ביום שלישי האחרון, קמתי מוקדם, לבשתי חצאית ג׳ינס כחולה וחולצת שבת לבנה והלכתי להצביע בבחירות לכנסת ה-26. חשבתי על הסיפור הבא :

ביום הבחירות לכנסת הראשונה, לפני 77 שנה, בשעה 5.35 בבוקר, קם רבי משה יקותיאל אלפרט וכתב ביומנו את המשפטים הבאים: “בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי… אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה, כי ‘זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו’, אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו’ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה’.

אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בית הפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו… בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו. כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי, לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי… בשעה 6.02 דקות התחילו הבחירות. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היושב-ראש את פנקס הזהות שלי ונכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות.

“ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד ושמתי אותה לתוך המעטפה שקיבלתי אותה מידי היושב-ראש. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה, אשרי לי ואשרי חלקי! ברכתי ברכת ‘שהחיינו’, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. בשעה 6.28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל, יום חג גדול. ביום זה פתחתי דף חדש בחיינו״… אשרינו שזכינו לבחור את מנהיגינו במדינת היהודים היחידה שזימנה לנו ההיסטוריה. והשם, כרגיל, יעשה הטוב בעיניו.

מה אתה עושה כשאתה קם בבקר?

שלוש פעמים משכים אברהם מוקדם בבוקר ויוצא לראות עולם שהפתיע והתהפך מולו, ופעמיים מתוך השלוש, הוא נקרא לעשות משהו שעלול לפגוע בשני בניו.

בפעם הראשונה כשכתוב ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״, הוא מביט אל סדום ועמורה ורואה את ״קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן״ (יט,כז-כח). כבר במבט אחד הוא מבין שמאמציו לא עלו יפה, ושהקב״ה לא מצא שם לפחות עשרה צדיקים. הוא עומד שם ותוהה, מה עלה בגורל אחיינו ומשפחתו, אם הצליחו להנצל, ואם אפשר שאי פעם ישובו ויפגשו שנית?

בפעם השניה, ״וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם  בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶ֩חֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ״… (בראשית כא,יד). השמש בקושי עלתה, והם עומדים במבט כואב זה מול זו. הוא אורז את הלחם והמים, לא חמאה ולא עוגיות ולא בשר בקר רך, רק המינימום האפשרי. למדנו ש״וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ״ (שם,יא), וגם שהקב״ה ניסה לנחם את אברהם ואמר, ״אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ״ (שם,יב), אבל איכשהו, דווקא הנחמה הזו מדגישה כמה כאב היה במפגש הזה. דווקא בפעם הזאת, הקב״ה קורא להגר, ״אמתך״. שלך. כאילו לרגע רואה שהיא לא רק השפחה של שרה.

ובפעם השלישית שכתוב ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ (בראשית כב,ב), אברהם לוקח את יצחק לעקדה, הנסיון הקשה מכל.

האם יש דרך לקשור את שלושת ה״וישכמים״ האלה?

אברהם נחשב איש החסד, והחסד קשור לתפילת שחרית. כשאנחנו מתעוררים, אנו פוגשים את אלוהים בצורת חסד משום שפקחנו עיניים וקבלנו מתנה: את היום הזה ואת החיים. זה בא לידי ביטוי במילים הראשונות של הבקר, ״מודה אני״: ה״אני״ מגיע אחרי ה״תודה״. עוד לפני שיש ״אני״ שלגמרי ער, מתעוררת המודעות לחסד שניתן לנו.

אלא שבשלושת האירועים הללו, כשאברהם מתעורר, הוא מגלה שמישהו הזיז את ״גבינת החסד״ שלו. בבקרים האלה, החסד של האלוהים שלו לא נמצא במקומו כמו תמיד. אלוהים כאן נראה באספקט ההרסני שלו, ולא הנותן. אזור שלם, בו חיה אחיינו ומשפחתו הקרובה, נמחק. בנו בכורו נשלח עם אמו אל המדבר לבלי דעת מה יעלה בגורלו, ועכשיו צריך לקחת את הצעיר, בנו, יחידו, אשר אהב, זה שסופסוף אמור להיות היורש הרוחני שלו, כדי שיועלה על המזבח לעולה. שום דבר מהדברים האלה אינו כלל כפי שהוא ״צריך להיות״ ואברהם משכים, לא רק כדי לצפות, לארוז וללכת, אלא יותר מכל, לעשות את הבֵּרור הזה. איך אפשר להבין אירועים כאלה מול האל שאמור להיות מקור הטוב בחייו? איך לפגוש את אלוהים בהיעדר חסד?

ואברהם נאלץ ללמוד שאלוהים הוא לא רק טוב וחסד. הוא גם דין וגבורה שיתגלו בבנו, יצחק, וגם תפארת, שתתגלה בנכדו, יעקב. ועדיין, התשובות האלה יפות, מאד, אך עלולות להשאיר אותנו בעולם השכל. שם, אנחנו ״מבינים״ והכל ״בסדר״, אבל בלב, צריך מקום גם לכך שלפגוש עולם שהחסד חסר בו, כואב מאד, גם לאברהם וגם לנו.

שבת שלום.

Last Tuesday, I got up early, put on my blue denim skirt and a white Shabbat shirt, and went to vote in the elections for the 26th Knesset. I thought about the following story:

On election day for the First Knesset, 77 years ago, at 5:35 a.m., Rabbi Moshe Yekutiel Alpert got up early and wrote the following lines in his diary:

“Early in the morning, my wife, my brother, and I got up… After drinking coffee, we put on our Shabbat clothes in honor of this great and holy day, for ‘This is the day that the Lord has made; let us rejoice and be glad in it.’ After two thousand years of exile, or perhaps even longer, one could say that from the six days of Creation until this very day, we have never been privileged to experience such a day: a day when we go to the polls to elect a government for a Jewish state. ‘Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has granted us life, sustained us, and brought us to this time.’

My wife, my brother-in-law, and I went to polling station number 10, at the Mizrachi Workers’ Center on Habashim Street, carrying our identity cards issued by the State of Israel… We walked the short distance from our home with immense joy. All the way to the polling station, I walked as I do on Simchat Torah during the hakafot, carrying a Torah scroll, because I held Israel’s identity card in my hand. There was no limit to the happiness and joy I felt… At 6:02 a.m., voting began. With a sacred tremor and a profound sense of holiness, I handed my identity card to the chairman and entered the second room, where the ballot papers for all the lists were laid out.

With a trembling hand and a feeling of holiness, I took one ballot paper and placed it in the envelope the chairman had given me. And then came the holiest moment of my life, a moment my father and grandfather had never experienced. I alone, in my own time and during my lifetime, was privileged to experience such a moment of holiness and purity. How fortunate I am, and how fortunate is my lot! I recited the blessing of Shehecheyanu and placed the envelope in the ballot box. At 6:28 a.m., we returned home, and I went to pray. It was a great holiday. On this day, I opened a new page in our lives…”

How fortunate we are to have the privilege of choosing our leaders in the only Jewish state that history has given us. And Hashem, as always, will do what is right in His eyes.

What Do You Do When You Get Up in the Morning?

Three times Abraham rises early in the morning and goes out to face a world that has surprised him, turning upside down on him. In two out of these three times, he is called upon to do something that may harm his sons.

The first time we read, “Abraham rose early in the morning,” he looks toward Sodom and Gomorrah and sees “the smoke of the land rising like the smoke of a kiln” (19:27–28). At a single glance, he understands that his efforts have failed, and that Gd did not find even ten righteous people there. He stands there wondering what has become of his nephew and his family, whether they managed to escape, and whether they might ever meet again.

The second time, “Abraham rose early in the morning, took bread and a flask of water, and gave them to Hagar, placing them on her shoulder, along with the child, sending her away, she departed…” (Genesis 21:14). The sun has barely risen, and they stand facing one another, their eyes filled with pain. He packs bread and water, no butter or cookies or tender beef, only the bare minimum. We have learned that “the matter distressed Abraham greatly, because of his son” (ibid., 11), and that Gd tried to comfort Abraham, saying, “Do not be distressed over the boy and your maidservant” (ibid., 12). Yet somehow, this very consolation only emphasizes how painful this encounter must have been. On this occasion, of all occasions, Gd calls Hagar “your maidservant.” Yours. As though, for a moment, Gd sees that she is not merely Sarah’s maidservant.

The third time we read, “Abraham rose early in the morning” (Genesis 22:3), Abraham takes Isaac to the Akedah, the Binding of Isaac, the most difficult test of all.

Is there a way to connect these three instances of Abraham rising early in the morning?

Abraham is known as a man of Chesed, loving-kindness, and loving-kindness is associated with the morning prayer, Shacharit. When we wake up, we encounter Gd through loving-kindness, simply because we have opened our eyes and received a gift: this day and our life. This is expressed in the first words we say in the morning, “Modeh Ani,” “thanks give I”: the “I” comes after the “thanks.” Even before the “I” is fully awake, an awareness of the loving-kindness we have been granted begins to stir within us.

And yet, in all three of these events, when Abraham awakens, he discovers that someone has moved his “loving-kindness – cheese.” On these mornings, Gd’s loving-kindness is not where it usually belongs. Here, Gd appears in His destructive aspect, rather than as the giver. An entire region, where his nephew and his nephew’s immediate family lived, has been wiped out. His firstborn son is sent into the wilderness with his mother, with no way of knowing what will become of him. And now he must take his younger son, his own son, his only son, whom he loves, the one who is finally meant to become his spiritual heir, and offer him up as a burnt offering on the altar.

None of these things are at all as they “should” be. And Abraham rises early not merely to look, to pack, and to set out, but above all to make this painful dissernment. How can we make sense of such events in the presence of the Gd who is supposed to be the source of goodness in life? How do we encounter Gd in the absence of loving-kindness?

Abraham is forced to learn that Gd is not only goodness and loving-kindness, Chesed. Gd is also judgment and strength, Gvurah, which will find expression in his son Isaac, and splendor, Tif’eret, which will find expression in his grandson Jacob. And yet, these answers, however beautiful, may leave us in the realm of the intellect. There, we “understand,” and everything is “all right.” But in our hearts, we must also make room for the fact that encountering a world in which loving-kindness is absent, is deeply painful, for Abraham as it is for us.

Shabbat Shalom.

פרשת ״לך לך״: היציאה לדרך

סיפור מסעם של אברהם ושרה, כשעוד היו אברם ושרי, מתחיל כבר בסוף פרשת נח: ״וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן״… (בראשית יא,לא).

שלושה פסוקים קודם לכן למדנו שלתרח היו שלושה בנים: נחור, אברם והרן, ולהרן עצמו היו שלושה ילדים: לוט, מילכה ויסכה – או שרי. לפי המדרש, הרן נספה בתנורי האש של אור הכשדים, עונש למתנגדי המשטר דאז. אחרי האסון, והמשפחה התארגנה לטפל בניצולים: נחור, הבן הנוסף, הצליח להימלט עוד קודם, ונסע עם מילכה, אשתו, בת אחיו הרן שנספה, מאור כשדים ל״מערב״, ולכן הם חסרים מהפסוק הנ״ל. תרח לוקח את המשפחה ומתכוון לחזור הביתה, לארץ כנען, ארץ העברים, אך הם נעצרים בדרך אצל המשפחה: ״וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם״.

תרח, משהגיע למקום מבטחים, מוותר על המשך המסע, מעדיף את העולם התרבותי והמתקדם של חרן, אבל אברם שומע קול אחר. קול של מישהו שעד עכשיו לא היה נוכח בסיפור ההגירה המשפחתי. ״לך לך״, אומר הקול הזה. פעם. פעמיים. שלוש. גם אלף. בהתחלה אברם חושב שהוא מדמיין. אולי הצרות העבירו אותו על דעתו. הגעגוע הנורא לאחיו המת. הזעקות של אלה שלא הצליח להציל. הנדודים חסרי כל במרחב המאיים על חייהם. הסיכויים הקלושים להמשיך, ומה כבר נמצא כשנגיע? בטח כדאי להישאר בחרן הבטוחה.

את ארץ אבותיו הידועה לו בשם ״ארץ העברים״ מעולם לא ראה בעצמו, אבל שמע עליה מהוריו, מסבו, מסב-סבו, על גבעות עטורות עצי זית וגפנים, על יופייה, קסמה והדרה, על היותה ״ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח) ״אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״ (יחזקאל כב,כד). אולי ספרו לו שנאלצו לעזוב, שעמים אחרים פלשו והתיישבו בה, ושכיום, מעטים עוד מכירים אותה כ״ארץ העברים״ ובפי רבים היא נקראת ״ארץ כנען״.

אברם שומע את הקול. ושותק. ולמוחרת, בשדה, שוב. מילה, שתיים ונאלם. לפעמים הוא מעסיק את עצמו, עוזר לאחיו ולאביו בעסקים, משחק עם הילדים והנכדים. אז הקול נמוג. אבל כל פעם שהוא מרשה לעצמו לעצור ולנשום עמוק, שוב הוא שומע, ״לך לך״…

בלילה, כששרי רואה אותו מהורהר, הוא משתף אותה במה שעובר עליו. היא, חברת ילדותו, בעלת בריתו, זוגתו לחיים, נסיכתו, מקשיבה בעניין. היא לא שכחה מה קרה לאבא שלה, הרן, והיא לא עיוורת לכוחה של הגלות. הקידמה והפיתוח סביב מפתים. וסבא כבר לא צעיר. ואיך תשאיר מאחור את אחותה ואת כל המשפחה, ותלך לארץ רחוקה…

אבל גם היא שמעה על ״ארץ העברים״, וגם היא יודעת שהמסע המקורי נקטע. הם מחליטים ללכת יחד. מנסים לדבר עם המשפחה, אבל כל ארוחה מסתיימת בוויכוחים וצעקות. ״אין מה ללכת לשם!״ ״מה רע לכם כאן?״ ״תגידו תודה״! הם נקרעים בין המחויבויות למציאות העכשוויות סביבם, ובין הקול החזוני, המכוון, מתעקש, חוזר ונשנה. עד שאי אפשר יותר.

הקול נהיה ברור מאי פעם:

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם: לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה (בראשית יב:א-ג).

שבת שלום

Parashat Lech Lecha: Setting Out on a Journey

Rabbanit Michal Kohane

The journey of Abraham and Sarah, when they were still Abram and Sarai, begins at the end of last week’s Parashat Noach:

“Terah took his son Abram, his grandson Lot, the son of Haran, and his daughter-in-law Sarai, the wife of his son Abram, and they set out together from Ur of the Chaldeans to go to the land of Canaan…” (Genesis 11:31).

Three verses earlier, we learned that Terah had three sons: Nahor, Abram, and Haran. Haran himself had three children: Lot, Milcah, and Iscah, or Sarai. According to the midrash, Haran perished in the fiery furnaces of Ur of the Chaldeans, a punishment for those who opposed the regime of the time. After the tragedy, the family gathered to care for the survivors. Nahor, the other son, managed to escape earlier, traveling with his wife Milcah, the daughter of his deceased brother Haran, from Ur of the Chaldeans toward the “West.” That’s why they are absent from the verse quoted above. Terah takes the family and intends to return home, to the land of Canaan, the land of the Hebrews. But along the way, they stop where relatives live: “They came as far as Haran and settled there” (Genesis 11:31).

Having reached a place of safety, Terah gives up on the rest of the journey, preferring the cultured, advanced world of Haran. But Abram hears a different voice; a voice of Someone who has been absent from the family’s migration story, until now.

“Lech lecha” – “Go forth,” the voice says. Once. Twice. Three times. A thousand.

At first, Abram thinks he must be imagining. Perhaps all the troubles have driven him out of his mind; the painful longing to his dead brother; the cries of those he could not save; their wandering, destitute, through a dangerous landscape. The slim chances of getting ahead; and what will they find upon arrival? Surely it would be better to stay in the safety of Haran.

He himself has never seen the land of his ancestors, known to him as the “Land of the Hebrews,” but he has heard about it from his parents, grandparents and great-grandparents. They told him of hills crowned with olive trees and grapevines, of its beauty, its magic and splendor, of a land “flowing with milk and honey” (Exodus 3:8); a land that is “not cleansed, nor rained upon in the day of indignation” (Ezekiel 22:24).

Perhaps they told him that they had been forced to leave, that other peoples had invaded the Land and settled there, and that today few people still know it as the “Land of the Hebrews”, and that many call is the “Land of Canaan.”

Abram hears the voice. And remains silent. The next day, out in the fields, he hears it again. A word or two, and then, disappears. Sometimes he keeps himself busy, helping his father and brother’s business, playing with the children and grandchildren. Then the voice fades away. But whenever he allows himself to stop and take a deep breath, he hears it again: “Lech lecha”…

At night, when Sarai sees him lost in thought, he shares with her what he has been experiencing. She, his childhood friend, his ally, his life partner, his princess, listens intently. She has not forgotten what happened to her father, Haran, and she is not blind to the power of exile; the progress and advancements around are tempting; and Grandfather is no longer young. How can she leave her sister and the entire family behind and travel to a distant land?

But she, too, has heard of the “Land of the Hebrews,” and she, too, knows that the original journey was interrupted. They decide to set out together. They try to talk to the family, but every meal ends in arguments and shouting: “There’s no reason to go there!” “What’s wrong with staying here?” “Be grateful for what you have!”

They are torn between their obligations to the current reality around them, and the visionary voice, directing, insisting, again and again. Until they can resist it no longer.

The voice becomes clearer than ever:

“Hashem said to Abram: ‘Go forth from your land, from your birthplace, and from your father’s house, to the land that I will show you. And I will make of you a great nation, and I will bless you, and make your name great, and you shall be a blessing. I will bless those who bless you, and curse those who curse you; and all the families of the earth shall be inspired through you.’” (Genesis 12:1–3).

Shabbat Shalom

פרשת ״נח״ וחידת אשת נח

מה יותר גרוע: מעשים רעים שאנשים עושים נגד אנשים אחרים, או מעשים רעים נגד האל? פרשת נח מספרת לנו שני סיפורים שמאז ומעולם הקסימו את לב שומעיהם: תיבת נח ומגדל בבל. מה עושים שני אלה באותה פרשה, אחד לצדו של השני? 

אולי כי הם מאפשרים לנו מחשבה על השאלה הנ״ל. דור המבול מתואר כְּדוֹר בו הארץ ״נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כׇּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ… מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס״… (בראשית ו, יב-יג). על פי התלמוד, החמס כאן הוא גזל, מצב שבו אנשים מרגישים שהכול שלהם, שמותר להם הכול, שאין גבולות, שאפשר לקחת כל דבר מכל אחד כי ״בא לי״, ״מגיע לי״, ״מותר לי״. 

לעומתם, נח מתואר כ״אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו״ (בראשית ו,ט). חז״ל התלבטו בשאלה, איך יכול בן אדם ״צדיק״ לבלות 120 שנה בבניית תיבה בגודל מגרש כדורגל כדי להציל תשעה אנשים? איך הם נכנסו פנימה, סגרו את הדלת ושטו להם הלאה משם, צופים בכולם טובעים?

המדרש מספר שבכוונה היה צורך בשנים לבנות את התיבה, כדי לעורר את השכנים לחזור בתשובה, אבל במקום זה, הם צחקו עליו.

ועדיין. 

האם זו צדיקות? האם זה מספיק? האם להיות ״טוב״ זה בהשוואה לאלה שסביבנו, או שיש סטנדרט אבסולוטי?

על פי קדושת לוי לנח הייתה אמונה באלוהים אבל לא בעצמו, ולכן, הוא לא היה מסוגל להעז ולעמוד מול הקב״ה ולומר ‘היי! בבקשה אל תחריב את עולמנו׳ (נראה את אברהם מגיע בעוד שבועיים). מסתבר שאפשר להיות עניו יתר על המידה, ולכן הוא לא האמין שמגיע לו. הוא קבל את ההוראות, הלך לחפש את סרט המדידה והפטיש שלו, אסף את הקרשים והתחיל במלאכה.

ברור מהטקסט של התורה, שנח ש״מצא חן בעיני ה׳״, כן היה סוג של צדיק, אבל יס-מאן, אפילו של אלוהים, הוא לא האידיאל שלנו. ציות לבדו אינו מספיק ואינו דרכנו.

ומה על אשת נח? מה שמה? מי היא? מה הסיפור שלה? 

באותו ערב, כשהוא בא הביתה ואמר, ״יקירתי, תשמעי, אלוהים דבר איתי. הוא הולך להחריב את כל העולם ואני הולך לבנות לנו תיבה״… מה הייתה תגובתה? מה עשתה? מה יכלה לעשות? האם נסתה להתנגד לתרחיש שהם עתידים לחיות ב-120 השנים הקרובות? האם ישבה איתו להסתכל על השרטוטים שהכין? האם יצאה לדבר עם החברות בשכונה? ארגנה מפגשי הסברה? ואולי היא בקושי שמה לב ורק מלמלה ״כן, כמובן יקירי, כמה נחמד״ ואחר-כך מיד ״יפת חמודי, די לשבת מול המראה כל היום! וחם, די להשתולל! נו, אי אפשר ככה!״

שמותיהן של נשים רבות מופיע בתורה אבל שמה של אשת נח לא מופיע במפורש. בספר בראשית (ד,כב) כתוב: ״וְצִלָּ֣ה (אשתו של למך בן מתושאל) גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כׇּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה״, ורש״י במקום מסביר, נעמה – הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ. 

נח הוא גם בן של למך, אבל למך אחר – בנו של מתושלח, דבר שמעורר הרבה שאלות לגבי תאריכים, שנים וחישובים שונים. למשל, יוצא שנעמה היתה מבוגרת מנח בכמה מאות שנים, וחיה כ- 1400 שנה או יותר. יש גם שאלות לגבי אורך חייו של קין, ואם נהרג ע״י למך (הראשון) כשהיה בן כ-130 או נספה במבול וחי יותר מאלף שנה, למרות שתמיד למדנו שמתושלח היה זה שהאריך ימים מכולם והוא חי ״רק״ 969 שנים…

בשבילי זה בסדר שבריאת העולם התורנית לא נכנסת לנו בריבועים שסימנו מראש ומשאירה מקום לתהיות, כמו זו לגבי אשת נח… התרגום יונתן כתב שהיתה “בעלת קינות ושירים” ובמדרש רבה (בראשית פכ”ג) נאמר שנקראה נעמה על שם שהיו מעשיה נעימים וגם ״שהייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים״. 

הרמב”ן אומר ש”נתכוונו לומר, שהיה לה שם בדורות ההם כי היתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב”, ויש אומרים (רבינו בחיי) שהיתה אשה יפה שממנה תעו בני האלהים, ואולי כמו שהיו שני למך, אולי היו שתי נעמה והסיפורים מתבלבלים לנו. 

כך או אחרת, כל פעם שאני מגיעה לסיפור הזה אני נקרעת בין המחשבה עליה כמודל לאישה הכי אוהבת, מסורה ונאמנה בתורה, לבין התהיה: היא לא יכלה לבקש שיתווכח עם האל? שינסו להציל עוד אנשים? אולי להחביא מישהו בקומה התחתונה, ליד המחסן של האוכל לפילים? מה אמרה לילדים? לחברים בבית ממול? האם הייתה לה אפשרות לנהוג אחרת, או שהיא מספרת לנו על זה שיש מצבים שאין מה לעשות? ואיך נדע להבחין ביניהם?

שבת שלום. 

Parashat Noach & the Mystery of Noach’s Wife

What is worse: people who do evil to one another, or the evil we do against G-d? Parashat Noach tells us two stories that have fascinated their listeners throughout the ages: Noah’s Ark and the Tower of Babel. What are these two stories doing in the same parasha, side by side? Perhaps because they invite us to reflect on the question above.

The generation of the Flood is described as a generation in which “the earth had become corrupt, for all flesh had corrupted its ways upon the earth… the earth was filled with violence (chamas)” (Genesis 6:12–13). According to the Talmud, the chamas mentioned here refers to robbery: a situation when people feel that everything belongs to them, that they are entitled to anything, that there are no boundaries, and that they can take anything from anyone because “I feel like it,” “I deserve it,” or “I’m allowed to.”

In contrast, Noach is described as “a righteous man, blameless in his generation” (Genesis 6:9). The Sages struggled with a question: How could a “righteous” person spend 120 years building an ark the size of a football field in order to save nine people? How did they go inside, close the door, and sail away, watching everyone else drown?

The Midrash tells us that the ark took so many years to build precisely in order to give the neighbors a chance to repent. Instead, they laughed at him.

And yet.

Is this righteousness? Is it enough? Is being “good” a matter of comparison with those around us, or is there an absolute standard?

According to the Kedushat Levi, Noach had faith in G-d but not in himself. As a result, he was unable to dare stand before the Holy One, and say, “Hey! Please don’t destroy our world!” (We will see Abraham do just that in two weeks.) Apparently, it is possible to be too humble, to the point of not believing that one has the right to make such a demand. So Noach accepted the instructions, went to look for his measuring tape and hammer, gathered the wood-planks, and got to work.

It is clear from the Torah’s text that Noach, who “found favor in the eyes of Hashem,” was indeed a kind of righteous man. But being a yes-man, even to G-d, is not our ideal. Obedience alone is not enough, and it’s not our way.

And what about Noach’s wife? What was her name? Who was she? What is her story?

That evening, when Noach came home and said, “Darling, listen, G-d spoke to me. He is going to destroy the whole world, and I’m going to build us an ark”… how did she react? What did she do? What could she have done? Did she try to resist the prospect of how they are going to spend the next 120 years of their lives? Did she sit with him and looked over the blueprints he had drawn up? Did she go out and talk to her friends in the neighborhood? Organize information sessions? Or perhaps she barely paid attention and simply murmured, “Yes, of course, darling, how lovely,” before immediately turning to her children: “Sweet Japheth, stop sitting in front of the mirror all day! And Ham, stop being so wild! Honestly, this is impossible!”

The names of many women appear in the Torah, but Noach’s wife is not explicitly named. In the Book of Genesis (4:22), we read: “Zillah, too, bore Tuval-cain, who forged all implements of copper and iron; and the sister of Tuval-cain was Na’amah.” Rashi explains there that Naamah was Noach’s wife.

Like Naama, Noach was also the son of a man named Lemech, but a different Lemech – the son of Methuselah. This raises all kinds of questions about dates, years, and calculations. For example, it turns out that Naamah was several hundred years older than Noach and lived for some 1,400 years or more. There are also questions about how long Cain lived and whether he was killed by Lemech (the first one) when he was about 130 years old, or whether he perished in the Flood after living for more than a thousand years. After all, we have always learned that Metushelach was the person who lived the longest, and he lived “only” 969 years…

I am perfectly comfortable with the fact that the Torah’s account of the creation of the world does not fit neatly into the boxes we have drawn in advance, and that it leaves room for questions, such as the mystery surrounding Noach’s wife.

Targum Yonatan describes her as “a woman of lamentations and songs,” while Bereshit Rabbah (Chapter 23) says that she was called Naamah because her deeds were pleasan (ne’imim) , and also because “she would play sweetly on a drum in the service of idolatry.”

Ramban says that the intention was to tell us that she was well known in those generations because she was righteous and gave birth to righteous people, and therefore the Torah mentions her. Others, including Rabbeinu Bahya, say that she was a beautiful woman who led the sons of G-d astray. And perhaps, just as there were two men named Lemech, there were also two women named Naamah, and the stories got mixed up.

In any case, every time I come to this story, I find myself torn between seeing Noach’s wife as a model of the most loving, devoted, and loyal woman in the Torah, and wondering: Couldn’t she have asked him to argue with G-d? To try to save more people? Perhaps to hide someone on the lower deck, next to the storeroom for the elephants’ food? What did she tell the children? The friends who lived across the street? Did she have the option of acting differently, or does her story teach us that there are situations in which nothing can be done? And how can we learn to tell the difference?

Shabbat Shalom.

פרשת ״בראשית״ – להתחיל מהתחלה

איזה כף להתחיל מהתחלה! מאיפה נתחיל? מההתחלה של ״הכל״! האומנם? אבל התורה היא לא ספר היסטוריה, ארכאולוגיה, גאולוגיה… אילו היתה, היינו רואים שיש לה סדרי עדיפות משונים: היא מקדישה פרק אחד לבריאת כל העולם, וכמעט 5 פרשות (!) לבניית המשכן. 

אז מה כן? התורה באה לספר לנו על המקום והתפקיד שלנו בעולם, וברגע שנבין שזו נקודת המוצא, דברים אחרים יתבהרו בהתאם. נוכל להפסיק להתווכח עם הטקסט שנשמע לנו ״לא עקבי״ או ״לא מדויק מדעית״, ולשאול את השאלה שהוא בא לענות, מי אני, מה התפקיד שלי ומה אני אמור.ה לעשות כאן. 

אבל – אם העיקר הוא מה שעלינו לעשות, התורה יכלה להתחיל במקום אחר לגמרי, במקום בו ניתן לנו תפקיד ונאמרו לנו מצוות! כמו שנאמר במדרש שיר השירים רבה (פרשה א): 

ר’ ינאי אמר: לא היתה התורה צריכה להידרש אלא ״מהחודש הזה לכם״ (המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם ונאמרה בספר שמות, פרק י״ב). ומפני מה גילה הקב”ה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי (ולמה סיפר לנו את כל סדר הבריאה)? בזכות ש(בני ישראל) אמרו: “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע״ (שמות כד, בסוף פרשת ״משפטים״)… זהו שכתוב “הביאני המלך חדריו” (שיר השירים א,ד) – המלך במובן של הקב״ה, וחדריו – לתוך הסודות והנסתרות, כולל הבריאה.

כלומר, מרגע שבני ישראל קבלו על עצמם את העיקרון של נעשה ונשמע, ובכך אמרו, שהם מחויבים לעשיית המצוות שהיא העיקר והמהות, אז הסכים הקב”ה לגלות להם גם את ההתחלה ולכן בחר להתחיל את התורה ב”בראשית ברא” ולא ב”החודש הזה לכם”. 

רש״י בפירוש הראשון שלו על התורה כולה, מביא את התשובה ״הלאומית״ יותר. גם הוא חושב שבאופן מעשי היה צריך להתחיל מ״החודש הזה לכם״, אבל התורה התחילה מ״בראשית ברא״ כדי ״שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם (ישראל) אוֹמְרִים לָהֶם, כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ”ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ״. רש״י בפירוש הזה מתווכח עם האנשים סביבו במאה ה-11, ממש לפני מסעי הצלב. נוצרים מאמינים שמקבלים את זה שיש אל שברא את העולם, אבל לא מבינים ולא מקבלים את הקשר היחודי שלנו לארץ ישראל. כמה הרש״י הזה מרגש אותי כל פעם מחדש! הנה, יושב לו מישהו בגבעות הירוקות של צרפת, עסוק, ככל הנראה, בהכנת יין. כבר עברו כ-1000 שנה מאז חורבן בית המקדש, ואין שום תנועה ציונית חדשנית באופק, והוא בטוח שכל הגלות זו רק ״תאונה קטנה״ בהיסטוריה שלנו, והעיקר הוא ארץ ישראל והקשר שלנו אליה. 

אבל, נחזור לבריאת האדם. 

המדרש מספר שבשעה שהקב״ה בא לברוא את אדם הראשון, המלאכים, המייצגים ערכים שונים, התחילו להתווכח. חלק אומרים, אל יברא, וחלק אומרים, יברא:

חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. 

וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. 

צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. 

שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. 

חסד ואמת לא ממש מסתדרים. לפעמים, כדי לעשות מעשה חסד, למשל, לתת למישהו מחמאה מכל הלב, צריך לדלג קצת על האמת, ולפעמים כשאומרים למישהו, ״אני יכול להגיד לך את האמת״, לא בהכרח מתנהגים כלפי השני בחסד.  גם צדק ושלום רבו. כי אם אני רוצה את כל הצדק שמגיע לי, אני עלולה למצוא את עצמי במלחמה, ומצד שני, אם אני רוצה שלום, ייתכן שאצטרך לוותר על חלק מהצדק שמגיע לי. 

בזמן שהם התווכחו, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? 

נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ… והנה, ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א, לא), וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. 

רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם. 

מפה לשם, בזמן שהמלאכים התווכחו זה עם זה, הקב״ה כבר ברא את האדם, משנה את המילה ״נַֽעֲשֶׂ֥ה״ בפסוק ״נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ״ (בראשית א,כו) שנכתבה בעתיד, לנעשָׂה – בקמץ תחת השין בזמן עבר, כלומר, אופס, זה כבר קרה. במקביל, השליך הקב״ה את אמת לארץ, כי ״אמת מארץ תצמח״ (תהלים פה,יב), מה שאומר לנו שבלי ״אמת״ אבסולוטית, קל יותר לברוא את האדם. 

והאדם קבל משהו שאין למלאכים, משהו שהוא גם בעיה וגם מתנה מאותה סיבה, מפני שהוא מצרך מתכלה, וזה – הזמן. אי אפשר לעשות הכול בבת אחת – גם חסד וגם אמת, גם צדק וגם שלום. כמו כל דבר שמופיע עם דרישת ״עכשיו״, נגלה שזה בלתי אפשרי, אם לא מסוכן. אבל ב״ה עם הזמן, האדם יוכל להביא לעולם חסד, ואמת, צדק וגם שלום. 

שבת שלום

Parashat “Bereshit” – Starting from the Beginning

What fun it is to start from the beginning! And where should we start? From the beginning of “everything”! Really? But the Torah is not a history book. It is not a book of archaeology or geology. If it were, it would have shown rather strange priorities. It devotes one chapter to the creation of the entire world, and almost five parashot (!) to the building of the Mishkan.

So what is it? The Torah comes to tell us about our place and our role in the world, and once we understand that this is the starting point, other things begin to fall into place. We can stop arguing with a text that sounds to us “inconsistent” or “scientifically inaccurate,” and instead ask the question the Torah is actually trying to answer: Who am I? What is my role, and what am I supposed to be doing here?

But – if the main thing is what we are supposed to do, the Torah could have started somewhere completely different, at the point where we were given a role and commanded to observe mitzvot! As it says in the Midrash, Shir HaShirim Rabbah (chapter 1):

Rabbi Yannai said: The Torah should have begun with “This month shall be for you” (the first mitzvah given to the People of Israel as a people, stated in the Book of Exodus, chapter 12). And why, then, did the Holy One, blessed be He, reveal to Israel what happened on the first day and what happened on the second day, all the way through the sixth day (and why did He tell us the entire order of creation)? Because of what they (the Children of Israel) said: “All that Hashem has spoken we will do and we will hear” (Exodus 24, at the end of Parashat Mishpatim)… This is what is written: “The King has brought me into His inner chambers” (Song of Songs 1:4) – the King, meaning the Holy One, blessed be He; His chambers – i.e. into the secrets and hidden things, including creation.

In other words, from the moment the Children of Israel accepted upon themselves the principle of “we will do and we will hear,” thereby saying that they were committed to observing the mitzvot, which are the essence and substance of this way of life, the Holy One, blessed be He, agreed to reveal to them also the beginning. Therefore, He chose to begin the Torah with “In the beginning G-d created,” rather than with “This month shall be for you.”

Rashi, in his very first commentary on the entire Torah, gives the more “national” answer. He too thinks that, practically speaking, the Torah should have begun with “This month shall be for you,” but the Torah began with “In the beginning G-d created..” so that “if the nations of the world should say to Israel, ‘You are thieves, for you conquered the land of the seven nations,’ they (Israel) can say to them: ‘The entire earth belongs to the Holy One, blessed be He. He created it and gave it to whomever is right in His eyes. By His will He gave it to them, and by His will He took it from them and gave it to us.’”

Rashi, in this commentary, is arguing with the people around him in the 11^th century, just before the Crusades; Christians believers who know that there is a G-d who created heaven and earth, but they do not understand nor accept our unique connection to the Land of Israel. How moving is this Rashi to me every time I read it! 

Here is this man, sitting in the peaceful green hills of France, presumably busy making wine. It has already been about 1,000 years since the destruction of the Temple; there is no innovative, modern Zionist movement in sight, and yet Rashi is acsolutely certain that the entire exile experience is nothing but a “small accident” in our history, and that the essential thing is the Land of Israel and our connection to it.

But let’s return to the creation of human beings.

The Midrash tells us that when the Holy One, blessed be He, came to create the first human being, the angels, representing different qualities, began to argue. Some said, “Let him not be created,” and others said, “Let him be created”:

KINDNESS said: Let him be created, because he performs acts of kindness.

TRUTH said: Let him not be created, because he is entirely lies.

JUSTICE said: Let him be created, because he performs acts of righteousness.

PEACE said: Let him not be created, because he is entirely strife.

Kindness and truth do not really get along. Sometimes, in order to be kind, for example, to give someone a heartfelt compliment – we need to skip over the truth a little; and sometimes when we tell someone, “can I be honest with you? Truthfully…” we are not necessarily treating the other person with kindness. Justice and peace also don’t get along with each other. Because if I want all the justice that I am entitled to, I may find myself at war, while on the other hand, if I want peace, I may have to give up some of the justice that is due to me.

While they were arguing, what did the Holy One, blessed be He, do? “He took Truth and threw it to the earth…” And behold, “G-d saw all that He had made, and behold, it was very good” (Genesis 1:31), and behold, the human being was good.

Rav Huna, the rabbi of Tzippori, said: While the ministering angels were arguing with one another and engaging with one another, the Holy One, blessed be He, created the human being. He said to them: What are you arguing about? The human being has already been made.

So, while the angels were arguing with one another, the Holy One, blessed be He, had already created the human being, changing the word “Let us make” in the verse “Let us make humankind in our image, after our likeness” (Genesis 1:26), which is written in the future tense, to “made” – in the past tense. In other words, oops, it has already happened. At the same time, the Holy One, blessed be He, threw Truth to the ground, because “Truth shall spring up from the earth” (Psalms 85:12), which tells us that without absolute “Truth,” it is easier to create the human-being.

And the human-being received something that the angels do not have, something that is both a problem and a gift for the same reason, because it is a perishable commodity, and that is – Time. It is impossible to do everything at once – kindness and truth, justice and peace. Like anything that comes with a demand for “now,” we may discover that it is impossible, if not dangerous. But, thank G-d, with time, the human being will be able to bring kindness, truth, justice, and peace into the world.

Shabbat Shalom. 

בכל חג אני חושבת, שזה החג שאני הכי אוהבת, כן, ״אפילו״ יום הכיפורים, עם התפילות המיוחדות והניגונים המרגשים שלו, והתחושה הזו שאין לה מילים בסוף היום, כשפתאום בכלל לא דחוף לאכול וכבר הפכנו כמעט למלאכים, אין זה ספק, זה היום הכי… 

אבל אז מגיע חג סוכות, ולפחות עד החג הבא, נדמה שאין חג יפה ממנו. 

בחג סוכות אנחנו חוגגים שמחה משולשת, והמדרש מסביר לנו (פסיקתא דרב כהנא): 

“ושמחת בחגך” (דברים טז, יד). אתה מוצא שלש שמחות שכתובות בחג הסוכות, ואלו הן: “ושמחת בחגך” (שם), “והיית אך שמח” (שם טו), ״ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא כג מ). 

בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה? כי בפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה, אם אינה עושה (ועוד לא ברור אם יהיה יבול ראוי השנה)… דבר אחר: בשביל שמתו בו המצרים … כדאמר שמואל: “בנפול אויביך אל תשמח” (משלי כד יז). 

וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת (בחג השבועות) אלא שמחה אחת, דכתיב: “ועשית חג שבועות לה׳ אלהיך ושמחת אתה וביתך” (דברים טז י-יא). ולמה כתיב שם שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים (התבואה הבשילה והיא ״בסדר״)… אבל פירות האילן נידונין (ועוד לא ברור אם הפירות יבשילו כראוי)… 

אבל בחג (שהוא חג הסוכות), לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים (הנפשות קבלו חנינה או יציאה לחופשי מהדין) כמו שכתוב: “כי ביום הזה יכפר עליכם” (ויקרא טז ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים (וכבר נאספו), לפיכך כתיב שם שלש שמחות, שנאמר: “ושמחת בחגך” (דברים טז יד), “ושמחתם לפני ה’ אלהיכם” (ויקרא כג מ), “והיית אך שמח” (דברים טז טו). 

סוכות כחג האסיף – גם מבחינה חקלאית וגם מבחינה רוחנית – נחשב חג של שפע, והמילה ״שפע״ קשורה גם למילה שבע, במובן של המספר – 7, וגם במובן של שָׂבֵעַ. כולם ביחד מספרים על השמחה של סוכות, חג עם הרבה ״שבע״. בשבעת הימים של החג, בהם אנחנו מצווים על הישיבה בסוכה, היו מקריבים בבית המקדש 70 פרים כנגד 70 אומות העולם. הקורבנות האלו הובאו בסדר יורד (ביום הראשון 14, בשני – 13 וכן הלאה), עד שביום האחרון, הושענא רבה, הובאו 7 פרים. במהלך החג, מבקרים אותנו שבעה אושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד), אנחנו חוגגים בשבע הקפות, כשביום השביעי – יש שבע באותו היום (מסכת סוכה פרק ד משנה ה’. ובגמרא, מה ע”א. ובירושלמי פרק ד דף נד: “מקיפין את המזבח שבע פעמים, אמר רבי אחא זכר ליריחו”.). אנחנו שמחים בברכות שנתברכה בהם ארץ ישראל, ובהן – שבעת המינים (חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש תמרים) ואפילו את ״ארבעת המינים״ של סוכות המדרש מחשיב כשבעה: אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות.  

המדרש חוגג על פסוק מספר תהילים  (טז, יא): ״תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח״, ואומר, בין היתר: אל תקרי שובע אלא שבע (7), כנגד שבעה, שנאמר: “ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא כג מ). ואלו הן: סוכה ולולב וערבה הדס ואתרוג וניסוך המים ושמחת בית השואבה, ואם עושין כן, השם מנעים להן ומנצחן בימינו בדין. ובמקור אחר (ויקרא רבה) נאמר ששבע המצוות שבחג הסוכות הן: ארבע מינים, סוכה, חגיגה (קרבן שהובא בחג) ומצוות השמחה. יתכן שהמדרש הראשון העדיף לכלול את ניסוך המים ושמחת בית השואבה המיוחדות רק לסוכות. כך או כך, הוא בחר לשמור על המספר שבע ולא לשנות זאת. 

עוד נאמר על “שובע שמחות” שאלו הם: מקרא (תנ״כ), משנה תלמוד הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ולא עוד שאתה מסביר לי פנים, שנאמר: “את פניך נעימות בימינך” – בעולם הזה. “נצח” – בעולם הבא, ובילקוט שמעוני תהילים רמז: “שובע שמחות את פניך”, אל תקרי שובע שמחות אלא שבע … תורה, נביאים, וכתובים, משנה, תוספתא, גמרא, אגדה”. בכל מקרה, אגדה ומדרש הם חלק משמחת החג!

לפי המהר״ל מפראג,  המספר 6 מסמל את קצוות הגשמיות והטבע (ארבע רוחות השמים ולמעלה ומטה), והמספר 7 הוא הנקודה הפנימית שמעניקה להם משמעות ושלמות. זהו חג הסוכות (וכך אנחנו גם נוטלים את הלולב), ומיד לאחריו מגיע היום “השמיני” (שמיני עצרת), שמסמל את המדרגה שמעל הטבע. 

!שבת שלום וחג סוכות שמח

At every holiday, I find myself thinking that this is The holiday I love the most. Yes, “even” Yom Kippur, with its special prayers and moving melodies, and that indescribable feeling at the end of the day, when suddenly eating is no longer urgent at all, and we have almost become angels. There is no doubt about it: this is the most… But then Sukkot arrives, and at least until the next holiday, it seems that there is no holiday more beautiful than this one.

On Sukkot, we celebrate a threefold joy, and the Midrash explains (Pesikta de-Rav Kahana):

“And you shall rejoice in your festival” (Deuteronomy 16:14). You find three expressions of joy written in connection with the festival of Sukkot, and these are:

“And you shall rejoice in your festival” (ibid.);

“And you shall be nothing but joyful” (ibid., 15);

“And you shall rejoice before the Hashem your G-d seven days” (Leviticus 23:40).

In connection with Passover, you do not find even a single expression of joy. Why? Because on Passover, the grain is being judged, and no one knows whether the year’s crop will be successful or not (and it is not yet clear whether there will be an adequate harvest that year). Another explanation: because the Egyptians died during that time, as Samuel said: “Do not rejoice when your enemy falls” (Proverbs 24:17).

Similarly, we find that in connection with Shavuot (the Feast of Weeks), only one expression of joy is written, as it says: “You shall observe the Feast of Weeks for the LORD your God and rejoice, you and your household” (Deuteronomy 16:10–11). Why is only one expression of joy mentioned there? Because the grain is being brought inside (the grain has ripened and the harvest is secure), but the fruit of the trees is still being judged (and it is not yet clear whether the fruit will ripen properly).

But in connection with this festival (the festival of Sukkot), since the souls have received their dimos (their pardon or release from judgment) on Yom Kippur, as it is written: “For on this day atonement shall be made for you” (Leviticus 16:30), and since the grain and the fruit of the trees have been brought inside (and have already been harvested), therefore three expressions of joy are written in connection with it, as it says:

“And you shall rejoice in your festival” (Deuteronomy 16:14);

“And you shall rejoice before the Hashem your G-d” (Leviticus 23:40);

“And you shall be nothing but joyful” (Deuteronomy 16:15).

Sukkot, is known as the Festival of the Ingathering, both agriculturally and spiritually, and is considered a festival of abundance. The Hebrew word shefa (abundance) is also connected to the word sheva, seven (7), as well as to the word save’a, meaning satisfied or satiated. Together, they tell the story of the joy of Sukkot, a festival rich in “sevens.”

During the seven days of the festival, when we are commanded to dwell in the sukkah, seventy bulls were offered in the Temple, corresponding to the seventy nations of the world. These sacrifices were offered in descending order: fourteen on the first day, thirteen on the second, and so on, until on the final day, Hoshana Rabbah, seven bulls were offered. Also on Sukkot, we are visited by the seven Ushpizin (guests): Abraham, Isaac, Jacob, Moses, Aaron, Joseph, and David.

We celebrate with seven hakafot, and on the seventh day, there are seven “circuits” (hakafot) that day (Mishnah Sukkah, chapter 4, Mishnah 5; and in the Babylonian Talmud, Sukkah 44a; and in the Jerusalem Talmud, 45:a: “They would circle the altar seven times. Rabbi Aha said: In remembrance of Jericho”).

We rejoice in the blessings with which the Land of Israel has been blessed, including the Seven Species: wheat, barley, grapevine, fig, pomegranate, olive, and date honey. Even the “Four Species” of Sukkot are counted by the Midrash as seven: one etrog, one lulav, three myrtle branches (hadasim), and two willow branches (aravot).

The Midrash celebrates a verse from Psalms (16:11): “You make known to me the path of life; in Your presence is fullness of joy, at Your right hand are pleasures forevermore.”

Among other things, it says: Do not read sova (fullness or abundance), but sheva (seven, which has the same letters as sova), corresponding to seven, as it says: “And you shall rejoice before the Hashem your G-d seven days” (Leviticus 23:40).

And what are these seven celebrations of Sukkot?

The sukkah, the lulav, the willow, the myrtle, the etrog, the pouring of the water, and the celebration of the Simchat Beit HaShoeva (the Rejoicing of the House of Drawing Water). And if they do so, G-d makes things pleasant for them and grants them victory with His right hand in judgment.

In another source (Leviticus Rabbah), it is said that the seven commandments of the festival of Sukkot are: the Four Species, the sukkah, the festival offering (chagigah, a sacrifice brought during the festival), and the commandment of rejoicing.

It is possible that the first Midrash preferred to include the water libation and the Simchat Beit HaShoeva, which are unique to Sukkot. Either way, it chose to preserve the number seven rather than change it. It is also said about “fullness of joy” that these refer to: Scripture (Tanakh), Mishnah, Talmud, Halacha (laws) and Aggadot (lore), the fine points of Torah interpretation, and the fine points of the teachings of the Sages.

And furthermore, You show me favor, as it is written: “In Your presence are pleasures” – in this world; “forevermore” – in the World to Come.

And in Yalkut Shimoni on this verse from Psalms, it’s stated: “Fullness of joy in Your presence”: Do not read sova semachot (fullness of joy), but sheva (seven)… Torah, Prophets, and Writings; Mishnah, Tosefta, Gemara, and Aggadah. In any case, Aggadah and Midrash are part of the joy of the festival!

According to the Mahar”al of Prague, the number six represents the outer dimensions of the physical world and nature: the four directions of the compass, along with up and down. The number seven represents the inner point that gives them meaning and wholeness. This is the essence of the festival of Sukkot (and also how we wave the Lulav). And then, immediately afterward comes the eighth day, Shemini Atzeret, which symbolizes the level that transcends nature.

Wishing everyone a Shabbat Shalom & Chag Same’ach!

יום הכיפורים – יום מתן תורה האמיתי

כל חג במסורת שלנו הוא לזכר ולכבוד אירוע בתולדות העם שלנו: פסח לזכר יציאת מצרים, שבועות – למתן תורה, חנוכה – לזכר ניצחון מעטים מול רבים, וכן הלאה. בראש השנה הזכרתי את הדיון בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ואת זה שלמרות המחלוקות בנושאים רבים, הם מסכימים שבראש השנה בטלה העבודה מאבותינו (מסכת ראש השנה י:ב).

ומה קרה ביום כיפור? אולי משהו עם הכהן הגדול בבית המקדש?

על פי המסורת, מעמד הר סיני חל ביום השישי בחודש סיון. היה מדהים. חזיון אור-קולי מעולה. כולנו עמדנו ביחד בתחתית ההר וראינו את הקולות. היום נקרא ״מתן תורה״, אבל, ביד, לא קבלנו שום דבר. משה עלה להר סיני ל- 40 יום ו-40 לילה כדי לקבל את התורה והלוחות (הראשונים) וחזר ביום י״ז בתמוז, היום בו היה חטא העגל ונשברו הלוחות הראשונים ונהיה יום צום. היינו אמורים להמשיך לארץ אבל במקום, התחלנו תהליך של ״תשובה״.

משה נשאר עם בני ישראל 40 יום בתחינה שינתן לו לשוב ולעלות להר, ובראש חודש אלול, חודש הסליחות, עלה להביא את הלוחות השניים. הוא נשאר בהר עוד 40 יום ו-40 לילה, וכשהוא ירד בפעם השנייה, זה היה היום העשירי בחודש תשרי, יום כיפור, יום מתן תורה האמיתי: היום בו קבלנו את הלוחות השניים, הלוחות שנפסלו בידי בן-אדם, שנעשו בשותפות של הקב״ה ומשה, בלי ״קולות וברקים״, ונכתבו בפרטיות, כמעט בחשאי, ודווקא אלה, הם הלוחות שנשארו איתנו גם הלאה.

על פי רבי אברהם בן יצחק, יום הכיפורים הראשון היה עוד קודם. לפי החישוב שלו, ברית המילה של אברהם אבינו היתה ביום הכיפורים, כי כתוב ״בעצם היום הזה נימול אברהם״ (בראשית יז,כו), וכתיב (על יום הכיפורים) ״ועיניתם את נפשותיכם… בעצם היום הזה״ (ויקרא כג, כז-כט). על פי חוקי פרשנות התורה, השימוש באותן מילים בדיוק מחבר בין ומאיר על רעיונות שונים. כאן, ״בעצם היום הזה״ שנאמר בקשר ליום הכיפורים ובתיאור ברית המילה של אברהם אבינו, מלמד אותנו שזה קרה באותו היום. זכותה של אותה הברית נשמרת לנו גם ״בעצם היום הזה״ כיום, ויום הכיפורים נשאר יום של בגדי לבן, יום בלי אוכל ובלי שתייה, בלי שום צרכים פיזיים. כמו שאמרה לי אחת התלמידות שלי על חווית יום הכיפורים: ״יצאתי מהבית ולקחתי רק את הנשמה שלי והלכנו׳. זהו יום שלאדם בו אין שום דבר חומרי, והוא יכול להישען בו רק על הקב״ה. כמו הלוחות השניים שביגוד לראשונים לא נשברים, אומר הרבי שניאור זלמן בעל התניא, גם זו אהבה שאין לה שבירה, ומכאן נהיה יום של חרטה, תיקון, תשובה, כפרה, מחילה, סליחה ושלום. 

שבת שלום, חג שמח וגמר חתימה טובה

Yom Kippur: The Real Giving of the Torah Day

Every holiday in our tradition commemorates and honors an event in our People’s history: Passover commemorates the Exodus from Egypt; Shavuot – the Giving of the Torah, Hanukkah – the victory of the few over the many, and so on. 

Regarding Rosh Hashanah, I mentioned the discussion between Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua, and the fact that despite their disagreements on many issues, they agree that on Rosh Hashanah the bondage of our ancestors in Egypt came to an end (Tractate Rosh Hashanah 10b).

So what happened on Yom Kippur? Perhaps something involving the High Priest in the Temple?

According to tradition, the revelation at Mount Sinai took place on the sixth day of the month of Sivan. It was an incredible experience. A spectacular audio-visual display. We all stood together at the foot of the mountain and “saw the sounds.” The day is called “the Giving of the Torah,” but in reality, we did not actually receive anything. Moses went up Mount Sinai for 40 days and 40 nights to receive the Torah and the first Tablets, and returned on the 17th of Tammuz, the day of the sin of the Golden Calf, when the first Tablets were broken and the day became a solemn fast day. We were supposed to continue on our journey toward the Land of Israel, but instead, we began a process of “teshuvah.”

Moses remained with the Israelites for 40 days, pleading for permission to go back up the mountain, and on Rosh Chodesh Elul, the month of selichot, he went up to receive the second Tablets. He remained on the mountain for another 40 days and 40 nights, and when he came down for the second time, it was the tenth day of the month of Tishrei – Yom Kippur, the real day of the Giving of the Torah: the day on which we received the second set of Tablets, the Tablets carved by a human being, created in partnership between G-d and Moses, without any “thunder and lightning,” and written in private, almost in secrecy. And these, precisely these, are the Tablets that remained with us thereafter.

According to Rabbi Abraham ben Isaac, the first Yom Kippur took place even earlier. He calculates that the circumcision of Abraham our forefather took place on Yom Kippur, because it says, “On that very day Abraham was circumcised” (Genesis 17:26), and regarding Yom Kippur it says, “You shall afflict your souls… on that very day” (Leviticus 23:27–29). According to the principles of biblical interpretation, the use of exactly the same words connects different ideas and sheds light on them. Here, the phrase “on that very day,” used both in connection with Yom Kippur and in the description of Abraham’s brit mila, teaches us that they took place on the same day.

The merit of that covenant is preserved for us even “on that very day” today, and Yom Kippur remains a day of wearing white garments, a day without food or drink, without any physical needs. As one of my students described her Yom Kippur experience to me: “I left the house and took only my soul with me, and we went to shul…” It is a day when a person has nothing material, and relying only on Hashem.

Just as the second Tablets, unlike the first, were not broken, Rabbi Shneur Zalman, the author of the Tanya, teaches that this, too, is a love that cannot be broken. And so Yom Kippur becomes a day of regret, repair, teshuvah, atonement, forgiveness, pardon, and peace.

Shabbat Shalom, Chag Same’ach & Chatima Tova.