| “A sad Pesach”, answers my besty When I send a yellow flower & wish her a happy festi – A sad Pesach? I wonder, what she means? She wishes me so, or says or… what is it? And I know and can’t help Feeling her great pain So even though I thought that both me and the Haggadah Said all we can and dayeynu, enough, I’m sitting to write more one word, just this one… There’s a great midrash from days of old About Shimon and Reuven, so we’ve been told They left on a journey so long ago Walking from Egypt into the unknown It’s already been 7 whole days, yes, a week No miracle on the horizon, all so bleak Only sand and sand and so many pps 600,000 – just men over twenty’s And if each is married, perhaps with a child… Shortly, a great crowd, it’s quite wild… Shimon and Reuven are very good friends Already in Egypt, they lived in same clan Worked in the sun, the mortar and bricks under Pharaoh’s reps’ sharp beating whips So when their – righteous – wives said, let’s go They didn’t ask too much, no need to be in the know They took their pack with the unleavened bread A child on the shoulder, two in the hand Shimon and Reuven continue their talk Which they started last week, while still at work What they think about Pharaoh’s very grand plan And if only they were now in parliament How hard it is to raise the fam And women are impossible to understand Here and there, they read the gazette’s update Spoke of the holy Torah and this week’s commentate And the news, just awful, the whole thing is bad The situation, yes, impossible, the mess we can’t stand And so they are walking, talking the talk Busy with each other, yak, yak, yak… And all around, to the horizon, no miracles at all Just sand and sand, blue sky over the sprawl And more and more people are everywhere they see (even though most, stayed behind, never leaving Egy..!) Then suddenly, mud! their feet disgusting and dirty! Yuck! Their warn-out sandals – no longer sporty! This guy Moses, so haughty and proud! “Prince of Egypt”? no, it won’t be allowed! Enough with the stutter, we too know what’s best So boring out here! Muck, heat, sun… no rest! It’s noisy and messy and we can’t it stand No where to escape from this thing, just no end And now from behind, Pharaohs’ horses we hear? Chariots are nearing, threats from the rear! How long will this go on, it’s just so uncann – I’m tired of this, dayeynu to scam!! And if, only just, for a minute or two They’d raise their head above this whole zoo they’d see how on right and left, the sea stands up just for them, for us! For you and for me!… And here we are, on this Pesach eve (actually, every year, the same challenge repeats–) And it’s dark, and the pain, the chest in a throb But the holiday’s approaching, tip-toeing indoors And an empty chair and the tears and the heart, oh no And we have an evening to ask and to tell Not just about “them”, but us here, as well What in all this, we choose to see? Hope or loss? disgrace, honor, glee? Happy? Sad? Sweet? Bittery? This is the choice; the call to be free! May we merit to lift our eyes from the sand To see the goodness that never ends…. | “פסח עצוב”, עונה לי חברתי הטובה כשאני שולחת לך פרח צהוב לחג שמח השנה פסח עצוב, אני תוהה את מאחלת לי או אומרת או מה? ואני יודעת ולא יכולה שלא להרגיש את עוצמת כאבה אז למרות שחשבתי שגם אני וגם ההגדה כבר אמרנו הכל ומה עוד נשאר מתישבת לכתוב. עוד דקה, עוד מילה…. יש מדרש מופלא מימים ימימה על שמעון וראובן שיצאו למסע ממצרים הם בצעדה ארוכה וכבר כמעט זה שבוע ימים באופק אין שום ניסים רק חול וחול וים אנשים כמו שכתוב, ששים ריבוא גברים ואם כל אחד נשוי, ואולי עם ילד או ילדה… בקיצור, עם גדול והמולה עצומה… שמעון וראובן חברים טובים עוד במצרים, בקתה ליד בקתה – שכנים עבדו במלט ובטיט, תחת פרעה השתלטן ולא פעם סבלו משוט של משגיח קפדן וכשנשותיהן – הצדיקות – אמרו שהולכים הם לא שאלו יותר מידי בפרטים לקחו את התרמיל עם בצקם השטוח וילד על כתף ושניים ביד, ושמש ורוח ושמעון וראובן ממשיכים בשיחה שהתחילו שלשום עוד בשעת העבודה מה דעתם על פרעה הנורא ולו רק הם היו עכשיו בממשלה וכמה קשה לגדל ילדים ואיך הם בכלל לא מבינים ת’נשים ופה ושם הם קראו כתבה החליפו גם מילה של תורה ומה אמרו בחדשות חוזר ומטריד המצב ממש, באמת, די מחריד וכך הם הולכים והולכים והולכים זה עם זה עסוקים באינסוף דיבורים ומסביב, באופק אין שום ניסים רק חול וחול ושמים כחולים ועוד ועוד המוני אנשים (למרות שהרוב לא היו בבאים!) ואז, לפתע, בוץ ברגליים, דביק איכסה מגעיל די, זה כבר לא מצחיק משה הזה, מה הוא חושב “נסיך מצרים” שעלינו עובד שיפסיק לגמגם, יתפטר וילך גם אנחנו לבד יודעים מה ואיך וכל השעמום והבוץ והחום מעצבן בהחלט רעש ובלגן ואין לאן להמלט ועכשיו מאחור, גם פרעה עם סוסים ? מרכבות וכוחות ושאר איומים ? עד מתי זה ימשיך כך, זה בלתי נסבל! די, נמאס, לא רוצים, לא עוד, לא בכלל!! ולו רק לרגע הרימו ראשם יכלו לראות איך עומד לו הים מימינם, משמאלם בשבילם, בשבילם כן, רק בשבילם…. והנה אנחנו בערב פסח הזה (ובעצם כל שנה, קצת אחרת, זה חוזר -) וחשוך וכואב והולם בחזה והחג מהסס, מתקרב, מתקרב וכסא ריק ודמעות והחור שבלב… ויש לנו ערב לשאול שאלות לא רק עליהם, גם עלינו לתהות מה בתוך כל זה נבחר לראות? תקוה או אובדן, מפלה או כבוד? שמח? עצוב? מתוק? מרירות? זו הבחירה, זו החירות! שנזכה להרים את הראש מהחול והחול לראות גם את הטוב ולא לחדול…. |
Torah & more... תורה ועוד 