“Let me, I pray, cross over and see the Good Land”…

אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה

וכך נאמר בתלמוד (מסכת תענית כו-לא~~):   אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין — שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…   וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמָה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. ״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״, וְאוֹמֵר: ״תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ״.   וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ — זֶה מַתַּן תּוֹרָה, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ — זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. מה כל כך מיוחד בט”ו באב? חזל הציעו מספר תשובות (בגמרא הנ”ל), ואחד מהם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה…        And so it says in the Talmud (Tractate Taanit 26-31~~): Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, which each woman borrowed from another. Why were they borrowed? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments…. And the daughters of Jerusalem would go out and dance in the vineyards. And what would they say? Young man, please lift up your eyes and see what you choose for yourself for a wife. Do not set your eyes toward beauty, but set your eyes toward a good family, as the verse states: “Grace is deceitful and beauty is vain, but a woman who fears the Lord, she shall be praised” (Proverbs 31:30), and it further says: “Give her the fruit of her hands, and let her works praise her in the gates” (Proverbs 31:31). And similarly, it says in another verse: “Go forth, daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, upon the crown with which his mother crowned him on the day of his wedding, and on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). This verse is explained as an allusion to special days: “On the day of his wedding”; this is the giving of the Torah through the second set of tablets on Yom Kippur. The name King Solomon in this context, which also means king of peace, is interpreted as a reference to God. “And on the day of the gladness of his heart”; this is the building of the Temple, may it be rebuilt speedily in our days. What’s so special about the 15th of Av? Our sages offered a number of answers, and one of them, “Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker”…
אחרי ט”ו באב, אפשר כבר להתחיל להרגיש את הסתו. לא שלא יהיה עוד חם ואפילו חם מאד, אבל כבר יש רוח נעימה בבקר שמזכירה לנו שהנה, עוד מעט… אצלנו העוד מעט הזה, הוא ההזמנה לעונת ה”תשובה” שתתחיל “רשמית” בראש חודש אלול ותמשך לתוך חודש תשרי. מה זה ה”תשובה” הזו? אני תמיד מתקשה לתרגם כי המילה המוכנה לכך באנגלית יותר קרובה ל-חרטה וכפרה מאשר למה שיצרה כאן העברית: תשובה במובן מענה לשאלה, אך גם משורש לשוב,  כמו שאמר המשורר ט.ס. אליוט: “בסוף כל החקירות, נגיע בחזרה למקום ממנו התחתנו ונדע את המקום הזה באמת, לראשונה”…  After the 15th of Av, in the Land of Israel, it’s possible to feel the onset of fall. Not that it wont be warm anymore, and even very hot, but there’s this pleasant breeze in the morning, which reminds us that soon… For us this “soon” is an invitation to the season of “Teshuva” which will officially begin on Rosh Hodesh Elul and continue into Tishrei. What is this Teshuva? I always find it hard to translate, because the English word ready for it, “repentance”, is closer to “regret” and “atonement” than what it’s Hebrew sister created here: tushuva, meaning an answer to a question, but also from the root lashuv, as T.S. Elliot wrote: “… And the end of all our exploring
Will be to arrive where we started
And know the place for the first time”…
בדרך כלל, אנחנו חושבים על הרעיון הדתי שבמונח הזה: להיות אדם יותר טוב, להיות יותר קרוב לקב”ה, אך השורש הזה “לשוב” מופיע אצלנו בעוד הקשר מרכזי וזה, כמובן – שיבת ציון, שבאופן מפתיע אולי, בדיוק קשור לפרשות השבוע שאנחנו קוראים עכשיו.Usually, we think of the religious idea within this term: to be a better person, to be closer to Gd, but this root used here – lashuv, appears for us in another central context and that is – Shivat Zion, the return to the Land, which, perhaps surprisingly, is exactly connected this the Torah potions we read now.
הנה בשבוע שעבר הזכיר משה לבני ישראל משהו די מדהים, שאחרי מתן תורה, הקב”ה אמר להם: “רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה”… אומר המהר”ל ש”אפשר שכך פירושו, אין אתם צריכין לעכב אצל הר סיני עוד לקבל דבר, כי קבלתם די, ולפיכך “פנו וסעו”… מה? האין הר סיני מקום קדוש בו נתנו עשרת הדברות והאלוהים התגלה לכל העם? כן, כן, כל זה נכון, ויפה, וחזק, וחשוב, אך זו אינה המטרה. לא יצאנו ממצרים כדי להגיע להר סיני וגם לא כדי לקבל את התורה. אלא? ומה כן המטרה? ממשיך משה בשם קב”ה: “רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הֹוָ֠ה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם”… (דברים א:ו, ח).Just last week, Moses reminded the Children of Israel something pretty amazing, that after the Giving of the Torah, the Holy One said to them: “You have stayed long enough at this mountain”… said the Maharal that “what is possibly meant is, you don’t need to tarry at Mt. Sinai anymore to get anything else, for you have received enough; therefore, turn and travel onward”… Wait, what?? Isn’t Mt. Sinai a holy place, where the Ten Commandments were given, and where Gd was revealed to all?? Yes, yes, that’s all true, beautiful, strong and important, but that is not the goal!! We did not leave Egypt in order to make it to Sinai, and not even in order to receive the Torah. Rather, then what is the goal?? Moses continues in Gd’s name: “See, I place the land at your disposal. Go, take possession of the land that H’ swore to your fathers Abraham, Isaac, and Jacob, to give it to them and to their heirs after them”… (Deuteronomy 1:6, 8).
ואומר המלבי”ם שם: “אמר לו, שלא יצטרכו למלחמה ולכיבוש “כי ראה נתתי לפניכם את הארץ” שהוא כאילו הוא ברשותכם ואינכם צריכים ללחום רק “בואו ורשו את הארץ”,  וכמו שפרש”י עפ”י חז”ל שאלמלי לא חטאו במרגלים לא היו צריכים לכלי זיין”, כלומר, בכניסה לארץ, לא היתה צריכה להיות מלחמה בכלל, אלא פשוט, שיבה הביתה, כמו שכל אדם חוזר לביתו שלו.And the Malbim says there, “He said to him, that they will not need war and conquest for “I place the land at your disposal”, that is, it’s as if it is yours and you don’t need to fight, just “Go, take possession of the land”, and just like Rashi said in the name of our sages: had they not transgressed with the spies, they would not have needed any weapons”, namely, that in the entrance to the Land there should not have been any war at all, just simply, a return home, like any person coming back to their own home.
גם פרשת השבוע שלנו, “ואתחנן” מלאה בתיאורים יפיפים של הארץ “הטובה”, כך היא מתוארת שוב ושוב, יחד עם דיבורו הנוגע ללב של משה, האיש שכל ימיו לא בקש כמעט כלום. פה ושם נזקק לעזרה בהנהגת בני ישראל אבל חוץ מזה, לא שמענו אותנו מבקש בית גדול ויפה, ילדים טובים וחכמים, מכונית חדשה – או גמל חדש, אולי גלימה מלכותית או מסיבה ראוותנית? לא תואר, לא כבוד, לא הדר, ורק דבר אחד בקש האיש הענו הזה: אם אפשר בבבקשה, “אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן”… (דברים ג:כה).
ט”ו באב אם כך, הוא לא רק “חג אהבה” סטייל “ולנטיין-דיי”, אלא גם חג אהבה בין העם והארץ…
Our Torah portion, Va’etchanan”, is likewise filled with beautiful descriptions of the “Good” Land, which is how it is described again and again, along with Moses’ heartfelt words, the man who, throughout his life, asked for almost nothing. Here and there he needed some help in leading the Children of Israel, but otherwise, we did not hear him asking for a big, beautiful home, wonderful – wise- kind children, a new car – perhaps a new camel, a royal robe or showy party?? No fancy title, honors and glory, and only one thing did this humble man ask for: if possible, please, “Let me, I pray, cross over and see the good land on the other side of the Jordan, that good hill country, and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25).
The 15th of Av, is so, is not only a “love-holiday” style “Valentines Day” but also, a love holiday between the People and the Land…
המילים של משה כמעט מצמררות במיוחד כשהן נקראות בין יום זכירת החורבן בו החל השבוע, ויום השמחה והחגיגות בו הוא מסתיים. משה בקש ולא זכה, ולכולנו בודאי יש קרובים כאלה, שהתפללו, רצו, בקשו, ולא זכו. אנו שזכינו, מה נעשה בזכיה זו?Moses’ words are almost eerie, especially reading them right between the remembrance day for the destruction which this week began with, and the day of joy and festivities it ends. Moses asked, and didn’t merit. We probably all have relatives who also, prayed, wanted, asked, and didn’t merit. We who did merit, what shall we do with this it?

שבת שלום – Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Deuteronomy (D’varim): a new book, together, at the entrance to the Land – ספר בדברים: ביחד, עם משה, בכניסה לארץ

בשבוע שעבר, סגרנו פער של שלושה וחצי חודשים בין קריאת התורה בארץ ישראל ובחוצלארץ: מאז שמיני של פסח, יום שלא נחגג בארץ, קריאת התורה בחו”ל היתה שבוע “אחרי” זו של הארץ. זאת מכיון שבאותה שבת, היה עדין חג בחו”ל אך לא בארץ. כאן חזרו לקרוא את פרשת השבוע “הרגילה”, ובחו”ל המשיכו לקרוא גם בשבת ההיא, שמיני של פסח, קריאה מיוחדת לחג האביב. אך בעצם, למי אכפת ולמה דוקא עכשיו?  Last week, we closed a three and a half months gap between the Torah readings in the Land of Israel and elsewhere: since the 8th day of Passover, a day not celebrated in Israel, the reading of the Torah abroad was a week “after” that in Israel. This is because on that Sabbath, there was still a holiday abroad, but not in Israel. In Israel, the reading returned to the “regular” Torah portion, while elsewhere, a special reading for Passover, the spring holiday, was read. But really, who cares and why exactly now?  
והנה, אנחנו ביחד. דוקא עכשיו כדי להיות ביחד בפתח ספר דברים, להתאסף ולשמוע ביחד את נאומו האחרון של משה רבנו. דוקא עכשיו כדי לעמוד ביחד בפתח חודש הזה, חודש אב, שמעיקרו נחשב לחודש הגאולה שלנו. חודש הגאולה? מה פתאום? רגע ומה עם פסח??And here we are together. Precisely now, in order to be together at the beginning of the Book of Deuteronomy, to gather and listen together to Moses’ last speech. Precisely now, we stand together at the beginning of this month, the month of Av, which is mainly considered the month of our redemption. The month of redemption? How come? Wait, what about Passover??  
ובכן, נחזור לסיפור יציאת מצרים: בלב חודש ניסן, חודש האביב, יצאו בני ישראל ממצרים, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר ביום י”ז בתמוז. לפי המסורת שלנו, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים. זו אחת מחמש הסיבות לצום ביום זה, אך נניח שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” כפי שמתואר בפרשה שלנו (דברים א:ב) עד לכניסה לארץ, מקום בו עכשיו עומד משה ונושא את דבריו האחרונים, מהם חזרה, מהם זכרונות, מהם פרשנות משלו על מה שהיה ומהם תוספות ודברים שטרם נאמרו עד כה. מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהגיעו ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו נכנסים בני ישראל לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, שמחת התממשות הווייתנו בעם וכלאום.  Well then, let’s go back to the story of the Exodus from Egypt: In the heart of the month of Nisan, the month of Aviv (spring), the Children of Israel left Egypt, and about seven weeks later, they stood before the Giving of the Torah, on the 6th of the month of Sivan. After the grandiose ceremony, Moses stayed on Mount Sinai for 40 days and 40 nights, returning on the 17th day at Tammuz. According to our tradition, on this day, when Moses comes back and sees the Golden Calf, the first tablets were broken. This is one of the five reasons for fasting on this day, but let’s say that there was no calf and the tablets were not broken. Moses would come down from the mountain happy and good-hearted and on the 18th day of Tammuz, the Israelites would continue towards the Land of Israel, without any delays, a journey that takes “eleven days from Horev (another name for Sinai)”, as described in this week’s Torah portion (Deuteronomy 1:2) and to the entry point of the Land, the place where Moses now stands and delivers his last words, some of which are repetition, some – memories, some – his own interpretation of what happened, and some -additions and things that have not yet been said. Since they would have left Sinai on the 18th of Tammuz and walked for 11 days, they would have arrived on Tammuz 29 at the entrance to the Land, at the place where they are now standing and listening to Moshe speak. The next day, Rosh Chodesh Av, the Children of Israel would enter the land and conquer it. The month of Av would have turned into our greatest month of joy, the joy of the self-realization as a people and a nation.
העצב המורגש בחודש זה משקף אם כן לא רק תגובה לאסון חורבן בית המקדש, אסון גדול מעבר למידות נתפסות עבורנו, אלא גם תגובה לגודל הציפיות שהיו לנו. לא רק חורבן בית האלוהים ופגיעה לדורות בנוכחות שלנו בארץ הקודש, ארץ אבותינו, שהם דברים קשים ביותר לכשעצמם, אלא פגיעה דוקא בחודש עם הפוטנציאל הכי גדול, הכי שמח, הכי חזק, הכי זוהר שהיה אמור להיות לנו.  The sadness felt in this month therefore reflects not only a reaction to the disaster of the destruction of the Temple, a tragedy that far exceeds our imagination, but also a reaction to the great expectations we had. Not only the destruction of the House of Gd and damage for generations as far as our presence in the Holy Land, the land of our ancestors, which are extremely difficult things in themselves, but damage to the month with the greatest, happiest, strongest, most brilliant and vibrant potential that we should have had.
יתכן שהדברים האלה מפתיעים: מה פתאום חודש אב נחשב כל כך “חזק” במסורת שלנו? האם אמנם? נוכל להבין זאת טוב יותר לפי החג שנמצא בליבו, “ט”ו באב”. מכיון שהחודש שלנו נספר ע”פ הירח, מהות החודש מתגלה במלואה באמצעיתו. יום ט”ו באב נחשב כמועד פיוס, נחמה, שמחה, יצירה והמשכיות, היום עליו נאמר ש”לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים” (משנה מסכת תענית, פרק ד, משנה ח).    These things words maybe be surprising: why is the month of Av considered so “strong” in our tradition? Is it really so? We can understand this better if we consider the holiday that is in the midst of this month, “Tu Bav” (the 15th of Av). Since our month is counted according to the moon, the essence of the month is fully revealed through the day it is fullest. The 15th day of Av is considered a time of reconciliation, comfort, joy, creation and continuity; the day about which it was said that “there were no better (holi)days for Israel than the fifteenth of Av and the Day of Atonement (Yom Hakippurim).” (Mishna Tractate Ta’anit, Chapter 4, Mishna 8).  
ומה על חג הפסח ועל חגיגת הגאולה שבו? נוכל להבין את היחס ביניהם בקשר בין המילים “אב” ו-“אביב”. כמו במילים חם-חמים, קר-קריר, עץ-עציץ וכו, גם חודש האביב שלנו מייצג את טעם הגאולה של חודש אב לנו במינון שאנחנו יכולים – בשלב זה – לקבל. נעים לנו באביב, עם יום השויון ההרמוני שבו, על חודש אב החם והלוהט בו, כש”חמה במלוא תוקפה”, כפי שנאמר בתלמוד. אך התפילות שלנו לגאולה מלאה של עם ישראל ואיתה בניית בית המקדש – ככל שתהיה צורתו בעתיד לבוא – לא תמו. לשם כך, נצטרך להיות כולנו ביחד, ממש כפי שהגענו לשמוע את נאומו האחרון של משה בפתיחת ספר זה, ספר דברים.      And what about Passover and the celebration of redemption in it? We can understand the relationship between them in the connection between the words Av – “father” and Aviv – “spring”. In Hebrew, sometimes to show something is a smaller version of something else, we follow this pattern: for example – cham – chamim (hot and a little hot); kar – karir (cold and little cold); tree and a plant in a pot (etz – atzitz), etc. Our spring month, aviv, likewise represents the taste of the redemption of our the month of Av, which at this time – we can accept. We feel good in the spring, with its harmonious day of equinox, and prefer it over the hot and fiery month of Av, when the sun is “in its full force”, as it is said in the Talmud. But our prayers for the complete redemption of the people of Israel and with it the rebuilding of the Temple – whatever shape it takes in the future – has not yet ended. For this, we will all have to get together, just as we came to hear Moses’ last speech at the opening of this book, Deuteronomy., D’varim.  

שבת שלום ותשעה באב משמעותי  Shabbat Shalom & a meaningful Tish’a Be’Av

A Favorite!
The stained-glass window at Sherith Israel San Francisco CA, USA
depicting Moses bringing the Torah from Mt. Sinai,
somehow looking very much like Yosemite’s Half-Dome

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Journeys of… ואלו מסעי…

So we come to the end of the Book of Numbers, and its last Torah portion, the Torah portion of Mas’ei, and the new moon of the month of Menachem-Av. Outside of Israel, two Torah portions are read this Shabbat, Matot-Mas’ei, and finally, after three and a half months of reading separate Torah readings, between Diaspora Jewry and the Land of Israel, this Shabbat we unite to read together again. The separation in the reading occurred because the eighth day of Passover, which is celebrated abroad but not in Israel, was on Shabbat. Thus, while in Israel they returned to read the weekly portion, ​​abroad they still read a special reading for the holiday, staying a portion “behind”. Why did the union take place davka here & now? Because we are at the beginning of the month of Av, and at the beginning of Deuteronomy. We will all be together to hear Moshe’s last words, and unite as one nation when we are facing a difficult times and/or tragic memories of events that befell our nation, before Tisha B’av.אנחנו מגיעים לסוף ספר במדבר, ולפרשה האחרונה בספר זה, פרשת מסעי וראש חודש מנחם-אב. בחוצלארץ בשבת זו נקראות שתי פרשות, מטות-מסעי, וסוף סוף, אחרי שלושה וחצי חודשים של קריאת פרשות נפרדת בין חוצלארץ לארץ, אנחנו חוזרים לקרוא ביחד. ההפרדה בקריאה נעשתה מפני שהיום השמיני של פסח, הנחגג בחו”ל אך לא בארץ, היה בשבת. כך, בשעה שבארץ חזרו לקרוא את פרשות השבוע, בחו”ל עדיין קראו קריאה לחג, ונשארו פרשה “מאחור”. למה דוקא כאן נעשה האיחוד? מפני שאנחנו עומדים בתחילתו של חודש אב, ובפתח ספר דברים. נהיה כולנו יחד לשמוע את מילותיו האחרונות של משה, ולהתאחד כעם אחד כשאנו עומדים בפני התמודדות קשה או גם זכרון קשה של הטרגדיות בחיינו הלאומיים, לפני תשעה באב.  
The name of our parshah is “Mas’ei”, and I am fascinated that a word  that a word that makes half a conjugation is a title, literally meaning, the journeys of… of who? The reader remains in anticipation: Please tell me more! Oh, sorry, that’s the end of the book; We will have to write the rest ourselves… Of course, the Torah itself continues the verse, saying: “These are the journeys of the Israelites who started out from the land of Egypt, troop by troop, in the charge of Moses and Aaron. Moses recorded the starting points of their various journeys as directed by H’. Their marches, by starting points, were as follows”… (Numbers 33:1-2)שמה של הפרשה שלנו “מסעי”, ואני מוקסמת מכך שמילה בסמיכות היא שם הפרשה. מסעותיו של… ?? הקורא לשמע השם כאילו נשאר בציפיה: אנא ספרו לי עוד! אה, סליחה, זה סוף הספר; את ההמשך נצטרך לכתוב בעצמנו… כמובן, התורה בעצמה ממשיכה את הפסוק ואומרת: “אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י ה’ וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם”… (במדבר ל”ג, א-ב).  
This is followed by a list of 42 sites, rhythmically described with “And they traveled from… and camped in…”, a rhythm immortalized in an Israeli song. The departure from a certain place here is described by the letter mem, which in gematria equals (by chance 😊) 40, while the arrival “at” is described by the letter “bet”, which equals in gematria to 2, a total of 42.לאחר מכן מופיעה רשימה של 42 אתרים, המתוארים באופן קצבי עם “ויסעו מ… ויחנו ב…”, קצב שהונצח בשירם של לקהת פיקוד דרום. היציאה ממקום מסוים כאן מתוארת באות מ”ם, שבגימטריה שווה (במקרה) ל-40, בעודשויחנו “ב”, עם האות בית, שווה בגימטריה ל-2, בסך הכל 42.  
The list is challenging to read, a kind of strange laundry list whose logic is not entirely clear to the reader. Even the expert in the chapters of the Torah and those who know the journey of the Israelites well, will find here names of places that we have never heard of. For example, it is described to us that the Israelites traveled “from Mt. Shefer to Harada” (Bamidbar 33:24). We do not have any description so far, that we went through Harada. What is this place? Harada in Hebrew means anxiety, and if we read the list carefully, we will see that “anxiety”, how appropriate, is right in the middle of the journey list.הרשימה מאתגרת לקריאה, מעין רשימת קניות קצת מוזרה ששההגיון בה לא לגמרי ברור לקורא. גם המומחה בפרקי התורה ומי שמכיר את מסע בני ישראל היטב, יגלה כאן מקומות מוזכרים שלא שמענו עליהם מעולם. למשל, מתואר לנו שבני ישראל נסעו “מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה” (במדבר ל”ג:24). אין לנו שום תיאור מהמסופר עד כה שהמסע הזה עבר דרך מקום ספציפי שנקרא “חרדה”. מהו המקום הזה? אם נקרא את הרשימה בעיון, נראה ש”חרדה”, ועד כמה מתאים לכך, הוא בדיוק באמצע רשימת המסע.  
Is this a place name or a description of the feelings that arose precisely then, at the point where we are equally far from the place we left, and the place we will arrive at? The familiar place is now far away; The place we are going to is not yet in sight. It’s just us and this desert. Was it right to leave behind the “meat pot of Egypt”? Should we have stayed there, with the “orderly work” we had? Was our choice good for our children? Do we promise them that tomorrow will be better? The truth is, we will never know for sure. Every moment is our best guess. Sometimes, we feel safe, strong and relaxed, and sometimes, anxious. For the Torah, each of these is an integral part of the journey.האם זהו שם מקום או תיאור התחושות שעלו דוקא אז, בנקודה בה אנחנו רחוקים במידה שווה מהמקום שעזבנו, והמקום אליו נגיע? המקום המוכר עכשיו רחוק; המקום שאליו אנחנו הולכים, לא נראה באופק. זה רק אנחנו והמדבר הזה. האם היה נכון להשאיר מאחור את “סיר הבשר של מצרים”? האם היינו צריכים להישאר שם, עם ה”עבודה המסודרת”? האם הבחירה שלנו היתה טובה עבור ילדינו? האם אנחנו מבטיחים להם שמחר יהיה טוב יותר? האמת, לא נדע בבטחון אף פעם. כל רגע הוא הניחוש הטוב ביותר שלנו. לפעמים, אנחנו מרגישים בטוחים, חזקים ונינוחים, ולפעמים, חרדה. עבור התורה, כל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מהמסע.  
What’s more: the Torah asks us here, to camp in “anxiety”. Our immediate desire when we or some we love is anxious, is to escape. To alleviate. To explain. To comfort. To change. Just don’t be. Exactly right here. What a terrible feeling! We would think that the best way to cope is to get away from here! But the Torah offers us to stay. not settle! But yes – pause. Even with anxiety. Breathe. Get to know this place. Not to give up on the heart of this journey, which also definitely has anxiety. To scream and yell, if we must, but to pass through this point, and from there to continue and get closer to the goal we set out to reachזאת ועוד: התורה מבקשת מאיתנו כאן, לחנות ב”חרדה”. הרצון המיידי שלנו כשאנחנו או מישהו מיקירנו חרד, הוא לברוח, לטפל. להסביר. לנחם. לשנות. רק לא להיות. דוקא כאן. איזה הרגשה איומה! היינו חושבים שדרך ההתמודדות הטובה ביותר היא הסתלקות מכאן! אך התורה מציעה לנו לשהות. לא להתנחל. אבל כן – לעצור. גם בחרדה. לנשום. להכיר את המקום הזה. לא לוותר על לב המסע הזה שיש בו גם בהחלט חרדה. לצעוק אם צריך, אבל לעבור דרך הנקודה הזו, ומשם להמשיך ולהתקרב למטרה שלשמה יצאנו לדרך.  
We are often called “The People of the Book”, but I think more than that, we are people of the journey. Many years later, a famous Hasidic story will tell us about Rabbi Yitzchak who traveled far to look for the treasure he saw in his dreams, only to find the same treasure in his home. The verse that spoke of the “starting points of their various journeys” played with us a bit: in Herbew, motza is a beginning, departure point, but the same root, m.tz.a is also used for a find, discover. After forty years, the Israelites “discover America”, not because they found a new land, but because they decided to return to the land of their ancestors. Our journey leads us back home, inward to ourselves, as individuals and as a nation, to rediscover our origins as a new treasure found again.אנחנו נקראים לעתים קרובות “אנשי הספר”, אבל אני חושבת שיותר מכך, אנחנו אנשי המסע. שנים רבות לאחר מכן, סיפור חסידי מפורסם יספר לנו על ר’ יצחק שנסע רחוק כדי לחפש את האוצר שראה בחלומותיו, רק כדי למצוא את אותו אוצר בביתו. הפסוק שדבר על “מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם” ועל “מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם”, מחייך אלינו קצת: בעברית, מוצא – הוא אמנם נקודת המוצא, אבל אותו שורש, מצא – הוא גם מה שנגלה בדרך, והנה, אחרי ארבעים שנה, בני ישראל “מגלים את אמריקה”, לא מפני שמצאו ארץ חדשה, אלא מפני שהצליחו לחזור לארץ אבותיהם. המסע שלנו מוביל אותנו חזרה הביתה, פנימה אל עצמנו, כיחידים וכעם, למצוא ולגלות מחדש את מקורותינו כאוצר חדש שנמצא שוב.
Shabbat Shalom & chodesh tov – שבת שלום וחודש טוב
where is this sign?? 🙂
and this?
and this??
Posted in Uncategorized | Leave a comment

The two & a half tribes and us

The Torah portion of Matot, towards the end of the Book of Numbers, is usually read together with “Mas’ei”, the one following (except for during leap years when they are separated) during the “Three Weeks” / the “Tight Days”, the days between the 17th of Tamuz and the 9th of Av. These are days that are sad and serious and they lend their Torah portions a somber taste as well.פרשת מטות, לקראת סוף ספר “במדבר”, בד”כ נקראת ביחד עם פרשת מסעי שלאחריה (חוץ מבשנים מעוברות, כשהן נקראות בנפרד) בימי “בין המיצרים”, הימים שבין י”ז בתמוז ותשעה באב. ימים רציניים ועצובים אלה בלוח, נותנים גם לפרשות הנקראות בהם (בד”כ מטות, מסעי ודברים), נופך רציני ועצוב משהו.
This Torah portion opens with a halachic issue of Nedarim, vows; then we read about the war of the Israelites with the Midyanites, a revenge for the mishap at Ba’al Pe’or. After the detailed description of the war, we learn about the division of stuff that was taken and dedicating some of it to Hashem. This is where we learn about dipping dishes and “koshering” (preparing, making them fit) them for use.הפרשה פותחת בענייו הלכתי לגבי דיני נדרים. לאחר מכן, אנו שומעים על מלחמת בני ישראל במדין כנקמה על אירועי חטא בעל-פעור. לאחר תיאור המלחמה, מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה’. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם כדי להכשיר אותם לשימוש.
Every step brings them closer and closer to the entry to the Land. We can, therefore, imagine Moses’ surprise when two tribes approach him and ask him to allow them to stay on eastern side of the Jordan. Davka now, when we are almost at the end of the Book of Numbers and our-not-too-simple journey; davka now, we discover that some of us, don’t necessarily want to go into the Land. The two tribes explain that “the land that Gd has conquered for the community of Israel—is cattle country, and your servants have cattle” (32:4). That is, they are in possession of large amounts of sheep and cattle  (how did that happen in the desert??), and behold, before them, a area suitable for their needs.כל צעד מביא את בני ישראל קרוב יותר ויותר אל הכניסה לארץ. לכן, נוכל לשער את הפתעתו של משה, כששני שבטים ניגשים אליו, ומבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. דוקא עכשיו כשאנחנו כמעט מגיעים לסוף ספר במדבר (פרק ל”ב) ולסיום המסע הארוך והלא-פשוט, דוקא עכשיו, אנו מגלים שחלקנו לא בהכרח רוצים להיכנס לארץ. שני השבטים מסבירים כי “הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה” (לב:ד) כלומר, הם מחזיקים צאן ובקר בכמות גדולה מאוד, והנה לפניהם, אזור שמתאים לצרכיהם.
Initially, Moses is alarmed: how can they even suggest not going into The Land? After everything the people have been through?! What, will they “also” be like the spies, who caused the People a 40-year delay because of their hesitation on this very same subject ?! Moshe asks confused: …““Are your brothers to go to war while you stay here?…. And now you, a breed of sinful fellows have replaced your fathers, to add still further to Gd’s wrTheath against Israel?”… (32:6-14)בהתחלה, משה נחרד: איך הם בכלל יכולים להציע שלא ללכת לתוך הארץ עצמה? אחרי כל מה שהעם עבר ?! מה, האם “גם” הם יהיו כמו המרגלים, שגרמו לאנשים לעיכוב של 40 שנה בגלל היסוסם בדיוק בנושא זה ?! משה שואל מבולבל: “הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?? …. וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־ה’ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל!!” (לב:ו-יד).
Moses is worrieThed, but interestingly, it is not because of the present or the future, whcih he doesn’t know, but because of the past. The trauma of the spies doesn’t leave him. Those same honorable leaders, whom he, possibly at his own decision, sent to the Land, and came back with the harsh report that derailed a whole generation (of men) to die in the desert and a delay of 40 eyars in the journey, and now what? Again? Another delay? Is it really, that his whole life’s operation was for naught?משה מודאג, אך מעניין, זה לא בגלל ההווה או העתיד, שהוא לא ממש מכיר ויודע, אלא, בגלל העבר. הטראומה שגרמו לו המרגלים, לא עזבה אותו; אותם מנהיגים בעלי כבוד גדול, שאותם הוא – אולי על דעת עצמו – שלח לארץ, וחזרו עם הדיווח הקשה על הארץ שגרם לדור שלם (של גברים) למות במדבר ולדחיה של כ-40 שנה במסע. ועכשיו?? שוב?? עוד עיכוב?? האם באמת כל מפעל חייו, להביא את העם לארץ ישראל, היה לשווא?
The tribes’ answer is complex: “We will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children”… and Moses is even more alarmed: they prioritize the sheep before the children?? What kind of order is that?? But then they continue and say more, “And we will hasten as shock-troops in the van of the Israelites until we have established them in their home…. We will not return to our homes until the Israelites—every one of them—are in possession of their portion (32:16-19).תשובת השבטים מורכבת: “גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ”…. ומשה נבהל כעת עוד יותר: הם שמים את הכבשים לפני הילדים ?? איזה סוג של סדרי עדיפויות יש להם ?? אך הם ממשיכים ואומרים עוד, “וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם….. לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ”. (לב:טז-יט).
Moses finally agrees – does he have a choice? Like any parent, sometimes he is not really “asked” for his opinion in the most open sense of the word, and all he can do is accept, hold, and support with adjustments; to reconcile between the ideal and the reality. This is also the reason why he adds half of the tribe of Menashe to Gad and Reuben who remain in the eastern side of the Jordan. Menashe is the son of Joseph, who describes himself as “Hebrew” even when he’s in Egypt. He is considered one who is especially connected to the Land, and to the national and united aspirations of the People, just as we saw last week, with the daughters of Zelophehad fighting for their share in the Land, and they too, were of the tribe of Menashe.משה מסכים לבסוף – האם יש לו ברירה? כמו כל הורה, לפעמים הוא לא ממש “נשאל” לדעתו במובן הכי פתוח של המילה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לקבל, להכיל, ולתמוך עם התאמות, לפשר בין האידיאל למציאות. זו גם הסיבה שהוא מוסיף מחצית משבט מנשה לגד וראובן הנשארים בעבר הירדן המזרחי. מנשה הוא בנו של יוסף, המתאר את עצמו כ”עברי” אפילו במצרים. הוא נחשב מי שבמיוחד קשור לארץ ולשאיפות הלאומיות והמאוחדות של העם, בדיוק כפי שראינו בשבוע שעבר, עם בנות צלופחד הנלחמות על חלקן בנחלה בארץ, וגם הן, משבט מנשה.
Interestingly, archeological digs in the eastern side have revealed clusters of settlements from the 12th and 13th centuries BCE (that is, of the same period) that share characteristics with settlements on the western side of the Jordan, north of Jerusalem, and it is estimated that these may belong to the two and a half tribes!מעניין שחפירות ארכיאולוגיות באיזור גילו מקבצי יישובים מהמאה ה -12 וה -13 לפני הספירה (אותה תקופה) החולקים מאפיינים עם יישובים בצד המערבי של הירדן, צפונית לירושלים וההערכה היא שיתכן ומדובר בשניים – וחצי מהשבטים!
Gad and Reuven fulfilled their part of the agreement during Joshua’s time (chap 22), when they waited 14 years before settling the area they chose initially, while helping the tribes on the western side of the Jordan. But the challenge remains, and we can see it in our own life, whether on a personal or national level.
I remember a youth trip of American teens to Israel when one mom asked – said to me, ‘we teach our children so much about Israel; I wonder what they are being taught about us’…
And so the question remains. How do we “stay in touch” with parts of our nation that chooses to live away? How do we care for each other even when there are great disputes? To what extend can we allow ourselves to be different and still be One People?
גד וראובן מילאו את חלקם בהסכם בימי יהושע (פרק כב) כאשר המתינו 14 שנה כדי להתיישב באיזור בו בחרו מלכתחילה, ובינתיים סייעו לשבטים בצד המערבי של הירדן. אבל האתגר נותר בעינו ואנחנו יכולים לראות אותו ברמות שונות בחיינו, בין אם ברמה האישית או הלאומית גם כיום. אני זוכרת טיול בני נוער מארה”ב לארץ, כשאמא אחת שאלה – אמרה לי: “אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כל כך הרבה על ישראל. מעניין מה מלמדים אותם עלינו”….  
והשאלה נשארת. כיצד אנו “נשארים בקשר” עם חלקים מהעם שלנו  שבוחר לחיות רחוק? איך אנו דואגים זה לזה גם כשיש בינינו הבדלים גדולים? עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שונים ועדיין להיות עם אחד ??

שבת שלום  SHABBAT SHALOM –

This kind of this map hung in my class for many years….
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Five Women & One Land – חמש נשים וארץ אחת

בפרשת השבוע, פנחס, הקב”ה מצווה לערוך מפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות, לקראת הכניסה המתקרבת לארץ (מכאן שמו הלועזי של ספר במדבר, (Numebrs. מטרת המפקד הזה, לחלק את הארץ לנחלות משפחתיות:In this week’s Torah portion, Pinchas, Gd commands another census of the Children of Israel, according to families, in preparation for the upcoming entry into the Land (hence the English name of the Book of Bamidbar, Numbers). The purpose of this census is to divide the land into family estates:
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל-פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט” …(במדבר כו:נב-נו) “..Gd spoke to Moses, saying, ‘Among these shall the land be apportioned as shares, according to the listed names: with larger groups increase the share, with smaller groups reduce the share. Each is to be assigned its share according to its enrollment. The land, moreover, is to be apportioned by lot; and the allotment shall be made according to the listings of their ancestral tribes. Each portion shall be assigned by lot, whether for larger or smaller groups’.”
כבר ראינו מפקד אחר, בתחילת ספר במדבר, ומטרתו היתה לפקוד “כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן” (במדבר א:ב-ג). אם נשווה בין שני המפקדים, נראה שלמרות שחלפו כמעט 40 שנה ביניהם, אין כמעט הבדל בתוצאות: בראשון היו כל ה”פקודים” 603,550 ובשני, בפרשה שלנו, 601,730, למרות שלמרות שהמספר הכללי הקרוב, שבט שמעון, למשל, פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200), לעומת שבט מנשה שגדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700).We have already seen another census, at the beginning of this Book, and its purpose was to count “listing the names, every male, head by head… from the age of twenty years up, all those in Israel who are able to bear arms.” (Numbers 1:2-3). If we compare the two censuses, we’ll see that although almost 40 years passed between them, there is almost no difference in the results: in the first, all those counted were 603,550 and in the second, in our portion, 601,730, although despite the close general number, the tribe of Simeon for example, is significantly less (59,600 to 22,200), compared to the Menashe tribe that grew by about 20,000 people (from 32,200 to 52,700).
יתכן שבמפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה, ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות, גם אם מדובר בנשים או בצעירים יותר (המונח “כל זכר” לא מופיע במטרת המפקד השני), וזאת לאחר מספר אובדנים גדולים בגלל המגפות והאסונות בזמן תקופת הנדודים במדבר.It is possible that in the first census only men aged 20 and over were counted, while in the second census, they counted the heads of families, even if they were women or younger adults (the term “every male” does not appear in the second census), and this coming after several large losses due to plagues and disasters while traveling in the desert.
וזה כאן שחמש אחיות, בנות צלופחד, משבט מנשה, ניגשות אל משה ואל אהרון ומציגות את מצוקתן: אביהן נפטר במהלך המסע במדבר (ואיך נפטר, מובא במדרש), ולא הותיר בנים. עכשיו בני ישראל עומדים להיכנס לארץ, ושם כל זכר, ראש משפחה, יקבל נחלה. אם הדברים ילכו כמתוכנן, הם לא יירשו נחלה בארץ, ושמו של אביהם יאבד. האם לא נכון שגם הן צריכות לקבל נחלה?And it is here, that five sisters, the daughters of Zelophehad, of the tribe of Menashe, approach Moshe and Aaron and present their case: their father died during the journey in the desert (and how he died, is quoted in the Midrash), leaving no sons. Now the Children of Israel are about to enter the land, and there every male, head of a family, will receive an estate. If things go as currently planned, the daughters will not inherit land in the Land of Israel, and there their father will be lost. Isn’t it true that they too should receive an estate?
משה אינו יודע את התשובה ומביא את טענתן לפני הקב”ה לבירור. אעיר רק בקיצור, שמרתק לבדוק האם יש מכנה משותף בין כל המקרים בהם משה לא יודע את התשובה. נראה שגם למשה רבנו, המנהיג שמדבר עם ה’ פנים אל פנים ואין כמותו בכל ההסטוריה שלנו, יש מגבלות ואיזור עיוורון, בדברים בהם הוא מתקשה. הגבלת כוחו של של משה היא אחת המתנות הגדולות שנתנה לנו התורה.Moses does not know the answer and brings their case before Gd for clarification. I’ll just say briefly, that it’s fascinating to check if there is a common denominator between all the cases in which Moses does not know the answer. Our history, there are limitations and a zone of blindness, in the things he has difficulty in. Limiting the power of Moses is one of the great gifts the Torah has given us.
הקב”ה בכל אופן, מסכים עם בנות צלופחד: “כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן”… בזכותן נקבע החוק: אם אין בן, יירשו הבנות את האב. אם אין בנות, הנחלה תעבור לאחיו של האיש, לדודיו או לאדם הקרוב ביותר (במדבר כז:ו-י”א). אבל עוד לפני ההחלטה עצמה, הפסוק הפותח במילה “וַתִּקְרַ֜בְנָה”… הנה הן, קרבות ועומדות לפני משה, ולפני אלעזר הכהן (בנו של אהרון) ולפני המנהיגים וכל העדה בפתח אוהל מועד…. (במדבר כז:א-ב), כך, כאילו זה פשוט. מה קרה שם בין השורות?  The Almighty, in any case, agrees with the daughters: ““The plea of Zelophehad’s daughters is just: you should give them a hereditary holding (land) among their father’s kinsmen; transfer their father’s share to them”… (Numbers 27:6-11). Because of them the law was decided: if there’s no son, the daughters will inherit the father. If there are no daughters, the inherited land would be transferred to the man’s brother, his uncles or closest relative. But even before the decision itself, the opening verse with the word “and they approached” … here they are, coming and standing before Moses, and before Eleazar the priest (Aaron’s) and before the leaders and the whole congregation at the entrance of the Tent of Meeting …. (Numbers 27:1-2), just so, as if it’s that simple. What happened there between the lines?
למה בעצם הלכו? עד משה רבנו? הן היו יתומות, מה שאומר שמעמדן קרוב לודאי לא היה גבוה. לא היה מי שיעמוד למענם. הן היו תלויות בקהילה לצורך פרנסה ואולי מחסה. הן היו נשים, שביקשו זכויות שלנשים עד אז מעולם לא היו. אולי היה להם איזה רעיון מה נכון ומה צריך להיות, אז בסדר, שילכו לדוד או סבא או מישהו קרוב, ואם אף אחד מהם לא יכול לעזור – אולי, אולי יוכלו להעז וללכת לנשיא השבט. אבל ככה לגשת ל”מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכׇל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד”… ?Why did they actually go? All the way to Moses? They were orphans, which means that their status was probably not high. There was no one to stand up for them. They were dependent on the community for livelihood and perhaps shelter. They were women, seeking rights that women had never had before. Maybe they had some idea what was right and what should be, so, okay, let them go to an uncle or grandfather or someone close, and if none of them can help – maybe, maybe they can dare and go to the prince of the tribe. But this is how “They stood before Moses, Eleazar the priest, the chieftains, and the whole assembly, at the entrance of the Tent of Meeting”…
והמילה הזו, “ותיקרבנה”… איך זה היה? האם עשו זאת לאט, בהיסוס, אולי מצחקקות זו עם זו… מה את אומרת, לשאול או לא לשאול? תשאלי את! לא, את! או שהם באו ב’זהו, עד כאן, אנחנו הולכות ויהי מה’, בהחלטיות של מי שאין לה עוד דבר לאבד? האם היה ברור מי מביניהן תדבר? כולן יחד או כל אחת מוסיפה על השניה? איך יושב לו שם משה ובחברת כל המכובדים, והן צועדות ישר קדימה אליהם, לעבר אוהל המועד, דורשות תשובה? הם קמים?משפשפים עיניים? יושבים ומחכים?And that word, “and they approached”… how did it go? Did they walk slowly, hesitantly, maybe giggling with each other … ‘what do you say, should we ask or not ask’? ‘you ask’! ‘No, you do!’… Or did they come in with a decisive, ‘this is it, no more; we are going and that’s that!’, determined like someone who has nothing to lose? Was it clear which of them you would talk to? All together or each adding something to her sister’s words? And Moses, just sitting there, in the company of all the dignitaries, watching them march straight at them, towards the Tent of Meeting, demanding an answer? Do they get up? Rub their eyes? Just sit back and wait?
אני מנסה לחשוב מה עבר עליהן לפני כן. הן בטח לא התעוררו בוקר אחד והלכו אל אוהל מועד, מקום הקרבנות, מקום השכינה, שם אלוהים מדבר אל משה. אני מתארת לעצמי שהן האזינו לנאומים על הכניסה הקרובה לארץ וחלוקת הירושה, ואולי קיוו שמישהו יבחין בהם ובמצבם הייחודי. אולי אחת העלתה את הנושא, השניה אמרה, עזבי, השלישית אמרה, גם אני חשבתי על זה, מתלחשות זו עם זו בלילה… אולי סומכות על קרוב משפחה, מנסות לגשש, והוא, מושך בכתפיו, במקרה הטוב אומר, ‘אני מאד מצטער’, ו’אתן יודעות שככה זה’. אבל משום מה, הן לא ויתרו. איכשהו זה לא נראה להן נכון. אולי קיוו שמנהיגי השבט ישמעו אותם. אחרי הכל, משה הקים מערכת היררכית, לפי עצתו של יתרו, בדיוק למקרים כאלה! לכל אחד היה צריך להיות עם מי לדבר על עניינים משפטיים, על מחלוקות, על החוק; ואם אותו אדם לא ידע את התשובה, היה עליו להתייעץ עם המורה שלו, עד שלבסוף, היינו שומעים על זה כי מישהו הביא את זה לפני משה, מישהו, קרוב לודאי גבר, היה מצוטט כאן. איך הגיעו בנות צלופחד ישר “לפני משה”? זה בטח היה כל כך נגד נהלים ופרוטוקול!!I’m trying to think about what they went through before. They probably did not wake up one morning and went to the Tent of Meeting, the place of the sacrifices, where the Divine Presence rested, where God speaks to Moses. I imagine they listened to speeches about the imminent entry into the Land and the division of the plots; maybe hoping someone would notice them and their unique situation. Maybe one brought up the subject, the other said, ‘leave it, let it go’, the third said, ‘no, I thought about it too’, whispering to each other at night … maybe they trusted a relative, trying to inquiry, and he, shrugging, at best said, ‘I’m very sorry ‘, and’ you know that’s how it is’. But somehow, they did not give up; somehow it did not seem right to them. Perhaps they hoped the tribal leaders would hear them. After all, Moses established a hierarchical system, based on Jethro’s advice, exactly for such cases! Everyone had someone to talk to about legal matters, about disputes, about the law; And if that person did not know the answer, he had to consult his teacher, until finally, we would hear about it because someone, probably a man, would have been quoted here as the one who brought it to Moses’ attention. How did the daughters of Zelophehad come right “before Moses”? It must have been so against procedures and protocol !!
משה הוא בהחלט גיבור כאן, יודע את הגבולות שלו, לא מפחד לומר, אני לא יודע, אני צריך לשאול, תוך שימוש באותו הפועל שרק כמה פסוקים קודם לכן השתמשו הבנות, “ותקרבנה”, אמרו הן. “ויקרב (את משפטן לפני ה’)”, נאמר על משה כשהביא את טענותיהן בפני הקב”ה. זה חשוב. ובכל זאת, בנות צלופחד. כואבות את האבדן הפרטי ולא מוכנות בגלל אבדן האב לאבד גם את הארץ. בדרכן השקטה והעיקשת, נותנות דוגמא איך לא לאבד את המטרה, גם כשזה נראה בלתי אפשרי; להיאחז בחלום ולהגשים אותו צעד אחר צעד כנגד כל הסיכויים, ולא לוותר, גם כשלא ידוע אם ואיך זה יסתדר, לא לוותר על חלקנו בארץ ישראל.Moses is definitely a hero here; he knows his limits, and is not afraid to say, ‘I do not know, I have to ask’, using the same verb that only a few verses earlier the daughters used, “and they brought near” (also related to sacrifice in Hebrew-) they said. “And he brought” (their statement before God)”, it was said of Moses when he brought their claims before the Holy One. This is important. And yet, Daughters of Zelophehad… they are hurting their personal loss, and yet, are unwilling to give up the Land with the loss of their father. In their quiet, stubborn way, they model how not to lose the goal, even when it seems impossible; to hold on to the dream and fulfill it step by step against all odds, and not to give up, even when we can’t know if and how it will work out, not to give up our share in the Land of Israel.

שבת שלום SHABAT SHALOM

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Balak: Magical Words – בלק: מילים קסומות

בניגוד למלכים האחרים בסביבה, בלק בן ציפור, מלך מואב, בוחר בטקטיקה אחרת נגד בני ישראל. במאבק לעצור את העם העולה ממצרים בדרכו לארץ אבותיו, הוא פונה למלחמה שונה לגמרי ממה שראינו עד כה. לא מלחמה פיזית ישירה, לא חיצים, קשתות ומארבים על החלשים, אלא מלחמה בכוח המילים.

בסיפור הפנטסטי שאנחנו פוגשים בפרשה זו, בלק מזמין אליו את הקוסם, בלעם, לקלל את העם. בהתחלה בלעם אומר לא, אחכ ה”לא” בכל זאת הופך ל”כן”, אך בהיותו עדיין סוג של איש האלוהים, האלוהים מתנה עימו תנאי: “וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים אֶל־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה” (במדבר כ”ב:כ).

בלעם אם כן מסוגל רק לתעל את מה שהאלוהים מכניס לפיו, ולכן יוצאים ממנו דברי שיר, שבח וברכה. חלקם מפורסמים כמו:

“מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל” (במדבר כד:ה)

או זה:
“כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃ מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ” (במדבר כג:ט-10)

וזה:

“כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר” (במדבר כד:ט).

יש כאן משהו מדהים: הופעתו של נביא, לא יהודי, שחז”ל אמרו, השתווה למשה רבנו. יש לו יכולות מילוליות מעל ומעבר וכולם מפחדים או לפחות נראה שלוקחים אותו מאד ברצינות, כששליחים, כסף וזהב מגיעים לפתח ביתו. בהתחלה אנחנו נוטים לחשוב שזה מפני שהוא כזה אדם גדול, אבל הנה, אנחנו פוגשים אותו על אם-הדרך, נביא כזה גדול שמתימר לקלל את עם ה’, והוא לא מצליח להבין אפילו את האתון שלו. אז ממה בעצם הפחד?

בחיינו, אנחנו מתיחסים לדיבור ככלי להעברת אינפורמציה. אנחנו משוכנעים יותר שכלי נשק הורגים יותר מכל הדבר אחר, וכמובן ברמה מסוימת יש בזה אמת רבה. אבל התורה חשבה אחרת.

בספר תהילים נאמר “בִּדְבַ֣ר ה’ שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם” (לג:ו). חז”ל לימדו בפרקי אבות שהעולם נברא בעשרה “מאמרות”. כלומר, מה שיוצר את המציאות, זה הרצון האלוהי שבא לביטוי במילים, וזה שיש דיבור באדם, זהו בעצם צלם אלוהים בתוכנו, נגיעה ממעל לעולם הפיזי. על דרך הטוב, אנחנו רואים את זה בכוח התפילה, למשל של משה, לרפואת אחותו, 5 מילים קצרות המשנות מציאות. בפרשה שלנו, אנחנו רואים את הפחד מהקללה, שיכולה לשנות מציאות לרעה. ובשעה שאנחנו לא משה רבנו והמילים איבדו מכוחן, יש בודאי דוגמאות למקרים בחיינו כשיצרנו או חלילה הרסנו עולם במילים…

ועדיין. זה יפה, אבל התורה יכלה לספר לנו על כוחן של המילים בלי לתת כל כך הרבה מקום לסיפור על בלק ובלעם, שני לא-יהודים, הקושרים רעות נגד בני-ישראל במסעם?

נציע כמה תשובות:

  1. אנחנו לומדים כאן על הנסיון האחרון לעצור את בני ישראל מלהגיע לארץ ישראל. כנראה לא במקרה זה קורה דוקא עכשיו, ברגע האחרון לפני שיכנסו ויבססו שוב את נוכחותם בארץ אבותם. אולי, התורה מבקשת מאיתנו לשים לב לנקודות הרגישות האלו בחיינו, כפרטים וכעם. חשבנו שכבר ראינו הכל, חשבנו שכבר עברנו הכל. בסיפור שלו, בלק ובלעם יודעים שעם ישראל מציע אלטרנטיבה תרבותית למה שהיה עד אז. זהו איום לא פשוט עבורם. יתכן שדוקא כשנהיה הכי קרובים להגשמה העצמית המלאה שלנו, כיחידים וכעם, מישהו ירצה למנוע מאיתנו מ”להדליק את האור שלנו”.
  2. בשיר המעלות, יש שורה מוזרה: “אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה”, ומה שעוד יותר מוזר, זה שהשורה אחרי, כביכול מודה: “הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים” (תהילים קכו:ג-ד). אולי היה צריך להיות הפוך? קודם שאנחנו נכיר בנס שלנו ואחכ גם יראו אותו אחרים? מסתבר שלא (וגם זה מוכר בחיים האישיים ובחיים הלאומים). לפעמים יש לנו צורך במישהו מבחוץ שיזכיר לנו מי אנחנו, ובלעם עושה כאן עבודה נפלאה.
  3. בהפטרה אומר מיכה הנביא (ו, ה): “עמי זכור… בלק ובלעם… למען תדעו את דרכיו של ה'”. מה הקשר בין בלק ובלעם ובין “דרכיו של ה'”? בלעם בא לקלל את האנשים והקללות הופכות לברכות. זו הקריאה היהודית. בכנס לפני שנה אמר הרב דוניאל הרטמן: “מדינות רבות חוגגות את הניצחונות שלהן ומסתירות את כישלונותיהן ואת האסונות שלהן… אבל עבורנו, זה יהיה בזבוז. להאשים אחרים? כל אחד יכול לעשות את זה. אבל לקחת צרות ולהפוך אותן לשיעורים מעוררי השראה? זה משהו מיוחד”… 

זו המומחיות שלנו. הקב”ה מלמד אותנו לקחת חיטה ולהפוך אותה ללחם; ענבים ליין; זיתים לשמן; כותנה לבגד, קללות לברכות, כאבי לב ואתגרים לחיים בעלי משמעות וצמיחה מתמדת. מי יתן ונצליח.

Unlike the other kings in the area, Balak son of Zippor, king of Moab, chooses a different tactic against the Children of Israel. In the struggle to stop the People ascending from Egypt on their way to the Land of their ancestors, he turns to a war,  completely different from what we have seen so far. Not a direct physical threat; not arrows, bows and ambushes on the weak, but a war through the power of words.

In the fantastic story we encounter in this Torah portion, Balak invites the magician, Bil’am, to curse the People. At first Bil’am says no, then the “no” nevertheless becomes a “yes”, but being still a kind of man of Gd, Gd gives him a condition: “And God came to Bil’am at night and said to him, ‘if these people came to call on you, rise and go with them, but only that which I speak to you, that you will do” (Numbers 22:20).

If so, Bil’am is only capable of channeling what which Gd puts in his mouth, therefore, words of praise and blessing emerge. Some quite  famous, like “ma tovu… how goodly are your tents oh Jacob, your dwelling places, oh Israel” (Numbers 24:5)

Or this: As I see them from the mountain tops, Gaze on them from the heights, There is a people that dwells apart, Not reckoned among the nations. Who can count the dust of Jacob, Number the dust-cloud of Israel? May I die the death of the upright, May my fate be like theirs!” (23:10)

And this: They crouch, they lie down like a lion, Like the king of beasts; who dare rouse them? Blessed are they who bless you, Accursed they who curse you! (24:9)

There is something amazing here: the appearance of a prophet, who’s not a Jew, who, our sages equated to Moses; He has great abilities with words and it seems like everyone fears him or at least, takes hi very seriously, when messengers arrived with silver and gold at his dor. In the beginning we tend to think that this is because he is such a great person but behold, then we chance upon him on the road, such a great prophet who pretends to curse the People of Gd, and he fails to understand even his own she-donkey. So what exactly is fear?

In our lives, we treat speech as a tool for transmitting information. We are convinced that weapons kill more than anything else, and of course, on some level there is a lot of truth in that. But the Torah thought otherwise.

In the Book of Psalms it is said, “In the word of the Hashem, the heavens were made, and in the breath of his mouth – all their hosts” (33:6). Our Sages taught, in Pirkei Avot, that the world was created in ten “statements”, namely, what makes reality, is Gd’s will expressed in words. The fact that there is speech within us, is actually Gd’s image within us, a touch from above the physical world. On the good side, we see it in the power of prayer, when Moses, in order to heal his sister, uses 5 short words that change reality. In our parsha, we see the fear of the curse, which can change reality for the worse. And while we are not Moses and words might have lost from their initial power, we probably also have examples for cases in our own life, when we created, or destroyed worlds with words…

And yet. All this is well and fine, but could the Torah tell us about the power of words without giving so much space to the story of Black and Bil’am, two non-Jews, who conspire badly against the Children of Israel in their journey?

Here are a few suggestions:

  1. We learn here about the last attempt to stop the Children of Israel from reaching the Land of Israel. It’s probably not a coincidence that this happens exactly now, at the last minute before they enter and re-establishment of their presence in the Land of their ancestors. Perhaps, the Torah asks us to pay attention to these delicate, fragile points in our lives, as individuals and as a People. We thought we have already seen everything, we thought we have already gone through everything. In this story, Balak and Bil’am know that the People of Israel offer a cultural alternative to what was in the region / world until then. This is quite a threat for them. It’s possible that precisely when we are closest to our self-fulfillment, as individuals and as a People, that davka then, someone will want to prevent us from getting there, from “turning on our light.”
  2. In Shir Hama’alot, there is a strange line: “Then the Nations will say, ‘The Lord has done greatly with them’”, and what is even stranger, is the line after, as if admitting:  ‘the Lord has done greatly with us, we have been glad’ (Psalms 126:3-4). Maybe it should have been reversed? First, we should know our own miracle and only after, others will see it too? Turns out, it’s not so (and that too might be familiar in personal life and national life). Sometimes we need someone on the outside to remind us who we are, and Bil’am does a wonderful job here.
  3. In the Haftarah, the prophet Micah (6:5) says: “My people remember … Balak and Bil’am … so that you may know the ways of Hashem”. What is the connection between Balak and Bil’am and “the ways of Hashem”? Bil’am comes to curse the People and the curses turn into blessings. This is the Jewish call. At a conference a year ago, Rabbi Doniel Hartman said: “Many countries celebrate their victories and hide their failures and disasters … but for us, this would be a waste! Blame others? Anyone can do it! But take trouble and turn them into inspiring lessons? That is something truly special “…

This is our specialty. God teaches us to take wheat and turn it into bread; grapes – to wine; olives – to pure oil; cotton – to clothing, curses – to blessings, heartaches and challenges – to a life of meaning and constant growth. May we succeed.

Shabbat Shalom שבת שלום.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Chukat: Bringing Water Up Joyfully (and about the permission to complain)- חוקת: מים בששון ובשמחה (וגם, על הרשות להתלונן-)

Summer is here and with it, travel season; and with that, the familiar voices: When are we going to get there? Where is the bathroom? I want a popsicle / watermelon / swim / climb / be here / not be here …. Every time, we try to be attentive: when is the request legitimate? When is it a complaint, and when is there a base to the statement, which the one saying does not know how to express exactly? When is it a baseless complaint?הקיץ מגיע ואיתו עונת הטיולים. ועם הטיולים מגיעים הקולות המוכרים: מתי נגיע? איפה השירותים? בא לי קרטיב / אבטיח / לשחות / לטפס / להיות כאן / לא להיות כאן…. בכל פעם, אנחנו מנסים להיות קשובים: מתי הבקשה לגיטימית? מתי זו תלונה, ומתי יש בה בסיס שהאומר לא יודע לבטא בדיוק, ומתי זו תלונה חסרת שחר?
In the Torah portion of Chukat, we read: “and the people spoke against Gd and against Moses, “Why did you make us leave Egypt to die in the wilderness? There is no bread and no water, and we have come to loathe this nothing bread”. Gd sent the seraphim-serpents (possibly fiery snakes) against the people. They bit the people and many of the Israelites died” (Numbers 21:5-6)בפרשת חוקת נקרא (במדבר כא:ה-ו): “וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה’ בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל”.
A bit dramatic, no? Afterall, what did they ask for? Is it excessive to want to eat bread and drink water in the desert? Moreover: in the previous Torah portion, we encountered Moses hitting the rock in what appears to be the same situation: the people complain that there is no water; Moses and Aaron pray for them, and Gd Himself tells Moses to give them water, that is, their request and / or complaint was justified! How is it that once it’s living water and once – fiery snakes and death?קצת דרמטי, לא? מה הם בסך הכל בקשו? זה מוגזם לרצות לאכול לחם ולשתות מים במדבר? יתרה מזו: פרק אחד לפני כן פגשנו את משה המכה בסלע במה שנראה אותו מצב: העם מתלונן שאין מים. משה ואהרון מתפללים למענם, והקב”ה בעצמו אומר למשה לתת להם מים, כלומר, בקשתם ו/או תלונתם היתה צודקת! איך זה פעם מים חיים ופעם נחשים ומוות?
The Midrash tells us that while they were wandering in the wilderness, the Children of Israel had a well that wandered with them, the well of Miriam. When Miriam died, the water source ceased (Numbers, 20:1-2). Maybe Moses and Aaron were preoccupied, mourning the deaths of their beloved sister, so they did not notice when it happened? Either way, once they realized there was no water, they did what they could to give the people their basic needs. Why were the Children of Israel answered in one case, and in the other case punished?המדרש מספר לנו שבזמן שהם נדדו במדבר, היתה לבני ישראל באר שנדדה איתם, הבאר של מרים. כשמרים נפטרה, מקור המים חדל (במדבר כ:א-ב). אולי משה ואהרון היו טרודים, אבלים במות אחותם האהובה, כך שלא שמו לב כשזה קרה? כך או כך, ברגע שהם הבינו שאין מים, הם עשו מה שיכלו לתת לעם את צרכיו הבסיסיים. למה נענו בני ישראל במקרה אחד ובמקרה השני נענשו ע”י נחשים, שרפים נושכים ומוות?
There is one word that makes all the difference: they describe the bread as “spoiled / miserable / nothing bread.” Even earlier, we find a hint of what is to come (21: 4): “They set out from Mount Hor by way of the Sea of Reeds to skirt the land of Edom. But the people’s soul was shortened along the journey”… I tried to stay true to the Hebrew here which says – that their soul was “shortened”. A “short soul” stands in contrast to a “long spirit”, another expression describing patience. Indeed, we heard the term “short soul / spirit” once before, during the days of slavery, when Moses just began to speak of freedom. There is it said, “and thus spoke Moses to the Children of Israel and they didn’t listen to Moses due to shortness of spirit and hard labor” (Exodus 6:9). Therefore, what prevented them from opening up to the possibility that there is a chance for something else, was not the hard labor, but first and foremost, the shortness of spirit; the ability to believe, hope, trust in a different future. Here, too, it was not necessarily the bread that was really “spoiled / miserable / nothing”, but the shortness of spirit of the people.יש מילה אחת שעושה את כל ההבדל: הם מתארים את הלחם כ”לחם הקלוקל”. עוד קודם, אנחנו מוצאים רמז למה שעתיד להתרחש (כא:ד): “וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ”… קוצר נפש עומד בניגוד ל”אורך רוח”, ואכן, שמענו את אותו ביטוי בימי העבדות במצרים כשמשה רק התחיל לדבר על האפשרות לחופש. שם נאמר: ” וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו:ט). מה שמנע מהם להפתח לאפשרות שיש סיכוי למשהו אחר, לא היתה רק העבדות הקשה פיזית, אלא, קודם כל, קוצר הרוח: היכולת להאמין, לקוות, לבטוח בעתיד אחר. גם כאן, לא הלחם בהכרח היה באמת “קלוקל”, אלא קוצר הנפש של העם.
The Torah comforts me greatly in that it allows us to complain. In the Book of Psalms (91:1) it says, “he who sits in the secrets of on High, will XXXX in the shadow of Shadai”. The usual translation of where I put the XXXX is dwell, parallel to “sits” in the first section, but my commentary, uses the simple, possibly modern, sound of that same word, yitlonan = complain; that is, with can complain to the Almighty. This is what we learn in the Book of Numbers: we don’t have to be poite; we don’t have to say it all “nicely”. In the first case, the People gathered, fought, yelled, complained, and turns out, we’re allowed to cry and call unto Hashem. Bowing our heads and accepting everything “from Gd’s will” is not our way. When there’s no water, we’re allowed and even should say something, and loudly. Our goal is tikkun olam, making the world better; we’re invited to be partners in creation. In order to do so, we need to be aware of what there is, and what there isn’t; what is possible and what needs to be done. However, on the other hand, just whining without a reason, not appreciating the good we have, is unacceptable. The Holy One drops on the Children of Israel manna from the heaven, every day (and of Friday, twice the amount for Shabbat) and it tastes like “the flavor of honey” (Exodus 16:31) and they call it the “nothing bread”?? lack of water is one matter, serious and real and it is taken care of swiftly and practically, but not liking the specific flavor of the Divine’s bread? For that Gd says something like, ‘get real’. And the punishment is not long in coming.התורה מנחמת אותי מאד בכך שהיא מרשה לנו להתלונן. בספר תהילים (צא:א) כתוב “יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן”. הפירוש המקובל על “יתלונן” הוא מלשון לן, גר, במקביל ל”יושב” בחלק הראשון, אך הפירוש שלי (בחיוך) הוא שבצילו של הקב”ה מותר להתלונן. כך אנו לומדים מספר במדבר: לא צריך להיות מנומסים, לא צריך להגיד הכל יפה. במקרה הראשון, אנשים התקהלו, רבו, צעקו, התלוננו, ומסתבר, מותר לנו לבכות ולקרוא אל ה’. הרכנת הראש וקבלת הכל “מן אללה” היא לא דרכנו. כשאין מים, מותר וצריך להגיד משהו, ובקול רם. מטרתנו היא תיקון עולם, ונקראנו להיות שותפים במעשה בראשית. לשם כך, צריך לראות מה יש, מה אין, מה אפשר וצריך לעשות. אבל, מצד שני, סתם התבכיינות ללא סיבה, בחוסר הערכת הטוב – אינה מקובלת. הקב”ה מוריד על בני ישראל מן משמים, יום יום (ובששי מספיק לשבת), וטעמו “כצפיחית בדבש” (שמות טז:לא) והם קוראים לו “הלחם הקלוקל”? חוסר מים, זה ענין אחד, רציני ואמיתי, והוא מטופל במהירות וביעילות, אבל אם אנחנו לא אוהבים את הטעם של הלחם של אלוהים? על כך הקב”ה אומר לנו (משהו כמו), נו, באמת. והעונש לא מאחר לבוא.
Our Torah portion is full of water. Later, we become acquainted with the well: “Then Israel sang this song: Spring up, O well—sing to it— (Numbers 21:17). A well is very different from water hidden in a rock, which only Gd through a miracle can get out. A well is something that people usually create, together, in order to reach into the depths of the earth and bring from there a life- giving resource. Many midrashim compare the Torah to water. Here, too, the Torah is like water under the ground that is not easy to bring to daylight. In our hands is the Oral Torah which is like the bucket sent down, to bring something vital to our own day and time.הפרשה שלנו מלאה במים, ובהמשכה, אנחנו מתוודאים לבאר: “אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ” (במדבר כא:יז). באר היא מאד שונה ממים החבויים בתוך סלע, שרק אלוהים בנס יכול להוציא אותם ממנו. באר זה משהו שאנשים יוצרים בדרך כלל ביחד, כדי להגיע למעמקי האדמה ולהביא משם משאב יוצר חיים. מדרשים רבים משווים את התורה למים. גם כאן, התורה היא כמו מים מתחת לאדמה שלא קל להוציא אותם לאור. בידינו התורה שבע”פ שהיא כמו הדלי הנשלח מטה, כדי להעלות משהו חי לימינו אנו.

שבת שלום —- Shabbat Shalom

Golan Heights – בגולן
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Korach, Democracy & Distinction

ביום הרביעי, בסיפור בריאת העולם בספר בראשית, ניצב בפנינו קונפליקט. נאמר (א:טז): “וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים” ומיד לאחר מכן, “אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה”… האם היו שני מאורות גדולים או שמא, אחד גדול ואחד קטן?  On the fourth day in the story of the creation back in the Book of Genesis, we are faced with a conflict. It says (1:16): “Gd made the two great lights” and immediately after, “the big light to dominate the day and the small light to dominate the night”… so, were there two great lights or one big and one small?
התלמוד (בבלי, מסכת חולין ס:ב) מתאר לנו את השיחה שהתנהלה שם, בין תחילת הפסוק וסופו, בין הקב”ה והירח. הירח, שקרא את הפסוק, מתרעם: איך יתכן שני מאורות גדולים? “ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד”? הקב”ה אומר בתגובה, ירח יקרה, את צודקת, זהו מצב בלתי אפשרי. אם כך, “לכי ומעטי את עצמך”, כלומר, עשי את עצמך קטנה יותר מהשמש. ‘מה’? נדהם הירח, ‘מכיון שאני צודקת, עלי להענש’? ובלשון הגמרא, “ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי”?  The Talmud (Babylonian, Tractate Chulin 60:b) describes the conversation that took place there, between the beginning and end of the verse, between Gd and the moon. The moon, who apparently read the verse too, resents: ‘How is it possible to have two great luminaries? “Lord of the world, is it possible for two kings to use one crown”? God says in response, ‘Dear moon, you are right, this is an impossible situation. If so,” Go and reduce yourself, that is, make yourself smaller than the sun. ‘What’? Says the shocked moon, ‘because I am right I have to get punished?’ and in the Talmud’s language, “Master of the world, because I said to You something decent. I should go and reduce myself”?
הציע הקב”ה לירח כל מיני הטבות, למשל, שהירח יאיר גם בלילה וגם ביום, אך הירח ענה שלהאיר ביום, זה כמו להיות נר בצהרים, חסר תועלת. הקב”ה מבטיח לירח שעל פיו יקבע לוח השנה, אך לכך עונה הירח, שהלוח נקבע גם על פי השמש. ואז מספר הקב”ה שיהיו חכמים וצדיקים גדולים שיקראו גם הם “הקטן”, כמוך. כשרואה הקב”ה שהירח לא לגמרי מתרצה, הוא אומר דבר מדהים: “הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח”, כלומר, ‘הירח צודק, אנא, הביאו קרבן מיוחד על שעשיתי כך (על הקרבנות האלו נקרא בקרוב בפרשת “פנחס”). ואנחנו קצת נדהמים: אנחנו צריכים להביא קרבן בשביל הקב”ה?? הוא עשה משהו לא בסדר? אז שיתקן! הוא כל יכול, לא? ואם לא, איך זה מרצה את הירח , ואיך זה קשור לפרשת השבוע שלנו, פרשת קורח?    Gd offered the moon all kinds of benefits, for example, that the moon would shine both at night and during the day, but the moon replied that lighting in the day, it is like being a candle at noon, useless. Gd promises the moon that according to her, the calendar will be set, butt he moon replied that the calendar is also determined by the sun. Then Gd tells the moon that there will be sages and righteous people known as “the little one”, just like you. When Gd sees that the moon is not entirely appeased, He says something amazing: “Bring atonement for me that I have diminished the moon,” that is, ‘the moon is right, please, bring a special sacrifice for Me doing so (these sacrifices will soon be read in the Torah portion of “Pinchas”). And we’re more than a little surprised: do we have to bring a sacrifice for Gd ?? Did He do something wrong? So let Him fix it! He is omnipotent, no? And if not, how does it appease the moon, and how does it relate to our Torah portion of the week, Korach?
קורח הוא קרובם של משה ואהרון, מנהיג עדה של כ-250 אנשים, החולקים על מעמדו של משה כמנהיג ואהרון ככהן גדול. משה מציע להם מבחן כדי להוכיח במי בחר ה’: אם קורח ימות מוות טבעי, זה סימן שמשה טועה, אבל אם האדמה תפער את פיה ותבלע את קורח ואת קרוביו, זה סימן שמשה נביא אמת. באותו רגע, קורח, משפחתו וכל רכושם, נבלעים באדמה, ומאתיים וחמישים הנשיאים נשרפים באש.  Korach is a close relative of Moshe and Aharon, a community leader of about 250 people, who disagree with Moshe’s status as a leader and Aharon’s as high priest. Moses suggests a test to prove who’s Gd choice: if Korach dies a natural death, it is a sign that Moses is wrong, but if the earth opens its mouth and swallows Korach and his relatives, it is a sign that Moses is a true prophet. At that moment, Korach, his family and all their property, are swallowed up in the ground, and two hundred and fifty presidents are consumed by fire.
מחלוקת קורח הפכה לסמל של מחלוקת “שלא לשם שמים”, כפי שכתוב במסכת אבות (ה:י”ז): “כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ“. נשים לב לביטוי “מחלוקת קורח וכל עדתו”, כלומר המחלוקות היו בתוך עדתו של קורח. אי ההסכמה היתה מבית, ורמז לכך מתבטא בדמותו של און בן פלד, שהיה שותף לקורח בתחילה, ובהמשך, שמו נשמט.  Korach became a symbol of the machloket, controversy that’s “not for heaven’s sake,” as it is written in Pirkei Avot (5:17): “ Any controversy that’s for the sake of heavens – endures, and that which is not for the sake of heaven, doesn’t endure. What is the controversy that’s for the sake of heaven? this is the controversy of Hillel and Shamai. And that which is not for the sake of heaven, that’s Korach and all his people”. We’ll notice that the phrase speaks about “Korach and all his people”, namely, that the controversies were within Korach’s congregation, from within. A hint of this is expressed in the character of On Ben Peled, who partnered with Korach at first, and later, his name is omitted.
מה רצה קורח? במילותיו אמר: “כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה’” (במדבר טז:3), או בשפתנו אנו, ‘אין לנו צורך במנהיגים מעלינו. כולנו היינו במתן תורה, כולנו ראינו את הקולות, אנחנו יודעים מה ה’ רוצה מאיתנו ומה עלינו לעשות, ואנחנו רוצים שויון’! בימינו אפשר לומר שקורח רוצה “דמוקרטיה”. אין ספק שזו טענה חזקה שנוכל להזדהות איתה. אחרי הכל, האין זה מה שכולנו רוצים וצריכים? לו היינו שם, האם לא היינו גם מצטרפים לקמפיין “כלם קדושים”? אם כך, למה קורח נענש ועוד בצורה כל כך חמורה ופומבית?  What did Korach want? In his words he said: “For the whole congregation is holy and in the midst of them is Hashem, and why should you rise above Gd’s congregation”? or in our own words, ‘we have no needs for leaders above us, thank you very much. We have all been at the Giving of Torah, we have all seen the voices, we know what God wants from us and what we should do, and we want equality ‘! Nowadays it can be said that Korach wants “democracy”. No doubt, this is a strong claim that we can identify with. After all, isn’t this what we all want and need? Had we been there, wouldn’t we also join the “we’re all hole” campaign? If so, why was Korach punished and in such a terrible and public way?
נחזור לרגע לירח. על מה בדיוק מבקש הקב”ה שנביא קרבן עליו? הקב”ה יצר עולם שיש בו הירארכיות: גדול וקטן, לילה ויום, טוב ורע. בעולם האלוהי, אין הירארכיות, הכל “אחד”, אבל בעולם שלנו, ההירארכיה כרעיון ועובדה, הגם שהיא מתסכלת אותנו לא מעט, היא הכרחית במרחב הביטוי וההתנסות שלנו. אגב, כשהירח שומע זאת, הוא מתרצה. היא לומדת שאין כאן טעות מקרית, אלא בריאה של הקב”ה, ושהיא מי שהיא כי זהו גילוי רצונו בעצמו בה.  Let’s go back to the moon for a moment. What exactly is God asking us to bring a sacrifice for Him? God created a world that has hierarchies: big and small, night and day, good and evil. In the divine world, there are no hierarchies, everything is “One”, but in our world, hierarchy, as an idea and fact, although it frustrates us quite a bit, is necessary in our space of expression and experience. By the way, when the moon hears this, she is appeased. She learns that there is no accidental error here, but Gd’s creation, and that the moon is who she is because it is the revelation of His own will in her.
אין זה דבר פשוט, והוא נהיה מורכב (ומבוקר) עוד יותר בימינו: דרכה של התורה היא הבחנה והבדלה, קודש וחול. בשעה שהתורה מלמדת אותנו מתחילת ספר בראשית שכל בני האדם שוים בהיותם נבראים בצלם, היא גם מקצה תפקידים שונים לאנשים ולמקומות שונים. על פי התורה, לא כולם “אותו דבר”, ולא הכל מתאים לכולם. עשו מקבל את הר שעיר (דרום מערב ירדן); יעקב – את ארץ ישראל. הכוהנים – מקבלים חובות פולחן במקדש; הלויים – לתמוך בכהנים, וישראל – להיות העם. גברים ונשים – מקבלים מצוות רבות שהן זהות לחלוטין ותואמות את הדומה ביניהם, ויחד עם זאת, הם גם שונים, ולכן הוקצו להם תפקידים שונים.  This is not a simple thing, and it is becoming even more complex (and criticized) nowadays: the way of the Torah is that of distinction and discernment, sacred and profane, holy and mundane. While the Torah teaches us from the very beginning of Genesis that all human beings are created equal in Gd’s image, it also assigns different roles to different people and places. According to the Torah, not everyone is “the same”, and not everything is suitable for everyone. Esau receives Mount Sheir (southwestern Jordan); Jacob – the Land of Israel. The priests – receive ritual duties in the Temple; The Levites – support the priests, and Israel – are the people. Men and women – receive many identical commandments according to the similarities between them, and at the same time, they are also different, and are assigned different roles.
קורח רוצה להשטיח את העולם המורכב שברא הקב”ה: לא עוד מנהיגים ועם, אלא “והיה העקוב למישור”. אך, התגובה הקשה נגדו מצביעה על כך שיש אמת מסוימת בדרישה שלו. לו עמד במדבר ובקש לטוס לירח, קרוב לודאי שכולם היו מתעלמים ממנו, אך הוא בקש משהו שנדמה צודק, וחשוב. האם הוא אפשרי ונכון? מתי כן ומתי לא?  Korach wants to flatten the complex world that Gd created: no more leaders and a people, but “the crooked will turn straight”. However, the harsh reaction against him indicates that there is a certain element of truth in his demand. Had he stood up in the desert, demanding to fly to the moon, most likely he’d be ignored, but he asked for something that seemed just and important. Is it doable, and right? When is it and when is it not?  
במשך 2000 שנות גלות, חלמנו לחזור לארץ ולכונן בה “בית יהודי”. דמוקרטי? דורות רבים לאחר קורח, קם שמואל הנביא, שנחשב לאחד מצאצאיו, ומציע סגנון מנהיגות דמוקרטי – יותר. יש בהחלט גם לזה זמן ומקום. הבעיה של קורח היא לא שהרעיון שלו גרוע אלא שהוא חושב שהשיטה שלו היא הפתרון האבסולוטי היחיד המתאים לכל, תמיד. עבור התורה הדמוקרטיה היא כלי, לא מטרת על. נקוה שנמצא את המקום והזמן הנכונים לכלים השונים שבידינו.  For 2000 years of exile, we dreamed of returning to Israel and establishing a “Jewish home” here. Democratic? Many generations after Korach, the prophet Samuel, who is considered one of his descendants, arose and offered a more democratic leadership style. There’s definitely time and place for that too. The problem with Korach is not that his idea is bad but that he thinks his is the only absolute solution that suits everyone, always. For the Torah, democracy is a tool, not a goal. Let’s hope we find the right place and time for the various tools we have.

שבת שלום וחודש טוב (בהמשך השבוע) **** Shabbat Shalom & a good new month (later on this week)

ויהי ממחרת… והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים” (במדבר יז:כג)

and the next day… behold, the staff of Aharon of the House of Levi sprouted, produced blossoms and born almonds”… (Numbers 17:23)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Touring the Land – Shlach-lecha – החלטות על מסע בארץ

The central part of this week’s Torah portion, Shelach-Lecha (or Shelach) describes the story and sin of the “spies”, a story that happened about two years into the journey from Egypt. The story is told twice in the Torah, here and in Moses’ speech, in the Book of Deuteronomy, with slight but significant changes. The first of which tries to answer the question, who ordered the twelve representatives, one from each tribe, be sent, in order to tour the land in preparation of its entry? What for? If this is the land Gd Almighty Himself has set for us, what exactly are the “spies” trying to find out?חלקה המרכזי של פרשת השבוע, שלח-לך (או שלח) מתאר את סיפור וחטא המרגלים, סיפור שקרה בערך שנתיים לתוך המסע ממצרים. הסיפור מסופר פעמיים בתורה, כאן ובנאומו של משה, בספר דברים, בשינויים קלים אך משמעותיים. הראשון שבהם מנסה לענות על השאלה, בפקודת מי נשלחו שנים עשר הנציגים, אחד מכל שבט, על מנת שיתורו את הארץ לקראת הכניסה אליה? לשם מה? אם זו הארץ שקבע עבורנו קב”ה בכבודו ובעצמו, מה בדיוק ניסו ה”מרגלים” ללמוד?  
Interestingly, I remember trying to share this story during a Sunday morning group time at the Bellevue Hospital (NYC) psych ward. As the chaplain on call, I was asked to come up and do “something”. There was nothing “planned”; it was my first week in training (Sunday duty all alone!), and since this was that week’s Torah portion, it was clearly my fallback. Of the 15 patients that made the diverse group, most were “into the Bible” and one even “half Jewish”, but regardless, all agreed that if you (think you) hear the voice of Gd telling you to go somewhere unknown, you definitely check it first!!אני זוכרת את עצמי מנסה לשתף בסיפור הזה קבוצה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים גדול בניו יורק, בזמן ההשתלמות בליווי רוחני שם. הייתי בתורנות והתבקשתי לעלות לקומה ולעשות “משהו” ליום ראשון בבקר. זה היה השבוע הראשון שלי בהשתלמות (תורנות סופש, לבד!), ומכיון שזו היתה פרשת השבוע, זה היה מה שהיה בדעתי.15 החולים יצרו קבוצה מגוונת. רובם היו “בענין התנ”כ, ואחד אפילו “חצי יהודי”, אבל כולם הסכימו שאם אתה (חושב שאתה) שומע את קולו של האלוהים אומר לך ללכת לאנשהו לא ידוע, אתה חייב לבדוק את זה קודם!!
Anyway, after forty days, the respected group returns and reports that indeed, the land is a Land “flowing with milk and honey” and even brings an example of its fruits (what will become the symbol of Israel’s Ministry of Tourism today), but its inhabitants are huge and strong, “and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them” (Numbers 13:33). The panic was great: it sounds like the situation is impossible! What will be done? Maybe, we should “head back [set leadership that will take us) to Egypt” (14:4)בכל אופן, לאחר ארבעים יום, חזרה הקבוצה המכובדת ודווחה שאכן, הארץ הינה ארץ “זבת חלב ודבש” ואף הביאה דוגמא מפירותיה (מה שנהיה לסמל משרד התיירות בארץ כיום), אך יושביה ענקים וחזקים,“ וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם” (במדבר יג:לג). הבהלה היתה גדולה: נשמע שהמצב בלתי אפשרי! מה נעשה? אולי “נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה (שם יד:ד)?
Two leaders, Caleb the son of Yefuneh and Joshua the son of Nun, say, “Let us by all means go up, and we shall gain possession of it, for we shall surely overcome it” (13:30), but the other ten oppose, and the crowd gathered around the returnees, is convinced that they will not be able to ascend to the Land. The ten leaders die in the “plague” immediately, and the rest of the people are punished for bad mouthing the Land and doubting Gd in extending their time in the wilderness: “You shall bear your punishment for forty years, corresponding to the number of days—forty days—that you scouted the land: a year for each day” (14:34), enough time for that generation to pass on and for a new generation that can enter the land, to rise. A small group (the Ma’apilim) tries to progress independently but is defeated in the war with the Amalekites. Later on in the Torah portion, we read about the “wood gatherer” and a few mitzvot are given, such as separating challah and the mitzvah of tzitzit.שני מנהיגים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אומרים “עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ!” (יג:ל) אך העשרה האחרים מתנגדים, והקהל הנאסף סביב החוזרים, משתכנע שלא יוכל לעלות לארץ.  עשרת המנהיגים מתים “במגפה” במקום, ושאר העם נענש על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה’ בהארכת זמן שהותם במדבר: “בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה” (שם י”ד:לד), זמן מספיק כדי שיכלה הדור ההוא ויקום דור חדש שיוכל להכנס לארץ. למחרת, קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקים. בהמשך הפרשה מופיע סיפור “המקושש” וניתנות לעם ישראל מספר מצוות כגון הפרשת חלה ומצוות ציצית.
The spy affair is examined from a different angle each time, with the spotlight usually on Caleb and Joshua. Those who say, “let us go up” are far more charismatic to us than those who say “we can’t.” It is easier to connect with those whom history judged as the ones doing “the right thing”. Who are the others anyway?? Aside from Caleb and Joshua, they are largely unknown: “From the tribe of Reuben, Shammua son of Zaccur. From the tribe of Simeon, Shaphat son of Hori. From the tribe of Issachar, Igal son of Joseph… From the tribe of Benjamin, Palti son of Rafu. From the tribe of Zebulun, Gaddiel son of Sodi. From the tribe of Joseph, namely, the tribe of Manasseh, Gaddi son of Susi. From the tribe of Dan, Ammiel son of Gemalli. From the tribe of Asher, Sethur son of Michael. From the tribe of Naphtali, Nahbi son of Vophsi. From the tribe of Gad, Geuel son of Machi” (13:4-15).פרשת המרגלים נבחנת בכל פעם מזוית אחרת, כשהזרקור בד”כ על כלב ויהושע. אלה שאומרים, “עלה נעלה” הרבה יותר כריזמטיים לנו מאלה שאומרים “לא נוכל”. קל להתחבר לדמותם של אלה שעומדים ועושים את מה שהסטוריה שפטה כ”נכון”. מי היו השאר בכלל? חוץ מכלב ויהושע, שמותיהם ברובם אינם מוכרים לנו: “לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי… לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף… לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וׇפְסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי” (יג:ד-טו)…  
But three times the Torah calls them “anashim”, menches, and Rashi explains that “all the anashim in the Bible are considered important (people), and at that hour they were all fit” meaning that they were considered good people. Some say they were the desert’s “young leadership”, and that Moses wanted them more “engaged”, sending them, not unlike nowadays, on a “Birthright” discovery trip to Israel.אבל התורה קוראת להם שלוש פעמים “אנשים”, ורש”י מסביר ש”כָּל אֲנָשִׁים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֵׁרִים הָיו”, כלומר, שנחשבו אנשים טובים. יש אומרים שהם היו המנהיגות הצעירה שהתפתחה במדבר. שה רצה שהם יהיו יותר “מעורבים”, ושלח אותם, בדומה לחיינו, לטיול “תגלית” לארץ.  
It was obvious that it would be amazing, how could it not? Moses did not bother to join perhaps because of his duties to the people in the wilderness, and perhaps because he did not care what the land looked like (at this point he did not know he would not enter it, but knew that it was “the” Land Gd had promised His people and that was enough for him); and maybe because he couldn’t imagine anything going wrong. After all, he is sending his young leaders, the generation of tomorrow, who receive a gift of reinforcement and encouragement, perhaps in preparation for their future service. They are not really “spies” infiltrating secretly at night. They are a noticeable and respectful group, granted an unprecedented opportunity: to peak into the Promised Land! “The” Land of milk and honey. In addition, they received clear instructions so they would pay attention to the Land’s beauty and goodness. What can possibly go wrong??היה ברור שיהיה מדהים, איך לא? משה לא טרח להצטרף אולי בגלל חובותיו לעם במדבר, ואולי מכיון שלא היה אכפת לו איך נראית הארץ (בשלב זה לא ידע שלא יכנס אליה, אבל ידע שזו “ה”ארץ שהבטיח הקב”ה לעמו וזה הספיק לו), ואולי משום שלא עלה על דעתו שמשהו יקרה. אחרי הכל, הוא שולח את מנהיגיו הצעירים, דור המחר, שזוכים למתנת חיזוק ועידוד, אולי לקראת שירותם העתידי. אין הם באמת “מרגלים” המסתננים בלילה בסודי-סודות. הם קבוצה גדולה ומכובדת, והזדמנה להם הזדמנות מעין כמוה: הצצה לתוך הארץ המובטחת! “ה”ארץ זבת חלב ודבש! בנוסף, הם קבלו הוראות ברורות, למה לשים לב, דוקא כדי שיראו כמה יפה הארץ וכמה טובה. מה כבר יכול להשתבש?
I think of them, traveling from the Land back to the desert, after the exciting journey: 40 days passed, and they gathered all the good they could; they tasted juicy fruits, saw wonderful views, maybe even dipped in the sea after long months in the desert, and also, encountered quite a few challenges: giants, walled cities, war ? From the pampering desert (always covered in the cloud, and their food is guaranteed), they must have come out with high hopes and great expectations, and now … how did they feel? What did they talk about along the way? Did they express their worries, their anxiety? Did Caleb and Joshua hear their apprehension?אני חושבת עליהם בדרך מהארץ למדבר, אחרי המסע המרגש: 40 יום עברו, והם אספו מכל טוב, טעמו פירות עסיסיים, ראו נופים נפלאים, אולי טבלו בים אחרי חודשים ארוכים במדבר, וגם, נתקלו בלא מעט אתגרים: ענקים, ערים מוקפות חומה, מלחמה? מהמדבר המפנק (תמיד מכוסים בענן, ומזונם מובטח), יצאו בודאי בתקוות וציפיות גדולות, ועכשיו… איך הרגישו? על מה דברו בדרך? האם הביעו את דאגותיהם, חרדתם? האם כלב ויהושע שמעו את חששם?
Perhaps what worried them was something much deeper. In the Land they will have to be grounded; They will have to work on their relationship with Gd through settling the Land; through growing trees, vegetables, through presence or lack of rain, through dealing with other peoples, some hostile, around them. Maybe it was all beyond what they could have done at that point. We, who are reading about them now, may want to ease the criticism a bit. It is easy to judge them quickly and with a little smirk, but perhaps the reason that not only “they” were punished, but everyone, is because in their difficult time there was no one to reach out to them in their ”ascend” (Aliyah), help them see things differently and move on. And the challenge of meeting Gd in the most physical places of our lives is still, not simple, for us too.יתכן שמה שהדאיג אותם זה משהו הרבה יותר עמוק. בארץ הם יצטרכו להיות מקורקעים; הם יצטרכו לעבוד על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים דרך התיישבות באדמה; דרך גידול עצים, ירקות, דרך הנוכחות או חוסר הגשם, דרך התמודדות עם עמים אחרים, חלקם עוינים, סביבם. יתכן שכל זה היה מעבר למה שהם יכלו לעשות באותה נקודה. אנחנו, שקוראים עליהם עכשיו, אולי נרצה להקל קצת בבקורת עליהם. קל לשפוט אותם במהירות וגיחוך מה, אבל אולי הסיבה שלא רק “הם” נענשו, אלא כולם, היא מפני שבשעתם הקשה לא היה איש שיושיט להם יד ב”עליה” ויעזור להם לראות את הדברים אחרת וללכת הלאה. והאתגר של לפגוש את אלוהים במקומות הכי פיזיים בחיינו, עדין, לא פשוט, גם לנו.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Beha’alotcha, with shofar & trumpets… צלילי חצוצרה ושופר אל החולות של המדבר היה שולח…

Many different musical instruments accompany the Biblical story: the Levites had musical instruments, as told in Psalms 150, with which they accompanied their singing in the Temple. King David strum his harp at midnight, and since the early pages of the Book of Genesis it is told of “Yuval, the father of all who could play the violin and the lyre” (Genesis 4:21). More often than not, information about biblical instruments comes from exciting archeological excavations in the Land of Israel and the surrounding area. These instruments were made from a variety of materials that people found around, such as stones, metal, plants, and animal parts like bones, horns, intestines and skins. And so, we learn that the Book of Books also had a sound, not just a text.כלי נגינה רבים ושונים מלווים את המסופר בתנ”כ: ללווים היו כלי נגינה, כמובא בתהילים ק”נ בהם ליוו את מזמוריהם בבית המקדש. דוד המלך פרט על הנבל שלו בחצות, וכבר משחר ספר בראשית מסופר על “יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב” (בראשית ד:כא). לא פעם, מגיע מידע על כלי הנגינה התנכיים מחפירות ארכאולוגיות מרגשות בארץ ישראל והסביבה. כלי הנגינה הוכנו ממגוון חומרים שאנשים מצאו סביב, כמו אבנים, מתכת, צמחים, וחלקי בעלי חיים כמו עצמות, קרניים, מעיים ועורות. וכך, אנחנו לומדים שלספר-הספרים היה גם צליל, לא רק מלל.  
During their journey in the desert, two musical instruments accompany the Children of Israel: We heard about the shofar at Mount Sinai and in this week’s Torah portion, Beha’alotcha, the silver trumpets are mentioned, and so it is said (Numbers 10, 1-10): H’ spoke to Moses, saying: Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon [military bodies of] the community and to set the divisions in motion. When both are blown in long blasts, the whole community shall assemble before you at the entrance of the Tent of Meeting; and if only one is blown, the chieftains, heads of Israel’s contingents, shall assemble before you. But when you sound short blasts, the divisions encamped on the east shall move forward; and when you sound short blasts a second time, those encamped on the south shall move forward. Thus short blasts shall be blown for setting them in motion, while to convoke [military bodies of] the congregation you shall blow long blasts, not short ones. The trumpets shall be blown by Aaron’s sons, the priests; they shall be for you an institution for all time throughout the ages. When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before your Gd, H’ and be delivered from your enemies. And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your Gd: I am H’ your Gd.במסעם במדבר, שני כלי נגינה מלווים את בני ישראל: על השופר שמענו במעמד הר סיני ובפרשת השבוע הזה, פרשת בהעלותך, מוזכרות חצוצרות הכסף, וכך נאמר (פרק י, 1-10):
וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃ וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃ וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃ וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּחֲצֹֽצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חׇדְשֵׁיכֶםוּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹהֵיכֶֽם׃   
What do the shofar and trumpet have in common and what differentiates between them? In both one has to blow: “Just air” becomes sound. What turs us into a “living soul”, brings forth music out of musical instruments! The Ga’on from Vilna said that music is a dimension of the soul, and here, precisely during a journey, or in time of war, when we are engaged in the most physical dimension of existence, we are ordered to add a dimension of music, a dimension of the soul. The shofar was originally provided to us by nature – usually a ram’s horn, cultivated by a craftsman, which even in its complete form, it’s hard to call a “musical instrument” and very difficult to “play” it. The trumpet, on the other hand, is a man-made instrument; and not only its sound, but its beauty as well, plays a role in its place.מה המשותף והמבדיל בין שופר וחצוצרה? בשניהם צריך לנשוף: “סתם אויר” הופך לקול. מה שעושה אותנו ל”נפש חיה”, מוציא מוסיקה מכלי נגינה!  הגאון מוילנא אמר שהמוזיקה היא מימד של הנשמה, והנה, דוקא בזמן מסע, או בזמן מלחמה, כשאנחנו עסוקים במימד הפיזי ביותר של הקיום, נצטוונו להוסיף מימד של מוזיקה, מימד של הנשמה. אך, השופר במקור מסופק לנו על ידי הטבע – קרן איל בד”כ, המעובדת על ידי בעל מלאכה, שגם בצורת השלמה, קשה לקרוא לו “כלי נגינה” וקשה מאד “לנגן” בו. החצוצרה לעומת זאת, היא כלי שנוצר בידי אדם, ולא רק קולו אלא גם יופיו משחק תפקיד.  
We can ask: Of course we would like a “natural” instrument for all the memories we have of a ram (for example, the binding of Isaac), but, is there room in the Temple for an unnatural one? Indeed, while the Temple stands we blow both the shofar and the trumpets, but while the Temple does not exist, we have permission to blow only the shofar. There seems to be a hint here that without the Temple, we live in a certain austerity. Here for example, we cannot sanctify beauty in the same way we could have the Temple stands. Our current situation is like living in a kind of smog: because we are used to our sparse spiritual air, we do not know it’s lacking. That is why we remind ourselves in different ways, both what is and what is not.נוכל לשאול: מובן שנרצה כלי “טבעי” על כל הזכרונות שיש לנו מאיל (למשל, עקדת יצחק), אך, האם יש מקום בבית המקדש לכלי מלאכותי? אכן, בזמן שבית המקדש קיים אנו תוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות, אך בזמן שאין בית המקדש קיים, יש לנו רשות לתקוע רק בשופר. נראה שיש כאן רמז לכך שבלי בית המקדש, אנחנו חיים בצמצום. כאן למשל, אנחנו לא יכולים לקדש יופי באותה צורה שיכולנו לו בית המקדש היה קיים. המצב הנוכחי שלנו כמו חיים בסוג של ערפיח: מרוב שאנחנו רגילים לאויר הרוחני הדליל שלנו, אנחנו לא יודעים שהוא חסר. לכן אנחנו מזכירים לעצמנו בדרכים שונות, גם מה שיש וגם מה שאין.
Moreover, the Maggid from Mezrich says that in Hebrew, “chatzotzrot” (trumpets) come from the word – chatzi – halves – tzurot – shapes, and that its name is symbolic of the fact that each person is actually only half and needs another to get out of his Egypt (similar to the midrash regarding the “half shekel”). This connects us to the name of the portion, Beha’alotcha, going up. Our journey to a good and right connection, with ourselves, those close to us and Gd, is a journey of ascension, for all that it implies.זאת ועוד: המגיד ממזריץ’ אומר שחצוצרות בא מהמילה – חצאי – צורות, וששם הכלי סמלי לכך שכל אדם הוא בעצם רק חצי וצריך את האחר כדי לצאת ממצרים שלו (בדומה לדרשה על “מחצית השקל”). זה מחבר אותו לשם הפרשה – בהעלותך. המסע שלנו לחיבור טוב ונכון, עם עצמנו, הקרובים לנו והקב”ה, הוא מסע בעליה, על כל המשתמע מכך.  
The shofar on the other hand makes two sounds: blowing – a straight sound, and cheering – a broken sound. Blowing the shofar evokes in a person something much more primal, and brings him (her) back to that place. Having them together, the shofar and the trumpet, reminds us of the need for a healthy combination between the natural and the unnatural, the physical and the spiritual, what the Holy One does in this world and what do we.השופר מצד שני מוציא שני קולות: תקיעה – צליל ישר, ותרועה – צליל שבור.  תקיעה בשופר מעוררת באדם משהו הרבה יותר ראשוני, ומחזירה את האדם למקום זה. השילוב של שניהם, השופר והחצוצרה, מזכיר לנו את הצורך בשילוב בריא בין הטבעי והמלאכותי, הפיזי והרוחני, מה שהקב”ה עושה בעולם ומה שאנחנו.  

שבת שלום       ****        Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | 6 Comments