vahev b’shupha should be read as vahev b’sopha. Stormy struggle does not always indicate hatred and negativity. Sometimes it means being engaged in the deepest, most important, most sacred issues of life. Then, there’s also might be love at the end.

“והב בסופה”, ההרים ההם, הפכו לפיכך לסמלים של כוחות סותרים שמתאחדים: והב מאותו שורש של אוהב, אהבה וסופה כשמה, אך קשורה גם לסוף. רש”י אומר לנו שהם ” נראין כאויבים” אבל הם לא עוזבים זה את זה עד שהם הופכים להיות אוהבים. והב בסופה (עם שורוק) יכול להיקרא כמו והב בסופה (עם חולם). מאבק סוער לא תמיד מעיד על שנאה ושליליות. לפעמים זה אומר להיות עסוקים בסוגיות החיים העמוקות והחשובות ביותר. ואז, יתכן שיש גם אהבה בסוף.

שבת שלום Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Which party would Korach join?? לאיזה מפלגה ילך קורח??

It’s interesting to read the leadership challenges Moses and the Children of Israel face during their travels in the desert on the backdrop of current Israeli politics. Or perhaps, witness current politics on the backdrop of the current weekly Torah portions… Who is who, in this chain of event? No doubt, and regardless of our opinions, we are witnessing a strange and unusual turn of events, when a leader who won about 5% of the vote, might be sworn in as prime-minister…

מעניין לקרוא את האתגרים המנהיגותיים בהם מתמודדים משה ובני ישראל במהלך מסעותיהם במדבר על רקע הפוליטיקה הישראלית הנוכחית. או אולי, מעניין להיות עדים לפוליטיקה הנוכחית על רקע פרשות השבוע הנוכחיות… מי זה מי, בשרשרת האירועים הזו? אין ספק, וללא קשר לדעותינו, אנו עדים לתפנית אירועים מוזרה ובלתי-שגרתית, כאשר מנהיג שזכה בכ -5% מהקולות, עלול להיות מושבע כראש ממשלה …

I very much want to remain open minded, hopeful and optimistic; aware of the miraculous nature of the State of Israel in particular and our existence in general, while at the same time, also aware of how tenuous it all is, how fragile and fraught with known and unknown dangers…. Which way will all this go?? Where are we?? Are we still in the process of exiting Egypt, confused and bewildered? on the verge of fully entering the Land, or perhaps listening to the Spies and Korach along the way, detoured in the wilderness, unable to go forward nor back?  

אני מאוד רוצה להישאר פתוחה, מלאת תקווה ואופטימית; מודעת לאופייה הניסי של מדינת ישראל בפרט ולקיומנו בכלל, ובו בזמן גם מודעת לכך שהכל כל כך עדין ושברירי, עמוס בסכנות ידועות ובלתי ידועות …. לאן כל זה ילך?? איפה אנחנו?? האם אנחנו עדיין בתהליך היציאה ממצרים, מבולבלים ונבוכים? על סף הכניסה לארץ, או אולי מקשיבים למרגלים ולקורח בדרך, תקועים במעקף במדבר, לא מסוגלים להתקדם ולא לחזור?

During a hike on the Golan Heights, beautiful Israel is everywhere: people are polite, making room on the trail; they help each other with little gestures; share water, even though it’s hot and dry for everyone all around; one guy even gives another a pair of sandals when the latter shoes’ tear. We’re all in this together. We know that, or so we hope.

בטיול ברמת הגולן, ישראל היפה נמצאת בכל מקום: אנשים אדיבים, מפנים מקום בשביל; עוזרים זה לזה במחוות קטנות; מתחלקים במים, למרות שחם ויבש לכולם מסביב; בחור אחד אפילו נותן לאחר זוג סנדלים כאשר הנעליים שלו נקרעות. כולנו יחד בזה. אנו יודעים זאת, או לפחות כך אנו מקווים.

On the hills nearby, the Nature Preserve of Yahudiya Forest, a grove of 66000 dunam (hectares) mostly oaks, dots the yellow background. A few decades ago, it was mostly stubs and broken trunks and chewed up branches. Now the green trees are a sight for sore eyes and heat, shading and decorating the scenery. We can “make the desert bloom”, we know how, but will we let ourselves do what we came here to do? Or will we stand in our path?

על הגבעות הסמוכות, שמורת הטבע של יער יהודיה, חורש של כ-66,000 דונם בעיקר אלונים, מנקדת את הרקע הצהוב. לפני כמה עשורים היו אלה בעיקר גזעים שבורים וענפים לעוסים. עכשיו העצים הירוקים הם מראה נפלא לעיניים ולחום, מצילים ומקשטים את הנוף. אנחנו יכולים “להפריח את השממה”, אנחנו יודעים איך, אבל האם נרשה לעצמנו את מה שבאנו לעשות? או שנעמוד בדרכנו שלנו?

Korach wants “democracy”: “For all the community are holy, all of them, and the LORD is in their midst. Why then do you raise yourselves above the LORD’s congregation?” (Number 16:3). By calling for it, he is challenging the uniqueness – and very basic claim – of the People of Israel, the Land of Israel and our specific leadership. The Torah’s way is distinction: it allocates different roles to different people and places. Not everyone is the “same”; not everything is for everyone. Esau receives a generous portion at Mount Se’ir (south-west Jordan); Jacob – the Land of Israel. The Kohanim (priests) – the duties of Temple worship; the Levites – to support the priests; Israelite – to be the people. Men and women – are the same in many ways and also, different in others, therefore, assigned different roles. Distinctions are everywhere.

קורח רוצה “דמוקרטיה: “כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'” (במדבר טז:3). בקריאה לכך הוא מערער על הייחודיות – והטענה הבסיסית ביותר – של עם ישראל, ארץ ישראל וההנהגה הספציפית שלנו. דרכה של התורה היא הבחנה והבדלה: היא מקצה תפקידים שונים לאנשים ולמקומות שונים. לא כולם “אותו דבר”; לא הכל מתאים לכולם. עשו מקבל את הר שעיר (דרום מערב ירדן); יעקב – את ארץ ישראל. הכוהנים – חובות פולחן במקדש; הלויים – לתמוך בכהנים; ישראל – להיות העם. גברים ונשים – זהים מבחינות רבות וגם, שונים מבחינות אחרות, ולכן הם הוקצו להם תפקידים שונים. ההבחנות קיימות בכל מקום.

But the sharp reaction against Korach might indicate that there’s some truth to his demand. Many generations later, Samuel the prophet who is considered one of Korach’s offspring, offers initially a more democratic leadership style. Turns out, there is a time and place for that too. Here’s to finding the right place and time for this, and that.

אבל התגובה החדה נגד קורח אולי מצביעה על כך שיש אמת מסוימת לדרישתו. דורות רבים לאחר מכן, שמואל הנביא שנחשב לאחד מצאצאי קורח, מציע בתחילה סגנון מנהיגות דמוקרטי יותר. מסתבר, שיש גם לזה זמן ומקום. נקוה שנמצא את המקום והזמן הנכונים לזה וזה.

שבת שלום ** SHABBAT SHALOM

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Meeting in the Land – להפגש בארץ

Once a year the High Priest would enter the holy of holies in the Temple, and there, say a prayer for the People of Israel, so we learn in this week’s daf yomi. We might think that he would stay there for a long while; finally! An opportunity to be alone soooo close to the Divine. But, if he stayed there for too long, the people might worry about him, and of all days, this is not the day to concern them with the possibility that something (bad) happened to him. He would utter a short prayer and come out again. What was his prayer? What would we say if we were in this high spot?? Maybe ask that the Messiah come; or, maybe, ask that there will world peace; or, may-be, that everybody will be “nice” and “kind” and “spiritual”… The high priest said just this:

פעם בשנה הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקדשים שבבית המקדש, ושם, אומר תפילה לעם ישראל, כך אנו למדים בדף היומי השבוע. היינו יכולים לחשוב שהוא יישאר שם זמן רב; סוף כל סוף! הזדמנות להיות לבד כל כך קרוב קרוב לאלוהים. אבל אם הוא יישאר שם יותר מדי זמן, האנשים עלולים לדאוג לו, ומכל הימים, זה לא היום להפחיד את העם עם האפשרות שמשהו (רע) יקרה לו. לכן, היה משמיע תפילה קצרה ויוצא שוב לעם. מה הייתה תפילתו? מה היינו אומרים אם אנחנו היינו במקום הגבוה הזה?? אולי נבקש שהמשיח יבוא; או, אולי, נבקש שלום עולמי; או, אולי, שכולם יהיו “נחמדים” ו”טובים “ו”רוחניים” … אבל הכהן הגדול רק את המילים הבאות:

“May it be Your will Hashem our G-d and G-d of our forefathers, that this upcoming year will be on us and all your people Israel wherever they are, rainy if it was going to be dry; and let the prayers of the travelers not enter before you regarding the rain, while the rest of the world needs it; and may your people Israel not need each other and no other nation for their sustenance. May it be a year that no one would miscarry, and let the trees of the field bear their produce; and may governance not depart form the tribe of Judah”

“יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה”[5].

Not one word of “spirituality” but rather, fruits – of the womb and the trees; sustenance and rain at its time. The word for rain, by the way, geshem, is related to fulfilment, hitgashmut. Everything the high priest is asking for, is all for the people to be physically well. The idea is that without physical wellness, we can’t be spiritually well either. And, that we have to come to Hashem through the physical world, not by being close in a spiritual cave.

לא מילה אחת של “רוחניות” אלא, פירות – של הרחם ושל העצים; פרנסה וגשם בזמן. המילה גשם, הלוא קשורה להגשמה והתגשמות. כל מה שהכהן הגדול מבקש, זה שהעם יהיה בריא פיזית. הרעיון הוא שללא בריאות גופנית, אנחנו גם לא יכולים להיות בריאים מבחינה רוחנית. ועוד, שעלינו להגיע לה’ דרך העולם הפיזי, ולא על ידי היותנו תקועים באיזה מערה רוחנית.

All this is somehow connected to this week’s Torah portion, where we encounter the spies and their mixed-up report about the Land which causes the 40-year delay in the desert. When we read it, we think we could have / would have done better, but maybe, we should first try to understand what are they scared of? Yes, I know, giants, walled cities and all. But they are going with G-d! who cares about all this? What they are worried about might be something much deeper. In the Land, they’ll have to be grounded; they will have to work on their relationship with Hashem through being settled on the Land; through growing trees, veggies, through having – or lacking – rain, and all this was beyond what they could do at that point. We who read it now, might want to go easy when criticizing them. Meeting G-d in the most physical parts of our life, is still, quite challenging.

כל זה קשור איכשהו לפרשת השבוע, שבה אנחנו פוגשים במרגלים ובדיווח המבולגן שלהם על הארץ, שגורם לעיכוב של 40 שנה במדבר. כשאנחנו קוראים את זה, אנחנו חושבים שאנחנו, אולי היינו יכולים לעשות טוב יותר, אבל אולי קודם ננסה להבין, מה קרה שם, ממה הם מפחדים? כן, אני יודעת, דובר על ענקים, ערים מוקפות חומה, והכל. אבל הרי הם הולכים עם אלוהים! למי אכפת מכל זה? מה שהם מודאגים ממנו עלול להיות משהו הרבה יותר עמוק. בארץ הם יצטרכו להיות מקורקעים; הם יצטרכו לעבוד על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים דרך התיישבות בארץ; דרך גידול עצים, ירקות, דרך הנוכחות או חוסר גשם וכל זה היה מעבר למה שהם יכלו לעשות באותה נקודה. אנחנו, שקוראים עליהם עכשיו, אולי נרצה להקל קצת בבקורת עליהם. האתגר של לפגוש את אלוהים במקומות הכי פיזיים בחיינו, עדין, לא פשוט.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Complaining and dancing and journeying on… מתלוננים ורוקדים וממשיכים במסע… Beha’alotcha – פרשת בהעלותך

Where is the line between complaining and communicating one’s pain? The dictionary defines complaining as “express dissatisfaction or annoyance about something; state that one is suffering from (a pain or other symptom of illness)”, all things that seem “ok” to do, especially in a world of “being open about one’s feelings” and “sharing what’s going on with me”… and yet, “complaining” has a bad rap.

איפה הקו בין להתלונן ולתקשר כאב? במילון מגדירים תלונות כ”ביטוי של אי שביעות רצון או מטרד ממשהו; להגיד שאדם סובל (כאב או תסמין אחר של מחלה) “, הכל הדברים שנראים “בסדר” לעשות, במיוחד בעולם של “להיות פתוחים לגבי רגשות” ו”לשתף מה קורה איתי” … ו ובכל זאת, ל”תלונה” יש שם רע.

In this Torah portion, we encounter the Children of Israel complaining. The scene often evokes a chuckle: look at “them”, “they” are complaining, again, nu, nu, nu… they just got out of Egypt and already… how ungrateful!

בפרשת השבוע הזו, אנו פוגשים את בני ישראל מתלוננים. הסצינה לעיתים קרובות מעוררת צחקוק: ‘תסתכלו “עליהם”,”הם” מתלוננים, נו, נו, נו … הם רק יצאו ממצרים וכבר … כמה חסרי הכרת הטוב’!

But, before we point any fingers at “them”, let’s rethink this: The Book of Numbers has 10 Torah portion; 36 chapters and if I did the math correctly, 1,288 verses. Let’s say that they complained in every verse, every day (which they did not-)… this gives us 42 months i.e. about 3.5 years of complaining once a day… what about the rest of the 36.5 years in the desert?? I can’t help think about us in these situations… How long can we go without complaining?? Oh, if we could cut it down to only once a day! To only 20 times, if that much, in 40 years!

אבל לפני שנצביע “עליהם”, בואו נחשוב על זה מחדש: בספר במדבר יש 10 פרשיות; 36 פרקים ואם עשיתי את המתמטיקה נכון, 1,288 פסוקים. בואו נגיד שהם התלוננו בכל פסוק, בכל יום (מה שהם לא-) … זה נותן לנו 42 חודשים כלומר כ -3.5 שנים של תלונות פעם ביום … מה עם שאר 36.5 השנים במדבר ?? אני לא יכולה שלא לחשוב עלינו במצבים האלה … כמה זמן נוכל ללכת בלי להתלונן ?? אה, הלוואי שנוכל לקצץ את מסת התלונות שלנו לרק פעם אחת ביום! עד 20 פעמים בלבד, אם היו כל כך הרבה, במשך 40 שנה!

I think they complain very little and that when they do, we should not dismiss it, but look at it and try to understand what just happened the moment right before. In this case, the last thing that happens before the complaints are the festive preparations and more celebratory statements for the Beginning of the journey; And then… complaints… !!

אני חושבת שהם מתלוננים מעט מאוד וכי כאשר הם עושים זאת, אנחנו לא צריכים לזלזל בזה, אלא להסתכל ולנסות להבין מה קרה ברגע ממש לפני. במקרה זה, הדבר האחרון לפני התלונות הן כל ההכנות החגיגיות למסע, ואז….

Let’s zoom in a little more and see the flow of the verses (end of chapter 10, beginning of 11):

בואו נראה יותר בפרוטרוט את השתלשלות הפסוקים (סוף פרק 10 ותחילת פרק 11):

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר ה’ דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה’ נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃

And they marched from the mountain of the LORD a distance of three days. The Ark of the Covenant of the LORD traveled in front of them on that three days’ journey to seek out a resting place for them;

וַעֲנַ֧ן ה’ עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנׇסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃         

and the LORD’s cloud kept above them by day, as they moved on from camp.

׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ ה’ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃

When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O LORD! May Your enemies be scattered, And may Your foes flee before You!

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה’ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ׆ 

And when it halted, he would say: Return, O LORD, You who are Israel’s myriads of thousands!

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה’ וַיִּשְׁמַ֤ע ה’ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה’ וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃

The people took to complaining bitterly before the LORD. The LORD heard and was incensed: a fire of the LORD broke out against them, ravaging the outskirts of the camp.

What on earth happened?! They were three days away from their destination!! Three days! Let’s say, they are feeling bad, there was no meat, and the complaint is real! Can’t we hug our “children”and promise them we’ll make it up in just 3 days with lots of milk and honey, reassure that for now, we have manna, and water, and we’ll be ok?!

מה לכל הרוחות קרה ?! הם היו במרחק שלושה ימים מהיעד!! שלושה ימים! נגיד שהם מרגישים לא הכי, ואין בשר, והתלונה אמיתית! האם אנחנו לא יכולים לחבק את “הילדים” ולהבטיח להם שנשלים את זה בעוד סה”כ 3 ימים עם הרבה חלב ודבש, ולאשר להם שבינתיים יש לנו את המן והמים, ויהיה בסדר?!

But a careful read reveals that they are not complaining about “something”; they are – complaining. Paul Simon said (rather, sang), “you know, the nearer your destination, the more you’re slip slidin’ away”… The Children of Israel are not complaining in spite of how close they are to the Land, but –because of it!!

אך קריאה מדוקדקת מגלה שהם אינם מתלוננים על “משהו”; הם – מתלוננים. פול סיימון אמר (יותר נכון, שר), “אתה יודע, שככל שהיעד שלך קרוב יותר, אתה מחליק יותר” … בניי ישראל לא מתלוננים למרות שהם קרובים לארץ, אלא – בגלל!!

Turns out, there is something more terrifying than failure, and that is… success. Of course, this is usually not conscious and it gets us what we – not knowingly – want, or better, fear. Likewise, the Children of Israel, being so close to achieving their journey’s goal, start doing things that sabotage its full accomplishment, thereby, not yet entering the Land. They hang it on, well, anything, telling Moses they lack this and that, when what they really lack is self-confidence, a conviction; a “raison d’etre”, ingredients without which any journey is impossible. The Midrash tells us on the opening verse here, “And they marched from the mountain of the LORD”… noticing the word “from”, that rather than going “to”, they “ran away like a child running away from school / Torah learning” (Shabbat 116:a).

מסתבר, שיש משהו יותר מפחיד מכישלון, וזה … הצלחה. כמובן, זה בדרך כלל לא מודע, וזה נותן לנו את מה שאנחנו – לא ביודעין – רוצים, או יותר נכון, מפחדים ממנו. כך גם, בני ישראל, כשהם כל כך קרובים להשגת מטרת המסע שלהם, מתחילים לעשות דברים שמחבלים בהישג הגדול שלהם, וכך, עדיין לא נכנסים לארץ. הם תולים את זה ב… ובכן, כל דבר, ואומרים למשה שהם חסרים את זה ואת זה, כאשר מה שחסר להם באמת הוא ביטחון עצמי, אמונה, ו”מניע” מרכיבים שבלעדיהם מסע בלתי אפשרי. המדרש אומר לנו על פסוק הפתיחה כאן, “ויסעו מהר ה'” … שאות היחס “מ” במקום ללכת “אל” שהם זה מרמז “שנסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה”, כלומר, ברחו כמו ילד הבורח מבית הספר (שבת 116: א).

This may sound far, but I could not help thinking of this situation in the desert, in light of the recent events in Israel. We barely recovered from the awful – and as of yet, still unexplained and I dread its explanation – tragedy in Mt. Meron, and we are already dealing with rockets from outside, and an interior war from within on a couple of fronts. And we debate and wonder, what to do, if to do, are we surprised, angry, who’s fault it is and on and on… and I wonder, have we too, forgotten the course of our journey? Do we think that just because there’s high-tech and cherry-tomatoes and sprinklers and high-rises along lovely, red-roofed houses that we’ve almost “made it”? Do we believe that we are in the Land and need to be here, to run away “from”, or do we still have that conviction, the knowledge of why we came here, of all places and not anywhere else, and what we got “to” do?

לא יכולתי שלא לחשוב על המצב הזה במדבר, יחד עם האירועים האחרונים בארץ. בקושי התאוששנו מהטרגדיה האיומה – והעדיין, לא מוסברת שאני חוששת עד מאד מההסבר – בהר מירון, ואנחנו כבר מתמודדים עם רקטות מבחוץ, ומלחמת-פנים מתוך בכמה חזיתות. ואנחנו מתלבטים ותוהים, מה לעשות, אם לעשות, איך אנחנו מרגישים, האם אנחנו מופתעים, כועסים, מי אשם וזה ועוד ועוד … ואני תוהה, האם גם אנחנו שכחנו את מהלך המסע שלנו? האם אנו חושבים שרק בגלל שיש הייטק ועגבניות שרי וממטרות ורבי קומות לצד בתים קטנים עם גגות אדומים שכמעט “הגענו”? האם אנו מאמינים שאנחנו בארץ, וצריכים להיות בארץ, כדי לברוח “מ”, או שעדיין יש בנו את האמונה, הידיעה הזו מה ולמה הגענו דוקא לכאן, ומה יש לנו “לעשות”?

…. After the airport opening, the next best thing about Covid “ending” (or at least being placed into remission) is the return of Israeli dancing. For years, I heard the music, mouthing the words, often with tears in my eyes, dreaming of being back “in the Land”… Now, with each tune, I think of my friends overseas around the circle, and places far away…. Am I too “losing it” now that I’m back here?

… לאחר פתיחת שדה התעופה, הדבר הבא הכי טוב עם סיום הקורונה (או לפחות הרמיסיה שלה) הוא חזרת החוגים לריקודי-עם. במשך שנים שמעתי את המילים, ממלמלת אותן תוך כדי ריקוד, לעיתים קרובות בדמעות בעיני, חולמת לחזור “לארץ”… עכשיו, עם כל מנגינה, אני חושבת על החברים שלי מעבר לים סביב המעגל ומקומות רחוקים… האם גם אני “מאבדת את זה”, עכשיו שאני שוב כאן?

I know you’ll smile but davka Israeli dancing, for me, holds a reminder: the steps mixed from all background, from all corners of the earth – Eastern European, “Oriental” (by that here people mean Mediterranean…), Spanish, Yemenite, and more; and the songs, loudly announcing their unbashful love for Jerusalem, outspoken about the longings for the Land and its scenery, including words from the Torah, Prophets and poetry… maybe it’s just my way of pitching what I love, but maybe what I want to say is that, one way or another and each one according to their path, we need to adjust our compass to continue the journey, so it doesn’t take us 40 years of being lost in the desert again.

אני יודעת שתחייכו, אבל דוקא ריקודי-עם בשבילי, מחזיק תזכורת: הצעדים שמעורבבים מכל הרקעים, מכל קצווי תבל – מזרח אירופה, “מזרחי” (ובזה אנשים כאן מתכוונים לים-תיכוני), ספרדי, תימני ועוד. והשירים, מכריזים בקול רם על אהבתם, חסרת הבושה, לירושלים, מבטאים בלי ניד עפעף געגועים לארץ ונופיה, משלבים מילים מהתורה, הנביאים ומשוררים שונים… אולי זו רק הדרך שלי לספר לכם על משהו שאני אוהבת, אבל אולי גם אני רוצה לומר שכך או אחרת וכל אחד לפי דרכו, עלינו לחזור ולכוונן את המצפן שלנו להמשך המסע, כך שלא יעברו עלינו שוב 40 שנה של ללכת לאיבוד במדבר.

Shabbat Shalom ** שבת שלום

Israeli-Dance | Forest Hills Jewish Center

Posted in Uncategorized | Leave a comment