חנוכה ופרשת “מקץ” – בין קץ והתחלה, חושך ואור

כבר חודשיים שאני חושבת שאני “צריכה” לכתוב משהו על ה”מצב”, המצב שאני עדיין לא מעיזה לקרוא לו בשמו המלא ולא ממש מיישירה אליו עיניים. מי פעם מישהו שואל, נו, אז?…. כבר חודשיים שאני פותחת דף לבן במחשב וכך הוא נשאר. כבר חודשיים שאין לי מילים למה שקורה, למה שאני מרגישה. לו יכולתי לשים את התקופה הזו על הנייר, הייתי שולחת דף בלוג ריק. ריק ממילים ומלא שתיקה.

אולי השתיקה היא תגובה למציאות משתנה נונ-סטופ. נגיד שהיה לי משהו חצי אינטלגנטי להגיד ב-8:00 בבקר, הרי שבצהרים הוא כבר יהיה לא רלוונטי. ואולי השתיקה היא האימה. הרגע לפני פתיחת עמוד או אתר או תחנת חדשות. ושוב הפנים היפות. ושוב השמות. ואולי השתיקה היא צורך באיזון כלפי שלשול הפה סביב.  מכל הכיוונים. “שתפת” – קוראים לזה, הצורך להעביר “מידע”, סרטים, סיפורים… כן, יש כבר שם למחלה הזו…

אני זוכרת ימים אחרים, בהם כל מכתב, שיצא מבסיס אי-שם בארץ. עבר תחת עיניהם הבולשות של יחידת צנזורים צבאים, שקראו, אולי אפילו בהנאה, את כל מה שכתבנו, ומה שלא נשא חן בעיניהם, מחקו בטוש שחור עבה. בשום אופן אי אפשר היה להגיד דברים שנאמרים עכשיו, בפייסבוק למשל, כמו – ‘אנחנו קבוצת לוחמים מגדוד 12345 שעד עכשיו עסק בפעילות סודית ב – יו-ניים-איט, יוצאים לנופש ב מלא-את-החסר-עם-מיקום-מדויק ונורא רוצים קצת בידור…. מודעה מפורטת, שלפי יהורם גאון ברדיו, בששי האחרון, הופצה ברשתות החברתיות….

יומם ולילה. כתבים. צלמים. פעילויות סודיות. תוכניות…. במלחמת העולם השניה היתה פרסומת שאמרה – “שפתיים משוחררות, מטביעות אוניות”, אבל כאן ב”שיא הקידמה”, מותר לדבר על הכל, בכל מקום, כל הזמן. וכשאב שכול, שבור-לב, יצחק בונצל, אביו של עמית הי”ד, מתראיין ומבקש לחדול קצת מהברברת והנזק שהיא מביאה (בגל”צ, ערוץ החיילים), המראיין מנתק אותו מהראיון כי הוא “הוא לא יכול יותר”… ומי שאל את האב השכול, אם יכול או לא יכול?? וכן, המראיין התנצל אח”כ ולידיעתי גם נענש, ועדיין…

לפני כ-150 שנה, כתה הרב הירש במאמרו הנפלא והמעורר צמרמורת “לשנה הבאה בירושלים” שמופיע בהגדה לפסח שלו: “…האם הטלגרף מעביר רק – או אפילו בעיקר – בשורות של שמחה ושלום בכל העולם? האם קטר הרכבת מעביר רק סחורה של ברכה וישועה מארץ לארץ? האם אור הידע, קסם הטכנולוגיה מביאים את העולם לשיא האושר?” כן, כמעט 100 שנה לפני השואה, תהה הרש”ר על הרכבות המתקדמות שינועו במדינתו, על החושך שעוד עלול לבוא לעולם… תהה, ולא ידע למה יהיו מסוגלים בני האדם. 

וכך, כבר חודשיים אני חושבת שאני צריכה להגיד משהו, לפעמים אפילו נשאלת. ובסוף, שוב אין לי מילים. ואני חוזרת לפרשת השבוע (המשך למטה).

It’s been two months that I’ve been thinking that I “should” write something about the “situation”, the situation that I still don’t dare to call it by its full name and don’t really look it in the eye. It’s been two months that I opened a blank page on my computer and that’s how it stays. For two months now I have no words for what is happening, nor for what I feel. If I could put this era on paper, I would send a blank blog page; empty of words and full of silence.

Perhaps the silence is a response to a non-stop changing reality. Even if I had something semi-intelligent to say at 8:00 am, by noon it would already be irrelevant. And maybe it’s the dread; that moment before turning to the news; the beautifuk faces; the names. And maybe the silence is a need to balance the “mouth diarrhea” around; the “shatefet” – a new disease of over-sharing has been named; the need to pass on “information”, movies, stories, clips…

I remember other days, when every letter sent from a certain IDF base, in a location not to be disclosed, passed under the watchful eyes of a unit of army censors, who read, perhaps even with pleasure, everything we wrote, and what they didn’t like, they erased with a thick black marker. In no way was it possible to say things that are being said now, on Facebook for example, like – ‘We are a group of (fill in the blank) fighters from battalion 12345 who until now have been engaged in secret activities in you-name-it location, going on vacation in fill-in-the-blank-with-exact-spot and would love some entertainment’, a detailed ad, which according to Yehoram Gaon on his radio broadcast last Friday, was distributed on social networks….

Day and night. Reporters. Photographers. Secret activities. Plans…. During the Second World War there was an advertisement that said – “loose lips – sink ships” (thank you, Rich!), but we, who are living the “pinnacle of progress”, are allowed to talk about anything, everything, everywhere, all the time. And when Yitzchak Bontzel, a heartbroken, bereaved father of Amit hy”d, is interviewed and asks to turn down the excessive talking and damage it brings (on GaLaZ, the soldiers’ channel), the interviewer cuts him off from the interview because he (the interviewer)”can’t take it, no, no, I can’t take it anymore”… and what about the bereaved father who can or can’t take “it”?? And yes, the interviewer apologized later and as far as I know he was also reprimanded, and yet…

About 150 years ago, Rav Hirsch wrote in his wonderful and chilling article “Next Year in Jerusalem” which appears in his Passover Haggadah: “Does the telegraph pass only – or even mainly – joyful and peaceful tidings around the world? Does the locomotive transfer only goods of blessings and salvations from one country to the next? Does the light of knowledge, the magic of technology bring the world to its peak of happiness?” Yes, almost 100 years before the Holocaust, the RaShaR wondered about the advanced trains that would run in his country, and about the darkness that might yet come to the world… He wondered, and did not know what humans would be capable of.

And so, for two months now I think I “should” say something, sometimes I’m even asked. And at the end, I am speechless again. And I go back to this week’s parshah (continues below).

פרשת “מקץ” האהובה היתה הפרשה שלי בבת המצוה שלי. בטעות. לא נולדתי בחנוכה. ובכל זאת, בגלל הלו”ז של הרב ובית הכנסת, כך יצא, ומאז התחברנו, דרך הבר-מצוה של בני הבכור ועד בכלל.

הפסוקים שקראתי אז סיפרו על הבנים ש”יולדו” ליוסף ע”י אוסנת, בת פוטיפרע, כהן און, ועל שמותיהם, מנשה ואפרים:

וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃ וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי (בראשית מא:נ-נב).

נשמע…. רגיל, לא? איש. אשה. בונים משפחה. אך הפועל כאן לא שגרתי ומופיע בצורתו הסבילה – יֻלַּד֙. מה זה יֻלַּד֙?

לפי הרש”ר הירש, התורה בד”כ מתיחסת ללידה משני צדדים, האם והאב (והקב”ה), ולכן משתמשת במונח “ותלד לו”, כדי להזכיר את מקום שניהם, ולהדגיש את השאלה שנמצאת מתחת לפני השטח והיא, האם הילד הזה ישאר גם הבן של אביו, בכישוריו והשפעותיו. הפסוק שלפנינו מדגיש את הקשר המיוחד בין יוסף ואסנת: בשלב זה של חייהם, הוא – עבד עברי שבחסדי שמים ומלך-מצרים, עלה לגדולה. היא (לפי פשט התורה) – בת כהן מצרי, ממשפחה מיוחסת וחשובה.

ממשיך הרש”ר בשפתו הציורית והמדויקת: “עכשיו הרי יכול אדם להיות שליט עריץ ונערץ, שכולם פוחדים ויראים ממנו, אך בביתו שלו, הוא יכול להיות עבד לנוכח שלטונה המתנשא של אשתו… כמה קשה בודאי היה הדבר עבור אסנת, ואילו לא הזדהתה לחלוטין עם דרך החיים של יוסף, בכל ללבה ונפשה, יכול היה להיות שהיא אכן תלד בנים, אבל הם לא יהיו “לו””.

את זכותו הזו, לגדל בנים שימשיכו בדרכו, ולפי הרש”ר – בזכותה הגדולה, הוא מעביר לנו כשאנחנו מברכים את בנינו בכל יום ששי: “ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה”, שאף על פי שהבנים האלה גדלו בארמון מצרים, מקום שבוודאי היה בו הכל מכל טוב, עם אינטרנט מהיר, וקליפים בטיק-טוק, ואלפי אופציות למוסיקה וסרטים, והזמנות אובר-נייט של דבר מאכל בו רצו, ועוד ועוד, כשנקראה השעה לעמוד לצד אחיהם, קמו והלכו.

קראתי הבקר של סיפורו של רס”ר אליהו בנימין אלמקייס הי”ד. לפני מספר שבועות הגיעו הוריו, מארלן וישראל לארץ מצרפת לקראת החתונה של בנם. הם סיפרו על ילד שקיבל החלטה בגיל 16 לעזוב את צרפת ולהגיע ללמוד בישראל (בתיכון). מארלן, אימו של בנימין, סיפרה שאחרי שבנימין סיים את הלימודים בכפר מימון, היא ביקשה ממנו כי את לימודי התואר הוא יבוא ללמוד בצרפת. הוא הסכים והכל אורגן בהתאם. חודשיים לאחר שכבר החל ללמוד, יום אחד אמא שלו ראתה אותו בוכה. מה קרה, שאלה אותו, ובנימין ענה לה, אמא, אני לא יכול להישאר בצרפת. אני חייב לחזור הביתה, לישראל. בנימין זכה לחזור הביתה לישראל, לעלות ארצה, להתגייס לצה״ל, ולהיות ללוחם הנדסה בחטיבה 551.

ב-8.11.2023, כמה ימים לפני יום החתונה המתוכנן, ובתאריך העברי של יום ההולדת ה-29 שלו, נפל בנימין במלחמה בעזה. אבל הסיפור לא מסתיים כאן, כי לאחר השבעה, מארלן וישראל, ההורים הגיבורים של בנימין קיבלו החלטה שהם וכל הילדים שלהם עולים לארץ… כמו בניו של יוסף, שיצטרפו לדודיהם וביחד יצרו את “בני ישראל”?

יוסף קרא לבניו מנשה ואפרים. אפרים, הצעיר, נקרא ע”ש הפוריות לה זכה יוסף, אפילו, כפי שקרא לה, “ארץ עוניי”… ארץ עוני? הלוא מצרים היתה הממלכה הכי -הכי של אותה תקופה!! אך עבור יוסף, כל המקום המפואר הזה, לא היה ולא כלום. “ארץ עוני”. ואולי גם – ארץ בה קבל סופסוף “מענה”, במובן של – תשובה. אכן, הוא עשה את כל שיכל כדי להציל את האימפריה הכי גדולה של העולם הקדום, ושלט על מרכז העולם. אבל בסוף חייו, תהיי לו רק בקשה אחת:

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה… (בראשית נ:כד-כה). מסופר שכשבני ישראל יצאו ממצרים, הם לקחו את עצמות יוסף איתם, ולפי המסורת, נמצא קבר יוסף עד היום במבואות שכם במרכז השומרון, ביתם של אפרים ומנשה.

ומה על שמו של מנשה? פרשנים רבים מדברים על כך ששמו של מנשה בא מהמילה “נשיה”, שכחה, אך יש לפירוש הזה צד מטריד מאד. האם אפשר שיוסף שכח את בית אביו וכל אשר עשה וקרה לו שם?

גם כאן, אנו זוכים לחוכמתו של הרש”ר הירש שמצביע על כך ש”נשה” אין פירושו רק שכחה אלא גם – נושה במובן של מישהו שאוסף חובות. אם כך, מציע הרש”ר, שיוסף אומר, שהקב”ה הפך את הטרגדיה שלי ואת בני משפחתי לנושים שלי. כלומר, מה שהיה נדמה לי עד כה כחוסר מזל והתעללות, הקב”ה שינה לכלי שיכיל את האושר שלי, כך שאני בעצם, חב חובה עצומה לצרות שלי ולבני משפחתי. זה מסתדר גם עם המשך הפסוק: “את כל עמלי”, כאשר “עמל” זו עבודה שנדמית חסרת תועלת ומטרה, ואפילו חסרת צדק והצדקה. והנה, גם את כל זה, כל הדברים שנדמו כחסרי תועלת, את השנים של המתנה שקטה וסבלנית, של חוסר בהירות, של עבדות כואבת וחושך גמור, את כל זה הפך הקב”ה לברכה.

בליווי רוחני לומדים את חשיבות היכולת לקרוא למצב מסוים בשמו, בין אם זו מחלה, רוע, או כל אתגר שהוא. זהו מקום בלי טפיחות על השכם בנוסח “יהיה בסדר”, ואני מאמינה שזה נכון במישור האישי והלאומי כאחד. ויחד עם זאת, פרשת “מקץ”, ששמה – קץ, סוף, היא גם – רמז להתחלה. היכולת לראות את הדברים כפי שהם, לא צריכה למנוע מאיתנו את האפשרות להשאיר לידם סימן שאלה, אפילו קטן, להעלות ספק בקשר למוחלטותם האיומה כפי שהם מצטיירים לעינינו בהווה הקצר, ולדעת שיש סיכוי שהכאב הנורא על כסא ה”משבר”, יוליד בנו עתיד מלא אור.

חנוכה אור ושבת שלום.

The beloved Torah portion, “Miketz”, was the portion on my Bat Mitzvah. Accidentally. I was not born on Hanukkah. And yet, because of the rabbi’s and the synagogue’s schedule, that’s how it turned out, and since then we’ve connected, through the bar mitzvah of my eldest son, and on.

The verses I read then told about the sons who would be “born” to Josef by Osnath, Potiphar’s daughter, the priest of On, and about their names, Menashe and Ephraim:

Before the years of famine came, Joseph became the father of two sons, whom Osnath daughter of Poti-phera, priest of On, bore to him. Joseph named the first-born Manasseh, meaning, “God has made me forget completely my hardship and my parental home.” And the second he named Ephraim, meaning, “God has made me fertile in the land of my affliction.” (Genesis 41:50-52).

Sounds…. normal, doesn’t it? A man. A woman. Building a family. But the verb here is unusual and appears in its passive form – yulad. What is yulad?

According to Rav Hirsch, the Torah usually refers to a birth from both, the side of the mother and the father (and Gd), and therefore uses the term “and she bore (for) him”, to remind us of the place both parents have, and to emphasize the question that lies beneath the surface and that is, will this child remain Also the son of his father, in his skills and influences. But this verse emphasizes the special connection between Yosef and Osnath: at this stage in their lives, he is a Hebrew slave who, by the grace of Heaven and the king of Egypt, rose to greatness. She (according to the Torah’s simple read) is the daughter of an Egyptian priest, from a noble, privileged and important family.

Rav Hirsch continues in his picturesque and precise language: “Now, a man can be an authoritarian ruler, feared and dreaded by all, yet in his own home he can be a cringing slave to his haughty wife. How difficult must it have been for Osnath to truly be Yosef’s wife and the mother of his children. Had she not identified with Yosef’s way of life, with all her heart and soul…. The danger would have been that she would indeed bear him children, but the children would not be born to him”.

His merit, to raise sons who will continue in his path, and according to Rav Hirsch – by her great merit, they pass on to us when we bless our sons every Friday: “May God make you like Ephraim and Manasseh”; for even though these boys were raised in the Egypt’s most wow palace, a place that surely had everything of all, with fast internet, and TikTok clips, and thousands of options for music and movies, and overnight orders of any food they wanted, and more and more, when the time came to stand by their brothers, they got up and left.

I read this morning the story of Major Eliyahu Binyamin Almakais hy”d. A few weeks ago, his parents, Marlene and Israel, arrived in Israel from France for their son’s wedding. They told about a boy who made a decision at the age of 16 to leave France and come to study in Israel (in high school). Marlene, Binyamin’s mother, said that after Binyamin finished his studies in Kfar Maimon, she asked him to come and study for his degree in France. He agreed and everything was set accordingly. Two months after he had already started school, one day his mother saw him crying. ‘What happened’, she asked him, and Benjamin answered, ‘Mom, I can’t stay in France. I must go back home, to Israel’. Benjamin made aliya and enlisted in the IDF in the 551st Brigade.

On November 8, 2023, a few days before the planned wedding day, and on his 29th Hebrew birthday, Benjamin was killed in the war in Gaza. But the story does not end here, because after the shiv’a, Marlan and Israel, Benjamin’s heroic parents, made a decision along with their children to make aliya to Israel… like Yosef’s sons, who will join their uncles and together create the “Children of Israel”.

Joseph named his sons Menashe and Ephraim. Ephraim, the younger one, was named after the fertility that Joseph had, even, as he called it, “the land of my oni – poverty”… the land of poverty? Wasn’t Egypt the greatest kingdom of that time!! But for Joseph, this whole glorious place, was nothing but a “land of poverty”. And perhaps also – a land where he finally received an “answer” (from the same root – a’.n.h.). Indeed, he did everything he could to save the greatest empire of the ancient world, and ruled over the center of the world. But at the end of his life, he will have only one request:

“Joseph said to his brothers, “I am about to die. God will surely take notice of you and bring you up from this land to the land promised on oath to Abraham, to Isaac, and to Jacob.” So Joseph made the sons of Israel swear, saying, “When God has taken notice of you, you shall carry up my bones from here.” (Genesis 50:24-25). It is said that when the Israelites left Egypt, they took the bones of Joseph with them, and according to tradition, Joseph’s tomb is still found today at the entrances of Nablus in central Samaria, the home of the tribes, Ephraim and Manasseh.

And what about Menashe’s name? Many commentators talk about the fact that Menashe’s name comes from the word “neshiya“, forgetfulness, but this interpretation has a very disturbing side. Is it possible for Joseph to forget his father’s house and all that he did and happened to him there?

Here too, we benefit from the wisdom of Rav Hirsch, who points out that the root – n.sh.h. – does not mean only forgetfulness, but also – a creditor in the sense of someone who collects debts. So, Rav Hirsch suggests, that in Menashe’s name, Yosef says, Gd reversed things and made my tragedy and the members of my family to my creditors. That is, what seemed to me so far as bad luck and abuse, the Almighty has changed into a vessel that will contain my happiness, so that I, in fact, owe a huge debt to my troubles and my household for it. This also fits with the continuation of the verse: “all my labor”, where “labor” here, amal, is work that seems to have no use and purpose, and even lacks justice and charity. And behold, all this too, all the things that seemed useless, the years of silence and patient waiting, of lack of clarity, of painful slavery and total darkness, all of this Gd has turned into a blessing.

During chaplaincy training, we learn the importance of being able to call a certain situation by its name, whether it is illness, evil, or any challenge. This is a place without pats on the sholder along the lines like “it will be fine”, and I believe this to be true on both a personal and national level. And at the same time, the Torah portion of Miketz, whose name means end, finality, is also – an allusion to the beginning. The ability to see things as they are, should not prevent us from leaving a question mark next to them, even a small one, doubting their terrible absoluteness as they appear in our eyes in the short-term present, knowing, that there is a chance, that the terrible pain on the birthing stool (known as “mashber” – literally break or crisis) will give birth within us to a future full of light.

Hanukkah Or and Shabbat Shalom.

​