Angels going Up & Down (Vayetze)

Jacob “had a dream: a stairway was set on the ground and its top reached to the sky, and angels of God were going up and down on it”… Usually, we think of angels as being “up high”, in the heavens, but in this story, the angels are going up, first. That means, that they are not on high, but, actually, on earth, right here, all around us.

Angels are part of the Torah from early on: an angel intervenes during the Binding of Isaac; then there are angles who meet Jacob, and on, through the prophets. The word for angle, mal’ach, means “messenger”, a being “programmed” for a particular task. Rav Hirsch explains that mal’ach is connected to melacha, a creative act which is forbidden on Shabbat, each one here to fulfill a very specific purpose. As such, for example, Micha’el is in charge of jobs that are expression of G-d’s kindness; Gavri’el – conducts matters of judgement and Rafa’el deals with healing.

But there’s another kind of angels, those that are being created by us. The sages tell us that “anyone who makes a mitzvah in this world, it is as if he acquires for himself an advocate for the World to Come” – i.e. an angelic being, and vice-versa too. Investing ourselves in positive actions, means creating and adding good energy in the world.

As I read it I wonder: I wholeheartedly believe in the text; after all, it “says so”, and also wonder, can we too open our hearts to notice and feel these angels around us?

Shabbat Shalom.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Walking on Grass, Walking on… End of Eruvin

We’re nearing the end of Eruvin, when we finally begin to understand what’s going on, we have to say good-bye… is that symbolic of so many other situations? I’m choosing a small, not critical section for finale, to take a glimpse into how the Talmud thinks, because, for me, more than anything, it isn’t a book of Halacha / Jewish Law, although it includes guidelines for it; it is a book that teaches our spiritual language and how we think. That, more than anything, is what makes it so challenging – we are peering into our extended mind; and that is also what makes it fun, lively, new and exciting every time.

In page 100b, after speaking of what to do regarding trees on Shabbat, we move to discuss walking on grass, already modeling the associative relationship between topics, flowing from one to another.

לקראת סוף מסכת עירובין, סוף סוף מתחילים להבין מה קורה, והנה, עלינו להיפרד … האם זה סמלי לכל כך הרבה סיטואציות אחרות בחיים? אני בוחרת קטע קטן ולא לגמרי קריטי, כדי להציץ לאיך התלמוד חושב, כי מבחינתי, יותר מכל, זה לא ספר הלכה / חוקה יהודית, למרות שהוא כולל הנחיות לכך; זהו ספר שמלמד את השפה הרוחנית שלנו ואיך אנחנו חושבים. זה, יותר מכל, מה שהופך אותו למאתגר כל כך – אנחנו מציצים לתוך המוח הקולקטיבי שלנו, וזה גם מה שהופך אותו למהנה, תוסס, חדש ומרגש בכל פעם.

בדף 100 ב, לאחר שדיברנו על מה לעשות בנוגע לעצים בשבת, אנו עוברים לדון בהליכה על דשא, ובכך כבר מדגמנים לנו את הקשר האסוציאטיבי בין נושאים, הזורמים זה מזה.

Turns out, we have 2 conflicting sources: one says, one cannot walk on grass on Shabbat (and we have a verse for that, which we’ll return to later-), and the other one says, we may. How do we reconcile two conflicting teachings? Ah! Says, the Gemara, “it is not difficult”, one speaks of wet (green) grass which one might uproot, and the other – re dry grass, which is already cut and therefore, no problem. Ok? Not yet. Because, it is also possible that we’re talking in both cases about green grass, but, one option refers to it in the summer, when the grass has seeds that might dislodge, and the other, to grass in winter, when this problem does not exists because the seeds inside the grass are not yet ready to be planted (which we can’t do on Shabbat).

מסתבר, שיש לנו 2 מקורות סותרים: אחד אומר, לא ללכת על דשא בשבת (ויש לנו פסוק לזה, שנחזור אליו בהמשך-), והשני אומר, אין בעיה. כיצד נשלב שתי תורות סותרות? אה! אומרת הגמרא, “לא קשיא”, אחד מדבר על דשא רטוב (ירוק) שעשוי להעקר, והשני – על דשא יבש שכבר נחתך ולכן, אין בעיה. בסדר? עדיין לא. כי ייתכן גם שאנחנו מדברים בשני המקרים על דשא ירוק, אך אפשרות אחת מתייחסת אליו בקיץ, כאשר בדשא יש זרעים שעלולים להעקר ובכך נעבור על איסור זריעה, והשנייה לדשא בחורף, כאשר בעיה זו לא קיימת מכיוון שהזרעים בתוך הדשא עדיין לא מוכנים לזריעה (מה שאנחנו לא יכולים לעשות בשבת).

Ok? Not yet. Because maybe we’re talking about summer for both situations, but what makes the difference is whether one is wearing shoes or not: with shoes, we’re just stepping on the grass, but without, our toes might get tangles and uproot the grass!

בסדר? עדיין לא. כי אולי בעצם אנחנו מדברים על קיץ בשני המצבים, אבל ההבדל הוא אם נועלים נעליים או לא: עם נעליים, אנחנו רק דורכים על הדשא, אבל בלי, בהונותינו עשויות להסתבך ולעקור את הדשא!

Ok? Not yet! We should check whether our shoe is pointy or not… alright! Done? Not yet. It’s possible the grass is short or long and that too, will make a difference because it can get tangled in the shoes and pulled out… in the end, it doesn’t matter, because it’s all under a category of – we’re doing something insignificant that gives us no benefit so “it’s ok”, but we had to jump through all the hoops and check it out all the way till the very end…

בסדר? עדיין לא! עלינו לבדוק לנעל שלנו יש שפיץ או לא … בסדר! סיימנו? עדיין לא. יתכן שהדשא קצר או ארוך וגם זה ישפיע כי אולי הוא יכול להסתבך בנעליים ולהעקר … בסוף כל הענין מבוטל כי אנחנו הולכים על דשא לא “בשביל” לעקור, ולכן מה שיקרה הוא “לא ניחא ליה”, הוא דבר שלא תורם לנו ולא עשינו אותו בכוונה, אבל היינו צריכים לעבור את כל המכשולים ולהבין עד הסוף…

And we wonder: but wait, you didn’t tell me from the get go that I need to think about different seasons and length of grass and shoes, and whether the shoes are pointy or not… yes, exactly. And if that is not enough, at the end of it, they go back to the first verse that accompanied the teaching that says, not ok to walk on grass, and say, remember that verse? It says “And he who hastens with his feet sins” (Proverbs 19:2). As if the Gemara let it sink in the back of our minds, so that we would wonder, is ‘walking on grass’ on Shabbat is the only way to hastily “sin” with one’s legs? Ah, glad you asked… Before we know it, we’re in the discussion about sexual relationship, and what is ok and not ok between couples, because that too, is an area where we seek boundaries, which help us find ways to join and ways to separate.  

ואנחנו תוהים: אבל רגע, לא אמרת לי מההתחלה שאני צריך לחשוב על עונות שונות ואורך דשא ונעליים, והאם הנעליים מחודדות או לא … כן, בדיוק. ואם זה לא מספיק, בסוף כל זה, אנחנו חוזרים לפסוק שהוכיח את ההנחיה הראשונה, שאמרה, לא ללכת על הדשא, ואומרים, זוכרים שהיה שם פסוק? כתוב ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.(משלי יט:2) כאילו שהגמרא הניחה לענין לשקוע ברקע, כדי שנתחיל לחשוב, האם ‘הליכה על דשא’ בשבת היא הדרך היחידה “לחטוא” בחופזה ברגליים? אה, שמחה ששאלת … ולפני ששמנו לב מה קרה, אנחנו בדיון על יחסי מין, מה בסדר ולא בסדר בין בני זוג, כי אחרי הכל, גם זה תחום שאנחנו מחפשים גבולות ו”עירובין” – קוים שעוזרים לנו למצוא דרכים להתחבר ודרכים להפריד…

I know. For many it’s an opportunity to role eyes, but for me? Well, that’s what happens when you love something. Biding farewell to Eruvin and can’t wait to see what Pesachim has in store.

אני יודעת. זה השלב שרבים מגלגלים את עיניהם, אבל בשבילי? ובכן, זה מה שקורה כשמאוהבים… להתראות לך מסכת עירובין, ולא יכולה לחכות לראות מה “פסחים” טומנת בחובה.

Shabbat Shalom. שבת שלום  

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.

Rami bar Abba said that Rav Asi said: It is prohibited for a person to walk on grass on Shabbat, due to the fact that it is stated: “And he who hastens with his feet sins” (Proverbs 19:2). This verse teaches that mere walking occasionally involves a sin, e.g., on Shabbat, when one might uproot the grass on which he walks.

תָּנֵי חֲדָא: מוּתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אָסוּר. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּלַחִים, הָא — בִּיבֵשִׁים.

The Gemara cites another apparent contradiction: It was taught in one baraita that it is permitted to walk on grass on Shabbat, and it was taught in another baraita that it is prohibited to do so. The Gemara answers: This is not difficult. This baraita is referring to green grass, which one might uproot, thereby transgressing the prohibition against reaping on Shabbat. That other baraita is referring to dry grass, which has already been cut off from its source of life, and therefore the prohibition of reaping is no longer in effect.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּלַחִים, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן — בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

And if you wish, say instead that both baraitot are referring to green grass, and yet there is no difficulty: Here, the baraita that prohibits walking on grass is referring to the summer, when the grass includes seeds that might be dislodged by one’s feet, whereas there, the baraita that permits doing so is referring to the rainy season, when this problem does not exist.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — דְּסָיֵים מְסָאנֵיהּ, הָא — דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ.

And if you wish, say instead that both baraitot are referring to the summer, and it is not difficult: This baraita, which permits walking on grass, is referring to a case where one is wearing his shoes, whereas that other baraita, which prohibits it, deals with a situation where one is not wearing his shoes, as the grass might get entangled between his toes and be uprooted.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּסָיֵים מְסָאנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, הָא — דְּלֵית לֵיהּ עוּקְצֵי.

And if you wish, say instead that both baraitot are referring to a case where one is wearing his shoes, and nevertheless this is not difficult: This baraita prohibits walking on grass, as it involves a case where one’s shoe has a spike on which the grass might get caught and be uprooted, whereas that other baraita permits it, because it deals a case where one’s shoe does not have a spike.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי: הָא — דְּאִית לֵיהּ שְׁרָכָא, הָא — דְּלֵית לֵיהּ שְׁרָכָא.

And if you wish, say instead that both are referring to a case where the shoe has a spike, and it is not difficult: This baraita, which prohibits walking on grass, is referring to a case where the grass is long and entangled, and it can easily get caught on the shoe, whereas that other baraita is referring to a case where the grass is not long and entangled.

וְהָאִידָּנָא דְּקַיְימָא לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלְּהוּ שְׁרֵי.

The Gemara concludes: And now, when we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that there is no liability for a prohibited act committed unwittingly during the performance of a permitted act, all of these scenarios are permitted, as here too, one’s intention is merely to walk and not to uproot grass on Shabbat.

וְאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיָּכוֹף אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״.

The Gemara cites another halakha derived from the verse mentioned in the previous discussion. Rami bar Ḥama said that Rav Asi said: It is prohibited for a man to force his wife in the conjugal mitzva, i.e., sexual relations, as it is stated: “And he who hastens with his feet sins” (Proverbs 19:2). The term his feet is understood here as a euphemism for intercourse.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינָּנָא, מַאי קְרָאָה: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anyone who forces his wife to perform the conjugal mitzva will have unworthy children as a consequence. Rav Ika bar Ḥinnana said: What is the verse that alludes to this? “Also, that the soul without knowledge is not good” (Proverbs 19:2). If intercourse takes place without the woman’s knowledge, i.e., consent, the soul of the offspring will not be good.

Posted in Uncategorized | 1 Comment

On a visit to London & Some Olive Oil – Parashat Chayey Sarah – על ביקור בלונדון, ועל שמן זית – לפרשת חיי שרה וראש חודש כסלו

London, summer 2008: the plan is to walk through The Regent’s Park and get to the Western Marble Arch Synagogue in time for Shabbat morning services. Then, continue to Hyde Park, Buckingham Palace and the Big Ben. Hopefully the shul has a kiddush; only one day to catch “everything”!

לונדון, קיץ 2008: התכנית היא לעבור דרך ריג’נטס פארק ולהגיע לבית הכנסת “Western Marble Arch” בזמן לתפילת שחרית בשבת בבקר. לאחר מכן, נמשיך להייד פארק, לארמון בקינגהאם ולביג-בן. אני מקווה שבבית הכנסת יש קידוש; יש לנו רק יום אחד לתפוס את “הכל”!

The synagogue is of course magnificent. My daughters and I are shown to the high balcony and the boys join below. People are excited though I am not quite sure why. I am excited because we’re here and because when it’s time for An’im Zmirot, the closing song of praise and glory, all of a sudden, in a mixture of pride and complete surprise, I see my son ushered to the central bimmah to lead the congregation (he definitely had the voice for this!).

בית הכנסת כמובן מפואר. הבנות שלי ואני מונחות למרפסת הגבוהה והבנים מצטרפים למטה. אנשים מתרגשים אם כי אני לא לגמרי בטוחה למה. אני מתרגשת מכיוון שאנחנו כאן, ומכיוון שכאשר מגיע הזמן לשיר את “אנעים זמירות”, שיר הסיום של שבח ותהילה, פתאום, בתערובת של גאווה והפתעה מוחלטת, אני רואה את הבן שלי מובל לבימה המרכזית להוביל את הקהילה (ובהחלט היה הקול לזה!).

To everyone’s delight, a lovely kiddush follows: my kids have food and me, I must – must – speak with the rabbi who gave the drasha. He made some fascinating points, although, I must admit, I totally don’t agree with and, as “have to” check that with him.

לשמחת כולם, יש קידוש מקסים: לילדים שלי יש אוכל ולי, אני חייבת – חייבת – לדבר עם הרב שנתן את הדרשה. הוא העלה כמה נקודות מרתקות, אם כי, אני צריכה להודות, שאני לגמרי לא מסכיםמה עם כולן וכמובן, “צריכה” לבדוק את זה איתו.

A long line forms with people waiting to speak with him. I don’t give up and dutifully stand there too. I half hear him mentioning books he wrote that are awaiting translation and talks he plans to give on this and that here and there. When my turn arrives, finally, I approach, thank him and raise my issue. He listens and gives me some answers patiently and we chat for a few moments, considering each other’s views. Then a new line forms behind me and I retreat to the tables.

תור ארוך נוצר עם אנשים שמחכים לדבר איתו. אני לא מוותרת וגם עומדת שם בצייתנות. אני חצי שומעת אותו מזכיר ספרים שכתב שמחכים לתרגום, שיחות והרצאות שהוא מתכנן לשאת על זה וזהו,פה ושם. כשמגיע תורי, סוף סוף, אני ניגשת, מודה לו ומעלה את הנושא שלי. הוא מקשיב ונותן לי כמה תשובות בסבלנות ואנחנו משוחחים כמה רגעים, שוקלים את הדעות אחד של השני. שוב נוצר מאחוריי תור חדש ואני נסוגה לשולחנות.

Ima, ima, that’s my children, these people invited us for lunch! What? All of us? Yes, yes, say the hosts, right behind them, come; we already have 10 others, it will be great!! We follow through the streets of London, the host telling me about this and that along the way, then says, ‘Ah, you’re so so lucky to be here, right when Rabbi Lord Jonathan Sacks came for Shabbat! I saw you got to speak with him?”

אימא, אימא, אלה הם הילדים שלי, האנשים האלה הזמינו אותנו לארוחת צהריים! מה? את כולנו? כן, כן, אומרים המארחים, ממש מאחוריהם, בואו; יש לנו כבר 10 אורחים אחרים, יהיה נהדר !! אנחנו עוקבים אחריהם בסימטאות לונדון, כשהמארח מספר לי על מקום זה או אחר לאורך הדרך, ואז אומר, ‘אה, אתם כל כך ברי מזל שאתם כאן, בדיוק כשהרב לורד ג’ונתן סאקס הגיע לשבת! ראיתי שהספקת לדבר איתו? ”

That moment stayed with me, more than once thinking of what I should have / could have / would have said and maybe will say one day when I chance to London again… This week he passed away. On his website it says: “The good we do, lives on in others”… May the good he has done, continue to live on in us too.

הרגע הזה נשאר איתי, ולא פעם חשבתי על מה שהייתי צריכה / יכולה / אמורה להגיד ואולי עוד יום אחד אגיד, כשאזדמן לי שוב ללונדון … השבוע הוא נפטר. באתר האינטרנט שלו כתוב: “הטוב שאנחנו עושים, חי הלאה בתוך אחרים” … הלואי שהטוב שהוא עשה, ימשיך לחיות גם בנו.

*******

Yitzchak and Yishma’el have their differences but it’s all set aside for the moment they both, together, come to bury their father, Abraham, who loved them both, and put them both through complicated trials and tribulations (Genesis 25:9):

בין יצחק וישמעאל יש חילוקי דעות, אך הכל מונח בצד, לרגע בו שניהם, יחד, באים לקבור את אביהם, אברהם, שאהב את שניהם, ולהעמיד את שניהם במבחנים ומצבים מסובכים (בראשית כה:9):

וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃

His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre,

We read this Torah portion every year during the mesik, olives-gathering season in Israel, a time for traffic jams in the hilly areas, when long rows of heavy loaded cars and trucks meander through the winding roads, hurrying to the local beit bahd, where the olives are turned into oil. People show up with anything from a truck load to a private sedan, sagging to the ground, proudly unloading their buckets and bags. Once there, the wait can be long. If you just got here after “a” truck (or two), have a seat.  And coffee. And a bite of some sweets. And maybe take a walk around; it will be a while. And make sure you brought a sweater. After the morning sun, the evening air is already quite chilly and crisp.

אנו קוראים את פרשת “חיי-שרה” מדי שנה בעונת המסיק, קטיף הזיתים בארץ, זמן של פקקי תנועה באזורים ההרריים, כאשר שורות ארוכות של מכוניות ומשאיות עמוסות וכבדות מתפתלות בכבישים הצרים, ממהרות לבית הבד המקומי, שם יהפכו את הזיתים לשמן. אנשים מופיעים עם כל דבר, החל ממשאית עמוסה ועד מכונית פרטית, הבגאז’ שלה כמעט מגרד את האדמה מהמשקל הכבד, פורקים בגאווה את דליהם ותיקיהם. כשמגיעים, מתברר שההמתנה יכולה להיות ארוכה. אם הגעת לכאן אחרי משאית (או שתיים), תפוס לך מקום. וקפה. וביס מכמה מתוקים. ואולי לך לטייל מסביב; זה יקח זמן מה. וודא שהבאת סוודר. אחרי שמש הבוקר, אוויר הערב כבר קריר למדי.

The people who bring the olives often “watch”: though much of the process is nowadays done with machinery, inside giant crushers and centrifuges, they wait at the end for the sought out greenish-goldish thick liquid to come out, smelling like delicious freshly cut grass. I, in turn, watch the people: some with kippa and tzitzit, some with a kafia, some in jeans and t-shirt, some in long embroidered dresses and head scarf. They speak Hebrew and Arabic. Or, more often – Hebrew with Arabic and Arabic with Hebrew. They talk about the harvest and their families and the weather. They smile, and suggest, and advise and share experiences.

האנשים שמביאים את הזיתים לעתים קרובות “צופים”: אף על פי שרוב התהליך נעשה כיום במכונות, בתוך מגרסות ענק וצנטריפוגות, הם עומדים בסוף, ממתינים שייצא הנוזל הסמיך, ירקרק-זהבהב, שמריח כמו כמו דשא קצוץ טרי. אני, מצדי, צופה באנשים: חלקם עם כיפה וציצית, חלקם עם כפיה, חלקם בג’ינס וטי-שירט, חלקם בשמלות רקומות ארוכות וצעיף ראש. הם מדברים עברית וערבית. או, לעתים קרובות יותר – עברית עם ערבית וערבית עם עברית. הם מדברים על המסיק והמשפחה ומזג האוויר. הם מחייכים, ומציעים, ומייעצים ומשתפים חוויות.

The Torah in this week’s reading, reminds us that later in their lives, without “outside” interventions, and when left to achieve a common task or goal, Yishma’el and Yitzchak get along just fine. It’s very possible they even like each other; that they learn to let each be who he is, appreciating their very different, though possibly complimentary, gifts. Olive branches and olive oil have always been symbolic of peace and pure light, possibly suggesting that though it does take work, it’s not impossible.

התורה בפרשת השבוע מזכירה לנו שבהמשך חייהם, ללא התערבויות “חיצוניות”, וכאשר מה שהיו צריכים זה להשיג משימה או מטרה משותפת, ישמעאל ויצחק מסתדרים לגמרי טוב ביחד. ייתכן מאוד שהם אפילו מחבבים זה את זה; שהם למדו כל אחד לתת לשני להיות מי שהוא, שהם מעריכים את המתנות השונות, אם כי אולי משלימות, שלהם. ענפי זית ושמן זית תמיד היו סמלים לשלום ולאור טהור, מרמזים אולי, שגם אם זה לוקח עבודה, זה לא בלתי אפשרי

Shabbat Shalom ** שבת שלום

learning about olive oil together, in honor of the upcoming new month of Kislev:

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Health Matters in the Bible & Talmud –

A 3-part-series on health, preventative care, diseases, medical procedures & spiritual well-being at (through) Beth Jacob, Oakland CA, Fall 2020:

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Getting up early in the morning – להשכים בבקר…

What do we do when we get up in the morning? Daven, yoga, walk, coffee, journal, or… ?

מה אנחנו עושים כשאנחנו קמים בבוקר? תפילה, יוגה, הליכה, קפה, כתיבה ביומן, או …?

When Abraham gets up “early in the morning”, twice, it results in him doing something that, potentially, will be harming both his sons.  In the first time, “Avraham arose up early in the morning” to take Yishma’el and his mother to the desert (Genesis 21:14) and in the second time “Avraham rose early in the morning”, he takes his other son to be offered as a burnt-offering (22:2)

כשאברהם קם “מוקדם בבוקר”, פעמיים, הוא עושה משהו שעלול לפגוע בשני בניו. בפעם הראשונה, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, הוא שולח את ישמעאל ואמו אל המדבר (בראשית כא:14) ופעם השניה “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר” (בראשית כב:2), הוא לוקח את יצחק לעקדה.

I was wondering if he always gets up early to take himself and his sons on impossible missions, so was glad to find another “vayashkem” – “and he rose early in the morning”. This is when he looks over the plains of Sodom and Gomorrah (19:27-28) and sees “the smoke of a furnace”.  

תהיתי אם הוא תמיד קם מוקדם לקחת את עצמו ואת בניו למשימות בלתי אפשריות, ולכן שמחתי למצוא עוד ” וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר”, כאשר הוא מביט אל סדום ועמורה ורואה את “קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן” (יט:27-28).  

This bothered me: coincidence? Or is there a way these three “early mornings” tie together to anything that can even begin to makes sense?

האם זה צירוף מקרים? או שמא יש דרך לקשור את שלושת ה”וישכמים” האלה?  

Avraham traditionally is associated with the quality of chesed, kindness, and with Tefilat Shacharit, the Morning Prayer, exactly because of his notorious rising early. And chesed is associated with morning because when we wake up, we meet God’s in the form of Kindness, simply – because we are alive. The moment we open our eyes, it means that we were just given a gift: life. This is expressed in the first prayer of the day, mode / moda ani – literally – thankful I am, in that order, for even before there is an “I” which is fully present, there is already an awareness of thankfulness, of the kindness handed to us.

אברהם בד”כ קשור ל”חסד” ותפילת שחרית, בדיוק בגלל השכמתו המוקדמת כאן. חסד קשור לבוקר מכיוון שכשאנחנו מתעוררים, אנו פוגשים את אלוהים בצורה של חסד, פשוט – כי אנחנו חיים. ברגע שאנחנו פוקחים את העיניים, זה אומר שקיבלנו מתנה: את החיים. זה בא לידי ביטוי בתפילה הראשונה של היום, מודה אני – פשוטו כמשמעו – ה”אני” בא אחרי ה”תודה” בסדר הזה, כי עוד לפני שיש “אני” שנמצא במלואו, יש כבר מודעות לתודה, לחסד שהועבר אלינו.

On these three occasions when Avraham gets up early, he actually discovers, to his horror, that Someone has moved his “kindness cheese”. On those mornings, God’s kindness is not there as it is always. God here is the destroyer, not the giver. A whole region was wiped out. His first-born son is sent out in the desert and the younger one, who should be his spiritual heir, has to be taken to be brought up on the altar.

בשלוש ההזדמנויות הללו כאשר אברהם משכים, הוא למעשה מגלה, למורת רוחו, שמישהו הזיז את “גבינת החסד” שלו. בבקרים האלה, החסד של האלוהים שלו לא קיים כמו תמיד. אלוהים כאן הוא ההורס, לא הנותן: אזור שלם נמחק. בנו בכורו נשלח אל המדבר ויש לקחת את הצעיר, שאמור להיות היורש הרוחני שלו, כדי שיועלה על המזבח לעולה.

He finds that things are not as they “should be” and he needs to figure them out, vis-a vis himself, vis-a vis the Divine in his life. Avraham here gets up for a “berur” – an inquiry – with God. These are times when he is called to meet God in the absence of kindness and there, to seek Him out. He discovers a most difficult lesson, that G-d is not only in kindness and well-being but also in Din and Gevurah – Judgement and Might.

הוא מוצא שהדברים אינם כפי שהם “צריכים להיות” והוא צריך לנסות להבין אותם, מול עצמו, מול האלוהים בחייו. אברהם כאן קם לברור עם אלוהים. אלה הם זמנים שבהם הוא נקרא לפגוש את אלוהים בהיעדר חסד ושם, לחפש אותו. הוא מגלה שיעור קשה ביותר, שאלוקים נמצא לא רק בחסד ובטוב, אלא גם בדין ובגבורה.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Happy Journniversary & the Torah portion of Lech Lecha – פרשת לך-לך ויום השנה ל”ה”טיול

When I stood at what was then the “old” Ben Gurion airport, October 1984, a giant backpackers backpack towering over my head; sleeping-bag tied below, I don’t think I realized the Torah portion of Lech Lecha was read in shuls around the world, but in retrospect… of course.

כשעמדתי ליד נמל התעופה בן ה”גוריון “הישן” באוקטובר 1984, תרמיל תרמילאים ענק מתנשא מעל ראשי; שק שינה שקשור מתחתיו, אני לא חושבת שהייתי מודעת לכך שפרשת השבוע ברחבי העולם היתה “לך לך”,  אבל בדיעבד … כמובן.

Lech Lecha, says G-d to Abram at the opening of this week’s reading, and the commentators, struggle: Lech means – go, in the command form of the verb; lecha, means – to yourself. Where exactly is Abram, as he was still called then, supposed to be going? If G-d only wanted him to “leave”, it would have been enough to say just that. What does the addition of “to yourself” do here?

לך לך, אומר אלוקים לאברם בפתיחת הקריאה של השבוע הזה, והפרשנים, נאבקים: לֶךְ – נגיד שהבנו, אבל לְךָ֛? לאן בדיוק אמור ללכת אברם, כפי שעדיין קראו לו אז? אם אלוקים היה רק רוצה שהוא “יעזוב”, זה היה מספיק לומר בדיוק את זה. מה עושה כאן התוספת של “לְךָ֛”?

Dear journal, it will be 8 months before I’m back here again, maybe 10 even. Can I make it? My stomach is in knots. I packed everything… did I pack everything? How is it possible to pack “everything”?? A winter coat for trekking in Nepal; shorts for the islands of Thailand; enough socks, enough underwear; malaria pills; first-aid kit; cassettes with favorite Israeli songs; a walkman; batteries; tons of maps with notes on the route; sturdy laundry soap, and this journal. My mom hands me a sandwich at the airport for the way, as if there’s no food on the flight, the same sandwich she placed in my lunchbox, wrapped in uneven wax paper, since I went to 1st grade: thick slices of rye bread with chunks of butter that hasn’t melted, the struggles of the knife still showing, with cheese. A green apple on the side.

יומני היקר, יעברו 8 חודשים עד שאשוב לכאן, אולי אפילו 10. האם אחזיק מעמד? הבטן שלי מבולגנת. ארזתי הכל … האם ארזתי הכל? איך בכלל אפשר לארוז “הכל” ?? מעיל חורף לטרקים בנפאל; מכנסיים קצרים לאיים של תאילנד; מספיק גרביים, מספיק תחתונים; כדורי מלריה; ערכת עזרה ראשונה; קלטות עם שירים ישראלים אהובים; ווקמן; סוללות; טונות של מפות עם הערות על המסלול; סבון כביסה חזק, והיומן הזה. אמא שלי מגישה לי כריך בשדה התעופה לדרך, כאילו אין אוכל בטיסה, אותו כריך שהיא הניחה בתיק האוכל שלי, עטוף בנייר שעווה חתוך בחפזון, מאז שהלכתי לכיתה א’: פרוסות עבות של לחם שיפון עליו קוביות חמאה שעוד לא נמסו, מאבקי הסכין עדיין ניכרים, עם גבינה צהובה. תפוח ירוק בצד.

‘Thanks mom’, I say, ‘but’… “Take it”, she says, holding back her tears, probably wondering whether this is the last time she does that, “did you pack everything?” she inquires, trying to compose herself. Did I? I want to take some of this most familiar warm, humid, already-chilly-in the evenings- air with me, and my best friends and…. Why am I doing this? Travel? leave? I love this place; my grandparents came here from Germany to make a permanent home in the holy land; my parents fought for it and helped built it; I learned to walk on the Carmel mountains and its beaches; I tour guide and teach others to love it too, pointing excitedly this way and that; who am I without this homeland of mine?…

תודה אמא’, אני אומרת, ‘אבל’ … “קחי את זה”, היא אומרת, מנסה להחביא את דמעותיה, בטח תוהה האם זו הפעם האחרונה שהיא עושה את זה, “ארזת הכל?” היא שואלת ומנסה להתארגן על עצמה. האם ארזתי הכל? אני רוצה לקחת איתי את מהאוויר החם, הלח, ה’כבר-די-קריר-בערבים, המוכר הזה, ואת החברים הכי טובים שלי ו …. למה אני עושה את זה? לִנְסוֹעַ? לעזוב? אני אוהבת את המקום הזה; סבי וסבתותי הגיעו לכאן מגרמניה כדי שיהיה לנו בית קבע בארץ הקודש; הורי נלחמו על כך ועזרו בבנינו; למדתי ללכת על הרי הכרמל וחופיו; אני מדריכה טיולים ומלמדת אחרים גם לאהוב את זה, מצביעה בהתרגשות לכאן ולכאן; מי אני בלי המולדת הזאת שלי? …

… Dear journal, only 8 months to loop around the whole world and so much to see!! How will I see it all?? I’m so excited!! Soooo excited!! I can’t wait to get on the plane already and visit all these exotic sites I saw in pictures from the National Geographic! I can never get tired of traveling! Finally, take a break from this little “bathtub” where I grew up, where everyone knows who I am and what I could / should / would be doing even before I knew who I am; ok, ok, enough with the teary goodbyes, sticky hugs and wet kisses… Common, it’s only 8 months! Ok, maybe 10, but definitely less than a year!! I’ll be back before you know it….

יומני היקר, רק 8 חודשים להסתובב ברחבי העולם וכל כך הרבה מה לראות !! איך אספיק לראות את הכל ?? אני כל כך מתרגשת!! כל כך, כל כך מתרגשת !! אני לא יכולה לחכות לעלות כבר למטוס ולבקר בכל האתרים המדהימים האלה שראיתי בתמונות מהנשיונל ג’אוגרפיק! הרי אני אף פעם לא אתעייף מלנסוע! סופסוף, הפסקה מה”אמבטיה” הקטנה הזו בה גדלתי, שבה כולם יודעים מי אני ומה אני יכולה / צריכה / הייתי עושה עוד לפני שידעתי מי אני; בסדר, בסדר, מספיק עם הפרידות הדומעות, החיבוקים הדביקים והנשיקות הרטובות … בחייכם, זה רק 8 חודשים! בסדר, אולי 10, אבל בהחלט פחות משנה !! אני אחזור עוד לפני שתרגישו שהלכתי…

H.L.Ch, the Hebrew root for go, is related, per Rav Hirsch, to Ch.L.K, the latter has two meanings: to be divided, separated, and to be smooth, to have a surface to which nothing can adhere. Therefore, H.L.Ch implies detachment and separation. The addition of the pronoun lecha stresses the idea that this separation is is not only for attaining a new goal and position but also, as a means unto itself, where the “halicha” in itself is the goal. Rashi says it meant, “for your own pleasure and benefit”, but, what benefit? The Kli Yakar says that on top of the three directives Abram was given afterward, to leave his “Land, homeland and father’s house”, he was given the commandment to go unto himself, to go into his inner most core.

ה.ל.כ. השורש העברי לללכת, קשור, לפי הרב הירש, ל – ח.ל. ק. לאחרון זה יש שתי משמעויות: להפריד, לנתק וגם – להיות בעל משטח ששום דבר לא יכול לדבוק בו. לכן, גם ה.ל.כ. מרמז על ניתוק והפרדה. תוספת הכינוי לְךָ֛ מדגישה את הרעיון כי הפרדה זו איננה רק להשגת מטרה ומיקום חדשים, אלא גם כאמצעי לעצמו, כאשר “ההליכה” כשלעצמה היא המטרה. רש”י אומר שהכוונה היא, “להנאתך ולטובתך”, אך, מה היא ה”טובה”? לאיזו תועלת? הכלי יקר אומר כי בנוסף לשלוש ההוראות שניתנות לאברם לאחר מכן, לעזוב את “ארצו, מולדתו, ובית אביו”, הוא קיבל את הציווי ללכת לעצמו, להיכנס לליבה הפנימית ביותר שלו.

Job says in his discourse – וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶֽחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ׃- from my own flesh, I envision the Divine (Job 19:26), and the ShL”H says on this, שמצלם ודמות אדם נודע ונתגלה מציאות השם – that through seeking, exploring and understanding the image of the human being, one can become more aware and mindful of the presence of Hashem. Rav Nachman said in his famous words: “Everywhere I go, I go to the Land of Israel”. Everywhere. Especially, when I go away, because how else can I come back. And is the definition of “Land of Israel”, just this piece of soil with its contested borders and political challenges, or is it also a construct of the Hebrew words ישר-אל – yashar-el, to be straight with G-d?

איוב אומר – וּמִבְּשָׂרִי אֶֽחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ (איוב 19:26), והשל”ה אומר על זה, “שמצלם ודמות אדם נודע וננתגלה מציאות השם”, כלומר, שבאמצעות חיפוש, חקירה והבנת דמות האדם, אפשר להיות מודעים יותר לנוכחות ה’. הרב נחמן אמר במילותיו המפורסמות: “בכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל”. בכל מקום. במיוחד כשאני הולך, כי איך עוד אוכל לחזור. והאם ההגדרה של “ארץ ישראל”, היא רק פיסת האדמה הזו עם גבולותיה המדוסקסים תדיר ואתגריה הפוליטיים, או שמא היא גם ארגון מחדש של המלים ישר-אל – להיות ישר עם אלוקים?

Go unto yourself, said G-d to Abram, and he went. And G-d said, the going in itself, will make you a blessing. And even though there were many challenges along the way, so it was.

לך לך, אמר אלוהים לאברם, והוא הלך. ואלוהים אמר, שההליכה הזאת לכשעצמה, תהיה ברכה. ולמרות שהיו עוד הרבה אתגרים בדרך, כך היה.

Here’s to a happy journniversary. Shabbat Shalom.  יום טיול שמח, ושבת שלום!

https://earth.google.com/web/@28.2741052,-8.6649289,543.97473488a,4586787.60274282d,30y,0h,0t,0r/data=MicKJQojCiExS3BLMUtkYk5BU1J4YVIxR3NBY2VhNnNfVlhfdEU2LUo

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Come into the Word – Noah – בא אל התיבה…

אלה בינינו עם עין מתמטית, עשויים לראות מסר במידות התיבה:

Some of us, with a mathematical eye, might easily see a message in the ark’s measurements:

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃

This is how you shall make it: the length of the ark shall be three hundred cubits, its width fifty cubits, and its height thirty cubits.

כלומר – התיבה באורך של 300 אמות; רוחב 50 אמות וגובה 30 אמות. אמה אחת היא בערך1/2 – 2/3 מטר. אם כך, התיבה היתה דבר גדול – בערך 150~מטר, ארוך יותר מאורך מגרש כדורגל! אני זוכר שניסיתי למדוד את התיבה עם התלמידים שלי, כל אחד נשאר כל כמה מטרים בנסיון ליצור רצף, רק כדי להתחיל לקבל את הרעיון

So – 300 amot long; 50 amot wide and 30 amot high. One ama (plural amot) is about 18-24”, so this was a BIG thing– about 450-600 feet long, larger than a football field! I remember trying to walk it with my students, placing one every 20 feet or so, just to begin to get the idea…

האם המספרים הללו “אמיתיים”? כמובן, אבל אולי ביותר מדרך אחת. התיבה מתוארת במלה זו, שמופיעה בכל המקרא רק בשני הקשרים: כאן ובסיפור “משה בתיבה” כשראתה אותה בת פרעה (שמות ב, ה). בשני המקרים, תיבה היא כלי מציל חיים, הצף על פני המים שמטרתו הישרדות הנמצאים בו, ולאו דוקא הגעה לאנשהו. בעברית, משמעות המילה תיבה היא גם “מילה” (כמו במושג ראשי תיבות). אם כך, אלוהים מזמין את נח להיכנס ל”מילה “. לאיזו מלה אלוקים מזמין את נוח?

Are these numbers “real”? Of course, but maybe in more than one way. The word for ark in this story, teiva, appears in the whole Bible only in two contexts: here and in the story of “baby Moses” when Pharaoe’s daughter saw it (Exodus 2:5). In both cases, a teiva is a lifesaving vessel, floating on the water and its purpose is survival of its occupants rather than arrival somewhere. In Hebrew, the word teiva can also be used for “word” or syllable (as in rashei teivot). This would mean that G-d invites Noah to come into the “word”. Which word is G-d inviting Noah into?

שמו של אלוהים כשהוא מאוית הוא י – ה – ו – ה. ובגימטריה האות יוד = 10, הא = 5, וו = 6. אם נכפיל אותם בואריציות השונות נקבל –  

G-d’s name is spelled yod, heh, vav, heh. In its numerical value Yod = 10; Heh = 5; Vav = 6; Heh = 5. If we multiply them we get

5X10=50; 5X6=30; 5X6X10 =300

מהם המספרים האלה? אלה הן המידות של התיבה. אם כן, התיבה, הכלי להצלת חיים בסיפור שכולנו מכירים, הוא גם המילה מצילת החיים, ה’.

What are these numbers? these are the measurements of the ark. If so, the “ark”, the lifesaving vessel is was in the story we all know, is also the lifesaving word, that is Hashem.

If you (or anyone you know) would like to join my learning, here are times of classes during the week with zoom links:

מרכז חדרים, חיפה – תושב”ע דייט, בעברית, ימי ראשון, -22:00- 20:30 זמן ישראל: https://zoom.us/j/99093890379

Merkaz Hadarim, Haifa – Talmud in English, Thursdays, 20:30-22:00 Israel time: https://zoom.us/j/91711478120 *** password: 457763

Highlights of the Daf through Pardes Institute of Jewish learning, Tuesdays, 11:45am-12:45pm (Israel time): info at: https://www.pardes.org.il/program/community/pardes-community-education/

Special series at Beth Jacob, Oakland about Health Matters in the Bible & Talmud, upcoming Tuesday, October 27th at 8:00 PM – What is Health and Healing? Preventative Medicine in the Talmud; Wednesday, November 4th at 8:00 PM – Plagues in the Bible and Talmud; Tuesday, November 10th at 8:00 PM – Medical Procedures in the Talmud and a Shabbat Drash, Thursday, Nov 12, 8:00pm – CA times

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Flowing from Sukkot into Genesis… זורמים מסוכות לבראשית

A recycled joke tells about a conversation G-d has with XXX (insert name of local / world leader). The leader argues that s/he was here even before G-d. ‘How can you say that?’ asks the baffled Almighty, ‘I created the whole world from nothing!’ ‘Yes’, says XXX ‘and who if not I created the tohu vavohu (the unformed mess that was there even before the beginning)?’  Funny or not, more than any other section in the Bible, the first chapters of Genesis have been the source for jokes, legends, stories, art, fantasies, and countless, insightful commentaries.

בדיחה ממוחזרת מספרת על שיחה שאלוקים מנהל עם “פלוני” (הכניסו שם של מנהיג מקומי / עולמי). המנהיג טוען שהוא היה כאן עוד לפני אלוקים. ‘איך אתה יכול להגיד את זה?’ שואל הקב”ה המופתע, ‘אני יצרתי את כל העולם מכלום!’ ‘כן, אומר “פלוני”, ומי אם לא אני, יצר את התוהו ובוהו’?

מצחיק או לא כל כך, אולי יותר מכל חלק אחר בתנ”כ, הפרקים הראשונים בספר בראשית היו ועודם מקור לבדיחות, אגדות, סיפורים, אומנות, פנטזיות, ואינספור פירושים ותובנות.  

“In the beginning G-d created the heavens and the earth”…  thus opens the good book. But we might wonder, if G-d already created the heaven and the earth in the very first verse, why do we need the rest of the details, about what was done each and every day? How can they both co-exist, the fact that it was all right there, and the fact that G-d needs to labor over every detail later on?? Is it possible that from the first verse, we’re introduced to the complexity of the text coming up, a text that provides multiple answers to any one question. After all, what else would we expect when we are engaged with G-d; The One G-d we call (here) Elohim, a word that’s in the plural, following by a verb that’s in the singular… Maybe this is how we describe indescribable Oneness?

“בראשית אלוקים ברא את השמים ואת הארץ” … בכך נפתח “הספר הטוב”, אבל צריך לשאול, אם אלוקים יצר את השמים ואת הארץ כבר בפסוק הראשון, מדוע אנו זקוקים לשאר הפרטים, אודות הנעשה בכל יום ויום? איך שניהם יכולים להתקיים יחד, העובדה שהכל היה שם, והעובדה שאלוקים צריך לעבוד על כל פרט בהמשך ?? האם יתכן שכבר מהפסוק הראשון, אנו מתוודעים למורכבות הטקסט, טקסט המספק תשובות רבות לכל שאלה. אחרי הכל, למה עוד היינו מצפים כשאנחנו עוסקים באלוקים; אלוקים אחד שאנחנו מכנים (כאן) אלוהים, מילה בריבוי, כשאחריה פועל בלשון יחיד … אולי ככה אנו מתארים אחדות שאי אפשר לתאר?

I have taken it for granted that we’re starting the Torah reading cycle on Simchat Torah. Maybe as a result of so many years outside of Israel, I’m not sure I ever fully realized that this is the very same day (in Israel, and in the diaspora the day after) we also restart praying for rain. Now I wonder if these two are not connected in more way than one.  

לקחתי את זה כמובן מאליו שאנחנו מתחילים את מחזור קריאת התורה בשמחת תורה. אולי כתוצאה מכל כך הרבה שנים בחוצלארץ, לא ממש הייתי מודעת לזה שזה בדיוק אותו יום (בישראל, ובחו”ל יום אחרי) בו אנחנו גם מתחילים להתפלל לגשם. עכשיו אני תוהה אם שני אלה אינם קשורים ביותר מדרך אחת?

Sukkot is the only holiday that celebrated water. In addition to the daily libations of wine on the altar, there was also water, and the Drawing of the Water (simchat beit hasho’eva) was a festivity beyond what we can begin to imagine, with music, dancing, and so much light in the streets, that there was not a house that was not lit in all of Jerusalem. What’s to celebrate about water? Lots.

סוכות הוא החג היחיד שחוגג מים. בנוסף לניסוך יין על המזבח יום-יום, היו גם מים, ושמחת בית השואבה היתה חגיגה מעבר למה שאנחנו יכולים להתחיל לדמיין, עם מוסיקה, ריקודים וכל כך הרבה אור ברחובות, שלא היה בית שלא היה מואר בירושלים כולה. מה יש לחגוג מים? מסתבר ש-הרבה.

Water is symbolic of unity, of birth, and – of Torah. The word for it, mayim, is made of two mems, which is the middle letter, at the heart of the Hebrew alphabet, and expresses the sound of the “source” (same sound as most languages have for mother or the Hindu Om). Then, between the two mem’s, there’s a yod, the letter of the Divine.

מים הם סמל לאחדות, ללידה, ולתורה. המילה “מים”, עשויה משתי ממים, שהיא האות האמצעית, בלב האלף-בית העברי, ומבטאת את צליל ה”מקור “(אותו צליל שיש לרוב השפות לאם או לאום ההינדי) . ואז, בין שני הממים, יש יוד, האות של האלוהי.

The first water appears in the Torah right in the 1st verse of Genesis. Yes, Genesis 1:1 says: “In the beginning G-d created the heavens”… heaven in Hebrew is shamayim, which is a compound word made of sham – mayim, literally, ‘over there, there’s water’ (Hagiga 12:a). The next verse says it more clearly: “…and God’s spirit hovers over the water”…  Right away, we’re told that water can come from above and from below. Whenever we see us surviving and thriving on water from “below”, from the ground, it stands for miraculous existence. So it was in the Garden of Eden, and in the desert, and so it was during Sukkot at the Temple. Water from above is the water we pray and hope for; that which is conditioned on our behavior and relationship with G-d.

המים הראשונים מופיעים בתורה ממש בפסוק הראשון של בראשית. כן, בראשית א,1 אומר: “בראשית ברא אלוקים את השמים” … ה”שמים” משמעותם – שם-מים (חגיגה יב: א). הפסוק הבא אומר את זה בצורה ברורה יותר: “… ורוח אלוהים מרחפת על המים” … כלומר, מייד אומרים לנו שהמים יכולים להגיע מלמעלה ומלמטה. בכל פעם שאנו רואים אותנו חיים על מים מלמטה, מהקרקע, זה מייצג קיום ניסי. כך היה בגן עדן ובמדבר וכך היה גם בחג הסוכות בבית המקדש. מים מלמעלה הם המים אליהם אנו מתפללים ומקווים, אלו שמותנים בהתנהגות שלנו ובקשר שלנו עם אלוקים.

“Ho, all who are thirsty, come for water”, cries out the prophet (Isaiah 55:1). Is it possible that the great prophet is simply responding to their request to drink? Our sages thought it must mean something more. Our sages taught, “water means Torah (Bava Kama 82:a). This is what was there even before creation; this is what we pray for, on top of the desperate need for good rain, and this is what we celebrate as we now truly begin this new year.

“הו, כל צמא, לכו למים”, זועק הנביא (ישעיהו נה:1). האם יתכן שהנביא הגדול פשוט נענה לבקשתם לשתות? חכמינו חשבו שקרוב לודאי שזה אומר עוד משהו, ולכן לימדו, “מים פירושם תורה” (בבא קמא 82: א). זה הדבר שהיה שם עוד לפני הבריאה; על זה אנו מתפללים, בנוסף על הצורך הנואש בגשם טוב, ובשל כך אנחנו חוגגים כשאנחנו באמת מתחילים את השנה החדשה הזו.

*******

Eruvin 65:b:

Tractate Eruvin includes detailed, almost exhausting architectural measurements of houses, yards, cities, open spaces… along with some beautiful aphorisms and stories. Here is a famous one:

מסכת עירובין כוללת מדידות ארכיטקטוניות מפורטות, כמעט מתישות של בתים, חצרות, ערים, שטחים פתוחים … יחד עם כמה אמירות וסיפורים יפים. הנה אחד מפורסם: אָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר: בְּכוֹסוֹ, וּבְכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ. וְאָמְרִי לֵיהּ אַף בְּשַׂחֲקוֹ.

Rabbi Elai said: In three matters a person’s true character is ascertained; in his cup, i.e., his behavior when he drinks; in his pocket, and in his anger. And some say: A person also reveals his real nature in his laughter.

Some say, this means we show our true character when we are drunk; when we spend money and when we are angry. Or maybe, this means – we show our true character when we raise our toast. What do we toast for? What is it that we celebrate? And our pocket: what are our priorities? Does our spending match what we say they are? What does our “check-book” look like? And last, we show who we are through our anger. This might mean what we look like when we’re angry, probably not pretty. It also might mean, what is it that makes us angry? Do we care about little or big things? How do we measure those? Often, we’re told not to be angry, but even G-d was angry, at times. What is it that “drives us crazy”? that we care so much about? And likewise with laughter.

יש אומרים שאנחנו מראים את האופי האמיתי שלנו כשאנחנו שתויים, כשאנחנו מוציאים כסף וכשאנחנו כועסים. או אולי, זה אומר – שאנחנו מראים את האופי האמיתי שלנו כשאנחנו מרימים כוסית. לכבוד מה אנחנו מרימים כוסית? מה אנחנו חוגגים? והכיס שלנו: מה סדרי העדיפויות שלנו כשזה בא לבזבוזים? האם ההוצאות שלנו תואמות את מה שאנחנו אומרים שזה “הכי חשוב”? איך נראה “פנקס הצ’קים” שלנו? ולבסוף, אנו מראים מי אנחנו דרך הכעס שלנו. זה יכול להיות איך שאנחנו נראים כשאנחנו כועסים, קרוב לודאי לא יפים. אבל אולי זה אולי גם מבקש לדעת, מה מכעיס אותנו? האם אכפת לנו מדברים קטנים או גדולים? כיצד אנחנו מודדים אותם? לעתים קרובות, אומרים לנו לא לכעוס, אבל אפילו אלוהים כעס, לפעמים. אז מה זה מה ש”משגע” אותנו? ממה כל כך אפת לנו? וכן  הדבר בשחוק.

*******

In case you missed this on elsewhere, this too happens in Israel: Due to covid restrictions, synagogue services are outdoors. every holiday. every shabbat. every day. 3 times a day. on rickety plastic chairs. noise. flies, bugs. sun. drizzle. no complaints.

one shul decided to build an outdoor platform to accommodate the situation. the contractor they found, decided to donate the whole project. he said, we’re all humans. and every work you do in a holy place, gets paid for by g-d.

the shul is in the west bank settlement, Einav. The contractor is from the arab village, Teibe.

גם זה קורה בארץ:

בשל הוראות הבריאות, לפי הידוע לי, כל המתפללים בבתי הכנסת בישראל, מתפללים כיום בחוץ, ולא בתוך מבנה בית הכנסת.   כל יום – שבת, חג, חול, שחרית, מנחה וערבית.  לא הכי נוח: כסאות מתקפלים, שמש, זיעה, אין מזגן, זבובים, יתושים, רעשי רקע וכו’, אך מקבלים את ההוראות, כמו שהם, בלי תלונות. בבית הכנסת התימני, בישוב עינב, ביקשו לשם כך הצעת מחיר, לבניית רחבה מתאימה בסמוך לבית הכנסת.  קבלן בניה ופיתוח מטייבה, בשם רמי יחיא, החליט להעניק תרומה, ולבנות את הרחבה עבורם חינם לגמרי. כאשר שאלו אותו על כך – אמר:    כולנו בני אדם.  וכל עבודה עבור מקום קדוש, אלוהים משלם את השכר עליה.

ב”ה שיהיו התחלות טובות, שבת שלום. Here’s to a great beginning; Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Yoga at the Temple? and more about Sukkot joy יוגה בבית המקדש? ועוד על שמחת בית השואבה

“מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו”! המשנה בפרק החמישי במסכת סוכה נפתחת באמירה המפורסמת המתארת את שאיבת המים בסוכות. התיאור כל כך פנטסטי, שעדיף לקרוא אותו במילים של המשנה:

“One who did not see the Joy of (the Celebration of) Beit Hasho’eva, the Place of the Water Drawing, never saw a (real) celebration in his days”! The mishna in the 5th chapter of Tractate Sukkah opens with a famous statement describing the water drawing on Sukkot. The description is so fantastic, it’s best to read it is in its own words:

מתני׳ מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפירחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג (כ-40 ליטר) שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (מאבנטיהם) מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה  MISHNA: One who did not see the (joy of the) Celebration of the Place of the Drawing of the Water never saw celebration in his days. This was the sequence of events: At the conclusion of the first Festival day the priests and the Levites descended from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, where they would introduce a significant repair, as the Gemara will explain. There were golden candelabra atop poles there in the courtyard. And there were four basins made of gold at the top of each candelabrum. And there were four ladders for each and every pole and there were four children from the priesthood trainees, and in their hands were pitchers with a capacity of 120 log of oil (about 10 gallons) that they would pour into each and every basin. From the worn trousers of the priests and their belts they would loosen and tear strips to use as wicks, and with them they would light the candelabra. And the light from the candelabra was so bright that there was not a courtyard in Jerusalem that was not illuminated from the light of the Place of the Drawing of the Water.
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, (והיו המנגנים עומדים) על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה  The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration, with flaming torches that they would juggle in their hands, and they would say before them passages of song and praise to God. And the Levites would play on lyres, harps, cymbals, and trumpets, and countless other musical instruments. The musicians would stand on the fifteen stairs that descend from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, corresponding to the fifteen Songs of the Ascents in Psalms, i.e., chapters 120–134, and upon which the Levites stand with musical instruments and recite their song.
ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו  And this was the ceremony of the Water Libation: Two priests stood at the Upper Gate that descends from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, with two trumpets in their hands. When the rooster crowed at dawn, they sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia. When they who would draw the water reached the tenth stair the trumpeters sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia, to indicate that the time to draw water from the Siloam pool had arrived. When they reached the Women’s Courtyard with the basins of water in their hands, the trumpeters sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia.
(הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו) היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר’ יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו:  When they reached the ground of the Women’s Courtyard, the trumpeters sounded a tekia, and sounded a terua, and sounded a tekia. They continued sounding the trumpets until they reached the gate through which one exits to the east, from the Women’s Courtyard to the eastern slope of the Temple Mount. When they reached the gate through which one exits to the east, they turned from facing east to facing west, toward the Holy of Holies, and said: Our ancestors who were in this place during the First Temple period who did not conduct themselves appropriately, stood “with their backs toward the Sanctuary of the Lord, and their faces toward the east; and they worshipped the sun toward the east” (Ezekiel 8:16), and we, our eyes are to God. Rabbi Yehuda says that they would repeat and say: We are to God, and our eyes are to God.

What a celebration! We can see the lights, music, dancers juggling torches, incredible joy, not only at the show, but at the water, coming from the ground and standing for abundance and wealth at the end of our agricultural season… No doubt, it was all amazing.

איזו חגיגה! אנו יכולים ממש לראות את האורות, המוסיקה, הרקדנים המלהטטים בלפידים, שמחה פנטסטית, ולא רק המופעים, אלא גם ענין המים, איך הם באים מהקרקע, מסמלים את השפע והעושר בסוף העונה החקלאית שלנו … אין ספק שזה היה מדהים.

אבל אז כתוב שהם הלכו לעזרת הנשים ועשו שם “תיקון גדול”. כפי ששואלת הגמרא, מאי (מה זה) תיקון גדול? בהמשך הגמרא מספרת לנו על מרפסת הנשים המיוחדת שנבנתה שם כדי למנוע יותר מדי “קלות ראש”, מה שמעניין לכשעצמו: אנחנו שומעים שאמנם השמחה חשובה ומצוינת, אבל יותר מדי שמחה (כמו יותר מדי שוקולד) זה כבר לא רצוי. אפילו לשמחה, יש מדד אופטימלי. ומשם, הדיון מתעמק בניתוח ודיון על “יצר הרע”, ונשאלת השאלה: האם “יצר הרע” הוא טוב או רע??

But then, it says that they went to the women’s section and make a “tikkun gadol”, a big repair or adjustment. What was it? The Gemara later goes on to tell us about the special women’s balcony that was built there to avoid too much “levity”, which in itself is interesting: while joy is important and excellent, too much (as in too much chocolate) is not what’s desired. Even for the joy, there’s an optimal measure. What’s even more interesting, is that from there, the discussion delves into analyzing and talking about the “Evil Inclination” with a question: is the yetzer hara (“evil inclination”) good or bad?

בהתחלה אנחנו חושבים, מה ?? האם לא קראנו לזה “יצר – רע”? אבל… תשמעו סיפור (יומא 69: ב): החכמים “תפסו” את יצר הרע ועמדו לשים לו קץ. הנביא הזהיר אותם: אם תיפטרו מיצר הרע, תשמידו את העולם כי יחד איתו, כל הרצונות והתשוקות ייעלמו גם הם! הם כלאו את יצר הרע למשך 3 ימים, ואז יצאו לחפש ביצה טרייה בכל רחבי ארץ ישראל. אבל לא מצאו אפילו אחת כזו. מכיוון שהנטייה להתרבות בוטלה, אפילו התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים.

At first we think, what?? didn’t we just call it “evil”? But, there’s a story (Yoma 69:b) about the sages who “caught” the Evil Inclination and were about to “put an end” to it. The prophet warned them: If you get rid of it, you will destroy the world because along with it all desires will be gone! They tested this idea by imprisoning it for 3 days, then went out to search for a fresh egg throughout all of the Land of Israel. They could not find even one. Since the inclination to reproduce was quashed, even the chickens stopped laying eggs.

במקום אחר (Beresheet Rabba 9: 7) אנו מוצאים “… שֶׁאִלּוּלֵי יֵצֶר הָרָע לֹא בָּנָה אָדָם בַּיִת, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, וְלֹא הוֹלִיד…” אנשים עושים הרבה דברים שיכולים להיות הרסניים מתחושות תחרות וקנאה, אבל אותן תחושות יכולות להיות גם מניעות ומעודדות לעשות טוב. אז האם זה טוב או רע?

Elsewhere (Beresheet Rabba 9:7) we find “…without the Evil Desire, no man would build a house, take a wife and beget children…” People do many things due to a sense of competition and envy, which can be destructive but also motivates and encourages to do good. So which way is it?

אז אחרי כל זה, מה היה “התיקון הגדול”? מרפסת? הפרדה נוספת? או אולי, משהו נגד נשים ??

And after all this, what was the “big repair”? a balcony? further separation? Or maybe something against women??

אציע הסבר אחד: בשפת הגמרא, “תיקו” הוא מצב שלא הגענו להחלטה. יש האומרים שזה ראשי תיבות של – “תשבי יתרץ קושיות ובעיות”, כלומר, יום אחד, המשיח יסביר זאת. כך או אחרת, תיקו אומר שאין לנו פתרון עכשיו. ואז מוסיפים למילה תיקו את האות “נון”, אות שמסמלת חוכמה והבנה (בינה) ומקבלים – תיקון. אם כך, במובן מסוים, מדובר על מעבר מספקות וספקולציות לביטחון וודאות. זה התיקון האמיתי: לא “מרפסת”, אלא היכולת לפתור סוגיות מורכבות בצורה ברורה ובביטחון מלא. אם כבר לגבי המרפסת, אם היא אכן נבנתה בסוף עידן בית המקדש השני כפתרון ספציפי לנושא ספציפי, זה אומר שהיא לא הייתה שם קודם, מה שמעלה את השאלה האם יום אחד, אולי לא יהיה צורך בה בשוב ?

I’ll suggest just one explanation: in the Gemara’s language, t(e)iku is a situation when there is no resolution. Some say it’s an acronym for – one day, the messiah will explain this. One way or another, teiku means, we have no solution now. Then we add the letter nun to this word, a letter that stands for wisdom and understanding (bina) and get tikun, repair. In a sense, it’s about moving from doubts and speculations to assurance and certainty. That is the real repair: not a “balcony”, but the ability to solve complex issues clearly and confidently. The balcony, if it was built at the end of the 2nd Temple Era as a specific solution to a specific issue, actually means that it wasn’t there before, which begs the question whether one day, maybe won’t be needed anymore again?

I guess having all these question marks, means we have not yet reached the “big repair” of our time; we can hopeful that maybe one day…  Chag Same’ach & Shabbat Shalom.

מסתמן מכל סימני השאלה האלה שעדיין לא הגענו ל”תיקון הגדול “של זמננו; נוכל רק לקוות שאולי יום אחד … בברכת חג שמח ושבת שלום!

רבן שמעון בן גמליאל עושה יוגה?? הנה התיאור ממסכת סוכה נג:א:

תניא אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן וזו היא קידה

Is Rabban Shimon ben Gamliel doing Yoga?? here’s the description from Tractate Sukkah 53:a:

It is taught in a baraita: They said about Rabban Shimon ben Gamliel that when he would rejoice at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, he would take eight flaming torches and toss one and catch another, juggling them, and, though all were in the air at the same time, they would not touch each other. And when he would prostrate himself, he would insert his two thumbs into the ground, and bow, and kiss the floor of the courtyard and straighten, and there was not any other creature that could do that due to the extreme difficulty involved. And this was the form of bowing called kidda performed by the High Priest.

לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע והא גרמא ליה והאמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי הא והא גרמא ליה

The Gemara relates: Levi demonstrated a kidda before Rabbi Yehuda HaNasi and strained his thigh and came up lame. The Gemara asks: And is that what caused him to be lame? But didn’t Rabbi Elazar say: One should never speak impertinently toward God above; as a great person once spoke impertinently toward God above, and even though his prayers were answered, he was still punished and came up lame. And who was this great person? It was Levi. Apparently his condition was not caused by his bow. The Gemara answers: There is no contradiction. Both this and that caused him to come up lame; because he spoke impertinently toward God, he therefore was injured when exerting himself in demonstrating kidda.

תמונה של מכון בית המקדש אונליין
Posted in Uncategorized | Tagged , , , | 1 Comment

And a happy lockdown to you too! Sukkot 2020 – סגר סוכות שמח ?

I remember hearing the sound of hammers almost in sync with the end of Yom Kippur and smelling the food after the fast, and by morning, voila, the neighborhood has been filled with little booths. Indeed, a hint of Sukkot is sent already in the last chapter of the book of Jonah (which we read towards the end of Yom Kippur), the superfluous chapter of the book, after Jonah “did his job”, gave his prophecy in spite of his earlier efforts to escape the mission; the people did “their repentance”, and everybody lives happily ever after. That should have been it! Why doesn’t G-d just leave the poor guy alone? What else can G-d possibly want from him? But then, there’s chapter 4.

אני זוכרת את קול הפטישים בסנכרון כמעט מושלם עם סוף יום הכיפורים וריחות הסעודה שאחרי הצום, ובבוקר, איזה יופי, השכונה התמלאה ב”צריפים” קטנים. ואכן, יש לנו רמז לסוכות כבר בפרק האחרון של ספר יונה (אותו קראנו במנחה של יום כיפור), הפרק המיותר בספר, לאחר שיונה “עשה את עבודתו”, נתן את נבואתו למרות מאמציו הקודמים להימלט מהמשימה; אנשי נינוה חזרו ב”תשובה, וכולם חיים באושר ועושר. נקודה, סוף פסוק! למה אלוקים לא עוזב את הבחור המסכן? מה עוד אלוקים יכול לרצות ממנו? אבל אז, יש את פרק ד.

Jonah is disappointed with his success (sounds sadly familiar??) and goes out to sit under a… sukkah. In its shade he finds refuge. In Hebrew, tzel (shade) and hatzala (salvation, rescue) share the same letters, implying a connection. And yet, how strange of Jonah to find refuge in a sukkah?! Shouldn’t he go find shelter, maybe in a fortress or castle, surrounded by moats and safely protected by giant walls and armed guards?

יונה מאוכזב מההצלחה שלו (נשמע מוכר לצערנו ??) ויוצא לשבת תחת … סוכה. בצילה הוא מוצא הצלה. בעברית, צל והצלה חולקים את אותן אותיות ורומזים על קשר. ועדיין, כמה מוזר שיונה ימצא מחסה בסוכה ?! האם הוא לא צריך ללכת, אולי למבצר או טירה, מוקף בחפירים ומוגן בבטחה בחומות ענק ושומרים חמושים?

For what is a Sukkah? The mat is the ceiling; the linens are the walls… In a sense an upside-down structure which stands just for that. As we shlep our furniture and dishes outside, we’re reminded that the place we call “permanent” might be temporary, while the flimsy place outside that is but “temporary” is now home. The plant you put near the door “just for now”, is still there, while the box of treasured photos and documents is still in the garage, as it has been for the past XX years… Things that appear “solid” might be not so, and things that appear transient or at least, not physical and often illusive – turn out to be lasting.

כי מהי סוכה? המחצלת היא התקרה; המצעים הם הקירות … במובן מסוים מבנה הפוך שקיים בדיוק בשביל זה: כשאנחנו סוחבים את הרהיטים והכלים שלנו החוצה, אנו נזכרים שהמקום שאנו מכנים “קבוע” עשוי להיות “ארעי”, בעוד שהמקום השברירי וה”זמני” בחוץ הוא עכשיו הבית. הצמח שהצבת ליד הדלת ל”רק בינתיים”, עדיין נמצא שם, בעוד ארגז התמונות והמסמכים היקרים עדיין במוסך, כפי שהיה במשך השנים האחרונות … דברים שנראים “קבועים” אולי אינם כך, ודברים שנראים “ארעיים” או לפחות, לא פיזיים ולעתים קרובות בלתי ניתנים למגע – מתגלים כממשיים ואמיתיים.

I remember other Sukkot: 1967 in Jerusalem, soon after the war; the bullet holes in the buildings were very impressive but not nearly as much as seeing Sefardi Sukkot with lush rugs and sofas in them!! And there was Sukkot after visiting Houston, Texas recovering from  Hurricane Harvey; Sukkot in New York when my boxes from Oakland arrived, further clashing the idea of temporary and permanent; picking Lulav and Etrog in Brooklyn; marching in the Jerusalem annual tzea’ada (march) with people from all over the world; Sukkot in magical fall colors of upstate NY; so many Sukkot in California and now in Israel, after a year of such… who knows what to say about it, on the verge of a continued lock-down and penalties for visits and hosting, my phone chimes as silly jokes and word plays come in: “Welcome to my sukkah! Whoever enters will be fine(d)”…

אני זוכרת סוכות אחרות: 1967 בירושלים, זמן קצר לאחר המלחמה; חורי הקליעים בבניינים היו מרשימים מאוד אך לא מתקרבים לזה שבראשונה ראיתי סוכות “ספרדיות” עם שטיחים רכים וספות !! והיה סוכות לאחר ביקור ביוסטון, טקסס, כשהמקום מתאושש מההוריקן הארווי; סוכות בניו יורק כשהגיעו הדברים שלי מאוקלנד, בעוד התנגשות רועמת בין הזמני והקבוע, הכנות סוכות בשוק ארבעת המינים בברוקלין, הצעדה בירושלים עם אנשים מכל העולם, סוכות באפ-סטייט ניו יורק בצבעי הסתו המדהימים, סוכות רבות בקליפורניה ועכשיו בישראל, אחרי שנה של … מי יודע מה לומר עליה, על סף סגר מתמשך, ועונשים למי שיעיז לבקר ו/או להתארח, הטלפון שלי מצלצל כשבדיחות מטופשות ומשחקי מילים נכנסים: “ברוך הבא לסוכה שלי! מי שנכנס – יקנס”…

Silly, but I smile. If ever there is a Sukkot mitzvah we need it’s this: not building a sukkah lower than 30 feet high; we can do that; or covering it with greens; or getting a lovely Lulav and Etrog, but the mitzvah of being joyous in our holiday. The Torah says– vesamachta bechagecha – you’ll be happy in your holiday… Does it mean, you will be? Or, does it mean it as a mitzvah? If so, does the Torah imply that our happiness is in our control, just like other mitzvot, like giving tzedakka and saying a blessing or not stealing??? That we can work to make ourselves happy? That it is not just about how we feel “naturally”, but also about exercising our own responsibility towards how we feel? That, in some way, our happiness is a choice? Can we make what’s temporary – permanent in this area too? I don’t know. It’s a struggle. But then again, for some us, some struggles can bring joy…

אני מחיכת למרות שטיפשי, כי אם יש מצוות סוכות שאנחנו צריכים עכשיו, זה זה: לא לבנות סוכה שגובהה פחות מ-10 מטר; זה לא בעיה. או לכסות בסכך; או להשיג לולב ואתרוג מקסימים, אבל המצווה “ושמחת בחגך”, שנשמח בחג שלנו … האם זה אומר שפשוט נהיה כי כך כתוב? או, האם זה אומר כמצווה? אם כן, האם התורה מרמזת שהשמחה שלנו היא בשליטתנו, בדיוק כמו מצוות אחרות, כמו מתן צדקה ואמירת ברכה או “לא תגנוב” ??? שיש לנו מה לעשות כדי לשמח את עצמנו? שזה לא רק האופן שבו אנו מרגישים “באופן טבעי”, אלא גם, שיש לנו אחריות כלפי איך שאנחנו מרגישים? שבאופן כלשהו האושר שלנו היא בחירה? האם נוכל להפוך את מה שזמני – לקבוע, גם בתחום הזה? אני לא יודעת. זה עדין משהו לא פתור בשבילי. אבל עבור חלקנו, יש דברים לא פתורים שדוקא יכולים להביא גם שמחה …

שיהיה חג שמח ושבת שלום לכם וליקירכם

Wishing you and yours a Chag Same’ach & Shabbat Shalom !

Posted in Uncategorized | 1 Comment