הנשים במדבר ממרים ויוכבד ועד בנות צלופחד: נפרדים מספר במדבר
הפרק האחרון בספר במדבר עוסק – שוב – בבנות צלופחד. כבר פגשנו אותן בפרשת ״פנחס״: חמש אחיות – מַחְלָה, נעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה – בנות לצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר. הן מספרות שהוא מת במדבר ״בחטאו״, כלומר, לא עם כל הדור הישן ש״התחלף״ במדבר (חז״ל אמרו שהוא מקושש העצים מסוף פרשת ״שלח״ או אולי אחד מן המעפילים באותה פרשה). מכיון שהוא מת ללא בנים, הן ניגשות למשה בבקשה שכעת עם הכניסה לארץ, יוכלו לקבל נחלה כדי לרשת את אביהן ולהמשיך את שמו. זהו אחד מכמה מקרים בתורה שמשה לא יודע את התשובה, ולפי המסופר עוד בפרשת ״פנחס״, מפנה את הבקשה לקב״ה. הקב״ה מחזיר לו תשובה:
״כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן״ (במדבר כז,ז). לאחר מכן נאמרות הלכות הירושה, לפיהן בנות קודמות לאחי הנפטר בסדר ההורשה.
נדמה שהענין סודר, אך דקה לפני שאנחנו נפרדים מספר ״במדבר״, פונים ראשי שבט מנשה למשה ומביעים את חששם: מה יהיה אם הבנות יינשאו לבני שבט אחר? הרי כך, לאחר מותן, תיגרע הנחלה שיקבלו מנחלת השבט! בעקבות כך קבע ה’ שבה בשעה שהן יכולות להנשא ״לטוב בעיניהם״ (לו,ו), הדבר הנכון הוא שהבנות שיורשות נחלה, תינשאנה לבני השבט שלהן בלבד. מאוחר יותר נקבע שהאיסור על בנות יורשות נחלה להינשא לבני שבט אחר, חל רק על בני אותו הדור, עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי יהושע בן-נון.
התלמוד הבבלי (בבא בתרא קיט) מתאר את הבנות כ״חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן״… והמדרשים שם מפארים את הידע שלהן בענייני הלכה. חז”ל עוד האירו מהמקרא שלחמש הבנות אלו, שמוזכרות כמה פעמים בשמותיהן, הייתה מעלה מיוחדת של חיבת הארץ, מפני שהמקרא ייחס אותן עד ליוסף שמחובר לארץ ישראל (ושמו בגימטריה – ציון). ספר במדבר ואיתו המסע כולו, מסתיים בחיבור לארץ.
הסיפור של בנות צלופחד מפוצל לשני חלקים, אולי מפני שהוא מסופר בסדר כרונולוגי: לאחר המפקד השני (פרק כו) שבו הסביר משה על הכניסה לארץ, בנות צלפחד הלכו למשה עם טענתן. משה עסק בעניינן ובעניינים אחרים הקשורים לכניסה לארץ, מה שהזכיר לבני מנשה שכשבט, עניינם לא פתור לגמרי, ואז הם הלכו למשה עם טענתן.
ואולי מפני שהסיום הזה מחבר אותנו לתחילת ספר ״שמות״ ולתחילת המסע מעבדות לחירות. שם, הגיבורות הראשיות היו יוכבד, מרים, המיילדות, ציפורה, בת פרעה. כל הפתיח של ספר שמות נשען על הנשים, עד כדי כך שחז״ל אמרו ש”בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים״ (סוטה יא). גם בסוף ספר ״שמות״ הופיע הנשים ״אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים״ (שמות לה, כו), ועכשיו – כאן. האם יש משהו משותף לכל נקודות הציון האלו?
׳נשים וגברים, זה לא אותו הדבר׳, אני מגלה לתלמידות שלי ״בסוד״, והן צוחקות עלי, ״דא״… הבעיה היא שמכיון שהם ״לא אותו הדבר״, אנחנו מייד נוטים לערוך השוואות, מי ״יותר״, מי ״פחות״… אך כנראה שהתורה חשבה על הנושא הזה אחרת לגמרי. באופן כללי והכללתי ביותר, הגברים, במיוחד בתקופת התנ״כ, היו פועלים בעולם, ״בחוץ״ בעוד הנשים הן ״בבית״. אלא שבצמתים מרכזיים כשמגיע שינוי משמעותי, ״לפתע״ מופיעות הנשים. או אולי אפילו הפוך: כשמופיעות נשים, צריך לבחון ולראות מה השינוי הגדול שעומד לקרות. כך, חווה לוקחת אותנו מגן עדן לעולם. שרה – מלווה את המעבר לארץ ישראל, הנשים הצדקניות במצרים – את השינוי מעבדות לחירות, הנשים הטוות את העיזים, את סיום המשכן ובנות צלופחד – את הכניסה לארץ. לא פלא שהנשים תופסות מקום יותר ויותר נכבד כיום, כשאנחנו עוברים מגלות לארץ ישראל וגאולה. אני יודעת שזו לא תיאוריה מושלמת, ונשאר עוד מקום רב לדיון ומחשבה, אבל אולי כך נוכל לא להתקע בהשוואות, אלא לראות תפקיד שונה לכל קבוצה בעם ולחגוג אותו.
שבת שלום וחודש מנחם-אב של נחמה טוב.
The Women in the Desert: From Miriam and Yocheved to the Daughters of Zelophehad — Farewell to the Book of Numbers
The final chapter of the Book of Numbers returns to the daughters of Zelophehad. We first encountered them in the portion of Pinchas: five sisters—Mahlah, Noah, Hoglah, Milcah, and Tirzah—the daughters of Zelophehad son of Heffer. They explain that their father died in the wilderness “for his own sin,” meaning, that he did not die together with the rest of the older generation that was destined to perish in the desert. (The Sages suggested that he was either the wood-gatherer at the end of Parashat Shelach or perhaps one of the ma’apilim those who attempted to enter the Land prematurely in that same portion.)
Since their father died without sons, the sisters approach Moses with a request: now that the people are about to enter the Land of Israel, they ask to receive an inheritance so that they may inherit their father’s portion and preserve his name.
This is one of several instances in the Torah in which Moses does not know the answer. As described in Parashat Pinchas, he brings their case before Gd, who replies:
“Indeed, the daughters of Zelophehad speak rightly. You shall surely give them a hereditary possession among their father’s brothers, and you shall transfer their father’s inheritance to them.” (Numbers 27:7)
Following this, the Torah establishes the laws of inheritance, according to which daughters inherit before the deceased’s brothers.
It seems that the matter has been resolved. Yet just before we bid farewell to the Book of Numbers, the heads of the tribe of Menashe approach Moses with a new concern. What will happen if the daughters marry men from another tribe? If that happens, then after their deaths the land they inherited will pass into another tribe, diminishing the inheritance of Menashe!
In response, Gd rules that while the daughters are free to marry “whomever they see as best” (Numbers 36:6), what’s appropriate for daughters who inherit ancestral land, is to marry within their own tribe. Later tradition clarifies that this restriction applied only to that generation, until the conquest and settlement of the Land under Joshua was complete.
The Babylonian Talmud (Bava Batra 119b) describes the daughters as “wise, learned interpreters of Torah, and righteous,” and the accompanying Midrashim praise their profound knowledge of Jewish law. The Sages also note that these five women, whose names are mentioned repeatedly in the Torah, possessed a unique love for the Land of Israel. Scripture traces their lineage all the way back to Joseph, whose identity is deeply bound to the Land. (Even the numerical value of his name, the Sages observed, equals that of Tziyon—Zion.) The Book of Numbers, and with it the entire wilderness journey, concludes with a connection to the Land of Israel.
The story of the daughters of Zelophehad is divided into two parts, perhaps because it is told chronologically. After the second census (Chapter 26), when Moses explains the impending entry into the Land, the daughters present their claim. Moses addresses their case, along with other matters connected to entering the Land. This, in turn, reminds the leaders of the tribe of Menashe that their own tribal concern has not yet been fully resolved, prompting them to bring their case before Moses as well.
Or perhaps the ending serves another purpose: it brings us back to the beginning of the Book of Exodus and to the start of the journey from slavery to freedom. There, the central figures are Yocheved, Miriam, the Hebrew midwives, Zipporah, Pharaoh’s daughter. The entire opening of Exodus rests upon the courage and initiative of women, so much so that the Sages declared, “It was by the merit of the righteous women that Israel was redeemed from Egypt” (Sotah 11b). At the latter chapters of the Book of Exodus, women appear once again: “All the women whose hearts inspired them with wisdom spun the goats (‘ hair)” (Exodus 35:26). And now, here we are again.
Is there a common thread connecting all of these moments?
“‘Women and men are not the same thing,'” I tell my middle school students a “secret”, and they respond with, “as if we didn’t already know that”…
The challenge is that once we acknowledge that we are “not the same,” we immediately tend to make comparisons: who is “greater”, who is “lesser”… But perhaps the Torah sees the issue in an entirely different way.
Speaking in the broadest possible terms, especially in the Biblical world, men generally operated in the public sphere, while women were associated more closely with the home. Yet at pivotal moments of profound transformation, women suddenly step onto center stage. Or perhaps it is the other way around: whenever women emerge as central figures, we should look carefully to see what great change is about to unfold.
Thus Eve carries humanity from the Garden of Eden into the world. Sarah accompanies the transition toward the Land of Israel. The righteous women in Egypt usher in the passage from slavery to freedom. The women who spin the goats’ hair mark the completion of the Tabernacle. And the daughters of Zelophehad herald the entry into the Land of Israel. Perhaps, therefore, it is no coincidence that women occupy an increasingly prominent place in our own generation, as we experience the transition from exile to the Land of Israel and redemption.
I know this is not a perfect theory, and there remains much room for discussion and reflection. But perhaps it offers a way to move beyond endless comparisons and instead recognize that different groups may be called to different roles, and that each deserves to be celebrated.
Shabbat Shalom, and may this month of Menachem-Av be one of comfort and goodness.
Torah & more... תורה ועוד 