Torah & more… תורה ועוד

OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/28h7Rey86alsmO5ThBSbAT

כל שנה לכבוד ט״ו בשבט, אני משתדלת לקנות עץ. באותה השנה, רציתי שקד, כי טו בשבט ושקדיה וארץ ישראל ואולי יום אחד נכין ליקר שקדים (היה רעיון כזה). היה קשה לדעת איזה מה״מקלות״ החומים שעמדו בחצר המשתלה הוא שקד, האבל המוכרת הגישה לנו אחד כזה, ישר ומלא פוטנציאל. ״נראה לי״, היא סובבה אותו מצד לצד במבט מקצועי מלא חשיבות, ״כן, זה שקד״. 

שמנו אותו באדמה, הוספנו קצת זבל, מים והרבה תפילות וחיכינו. והנה יום אחד, הופיעו ניצנים ואחר-כך, פרחון קטנטן ועוד אחד ופתאום – הוא מתהדר בפריחה נפלאה, פריחה ורדרדה, צריך לציין. שקד ורוד? יש דבר כזה? אבל העץ שמח והתייפייף ואנחנו אתו. לא עבר עוד זמן מה והפרחים התחילו להפוך לפירות ואז הסתבר שה״שקד״ הוא בעצם נקטרינה… כמה סמלית הייתה השתילה ההיא. האדם מתכנן ואלוהים צוחק או לפחות מחייך, אומר פתגם יידישאי, מסתיר כמה סודות ברווח שבין התכנונים המדויקים שלנו, מזכיר שיש דברים סמויים שאינם בשליטתנו למרות כל התוכניות, אפילו בעולם הכביכול גלוי וכל שכן, בנסתר.

גם בפרשת ״קורח״ מופיע שקד. בהפוך מאותה נקטרינה, השקד בפרשה מתחיל ממַטֶּה אַהֲרֹן והופך לשקד. זה הדבר האחרון שקורה כדי ליישב את מחלוקת קורח ועדתו על מינוי משה ואהרון כמנהיגי בני ישראל. הקב״ה מצווה על משה לקחת מטה מכל אחד משנים-עשר השבטים ולהניח אותם באוהל מועד:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם (במדבר יז,כ). 

מטה אהרן שייצג את שבט לוי במשכן הוא היחיד שפורח:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. (שם שם,כג).

לאור הנס שנעשה מצווה משה לשים את מטה אהרן במשכן, בקודש בקודשים לאות על הבחירה באהרון בושבט לוי לשרת בקודש. לאחר בנית בית המקדש, שכן מטה אהרון יחד עם ארון הברית, ולפי חז״ל, הוא נגזנ כ״י יאשיהו, מלך יהודה, יחד עם ארון הברית, שמן המשחה, צנצנת המן ועוד, ומי יודע, אולי עוד יום אחד נמצא גם אותו. 

 חכמים נחלקו בקשר לסמליות השקד ומשמעות הנס. האם זה קשור לכך שהשקד מקדים לפרוח, או אולי יש קשר בין מנורת המקדש לעץ השקד (במנורה היו פרחים ו״גביעים משוקדים״)? האם השקד מייצג רק את הכוהנים בני אהרן (כמו דעת רש״י), או את כל שבט לוי (לדעת הרמב״ן)? 

הרשב״ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש”י שחי בצרפת במאה 11-12) ממשיך את פירוש סבו ומשלב את שלבי התהליך הבוטני עם אירועי הפרשה. לדעתו, הנס לא היה שהפריחה, הניצן והפרי אירעו במהירות זה אחר זה או בבת אחת, אלא שבאוהל מועד קרתה רק הפריחה וכך יצא מטה אהרון לעיני בני ישראל, עם תפארת פריחת השקד. לאחר מכן, לעיני בני ישראל, הניץ הפרח והוציא ציץ (תחילת פרי) ובהמשך גם הופיעו השקדים. כלומר, הנס שנעשה מחוץ לאוהל מועד גדול אף מזה שנעשה בתוכו,  שלא יאמרו בני ישראל שמשה עשה משהו בסתר או חלילה בכישוף.

מה שמחזיר אותנו לתחילת הפרשה, כשהאדמה פצתה את פיה לבלוע את קורח ועדתו, ולניסים אחרים שקרו לבני ישראל במדבר, ומאז ועד היום. מה דעתנו על ניסים? 

הרמבם שנחשב ל״רציונליסט״ כותב: 

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני; שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר״… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: “הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. 

בשביל הרמב״ם, כל הניסים נבראו עוד בסוף בריאת העולם (״בין השמשות״, כמו שנאמר בפרקי אבות) ומאז הם יושבים ב״מחסן ניסים״, והקב״ה מוציא מה שצריך ולא ממציא דברים חדשים נגד חוקי הטבע. לעומת זאת, לפי הרמב״ן, הבריאה מתחדשת בכל יום והקב״ה לא כבול לחוקי הטבע, ״וכאשר ירצה ה’ בעדה או ביחיד ויעשה עימהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול״… וכל גם רבי נחמן שבשבילו כל דבר הוא נס, מהרגע שאנחנו קמים בבקר וכל רגע בחיים. 

המהר״ל מפראג, שידוע מסיפור הגולם (נס? כישוף? קסמים?) אומר שאם רואים בכל דבר ״נס״, זה כאילו שאומרים שאין בעולם חוקיות וטבע שכפופים לקב״ה, וגם זה לא נכון, אלא שיש עולם שעובד ע״פ איך שה׳ ברא אותו, ויש בו חוכמה וסדר, וזהו הכרח, ועל הרקע הזה, הקב״ה יכול לעשות מעשים שיוצאים מהכלל. לא על דבר אומרים תפילת ״הלל״, ועדיין, יש לנו אינספור ברכות להודות ולהכיר בגדולה ויופי של היקום סביבנו ושפע המתנות שאנחנו מקבלים, בין אם נגדיר אותן כניסים או לא. 

שבת שלום וחודש תמוז טוב

Every year for Tu BiShvat, I try to get a tree. That particular year, I wanted an almond tree—because Tu BiShvat, almond blossoms, the Land of Israel, and perhaps one day we would make almond liqueur (there was such an idea). It was difficult to tell which of the brown “sticks” standing in the nursery yard was an almond tree, but the saleswoman handed us one: straight, full of potential. “I think so,” she said, turning it from side to side with a professionally serious look. “Yes, this is an almond tree.”

We planted it in the ground, added some fertilizer, water, and many prayers, and waited. One day, buds appeared, then a tiny blossom, then another, and suddenly it was covered in magnificent flowers—pink flowers, I might add. A pink almond tree? Is there such a thing? But the tree was happily adorning itself, and became more beautiful, and we went along with it. 

Not long afterward, the flowers began turning into fruit, and it turned out that the “almond tree” was actually a nectarine! How symbolic was that planting. “Man plans and Gd laughs,” or at least smiles, says a Yiddish proverb. He hides a few secrets in the space between our careful plans, reminding us that there are hidden things beyond our control despite all our preparations—even in what seems to be the visible world, and certainly in the unseen.

An almond also appears in this week’s Torah portion, Korach. In contrast to that nectarine, the almond in the portion begins as Aaron’s staff and becomes an almond. This is the final event that settles the dispute raised by Korach and his followers regarding the appointment of Moses and Aaron as leaders of Israel. Gd commands Moses to take a staff from each of the twelve tribes and place them in the Tent of Meeting:

“Speak to the children of Israel, and take from them a staff for each ancestral house, from all their leaders according to their ancestral houses—twelve staffs. Write each man’s name on his staff. And write Aaron’s name on the staff of Levi, for there shall be one staff for the head of each ancestral house. Place them in the Tent of Meeting before the Testimony, where I meet with you. And the staff of the man whom I choose shall blossom, and I will put an end to the complaints of the children of Israel which they murmur against you.” (Numbers 17:17–20)

Aaron’s staff, representing the tribe of Levi in the Sanctuary, is the only one that blossoms:

“The next day Moses entered the Tent of the Testimony, and behold, the staff of Aaron for the house of Levi had blossomed: it brought forth blossoms, produced buds, and bore ripe almonds.” (Numbers 17:23)

In light of this miracle, Moses is commanded to place Aaron’s staff in the Sanctuary, in the Holy of Holies, as a sign of Gd’s choice of Aaron and the tribe of Levi for sacred service. After the construction of the Temple, Aaron’s staff remained there together with the Ark of the Covenant. According to the Sages, it was hidden away by King Josiah of Judah along with the Ark, the anointing oil, the jar of manna, and other sacred objects. And who knows—perhaps one day we will find it as well.

The Sages disagreed about the symbolism of the almond and the meaning of the miracle. Is it connected to the almond tree’s early blossoming? Is there a connection between the Temple menorah and the almond tree (the menorah was decorated with flowers and “almond-shaped cups”)? Does the almond represent only the priests descended from Aaron, as Rashi suggests, or the entire tribe of Levi, as Nachmanides maintains?

Rashbam (Rabbi Samuel ben Meir, Rashi’s grandson, who lived in France in the 11th–12th centuries) continues his grandfather’s interpretation and integrates the stages of the botanical process with the events of the portion. In his view, the miracle was not that the blossom, bud, and fruit appeared rapidly one after another or all at once. Rather, in the Tent of Meeting only the blossoming occurred, and Aaron’s staff emerged before the Israelites adorned with the splendor of almond blossoms.

Afterward, in full view of the Israelites, the blossom developed into the beginning of the fruits, and eventually almonds appeared. According to this understanding, the miracle that occurred outside the Tent of Meeting was even greater than the one inside it, so that the Israelites could not claim that Moses had done something secretly—or, heaven forbid, through sorcery.

Which brings us back to the beginning of the portion, when the earth opened its mouth and swallowed Korach and his followers, and to the many other miracles experienced by the Israelites in the wilderness—and since then, down to our own day.What do we think about miracles?

Maimonides, often regarded as a “rationalist,” writes:

“The Israelites did not believe in Moses because of the signs he performed. One who believes on the basis of signs harbors doubt in his heart, for a sign can be produced through magic or sorcery. Rather, all the signs Moses performed in the wilderness were done out of necessity, not to prove his prophecy. The Egyptians needed to be drowned—he split the sea and submerged them in it. We needed food—he brought down manna. We were thirsty—he split the rock. The congregation of Korach denied him—the earth swallowed them. And so it was with all the other signs.

In what, then, did they believe him? In the revelation at Mount Sinai, for our own eyes saw and not another’s, and our own ears heard and not another’s… And how do we know that Sinai alone is the proof of his true prophecy, beyond any doubt? As it is said: ‘Behold, I come to you in a thick cloud, that the people may hear when I speak with you, and they may also believe in you forever.’ This implies that before this event they did not possess a faith that would endure forever, but rather a faith accompanied by hesitation and reflection.”

For Maimonides, all miracles were created at the very end of Creation – during twilight, as described in Pirkei Avot. Since then, they have been sitting in a kind of “warehouse of miracles,” and Gd simply brings out what is needed rather than inventing new phenomena that violate the laws of nature.

Nachmanides, by contrast, holds that creation is renewed every day and that Gd is not bound by the laws of nature: “When Gd desires to act on behalf of a community or an individual and performs a wonder that changes the ordinary course of the world and its nature, it becomes clear to all that there is a Gd who created the world, knows it, watches over it, and has the power to act within it.” Rabbi Nachman goes even further: for him, everything is a miracle—from the moment we wake up in the morning and at every instant of life.

The Maharal of Prague, famous for the story of the Golem (a miracle? sorcery? magic?), argues that if we call everything a miracle, it is as if we are saying that the world has no order or natural laws subject to Gd, and that is not true either. Rather, there is a world that functions according to the way Gd created it, with wisdom and order, and that order is essential. Against that backdrop, Gd can also perform acts that transcend the ordinary. We do not recite Hallel for every event. Yet we have countless blessings through which to give thanks and recognize the greatness and beauty of the universe around us and the abundance of gifts we receive, whether we choose to define them as miracles or not.

Shabbat Shalom, and may the month of Tammuz be a good one.

OUR PODCAST (in ENGLISH): https://open.spotify.com/episode/2Y2QfwLSTf8hJtn76rj9LK

פרשת ״בהעלותך״: שני ה”נונים” וקו השבר

פרשת “בהעלותך” מתחילה כשאהרן מוזמן להדליק את המנורה והלוויים נכנסים לעבודתם במשכן. 
לאחר מכן, נקבעות חגיגות ״פסח שני״, ומסופרת לנו פרשת החצוצרות. המסע מתארגן וממשיך, והמוסיקה בסרט שלנו נעימה, קצבית והרמונית. לפתע האוזן קולטת כמה צלילים צורמים: משה מנהל שיחה משמעותית עם חותנו, שעד כה הכרנו בשם יתרו, וכאן מכונה חובב בן רעואל. החותן מחליט שלא להצטרף להמשך המסע, אלא לחזור למדיין למרות בקשותיו של משה. למה הוא בוחר בעבר, כשהעתיד טוב פי כמה? למה הוא מוותר על להיות חלק מאיתנו ודווקא עכשיו? 

דפיקות הלב המואצות משהו נרגעות מול שני פסוקים מפורסמים הסגורים בתורה (ובכל החומשים), בשתי אותיות נון הפוכות: 

׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ 

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ׆ (במדבר י,לה-לו). 

אז כנראה סתם דמיינו. המסע ממשיך כמתוכנן. הכול בסדר. 
הארון ינוע – ואז ינוח.
בני ישראל, בהנהגת משה, ייסעו בבטחה וללא תקלות. כולם. יחד. 
זה רק מרחק קצר.
הם יגיעו בקרוב.
המוסיקה נרגעת על רקע השקיעה המדברית…

בעצם התורה היתה צריכה להסתיים כאן. סך הכול, אנחנו שלושה ימים מהארץ! אחרי כמעט שנה וחצי של מסע, פחות מ-18 חודשים, רק עוד כמה צעדים והגענו! כולנו עדיין כאן, וגם משה יוכל להיכנס איתנו לארץ המובטחת! זהו! 

אבל לא. ושתי ה״נונים״ האלה מסמנים את קו השבר במסע, כשהפרק הבא נפתח בתלונות, מה שבסופו של דבר ישאיר אותנו במדבר עוד כמעט 40 שנה. 

כמו בשירו של פול סיימון, ככל המטרה מתקרבת, היא גם מתחמקת. דווקא כשאנחנו ממש על סף השגת המטרה, קיימת הסכנה שמשהו בתוכנו, לעיתים קרובות בלתי ידוע ובלתי מודע, יעצור מבעדנו. 

קריאה מדוקדקת כאן מגלה שבני-ישראל כאן לא מתלוננים אף על פי שהם קרובים לארץ, אלא דווקא בגלל... מסתבר שיש משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, וזו… ההצלחה. המדרש תוהה על הפסוק “ויסעו מהר ה’”… (במדבר י,לג), למה הודגש ה-״מ״ ולא ה-״ל״…? בגמרא נאמר שהם ״נסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה”, כלומר, הם שכחו את המטרה, ואף על פי שהקב״ה היה מוכן להכניס אותם לארץ מיד, הם ברחו כמו ילד שבורח מבית הספר (מסכת שבת קטז:א). ואנחנו? האם אנחנו בארץ כדי לברוח “מ”… או כדי ״ללכת אל״? והאם, אולי, אפשר להבין חלק מהמחלוקות שלנו כיום כעוסקות בתשובות השונות שיש לכל אחד מאיתנו לשאלה הזו? 

נחזור לפרשה…

פרשת השבוע הזו הייתה יכולה גם להיקרא – האסון. בגלל האירועים כאן ובשבוע הבא, אנחנו ״נתקעים״ ל-40 שנה בדרך, או, זה מוכר לי… אבל למרות ההתמהמהות הזו בדרך, הפרשה נקראת ״בהעלותך״. 
לא פעם מתרגמים אותה לאנגלית כ”בהדליקך את הנרות”, אך משמעותה האמיתית היא ״כאשר תעלה״. עליה היא לא פעם הליכה נגד הזרם, קבלת אתגר ייחודי גם כשקל יותר לרדת. לא במקרה נפתחת הפרשה בהדלקת המנורה שבמקדש, זו ששנים רבות לאחר מכן הפכה לסמל מדינת ישראל, סמל שמייצג אותנו עד היום: עם אחד שלם, שכמו המנורה, עשוי מקשה אחת, בדרכו. 

ואפשר גם לחשוב על זה גם כך: כמו שראינו עם הלוחות השניים, מה אם בני ישראל כן היו עושים הכול “כמו שצריך”? לא מתלוננים, בכלל, אף פעם, ופשוט נכנסים לארץ ישר, בלי היסוסים, באמונה שלמה ובלהט?

ייתכן שזה היה הרבה יותר גרוע עבורנו.

התורה, בחוכמתה, מזכירה לנו שכמו שאמר הרב קוק, ״בדרך לשלמות, יש השתלמות״ וההשתלמות הזו חשובה לפחות באותה מידה, וגם כשהדרכים מפותלות ובלתי צפויות, שונות ממה שחשבנו ותכננו ויש בן גם ירידות, גם אז, הכיוון שלנו הוא תמיד למעלה, אל האור.

שבת שלום. 

Parashat “Beha’alotcha”: The Two “Nuns” and the Fault Line

Parashat “Beha’alotach” begins when Aaron is invited to light the menorah and the Levites enter their work in the Tabernacle.

After that, the “Second Passover” celebrations are set, and we are told about “the Trumpets”. The journey is organized and continues, and the music in our imaginary movie is pleasant, rhythmic, and harmonious. Suddenly the ear picks up some jarring sounds: Moses has a meaningful conversation with his father-in-law, whom we have known so far as Yitro, and here he is referred to as Hovav Ben Reuel. The father-in-law decides not to join the rest of the journey, but to return to Midian despite Moses’ requests. Why does he choose the past, when the future is so much better? Why does he give up being a part of us, and now?

The somewhat rapid heartbeats calm down in the face of two famous verses that are enclosed in the Torah (and in all the Pentateuch), with two inverted letters Nun:

“And it came to pass, when the Ark journeyed on, and Moses said, ‘Hashem will arise, and He will scatter your enemies, and those who hate you, shall flee from before you’. And when the Ark rested, He will say, Hashem will return, ten thousand thousands of Israel’” (Numbers 10, 35-36). 

So we must have just imagined it. The journey continues as planned. Everything is fine.

The Ark will move – and then rest.

The Children of Israel, led by Moses, will travel safely and without trouble. All of them. Together.

It’s only a short distance.

They’ll be there soon.

The music fades into the desert sunset…

The Torah should have ended here. In total, we’re three days from the Land! After almost a year and a half of this journey, less than 18 months, just a few more steps and we’re there! We’re all still here, and even Moses will be able to enter the Promised Land with us! That’s it!

But no. And these two upside down letter “nun”, mark the breaking point in the journey, as the next chapter opens with complaints, which will ultimately leave us in the desert for almost 40 more years.

As Paul Simon says in his song, “the nearer your destination, the more you keep slip sliding away”… as the goal approaches, it also eludes us. Precisely when we are on the verge of achieving our goal, there is a danger that something within us, often unknown and unconscious, will stop us. 

A careful reading reveals that the Israelites here are not complaining in spite of being so close to the land, but precisely because… It turns out that there is something much more frightening than failure, and that is… success. The Midrash wonders about the verse “And they set out from the mountain of Hashem”… (Numbers 10:33), why was the “from” emphasized and not the “to”…? The Gemara says that they “traveled from Hashem like a child running away from the words of the Torah,” meaning that they forgot the goal, and even though the Blessed One was ready to let them into the Land immediately, they ran away like a child running away from school (Tractate Shabbat 116:a). And us? Are we in the Land to run away “from”… or “to go to”? And is it possible, perhaps, to understand some of our current disputes as dealing with the different answers that each of us have to this question?

Let’s get back to the Torah portion…

This week’s portion could also have been called – the disaster. Because of the events here and next week, we’ll get “stuck” on the way for 40 years… oh, do I know how that goes… But despite this delay in the journey, the portion is still called “When You Ascend.”

It is often translated into English as “When You Light the Candles,” but its true meaning is “When You Ascend.” Going up is often going against the flow, accepting a unique challenge even when it is easier to go down. It is no coincidence that the portion opens with the lighting of the menorah in the Temple, which many years later became the symbol of the State of Israel, a symbol that represents us to this day: one whole people, who, like the menorah, is made of one piece, on its own path.

And we can also think of it this way: As we saw with the second tablets, what if the Israelites had done everything “right”? Not complaining, at all, ever, and simply entering the Land straight away, without hesitation, with complete faith and passion?

That could have been much worse for us.

The Torah, in its wisdom, reminds us that, as Rav Kook said, “on the path to perfection (shlemut), there is further study (hishtalmut),” and this further study is at least as valueable, and even when the paths are winding and unexpected, different from what we thought and planned, and there are also descents, even then, our direction is always upward, toward the light.

Shabbat Shalom.

OUR PODCASTL https://podcasts.apple.com/us/podcast/bamidbar-5786/id1823062991?i=1000767582503

המפקד בפתיח של ספר ״במדבר״

פרשת ״במדבר״ עוסקת בעיקר במניין בני ישראל, ומכאן באנגלית נקרא הספר כולו – ״מספרים״. המנין קורה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השני, חודש אייר, החודש בו אנחנו נמצאים עכשיו. לספור כ-600 אלף אנשים (וזה רק הגברים מעל גיל 20) זה מורכב, ולכן זה נערך ע״י מפקד: 12 השבטים מחולקים ל-4 מחנות מארבעת צידי המשכן שבנמצא בלב המחנה. המפקד מאפשר מקום לכל שבט, לכל בית אב, לכל משפחה, ולכל יחיד. פאזל של 600 אלף חלקים, ערוך למופת, וכל חלק במקום המושלם בשבילו. 

המדרש מתאר לנו את הצבעים והסמלים של כל שבט. הוא קצת ארוך אבל רמת הפרטים מרגשת, ואני מביאה אותו כלשונו. על הפסוק הכמעט פותח את הפרשה – ״שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם״ (במדבר ב,ב) הוא אומר: 

בְאֹתֹת (במדבר ב, ב), סִימָנִין הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא, מַפָּה וְצֶבַע, עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה. 

כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לַצֶּבַע שֶׁל אַבְנוֹ. 

רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים. 

שִׁמְעוֹן פִּטְדָה וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם. 

לֵוִי בָּרֶקֶת וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שְׁלִישׁ לָבָן וּשְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתוּמִים. 

יְהוּדָה נֹפֶךְ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּמִין שָׁמַיִם וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה. 

יִשָֹּׂשכָר סַפִּיר וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עַל שֵׁם (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים. 

זְבוּלוּן יַהֲלֹם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לְבָנָה וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה עַל שֵׁם (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. 

דָּן לֶשֶׁם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ עַל שֵׁם (בראשית מט, יז): יְהִי דָּן נָחָשׁ, 

גָּד שְׁבוֹ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה עַל שֵׁם (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ. 

נַפְתָּלִי אַחְלָמָה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמוּתוֹ עַזָּה וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה עַל שֵׁם (בראשית מט, כא): נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה. 

אָשֵׁר תַּרְשִׁישׁ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילָן זַיִת עַל שֵׁם (בראשית מט, כ): מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, 

יוֹסֵף שֹׁהַם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר עַד מְאֹד וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ תּוֹלְדוֹתָם בְּמִצְרַיִם. 

וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר עַל שֵׁם (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם, 

וְעַל מַפָּה שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם עַל שֵׁם (דברים לג, יז): וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, עַל שֵׁם גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה. 

בִּנְיָמִין יָשְׁפֵה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְכָל הַצְּבָעִים לִשְׁנֵים עָשָׂר הַצְּבָעִים וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב עַל שֵׁם (בראשית מט, כז): בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאֹתֹת שֶׁסִּימָנִין הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא. 

על פניו, מפקד יכול להיות דבר בעייתי שרואה אנשים רק ככלל. הסה״כ הוא החשוב והיחיד – נרמס, בלי שום חשיבות למי שהוא ולייחוד שהוא מביא. אפשר גם הפוך: חברה אינדיביסואליסטית בה כל אחד חושב שרק הוא ואין בלתו, והכלל לא משנה ו״מכפתלי״. לאורך ההיסטוריה, ראינו ואנחנו רואים את שתי הקיצוניות. התורה מציעה שילוב. רש״י על במדבר א,א אומר: מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה — כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל מְנָאָן לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים, כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם מְנָאָם, בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וּבְאֶחָד בְּאִיָּר מְנָאָם. אנחנו סופרים דברים שאכפת לנו מהם, והקב״ה סופר את בנ״י כמו מישהו שבודק את האוצר שלו, שכל פרט ופרט נמצא, ובמיוחד בנקודות מפתח במסע. 

איך אפשר לספור מתוך חיבה? אפשר לראות את הכלל – ״600 אלף איש״, ואפשר לראות אותם ״לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם״. כך נהיה לנו “כלל שהוא צריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל” (ספרא פרשה א, ברייתא דר’ ישמעאל) – גם ליחיד יש משמעות בפני עצמו וכחלק מן הכלל, וגם לכלל יש משמעות בפני עצמו וכאוסף של פרטים. לאורך החיים, לנו נשאר לחשוב ולממש איך למצוא את המקום שלנו בתוך הפאזל המופלא הזה. 

שבת שלום ויום ירושלים שמח. 

*******

The opening Torah portion of “Bamidbar” deals primarily with the census of the people of Israel, which is why, in English, the entire book is called “Numbers.” The counting takes place in the second year after the Israelites left Egypt, in the second month, the month of Iyar, the very month we are in now.

Counting approximately 600,000 people (and that includes only the men over the age of twenty) is complicated, and so it was carried out through an organized census. The twelve tribes were divided into four camps positioned on the four sides of the Mishkan, which stood at the center of the camp. The census creates a place for every tribe, every ancestral house, every family, and every individual. A puzzle of 600,000 pieces, arranged with remarkable precision, each piece in its perfect place.

The Midrash describes for us the colors and symbols of each tribe. It is a bit lengthy, but the picture it creates is moving, so I bring it here in here in its complete form. On the verse that almost opens the parashah — “Take a census of the entire congregation of the Children of Israel according to their families, by their fathers’ houses, by the number of names, every male according to their headcount” (Numbers 1:2) — it says:

Reuben, its stone was a ruby and its banner was dyed red, and mandrakes were depicted on it. 

Simeon, [its stone was] a peridot, its banner was dyed green, and Shekhem was depicted on it. 

Levi, [its stone was] an emerald, its banner was dyed one-third white, one-third black, and one-third red, and the urim and tumim were depicted on it. 
Judah, [its stone was] a turquoise, the color of its banner was in its image, like the heavens, and a lion was depicted on it. 

Issachar, [its stone was] a sapphire, its banner was dyed bluish-black, and the sun and the moon were depicted on it, based on: “From the children of Issachar, possessors of understanding of the times” (I Chronicles 12:33). 

Zebulun, [its stone was] a clear quartz, the color of its banner, white, and a ship was depicted on it, based on: “Zebulun will dwell at the seashore, [and he shall be a shore for ships]” (Genesis 49:13). 
Dan, [its stone was] a jacinth, the color of its banner was like a sapphire, and a serpent was depicted on it, based on: “Dan will be a serpent” (Genesis 49:17). 

Gad, [its stone was] an agate, and the color of its banner was neither white nor black, but rather white and black intermingled, and an encampment was depicted on it, based on: “Gad will wage war by regiment” (Genesis 49:19). 

Naphtali, [its stone was] an amethyst, the color of its banner was similar to clear wine whose redness is not deep, and a hind was depicted on it, based on: “Naphtali is a hind let loose” (Genesis 49:21). 
Asher, [its stone was] a beryl, and the color of its banner was like the gem with which women adorn themselves, and an olive tree was depicted on it, based on: “From Asher, his bread is rich [shemena]” (Genesis 49:20). 

Joseph, [its stone was] onyx, the color of its banner was exceedingly black, and it was depicted for two princes, Ephraim and Manasseh: Egypt, because they were born in Egypt. On the banner of Ephraim an ox was depicted, based on: “The firstborn of his bull [is his majesty]” (Deuteronomy 33:17); this is Joshua bin Nun, who was from the tribe of Ephraim. 

On the banner of Manasseh, an aurochs, based on: “And his horns are the horns of an aurochs” (Deuteronomy 33:17); this is Gideon son of Yoash, who was from the tribe of Manasseh. 

Benjamin, [its stone was] a chalcedony, the color of his banner was like all the colors of the twelve colors, and a wolf was depicted on it, based on: “Benjamin is a mauling wolf” (Genesis 49:27). That is why it is stated: “With the insignias,” as each and every prince had his own sign.

On the surface, a census can seem like something problematic — something that sees people only as part of a collective. The total is the only thing that matters; the individual is trampled, with no importance given to who they are or the uniqueness they bring. But the opposite is also possible: an individualistic society in which each person thinks only of themselves, where the collective means nothing and the attitude is “why should I care?” Throughout history, we have seen — and continue to see — both extremes.

The Torah proposes a synthesis. Rashi on Numbers 1:1 says: “Because of His love for them, He counts them at every moment — when they left Egypt He counted them, when they fell because of the Golden Calf He counted them to know the number who remained, and when He came to rest His Presence upon them He counted them. On the first of Nisan the Mishkan was erected, and on the first of Iyar He counted them.”

We count the things we care about, and Gd counts the People of Israel like someone checking a treasured collection, making sure that every single item is there, especially at pivotal moments in the journey.

How can one count out of love and affection? One way is to see only the collective – “600,000 men.” But another way is to see them “according to their families, by their fathers’ houses, by the number of names, every male according to their headcount.” In this way, we have at “a collective that needs the individual, and an individual that needs the collective” (Sifra, Parashah 1, Baraita of Rabbi Yishmael). The individual has meaning both in and of themselves and as part of the larger whole, and the collective has meaning both in itself and as an assembly of individuals.

Throughout life, what remains for us is to think figure out – and realize – how to find our own place within this wondrous puzzle.

Shabbat Shalom & a happy Yom Yerushalayim too.ֿ

בהר-בחוקותי – וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ

והשבת, עוד פרשה כפולה: ״בהר-בחוקותי״ כמנהג קריאת התורה בשנים שאינן מעוברות, ושתי אלה חותמות את ספר ויקרא בכמה נושאים חשובים. פרשת בהר מדברת בעיקר על מצוות שנת השמיטה, היובל, ודינים נלווים, ואילו העיקר בפרשת בחוקותי הוא נושא הברכות והקללות, מה שנקרא גם “פרשת התוכחה”, ומהווה תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו ואם לא ישמרו את מצוות התורה. הברכות קצרות יחסית, ואילו ה״השלכות השליליות״ מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג שהולך ומחמיר עד הדבר החמור ביותר והוא הגלות, שתאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי ע״י העם. למרות זאת, הקללות מסתימות בנימה אופטימית, שעם ישראל לא ישכח ולבסוף ישוב לארצו. חכמים שייכו את התוכחה של ספר ויקרא לחורבן בית ראשון והשיבה לארץ לאחר מכן. עוד בהמשך הפרשה מובאת פרשת ״ערכין״, ובה קובץ הלכות בעניין נדבה לבית המקדש.

בהתאם לתקנת עזרא הסופר, פרשת בחוקותי נקראת תמיד לפני חג השבועות כמעין ״תכלה שנה וקללותיה״ – כי חג שבועות נחשב כראש השנה לעניין פירות האילן. בפועל מוסיפים עוד לפחות את פרשת במדבר בשבוע הבא כדי לא לקרוא קללות ישר לפני שבועות, וכך פרשה זו בד״כ נקראת בשבת שלפני יום ירושלים, כפי שקורה גם השנה.

בפרשת בהר נאמר:

״והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי״ (ויקרא כה,כג). מה פירוש גר ותושב? אלו הן גם מילותיו של אברהם כשבא לקנות את מערת המכפלה מבני חת: “גר ותושב אנוכי” (בראשית כג,ד), שגר כאן הוא מישהו שמגיע מארץ אחרת ואילו תושב הוא מישהו שיושב ישיבת קבע, ואנחנו צריכים לחיות בתחושה של כן לשניהם… זה המעמד הקיומי של האדם בעולם. מצד אחד, “כי עפר אתה ואל עפר  תשוב” (בראשית ג,יט), ומצד שני, נזר הבריאה, מי שנברא ״בצלם אלוהים״ (שם, א,כז). 

הרב שרקי מביא את פירושו של הרב יהודה אשכנזי (מניטו) שהיה רגיל לפרש את המקרא הזה באופן הקרוב לפשוטו: אם אתם מרגישים כגרים בעולם הזה, אתם תושבים עמדי, ואם אתם חשים כתושבים בעולם הזה, אתם גרים עמדי. 

ע״פ הקבלה, הקב”ה הגלה את עצמו כביכול מהמציאות כדי לאפשר לבריאה אוטונומיה מסוימת משלה (רעיון הצמצום בקבלה), ולכן הוא – כביכול – מתנהל בעולם שלנו כגר. כדי להידבק בו, צריך להידמות למידה זו, ולחוש כגר בעולם הזה. זה הבסיס לאמירה החוזרת ונשנית בתורה שהקב״ה אוהב את הגרים, כי הגר, כביכול, מבין אותו. על כן גם עם ישראל נולד כגר, מחוץ לארצו (אברהם – באור כשדים, ועם ישראל – במצרים), ואפילו כשהוא בא להתיישב בנחלתו שהיא ירושתו, ארץ אבותיו שלו, הוא לא נאחז בה בשלימות, ומשאיר משהו לכבוד ולזכר הקשר המורכב הזה: פאה בשדה החיטה, פרי בכרם, ושמיטה מעבודת הארץ לשנה שלימה. 

איך להחזיק את שני הצדדים האלה הלכה למעשה, איך ולעשות זאת בתקופה שלנו? האם כיום האתגר שלנו הוא זה שאנחנו לוקחים את הארץ כמובן מאליו, או שמא האתגר הוא שאריות הגלות ודווקא זה שעוד לא נאחזנו בארץ כראוי? אולי אפשר למצוא את התשובה לכך ביחס שלנו לשנת השמיטה. אעיז ואומר ש-יתכן שאנשים שמרגישים קשורים ב-1000% לארץ, מרגישים גם שלמות עם שנת שמיטה. מבחינתם, אין בעיה לשחרר קצת וזה לא אומר אובדן הארץ, משום צד. ואילו מי שעוד לא מרגיש כאן בטוח, וגם כאן, לא בהכרח בלי סיבה, מרגיש גם בספק כלפי שנת השמיטה ומחפש פתרונות, גם הלכתיים, כדי להתמודד ולעקוף את המצווה הלא פשוטה הזו. ב״ה, יום אחד יתקיים בנו, ״וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃ וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ״ (ויקרא כה,יח-יט). 

שבת שלום.

Behar-Bechukoti

On this Shabbat, we have another double section: “Behar-Bechukoti” as is the custom of reading the Torah in non-leap years, and these two conclude the book of Leviticus with several important themes. Parashat Behar mainly deals with the commandments of the Sabbatical year, the Jubilee, and related laws, while the main issue in Parashat Bechukoti is the blessings and curses, which is also called “Parashat Hatochecha” – the passage of rebuke, and is a description of the rewards and punishments that the Children of Israel will have if they keep or if they do not keep the commandments of the Torah. 

The blessings are relatively short, while the “negative consequences” are very detailed and described in a gradual manner that becomes increasingly severe until the most serious which is exile, to allow the Land of Israel to complete the years of Sabbatical that were not properly observed by the people. Despite this, the curses end on an optimistic note, that the people of Israel will not be forgetten and will eventually return to their Land. The sages associated the rebuke of the book of Leviticus with the destruction of the First Temple and the subsequent return to the Land. Further on in Bechukotai, we have the section about “Archin”, containing a collection of laws regarding volunteer offerings to the Temple.

In accordance with the rule of Ezra the Scribe, Parashat Behukoti is always read before Shavuot to follow the rule of “ending a year and its curses” – because Shavuot is considered Rosh Hashana for the fruits of the tree. In practice, at least Parashat Bamidbar is added the following week so as not to read curses right before Shavuot, and thus this parsha is usually read on the Sabbath before Jerusalem Day, as is the case this year.

In Parashat Behar it is said:

“And the Land shall not be sold permanently, for the Land is mine, for you are strangers (gerim) and residents (toshavim) with me” (Leviticus 25:23). What is the meaning of ger and toshav? These are also the words of Abraham when he came to buy the Cave of Machpela from the people of Heth: “A stranger and a sojourner, I am” (Genesis 23:4). A stranger here is someone who comes from another country, while a resident is someone who lives in a place permanently, and we need to live with a sense of yes to both… This is the existential status of the human in the world. On the one hand, “For dust you are, and to dust you shall return” (Genesis 3:19), and on the other, the crown of creation, the one who was created “in the image of Gd” (Genesis 1:27).

Rabbi Sherki brings the commentary of Rabbi Yehuda Ashkenazi (Manitoo) who says: If you feel like strangers in this world, you are residents with Me, and if you feel like residents in this world, you are strangers with Me.

According to Kabbalah, Gd blessed be He, exiled Himself, as it were, from reality in order to allow creation a certain autonomy of its own (the idea of ​​reduction – tzimtzum in Kabbalah), and therefore He – as it were – operates in our world as a stranger. In order to cling to Gd, one must resemble this degree, and feel like a stranger in this world. This is the basis for the repeated statement in the Torah that Gd blessed be He, loves the strangers, because the stranger, as it were, understands Him. Therefore, the people of Israel were also born as strangers, outside their Land (Abraham – in Ur of the Chaldeans, and the children of Israel – in Egypt), and even when they came to settle in their own place in the world, which is their inheritance, the Land of their own ancestors, they did not hold on to it wholeheartedly, and left something to honor and commemorate this complex relationship: a corner in the wheat field, some fruit in the vineyard, and a sabbatical from working the Land for a whole year.

How can we maintain these two aspects in practice, and how to do so in our time? Is our challenge today taking the Land for granted, or is the challenge that we still feel some exile left-overs and we’re not yet holding properly to the Land? 

Perhaps the answer to this can be found in our relationship to the year of Shemitah. I would venture to say that – perhaps – people who feel 1000% connected to the Land also feel good with the year of Shemitah. For them, there is no problem in letting go a little and it does not mean losing the Land, for any reason. On the other hand, those who do not yet feel secure here (not necessarily without reason), also feel doubtful about the year of Shemitah and are looking for solutions, including halachic ones, to cope with and circumvent this difficult mitzvah. B”h, one day it will be fulfilled in us, “And you shall do my statutes and keep my judgments and do them and dwell securely in the Land; and the Land shall yield its fruit; and you shall eat them and be satisfied, and you shall dwell securely on it” (Leviticus 25:18-19).

Shabbat Shalom.

מישהו הולך תמיד איתי… פרשות אחרי-מות – קדושים

מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, שלפני מותו, תלמידיו בקשו שיברך אותם.

אמרו לו: רבנו, ברכנו.
אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
אמרו לו תלמידיו: עד כאן? (כלומר, זהו? שתהיה לנו יראה מהקב״ה רק כמו שיש לנו מבני אדם? לא יותר?) 
אמר להם: והלוואי (הלוואי שתהיה לכם יראה מהקב״ה כמו שיש לכם מבני אדם)! תדעו, כשאדם עובר עברה (הוא מסתכל לצדדים בחשש ותקוה ו) אומר, שלא יראני אדם… (ברכות כ”ח:ב).

פרשות אחרי-מות-קדושים במיוחד מדברות על עברות שונות שרבות מהן הן כאלה שאף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע, כאלה שתמיד אפשר לעשות כאילו כלום לא קרה. אנחנו מעדיפים לדלג על פרקים י״ח וכ׳, שכוללים את רשימות העריות והיחסים האסורים, חלקם, אולי, חלילה, תוצאה ישירה של ניצול יחסי מרות שונים, קרבה מבולבלת, מצבים ששנים אח״כ מישהו נזכר שאולי, בעצם, איך אף אחד לא ראה…

אף אחד לא ראה. ואף אחד לא שמע. חוץ מאחד.

יש אומרים שפרשת קדושים היא חזרה מחודשת על עשרת הדיברות והעברתם לחיי יום-יום: נוכחות ה׳. שבת. כיבוד הורים. יחסים בין אדם לחברו. יחסים בינינו לבין ארץ ישראל. אנחנו לומדים שהקדושה היא לא בשמיים, אלא כאן ועכשיו. 

בסוף מספר פסוקים ומצוות, מופיעה מעין ״חתימה״: אני ה׳. ״לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה׳…. לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה׳… וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה׳״… כל אותם דברים שאפשר להגיד עליהם, ׳מה, לא אמרתי כלום!! לא ריכלתי, רק שיתפתי במידע… וזה לא ששמתי מכשול! מכשול, מי ישמע, סה״כ אבן קטנה… אז מה, נתתי לו עיצה לא טובה? אשמתי שהוא שמע לי? שיתבע אותי… אני בסה״כ רק התכוונתי ש׳… וכו, וכו, הטקסט מוכר לנו מחיינו.  

בתלמוד נאמר, ״וְכׇל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״״ (בבא מציעא נט:א), מצטט מפסוק שנפגוש בעוד שבועיים ומבטא את אותו הרעיון, מזכיר לנו שגם כשנדמה לנו שאף אחד לא רואה, מישהו רואה. 

שבת שלום.

---

It is told about Rabbi Yohanan ben Zakkai that before his death, his students asked him to bless them.
They said to him: “Our teacher, bless us.”
He said to them: “May it be Gd’s will that the fear of Heaven be upon you like the fear of flesh and blood.”
His students said to him: “Is that all? (meaning: is this it—that our fear of Gd should be only like our fear of human beings, and no more?)”
He said to them: “If only! (If only you would fear Gd as you fear human beings!) Know that when a person commits a transgression, he (looks around anxiously and hopefully and) says, ‘I hope no one sees me…’” (Brachot 28:b).

The Torah portions of Acharei Mot–Kedoshim speak especially about various transgressions, many of which are of the kind that no one sees, and no one hears—things that one can always pretend never happened. We tend to skip chapters 18 and 20, which include lists of forbidden sexual relationships. Some of these may, sadly, be the direct result of abuses of power, confused intimacy, or situations where years later someone recalls and wonders: how come no one saw…

No one saw. And no one heard. Except One.

Some say that the portion of Kedoshim is a renewed presentation of the Ten Commandments, translated into everyday life: mindfulness of Gd, Shabbat, honoring parents, relationships between people, and our relationship with the Land of Israel. We learn that holiness is not in the heavens, but here and now.

At the end of a number of verses and commandments, a kind of “signature” appears: “I am Hashem.”
“You shall not curse the deaf, nor place a stumbling block before the blind, and you shall fear your God: I am the Lord… You shall not go about as a talebearer among your people; you shall not stand idly by the blood of your neighbor: I am the Lord… You shall love your neighbor as yourself: I am the Lord…” (Leviticus 19).

All of these are things about which one might say: “What? I didn’t say anything! I didn’t gossip—I just shared information… And it’s not like I placed a real obstacle! It was just a small stone… So what if I gave him bad advice? Is it my fault he listened? Let him sue me… I only meant that…” and so on. The script is familiar from our own lives.

In the Talmud it is said: “Any matter that is given over to the heart, it is said about it: ‘And you shall fear your Gd’” (Bava Metzi’a 59:b), quoting a verse we will encounter in two weeks and expresses the same idea, reminding us that even when it seems that no one is watching—someone does.

Shabbat Shalom.

האיבר הכי מסוכן בגוף האדם – פרשות תזריע-מצורע

פרשת השבוע, פרשה כפולה – ״תזריע-מצורע״, ועיקרה במחלת הצרעת, מחלה תנ״כית משונה, שלמרות הדמיון בשם, אינה הצרעת המודרנית, זו שנראית בסרטים שונים כמו ״הפרפר״ ו״האי של סופיה״.

הצרעת של התורה היא נגעים – בגוף, בבגד ובבית – שבאים לאדם בגלל מעורבותו בהוצאת ״שם רע״. גם כאן, היא ב מתורגמת כ״רכילות״, אבל לא רק. בעצם היא סימפטום של כל שימוש לא נכון בפה.

המצורע הראשון בתורה היה לא אחר ממשה רבנו, זה שהיה ״כבד פה וכבד לשון״, והיה לו צורך במתורגמן. אם נחשוב על 3 סוגי מערכות היחסים בחיינו – בין אדם לעצמו, בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו, הרי שמשה התקשה מאד, כל חייו, במערכת היחסים שבין אדם וחברו, דבר שמסומל יותר מהשתים האחרות בדיבור. ועדיין, הוא למד לכוון ולדייק את דיבורו, עד כדי כך שבסוף התורה, אמר ספר שלם, את ספר ״דברים״ בעצמו. 

כוח הדיבור הוא כוח לא פשוט, בלשון המעטה, והוא יכול להציל ולהרוס חיים.

המדרש אומר (ויקרא רבה, טז, ד): ר’ (א)לעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: רמ”ח איברים יש בו באדם, מהם רבוצין מהן זקופין. ולשון זה נתון בין שני לחיים ואמת המים עוברת תחתיו ומכופל כמה כפולות. בוא וראה כמה שריפות הוא שורף! אילו היה זקוף ועומד – על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: “זאת תהיה תורת המצורע” – המוציא שם רע.

ובמקום אחר (מדרש תנחומא, פרשת מצורע, ד) נאמר שלשון הרע קשה מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שלושת ה״גדולים״, ולכך נאמר ״מוות וחיים ביד הלשון״ (משלי יח, כא). דבר אחר: “מות וחיים ביד לשון” – אל תאמר הואיל וניתנה לי רשות לדבר, הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש. הרי כבר הזהירה התורה אותך: “נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה״ (תהילים לד, יד). שמא תאמר שאתה מְחַסֵר (כלומר,אתה דואג שפספספת משהו בגלל שלא דברת? אל תדאג!) – אין אתה אלא מִשְׂתַּכֵּר! ורוח הקודש מצווחת: “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו” (משלי כא, כג). אל תהי קורא כן (״שומר מצרות נפשו״), אלא: שומר מצרעת נפשו.

.חודש אייר טוב ושבת שלום

This week’s Torah portion is the double portion of “Tazri’a-Metzora”, and its main focus is on the disease of tzara’at, wrongly translated as leprosy, a strange Biblical disease, which, despite the similarity in name, is not the modern leprosy, the one seen in various films such as “The Papllion” and “The Island”.

The leprosy of the Torah is lesions – on the body, clothing and home – that come to a person because of his involvement in spreading a “bad name”. Here too, it is usually translated as “gossip”, but not only. In fact, it is a symptom of any improper use of the mouth.

The first metzora in the Torah was none other than Moses our teacher, the one who was “heavy of mouth and heavy of tongue”, and he needed an interpreter. If we think about the 3 types of relationships in our lives – between a person and himself, between a person and his Gd, and between a person and his fellow, then Moses had great difficulty, throughout his life, in the relationship between a person and his fellow, which is symbolized more than the other two in speech. And yet, he learned to tune and precise his speech to the point that at the end of the Torah, he spoke an entire book, the book of “Deuteronomy” – Dvarim (from the same root as speech) by himself

The power of speech is not a simple power, to say the least, and it can save and destroy lives.

The Midrash says (Leviticus Rabbah, 16:4): Rabbi (E)lazar in the name of Rabbi Yossi ben Zimra said: There are 248 organs in a person, some of which are bent, some of which are erect. And this tongue is placed between the two cheeks and the watercourse passes under it and is folded under several times. Come and see how many fires it burns! If it were upright and standing – all the more so. Therefore, Moses warns Israel and tells them: “This will be the law of the metzora” – the one who brings forth a bad name.

And in another place (Midrash Tanhuma, Metzora, 4) it is said that speaking badly is worse than incest, bloodshed and idolatry, the three “big ones”, and for this it is said “death and life are in the hand of the tongue” (Proverbs 18:21). Another idea: “death and life are in the hand of the tongue” – do not say that since I have been given permission to speak, I will speak whatever I feel like. After all, the Torah has already warned you: “Keep your tongue from evil and your lips from speaking deceit” (Psalms 34:14). Lest you say that you are lacking (i.e., are you worried that you missed something because you did not speak? Don’t worry!) – you are only gaining! And the Holy Spirit screams: “He who guards his mouth and his tongue keeps himself from troubles (tzarot)” (Proverbs 21:23). Don’t read that (“keeps himself from troubles” – tzarot), but: keeps himself from tzara’at.

A Good Month of Iyar & Shabbat Shalom.

and for the first part of this double parasha, a smile: