פרשת ראה – “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם“

מסופר שהלן קלר, שהייתה עיוורת וחרשת, נשאלה, לו הדבר היה אפשרי, אילו מהחושים הייתה מעדיפה לקבל, שמיעה או ראייה? אין לי מושג איך אפשר לענות על כך ואם הסיפור ״אמיתי״ או אגדה אורבנית, אבל הוא מעורר מחשבה. בנוסח מודרני השאלה יכלה להיות, טלוויזיה או פודקסט? זום או שיחת טלפון? מה מגלה ומה מסתיר כל אחד מהחושים שלנו? 

התלמוד משתמש לעיתים קרובות בביטוי ״תא שמע״, בוא ושמע. לעומת זאת, הזוהר, ספר הקבלה, פונה אלינו ב״פוק חזי״, צא וראה. אחרי שנקראנו ל״שמע ישראל״ בפרשת ״ואתחנן״, פרשת השבוע הזו פותחת ב״רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה״ (דברים יא, כו). ״ראה״! אפשר לצוות עלינו לראות? ואם כך, זה אומר שהראיה אינה דבר מובן מאליו, ושצריך ואפשר ללמוד לראות?

הפועל ״לראות״ הוא אחד הראשונים בספר בראשית: ״וירא אלו-הים״… אלו-הים רואה את האור ואת שאר הבריאה, או אולי בעצם אז, בורא את הראייה הזו שזכינו בה, היכולת לראות חלקים ושלם בו זמנית, שמשתקפת גם בפסוק הפותח בשבוע הזה, שמתחיל בגוף יחיד וממשיך ברבים. 

כשאברהם לוקח את יצחק לעקדה, נאמר, ״וירא את המקום מרחוק״ (ראשית כב,ד). המדרש מספר שהוא שאל את יצחק מה הוא רואה, ויצחק אמר שהוא רואה עמוד אש שמגיע מהשמים לארץ מעל ההר. כשהוא שאל את נעריו, הם אמרו שאינם רואים כלום. לכן אמר להם, ״שבו לכם פה עם החמור״ (כב,ה), במובן של, תישארו עם החומריות של העולם הזה. כי היכולת לראות לא קשורה רק למה שנמצא מולנו פיזית. כך לפעמים, כשמישהו מבין משהו, הוא אומר, ממ… אני רואה… 

גם המרגלים, שנשלחו לבדוק את הארץ, ״ראו״ על פי ליבם. בסוף אותה פרשה שמביאה את סיפורם (שלח-לך בספר במדבר) נאמר בעניין מצוות ציצית, ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״… בעברית, אין לנו מילה יחודית ל״אובייקטיבי״ אולי כי התורה לא חשבה שזה אפשרי, ולכן כאן הוקדם הלב לעיניים מפני שבניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, העיניים רואות על פי הלב ולא הפוך. 
ומנגד, באירוע שהוא אולי שיא הקרבה שלנו כעם לקב״ה, נאמר: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ,יד): בזמן מתן תורה, לא הייתה הפרדה בין החושים. הכל היה לאחד, ומסתבר שיש זמנים כאלה.

על הלן קלר אומרים שהעדיפה את חוש השמיעה כי אמרה שחוש הראייה קשור לדברים חיצוניים בעוד השמיעה היא פנימית. זה נשמע יפה ויש בזה אמת. אפשר ללמוד המון מקולו של אדם, אבל התורה דוחה את הפיתוי ״לבחור צד״. גם אם הפרשה שלנו נפתחת בקריאה ״ראה״, מיד אחר-כך נאמר: ״אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ… וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙״… במידת האפשר, יש לנו צורך בשילוב של שניהם: לא רק פנימיות, אלא גם העולם החיצון, היפה, שסביבנו. לא רק ״שמע״ אלא גם ציצית. לא רק שופר, אלא גם סוכה וחנוכה. ואולי גם רמז שזו במיוחד ההכנה לכניסה לארץ שדורשת מאיתנו למקסם ולמצוא את האיזון ביניהם, והלוואי ונמצא. 

שבת שלום וברכות לחודש אלו״ל טוב!

It is told that Helen Keller, who was both blind and deaf, was once asked: if it were possible, which sense would she choose to regain—hearing or sight? I have no idea how she could have answered such a question, or whether the story is even true, but it is certainly thought-provoking. In a modern version, the question might be: TV or podcasts? Zoom or a phone call? What does each of our senses reveal, and what does each conceal?

The Talmud often introduces a teaching with the phrase ta shema – “come and hear.” By contrast, the Zohar, the foundational work of Kabbalah, addresses us with puk chazi – “Go out and see.” After being called to Shema Yisrael(“Hear, O Israel” in the Torah portion of Va’etchanan), this week’s Torah portion opens with the words: “See, I set before you today a blessing and a curse” (Deuteronomy 11:26). See! Is it possible to command us to see? And if so, does that mean that seeing can’t be taken for granted and one should and can learn to see? 

The verb “to see” is one of the firsts in the Book of Genesis: “And Gd saw…” Gd sees the light and the rest of creation, and perhaps it is precisely then that the very capacity for sight comes into being; the ability to perceive both the individual parts and the whole at the same time, which is reflected in our opening verse, beginning in the singular form and continueing in the plural.

When Abraham takes Isaac to the Binding, we are told, “He saw the place from afar” (Genesis 22:4). According to the Midrash, Abraham asked Isaac what he saw, and Isaac answered that he saw a pillar of fire stretching from heaven to earth above the mountain. When Abraham asked the young men who accompanied them, they said they saw nothing. So he told them, “Stay here with the donkey” (Genesis 22:5), meaning, remain with the materiality of this world (donkey in Hebrew is chamor, similar to chomer, matter). For seeing is not limited to what stands physically before our eyes. That is why, when we suddenly understand something, we often say, “Ah… I see.”

The spies who were sent to scout the Land also “saw” according to what was in their hearts. Later in that same Torah portion (Shelach Lecha), in the commandment of tzitzit, we read: “Do not follow after your heart and after your eyes…” Indeed, Hebrew has no independent native word for “objective…” maybe because the Torah didn’t think there is such a thing; therefore here, the heart is mentioned before the eyes, because, contrary to what we think, our eyes see through the lens of the heart, and not the other way around. 
And, on the other hand, at the moment of our greatest closeness to Gd, at Mount Sinai, we are told: “All the people saw the sounds” (Exodus 20:15). In that extraordinary moment, there was no separation between the senses: seeing and hearing became one.

It is said that Helen Keller would have chosen hearing, because she believed that sight is concerned with external things, while hearing is inward. It sounds nice and has some truth to it. A lot can be learned from someone’s voice. And yes, the Torah resists the temptation to choose one aspect. Although this week’s portion begins with the call, “See,” it is immediately followed by, “the blessing, if you will listen… and the curse, if you will not listen…” As much as possible, we need both: not just our internal world but the outer, beautiful world around us; not just “Shma” but also Tzitzit; not just the Shofar but Sukkah and Hannukah candles too. And maybe a hint, as we approach the Land, that we need to maximize and find the balance between it all. 

Shabbat Shalom & best wishes for the upcoming month of Elul!

משהו לתשעה באב: על מסע הצלב הראשון 

בסידור המיוחד לתשעה באב יש יותר מ-125 עמודים של קינות על דברים שקרו לעם שלנו באלפיים שנות. ביניהם ״מי ייתן ראשי מים״. זו הקינה הראשונה שלא נכתבה על חורבן בית המקדש בירושלים, אלא על מה שקרה ליהודים בקהילות אזור הריין בדרום-מערב גרמניה – וורמס (ורמיזא), מיינץ (מגנצא) ושפייר (אשפירא) בשנת 1096 לספירה, זמן מסע הצלב הראשון, יותר מ-1000 שנה אחרי חורבן בית המקדש. ההחלטה לכלול את הקינה באסופת תשעה באב באה להראות שכל הצרות והטרגדיות שלנו בגלות ובכלל, מקורן באותו אירוע בירושלים, בשנת 70 לספירה. 

וכך מסופר (וקיצרתי, הרבה): 

אחת הסיבות העיקריות להמשך הגלות היא מפני שיהודים, לא פעם, חיים בנוחות בקהילותיהם, מפסיקים – או ממעיטים – להזדהות עם ארץ הקודש, ומתחילים להזדהות עם הקהילה רבתי במקום החדש. באופן אירוני, ההרס העצום של הקהילות היהודיות באזור הריין בגרמניה נעשה 
על ידי הצלבנים, אנשים שהיו מוכנים לעזוב הכול מאחור כדי לצאת ולשחרר את ארץ הקודש, משהו שלא עלה על דעתם של היהודים. ייתכן שהאירוניה הזו גם נשמעה בשמים. 

על פי מחקרים היסטוריים, הקהילות היהודיות באזור הריין התחילו כבר אחרי חורבן בית ראשון (!!) כשאחרי 70 שנה הורשו היהודים לחזור לארצם, כתבו יהודי ירושלים ליהודי וורמס וביקשו שיבואו, אך אלו השיבו ב’תישארו אתם איפה שאתם בירושלים הגדולה, ואנחנו איפה שאנחנו, בירושלים הקטנה׳… טוב היה ב״ירושלים הקטנה״ שלהם על גדות נהר הריין היפה, והארץ – הלכה והתרחקה.

ב-27 בנובמבר 1095, האפיפיור של דרום מזרח צרפת קרא לנוצרים נאמנים להצטרף למלחמה על שחרור ירושלים. בהתחלה, המסע הזה לא היווה שום בעיה לשכנים היהודים שחיו שם בשלום ושלווה, אך עד מהרה, החליטו הצלבנים שהם לא רוצים לחכות עד שיגיעו לארץ הקודש כדי להילחם את מלחמתם ולנקום את ״דם משיחם״, ופנו לעבר הקהילות הפורחות של שכניהם היהודים. 

בתחילת 1096 הקהילות היהודיות בדרום מזרח צרפת, מאוימות על חייהם פיזית ורוחנית, פנו בתחינה לשכניהם, יהודי הריין, שיתפללו ויצומו עליהם. יהודי הריין נענו לבקשתם, אך עשו זאת ללא שום תחושת איום לעצמם, כשהם נהנים מחסות הקיסר והאצולה המקומיים.

אך עד מהרה ההמון הצלבני פרץ לגרמניה. בשבת, ח׳ באייר, 3 במאי, 1096, הם צרו על בית הכנסת של שפייר. כיוון שבית הכנסת היה מבוצר (הבישוף הזמין את היהודים לחיות בעיר כ-12 שנה קודם לכן, והקצה לשכונה היהודית שטח נפרד, מוקף בחומה), והמתפללים לחמו נגדם (!!), הצלבנים במקום התנקמו ביהודים שעברו ברחוב. 10 גברים ואישה אחת שסירבו להיטבל ולהתנצר נרצחו מיידית. 

בכג באייר, 18 במאי, 1096 פנו הצלבנים, שלא ״הצליחו״, לוורמס. היהודים ישבו בבתיהם, נמנעים מכל קונפליקט, סומכים על שכניהם הנוצרים. רבים נטבחו בבתיהם וילדיהם נחטפו כדי להיטבל בכנסיה. הבתים היהודים נשדדו ונהרסו. ההמון אפילו הפשיט את המתים מבגדיהם, משאירים אותם ערומים. בלילה הצליחו איכשהו יהודים שמצאו מקלט בארמון הבישוף להשיג בדים ובגדים כדי לכסות את הגופות. 

אך, עבור יהודי וורמס, הצרות היו רחוקות מלהסתיים. בראש חודש סיוון, 25 במאי, 1096 פרצו הצלבנים וההמונים לארמון הבישוף ושחטו כל יהודי שמצאו שם, רבים היו באמצע תפילת הלל של ראש חודש. בחור אחד בשם שמחה כהן שראה את אביו ושבעת אחיו רצוחים לפניו, החליט להעמיד פנים שהוא מוכן להתנצר ונלקח לכנסיה. כשהגיע, שלף סכין מבגדו ופגע בסובבים. אין צורך להוסיף, שזה גם היה סופו.  תוך יומיים נרצחו בוורמס 800 יהודים. 

יהודי מיינץ, כששמעו את מה שעובר על שכניהם, פנו לבישוף המקומי וזה הבטיח להם חסות והגנה תמורת 400 מטבעות כסף, סכום עצום, אך בג׳ בסיוון, 27 במאי, 1096 כשהפורעים הגיעו לעיר, ה״מגינים״ ה״מבטיחים״ שלקחו את התשלום משכניהם ללא היסוס, הצטרפו לצלבנים. היהודים נלחמו נגדם בכל דרך אפשרית, אך הצלבנים גברו עליהם. יותר מ-1000 יהודים נרצחו באותו היום, ונזרקו לתוך 9 בורות של קברי אחים. 

בחודשים הבאים, הצלבנים המשיכו במסע ההרג לקהילות שונות מקלן ועד פראג, ללא שום קשר אם אלו היו בדרכם לארץ הקודש או לא. ההערכות הן שיותר מ-5000 יהודים נרצחו ונטבחו במסע הצלב הראשון, אך אולי גרוע מאובדן החיים עצמם, הוא שהצלבנים הציגו את הרעיון של רצח יהודים מאסיבי, מאורגן ורחב-ידיים, כרעיון שלצערנו הרב יחזור שוב בהמשך ורק ילך וישתכלל. 

מה נגע בי בסיפור הזה ולמה להביא אותו על פרטיו האיומים? קודם כל, גיליתי כמה מעט ידעתי על הפרק הזה בהיסטוריה שלנו, ושנית, כמה פעמים במהלך ההיסטוריה חשבנו שזה רק ״הם״ ולא ״אנחנו״: זה רק בית המקדש אבל לא יבנה. זה רק ביבנה אבל לא בגליל. זה רק בדרום מזרח צרפת אבל לא בדרום מערב גרמניה. זה רק במזרח אירופה אבל לא בברלין. זה רק בגוש קטיף אבל לא בעוטף עזה. זה רק בעוטף עזה אבל לא ביהודה ושומרון, לא בגליל, לא ב… אולי תשעה באב זה יום לזכור שזה תמיד כולנו. ואולי רק אם נשב על הרצפה ביחד ונבכה ביחד, נוכל גם לקום ביחד. 

.ב״ה, שלא נצטרך לצום אבל אם כן, שיהיה צום ויום משמעותי

In the special Tisha B’Av prayer book, there are more than 125 pages of elegies (kinot) mourning the tragedies that have befallen our people over the past two thousand years. Among them is “Mi Yiten Roshi Mayim” (“Would That My Head Were Waters”). It is the first elegy in the collection that was not composed about the destruction of the Temple in Jerusalem, but about the fate of the Jewish communities in the Rhineland—Worms (Wormaisa), Mainz (Magenza), and Speyer (Shpira)—in the year 1096 CE, during the First Crusade, more than a thousand years after the destruction of the Second Temple.

The decision to include this elegy among the Tisha B’Av lamentations conveys the idea that all of the suffering and tragedies experienced by the Jewish people in exile ultimately trace back to that defining event in Jerusalem in the year 70 CE. The story goes as follows (and I have greatly abbreviated):

One of the main reasons the exile endures is that Jews have often grown comfortable in their communities, gradually ceasing – or at least diminishing – their identification with the Land of Israel, while becoming increasingly attached to the larger society in which they lived. Ironically, the destruction of the flourishing Jewish communities along the Rhine was carried out by the Crusaders, people willing to leave everything behind in order to liberate the Holy Land, something that had not occurred to the Jews themselves. Perhaps that irony, too, was heard in Heaven.

According to historical research, Jewish communities along the Rhine were established as early as soon after the destruction of the First Temple. Tradition relates that when, seventy years later, the Jews were permitted to return to their homeland, the Jews of Jerusalem wrote to the Jews of Worms, urging them to come home. Their reply was said to have been: “You remain where you are, in the great Jerusalem, and we will remain where we are, in the little Jerusalem.” Life was good in the “little Jerusalem” on the banks of the beautiful Rhine, and the Land of Israel grew ever more deemer in the distance.

On November 27, 1095, the pope called upon faithful Christians to join a campaign to liberate Jerusalem. At first, the crusade posed no threat to the neighboring Jewish communities, who lived in relative peace. But before long, the Crusaders decided they did not wish to wait until reaching the Holy Land to wage their holy war and avenge the “blood of their Messiah.” Instead, they turned against the thriving Jewish communities living beside them.

In early 1096, the Jewish communities of northeastern France, physically and spiritually threatened, pleaded with the Jews of the Rhineland to fast and pray on their behalf. The Rhineland Jews answered their request, but did so without sensing any danger to themselves, protected as they believed they were by the emperor and the local nobility.

Soon, however, the Crusader mobs entered Germany.

On Shabbat, the 8th of Iyar (May 3, 1096), they laid siege to the synagogue in Speyer. Because the synagogue was fortified – the bishop had invited Jews to settle in the city about twelve years earlier and had allocated them a separate walled quarter – and because the worshippers fought back, the Crusaders instead took revenge on Jews they encountered in the streets. Ten men and one woman who refused baptism were murdered immediately.

On the 23rd of Iyar (May 18, 1096), the Crusaders moved on to Worms. The Jews remained in their homes, avoiding confrontation and trusting their Christian neighbors. Many were slaughtered where they lived, while their children were seized to be baptized in church. Jewish homes were looted and destroyed. The mob even stripped the dead of their clothing, leaving the bodies exposed. That night, Jews who had found refuge in the bishop’s palace somehow managed to obtain cloth and garments to cover the victims.

But the suffering of Worms was far from over.

On Rosh Chodesh Sivan (May 25, 1096), the Crusaders and the local mobs stormed the bishop’s palace and slaughtered every Jew they found there. Many were in the middle of reciting the Hallel prayers for the new month. A young man named Simcha Cohen, after witnessing the murder of his father and seven brothers, pretended to accept conversion and was taken to a church. Once inside, he drew a knife hidden in his clothing and attacked those around him. Needless to say, he did not survive. Within two days, some 800 Jews were murdered in Worms.

When the Jews of Mainz heard what had happened to their neighbors, they appealed to the local bishop, who promised them protection in exchange for 400 silver coins—a tremendous sum. Yet on the 3rd of Sivan (May 27, 1096), when the rioters arrived, those very “protectors,” who had accepted payment without hesitation, joined the Crusaders. The Jews resisted in every way they could, but they were overwhelmed. More than 1,000 Jews were murdered that day and thrown into nine mass graves.

In the months that followed, the Crusaders continued their campaign of slaughter through Jewish communities from Cologne to Prague, regardless of whether those places lay on the route to the Holy Land. Historians estimate that more than 5,000 Jews were murdered during the First Crusade. Yet perhaps even more devastating than the loss of life itself was the precedent that was established: the idea of the systematic, organized, large-scale murder of Jews—an idea that, tragically, would return throughout history, becoming ever more refined.

What struck me most about this story, and why recount it in all its horrifying detail?

First, I realized how little I actually knew about this chapter of our history. Second, I was reminded how often, throughout history, we have convinced ourselves that it was happening only to “them,” not to “us.”

It was only the Temple—not Yavneh.
Only Yavneh—not the Galilee.
Only northeastern France—not southwestern Germany.
Only Eastern Europe—not Berlin.
Only Gush Katif—not the Otef Aza communities.
Only the Gaza border communities—not Judea and Samaria, not the Galilee, not…

Perhaps Tisha B’Av is the day to remember that it is always all of us. And perhaps only if we sit together on the floor and weep together will we also be able to rise together.

I still hope we dont have to fast this year, but if we do. may it be a meaningful fast and day.

פרשת דברים: תחילת הפרדה

שוב עומד משה להגיד את דברי הפרידה שלו, ואני נזכרת בסצנה הפותחת את הסרט “שיער” כשקלוד הופר-בוקובסקי ואביו פוסעים לעבר תחנת האוטובוס. הימים ימי למלחמת ויטנאם וקלוד, נקרא ללשכת הגיוס שבניו-יורק, רחוקה מביתו באוקלהומה כמעט יותר מויטנאם עצמה. 

“יש לך הכל”? שואל האב את בנו

“כן, כן”.

“כשתגיע, תרים לנו טלפון כדי שנדע איפה אתה”, מבקש האב את הבלתי-אפשרי. 

“בסדר”, מהדהד הבן, קול צעדיהם על החצץ, הנוף הכפרי ברקע. עגלה. סוס. ערפל.

“בוא, אתן לך קצת כסף” מחטט האב בכיסו, מוציא ארנק.

“לא, לא צריך, אני בסדר”.

“פשוט קח את זה”, האב מונה כמה שטרות, כמעט מתחנן שמנחתו, אולי האחרונה, תתקבל. שמשהו פיזי וממשי ימשיך ויחבר ביניהם, ישאר אחרי לכתם, “למקרה שתתקל בכל מיני צרות, אף פעם אי אפשר לדעת”, מבקש האב להכניס הגיון בשיחה, למרות הפרדוקס בדבריו.

“טוב, תודה”, הבן, מבטו רחוק, נמשך אל העתיד. 

“טוב, ילד, אז”… האב טופח על שכמו, מכעכע, מגחך משהו, מנסה לנחם ובקושי מצליח את עצמו, “זה רק הפיקחים שצריכים לדאוג. אלוהים כבר יטפל בטמבלים”. הוא מחבק את בנו בגמלוניות, מסגיר את חוסר שגרת המחווה הזו. “טוב, אז… להתראות”.

לפי המסורת, הספר שאנחנו מתחילים השבוע שונה מארבעת הספרים שלפניו, כי מה שיש בידינו אלו ממש מילות נאום הפרדה של משה לבני-ישראל. אלא שבניגוד לאביו של קלוד, למשה יש הרבה מה לומר, כל כך הרבה שהספר נקרא “דברים”. הוא גם נקרא “משנה תורה”, והרבה פעמים מתורגם ומוסבר כספר בו משה ״חוזר״ על מה שקרה קודם לכן, אלא שזה רק נכון חלקית, כי הרי משה לא חוזר על הרבה דברים (הוא בהחלט לא חוזר על ספר בראשית!). אלא, ש״משנה תורה״ אין פירושו רק החזרה של משה אלא גם הצורך שלנו לחזור על המצוות המוזכרות כאן כל הזמן. 

משה הוא לא כוכב קולנוע, אבל גם בשנתו ה-120, “לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה” (דברים לד,ז) והוא היחיד שנאמר עליו ש”לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים” (לד,10). הוא משתמש בכל יכולתיו, להעביר לעם את מה שחשוב שידעו לפני הכניסה לארץ והחיים בה. לאורך הספר, ובמיוחד בתחילתו, אנחנו נחשפים לכאבו של משה ולתובנותיו, ובמקביל, אנחנו גם לומדים על ייחודה של הארץ אליה אנחנו שבים, ועל עצמנו. 

פרשת דברים נקראת בד”כ סביב חודש אב. לפי המסורת שלנו, בני ישראל יצאו ממצרים באמצע חודש ניסן, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר עם הלוחות ביום י”ז בתמוז. כידוע, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים והמסע החל להתעכב, אבל נניח לרגע, שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” (דברים א:ב). מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהיו מגיעים ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו בני ישראל נכנסים לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, והיו חוגגים בו את התממשות הווייתנו בעם וכלאום בארץ ישראל. לא פלא אם כך, שבאמצע החודש החזק הזה, שמזלו מזל אריה, מלך החיות, נמצא ט”ו באב, חג האהבה. 

לצערנו, בנתיים לא בדיוק כך הסתדרו הדברים. במקום חודש שמחה, אנחנו נכנסים לתקופת בכיה וזכרון לחורבן: במקום עליה שמחה לארץ כעם שלם ומאוחד, בני ישראל בקשו לשלוח את המרגלים שחזרו עם עיצה מסכסכת, ונשארו במדבר 40 שנה. לפי חז״ל, זה קרה ביום תשעה באב, אותו יום בו בהמשך גם חרבו בית המקדש – הראשון והשני, וטרגדיות נוראות אחרות קרו אותנו, ועדיין. אנחנו כאן. ודווקא מתוך כך, אנחנו לומדים שההיסטוריה שלנו שונה ומפתיעה מכל סיפור שאי פעם הומצא ומעבר לכל דמיון.

חודש טוב ושבת ״חזון״ שלום. 

Parashat Devarim

Once again, Moses stands before the People to deliver his farewell address, and I find myself reflecting on the opening scene of the movie Hair, when Claude Hooper Bukowski and his father walk toward the bus station. It’s the Vietnam War time, and Claude has been summoned to draft to the army in New York, which in some ways seems further from his Oklahoma home than Vietnam itself.

“Do you have everything?” the father asks his son.

“Yes, yes.”

“When you get there, be sure to give us a call so we’ll know where you are,” the father asks for the impossible.

“Okay,” the son echoes, as the sound of their footsteps crunches over the gravel, the rural landscape stretching behind them. A wagon. A horse. Mist.

“Here, let me give you some money,” the father says, reaching for his pocket, pulling out his wallet.

“No, it’s ok, I’m fine.”

“Just take it.” The father counts out a few bills, almost pleading for his gift, perhaps his last, to be accepted; asking for something tangible and real to continue connecting them, something that will remain after they part. “In case you run into some trouble, you never know,” the father tries to inject some logic into the conversation, despite the paradox in his words.

“Okay. Thanks.” The son’s gaze is already fixed on the distance, drawn toward the future.

“Well, son, then…” The father pats him on the shoulder, clears his throat, chuckles awkwardly, trying to offer comfort but barely managing to comfort himself. “It’s only the smart ones who need to worry; Gd will take care of them fools.” He embraces his son clumsily, conveying how unfamiliar this gesture is, reluctantly letting him go. “Well then… goodbye.”

According to tradition, the book we begin this week differs from the other four that precede it, because what we have before us are Moses’ own farewell words to the People of Israel. But unlike Claude’s father, Moses has much to say, so much that the book is called Devarim (“Words”). It’s also known as Mishneh Torah which is often translated and explained as “the Repetition of the Torah”, as if Moses “reviews” what happened before. This is only partially true since he does not repeat many thing (def not anything from Genesis!) Rather, Mishneh Torah is not just about Moses’ review but, moreover, about our need to review the mitzvot mentioned here all the time. 

Moses is not a movie star. Even at the age of 120, “his eye had not dimmed, nor had his vigor diminished” (Deuteronomy 34:7). He is the only person of whom it is said: “Never again has there arisen in Israel a prophet like Moses, whom the Lord knew face to face” (34:10). He uses every one of his abilities to convey to the people what they must know before entering the Land and beginning life within it. Throughout the book—and especially at its opening—we are exposed to Moses’ pain and his insights. At the same time, we learn about the uniqueness of the land to which we are returning, and about ourselves.

The Torah portion of Devarim usually shows up with the month of Av. According to our tradition, the Israelites left Egypt in the middle of the month of Nisan, and seven weeks later stood at Mount Sinai to receive the Torah, on the 6th of Sivan. After that monumental revelation, Moses remained on Mount Sinai for 40 days and 40 nights, returning with the Tablets on the 17^th of Tammuz.

As is well known, on that day, when Moses descended from the mountain and saw the Golden Calf, the first set of Tablets were shattered, and the journey was delayed. But let us imagine, for a moment, that there had been no Golden Calf and the Tablets had not been broken. Moses would have come down from the mountain joyful and happy, and on the eighteenth of Tammuz the Israelites would have continued directly toward the Land of Israel without any delay—a journey of “eleven days from Horeb” (Deuteronomy 1:2).

Since they would have departed on the eighteenth of Tammuz and traveled for eleven days, they would have reached the entrance to the Land on the twenty-ninth of Tammuz – the very place where they now stand listening to Moses speak. The next day, on the first of Av, they should have entered the Land and conquered it. The month of Av would have become our greatest month of celebration, marking the fulfillment of our existence as a people and a nation in the Land of Israel. It is no wonder, then, that in the middle of this powerful month, whose zodiac sign is Leo – the king of beasts – we find Tu B’Av, the Festival of Love.

Sadly, things did not unfold that way. Instead of a month of joy, we are in a season of mourning and remembrance of destruction. Instead of ascending joyfully into the Land as one united People, the Israelites asked to send spies, who returned with a divisive recommendation, and the nation remained in the wilderness for forty years.

According to the Sages, this (the spies’ return) happened on the Ninth of Av – the very day on which, in later generations, both the First and Second Temples were destroyed, along with many other terrible tragedies that have befallen us, even to this day. And yet. Here we are. It is precisely through this that we learn that our history is unlike any other, astonishing beyond any story ever invented, and beyond all imagination. 

Chodesh Tov & Shabbat Shalom.