פרשת פנחס: “את־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽים“
| The Torah portion of Pinchas, named after the grandson of Aaron the 1st High Priest, begins with a drama. At the end of the previous Torah portion, Pinchas killed Zimri ben Salua, the leader of the tribe of Shimon, and his partner, Kozbi, who was part of the daughters of Moab and Midian’s celebration, sent to seduce the Israelites, causing a plague among the People. Wait, Pinchas just got up and…? What is this? Is it allowed to do such things? | פרשת פנחס הקרויה על שם נכדו של אהרון הכהן הגדול הראשון, מתחילה בדרמה. בסוף הפרשה הקודמת הרג פנחס את זמרי בן סלוא, מנהיג שבט שמעון, ובת זוגתו, כזבי, שהיתה חלק מהחגיגה של בנות מואב ומדין שנשלחו כדי להזנות את בני ישראל, ושגרמו מגפה בעם. רגע, פנחס פשוט קם ו…. ? מה זה? מותר לעשות דברים כאלה? |
| The weekly Torah reading stopped in the middle of the story, perhaps precisely to give us time to think. It seems that the Sages wanted us to know that it is not always good to kill the opponents of Gd, but it’s also, perhaps surprisingly, not always bad. What’s certain is that it cannot be simple and taken for granted. Taking someone’s life, even someone who completely “deserves it” , requires serious consideration. We held our breath, and when we returned we discovered that Pinchas received a unique blessing from Gd for his action: “Say, therefore, ‘I grant him My pact of friendship. It shall be for him and his descendants after him a pact of priesthood for all time, because he took impassioned action for his God, thus making expiation for the Israelites.’” (Numbers 25:12-13). | קריאת התורה השבועית נעצרה באמצע הסיפור, אולי דוקא כדי לתת לנו זמן לחשוב. נראה שחז”ל רצו שנדע שזה לא תמיד טוב להרוג את מתנגדי ה’, אבל זה גם, אולי במפתיע, לא תמיד רע. מה שבטוח זה שזה לא יכול להיות פשוט ומובן מאליו. לקיחת חיים של מישהו, אפילו מישהו שלגמרי “מגיע לו”, דורשת התייחסות רצינית. עצרנו את הנשימה, וכשחזרנו גילינו, שפנחס, על מעשהו מקבל ברכה ייחודית מאת ה’: “לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם, וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל” (במדבר כה:יב-יג). |
| Later in the portion, Gd also commands Moses and the People of Israel to fight against the Midinites and take revenge for the evil they caused. After the plague, Gd commands another census of the Israelites by families before entering the Land of Israel (which gave the book its English name, “Numbers” ). Here we also meet for the first time the daughters of Zelophad who are asking for an estate in the Land of Israel. Further in the portion, Moshe is commanded to go up to Mount of the Avarim or Mount Nebo, on the eastern side of the Jordan, and look to the Land of Israel, which he will not enter. He is commanded to appoint leaders who will replace him after his death “so that Hashem’s community may not be like sheep that have no shepherd.” (Numbers 27:17). | בהמשך הפרשה, הקב”ה גם מצווה את משה רבנו ועם ישראל להילחם במדינים ולנקום על הרעה שגרמו. לאחר המגפה, הקב”ה מצווה לערוך מפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות לקראת הכניסה לארץ ישראל (מה שנתן לספר את שמו הלועזי, “מספרים”). כאן אנחנו גם פוגשים לראשונה את בנות צלופחד המבקשות נחלה בארץ ישראל. עוד בפרשה, משה מצטווה לעלות להר העברים או הר נבו, בעבר הירדן המזרחי ולצפות אל ארץ ישראל, אליה לא יכנס. הוא מצווה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו “וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה’ כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה” (במדבר כז:יז). |
| The portion ends with a description of the holiday’s extra sacrifices (musaf) and with them the commandment of the tamid sacrifice, a section that is recited twice a day in the Jewish prayer in most places. Within the description, there is a verse that is widely discussed: “You shall offer one lamb in the morning, and the other lamb you shall offer at twilight” (Numbers 28:4). | הפרשה מסתיימת בתיאור קורבנות המוספים של החגים, ואיתם הציווי על קורבן התמיד, קטע שנקרא פעמיים ביום בסדר התפילה היהודי ברוב העדות. בתוכו, מסתתר פסוק שעליו דיון נרחב: “אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם” (במדבר כח:ד). |
| What is to be said about the sacrifice of a lamb in the morning and a lamb in the afternoon? Well, fine, once upon a time there were primitive people who did such things… but nowadays? Thus, when we come to a touch, even lightly, on the subject of the sacrifices, we usually conclude with a sigh: “Ugh”. We are the “moderns”, what do we have to do with that… and even more so, in such a Torah portion as this, with so many more “relevant” matters, wars, the status of women, leadership matters… we could talk about so many other things! But the Midrash thought differently: Ben Zoma says: We find a more inclusive verse and it is ‘Hear Israel, etc.’ Ben Nanas said, ‘a better verse is – “love your fellow as yourself”. Shimon ben Pazi said, a better verse yet is – “you shall offer one lamb in the morning, and the other lamb you shall offer at twilight”. R. So-and-so stood on his feet and said the halacha as Ben Pazi as is it written, “the way I show you the pattern of the tabernacle”, etc.'” That is, in a discussion between some sages, it was decided that of all the verses of the Torah, this is “The” best verse. How is it possible? | מה יש לדבר על קרבן של כבש בבקר וכבש אחה”צ? טוב, בסדר, פעם היו אנשים פרימיטיביים שעשו דברים כאלה… אבל בימינו? כך, כשאנחנו מגיעים לנגיעה, קלה אפילו, בנושא הקורבנות, אנחנו בד”כ מסכמים בחלחלה: “איכס”. אנחנו ה”מודרנים”, מה לנו ולזה… ועוד בפרשה כזו, עם כל כך הרבה עניינים יותר “רלוונטיים”, מלחמות, מעמד האשה, ענייני מנהיגות… נוכל לדבר על כל כך הרבה דברים אחרים! אך המדרש חשב אחרת: בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘שמע ישראל וכו”, בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘ואהבת לרעך כמוך’, שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים’, עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ‘ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו'”. כלומר, בדיון בין כמה חכמים, הוחלט שמכל פסוקי התורה, זה “ה”פסוק הכי. איך יתכן? |
| What is “The best” verse anyway? And perhaps even before that, one should wonder, what is the tamid (“constant”) offering, and what is this lamb here? The tamid offering is an ola (burnt offering) that was offered in the Temple twice each day, once in the morning and once in the evening. No sacrifices were done before the tamid of dawn nor after the tamid of twilight (except for the Pesach sacrifice), and the details of the tamid sacrifice are described in the Mishnah (tractate “Tamid“, order of Kodshim, the 5th among the six orders). According to the Talmud (Brachot 26:b), our prayers today are set against the sacrifices: the morning prayer because of the morning tamid, and the afternoon prayer – because of the tamid of twilight. The tamid as its name – tamid meaning “always”, and its strength – in the routine. There is no admission of anything special here. There is no celebration of an extraordinary event here. There is a day-to-day here, and that is its strength. The lamb chosen for this sacrifice also represents the daily walk, leisurely to the pasture, with everyone, as it should be; a “normal” and even “boring” routine. And this is probably the message in choosing this verse as “The” verse in the Torah. When it comes to our relationship with whoever and whatever – people, place, Gd. It’s great when there are sparks, stars, thunder and lightning. But a real relationship is not built from that, but rather from daily actions, from the ability to find the magic in the everyday. | מה זה בכלל הפסוק “הכי”? ואולי עוד קודם, צריך לשאול, מה זה קרבן התמיד, ומה זה הכבש הזה כאן? קרבן התמיד הוא קרבן עולה (קרבן שנשרף כליל) שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום, אחד בבקר ואחד בין הערביים. לא היו מקריבין קורבנות לפני תמיד של שחר ולא לאחר תמיד של בין הערביים (מלבד קרבן פסח), ופרטי סדר הקרבת קרבן התמיד מתוארים במשנה, במסכת “תמיד” בסדר קודשים, הסדר החמישי מבין ששת הסדרים. לפי התלמוד (ברכות כו:ב), התפילות שלנו כיום, נתקנו כנגד הקרבנות: תפילת שחרית על תמיד של שחרית, ותפילת מנחה – על התמיד של בין הערביים. התמיד כשמו כן הוא – “תמיד”, וכוחו – בשגרה. אין כאן הודאה על משהו מיוחד. אין כאן חגיגה של אירוע יוצא דופן. יש כאן יום-יום, ובכך חוזקתו. גם הכבש שנבחר לצורך קרבן זה, מייצג את ההליכה היומיומית, בנחת למרעה, עם כולם, כמו שצריך. שגרה “נורמלית” ואפילו “משעממת”. וזהו כנראה המסר בבחירת הפסוק הזה כ”ה”פסוק בתורה. כשזה מגיע לקשר שלנו עם מי ומה שלא יהיה – אנשים, מקום, הקב”ה. זה נהדר כשיש ניצוצות, כוכבים, רעמים וברקים. אבל קשר אמיתי לא נבנה מזה, אלא מעשיה יומיומית, מהיכולת למצוא את הקסם דוקא ביומיום. |
| Further more: When in the Torah and in prayer we are told about “sacrifices”, we are often dumbfounded; we frown: ‘and are there people who want to go back to that? primitives!’ There is no doubt that if someone were to put the issue of sacrifices in the Temple to a vote today, there would be countless groups and organizations that would scream and shout against it. Our sages who determined the prayers, probably heard these voices, sharpened and specified exactly what it is exactly that we are asking for. Every Shabbat, in the Musaf prayer, we say: “May it be your will, O Gd, our Gd and the Gd of our forefathers, that you will bring us up to our land with joy, and settle us within our border, and there we will make the sacrifices of our duties before you, the tamid’s in their order and the musaf offering as prescribed”…. | זאת ועוד: כשבתורה ובתפילה נאמר לנו “קורבנות”, אנחנו משתוממים, מזעיפים פנים: ‘ויש עוד אנשים שרוצים לחזור לזה? פרימיטיבים!’ אין ספק, שלו מישהו היה מעלה להצבעה כיום את ענין הקורבנות בבית המקדש, היו אינספור קבוצות וארגונים שצועקים נגד. חז”ל שקבעו את התפילות, כנראה שמעו את הקולות האלה, חדדו ודייקו מה בדיוק אנחנו מבקשים. בכל יום שבת, בתפילת מוסף, אנחנו אומרים: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשמְחָה לְאַרְצֵנוּ, וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ. תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם... |
| I admit, this is one of my favorite lines in the prayerbook: the prayer to merit making aliya to the Land of Israel… it was enough to say just that! But for two thousand years we have ascended to Israel often because of grief, disaster, holocaust, escape, deportation… and still, if it is only a matter of physical rescue, it’s enough to pray to go. But the prayer asks that we make aliya – with joy. And there, in this place, which is “our Land”, in our “border” – because we don’t need more but we won’t accept less either – we will be “settled”, literally, “rooted” – not moving and shuffling, hesitant and debating, shouting and arguing about our core and the foundation. And in this place “we will make the sacrifices of our duties before You”… sacrifices will not “required”, “demanded”, nor “taken” from us; not in war, not in violence, not on the roads; not for a reason decreed upon us out of need and necessity and the forces of this painful hour. Rather, only those that are our duty; those and not others, maybe, as if to say, if we do what is necessary (by order), we will not have to do what is not necessary (dis-order). What are the offerings we have to do? First and foremost, the tamid, a symbol of the positive, active, giving, daily connection between us and ourselves, between us and the people and the Land, and between us and the Holy One. | אני מודה, זו אחת השורות האהובות עלי בסידור: התפילה לזכות לעלות לארץ… היה מספיק להגיד רק את זה! אבל במשך אלפיים שנות עלינו לארץ לא פעם בגלל יגון, אסון, שואה, בריחה, גירוש… ועדיין, אם מדובר רק בהצלה פיזית, מספיק להתפלל לעלות. אבל התפילה מבקשת שנעלה – בשמחה. ושם, במקום הזה, שהוא “ארצנו”, ב”גבולנו” – כי אין לנו צורך ביותר אך גם לא נסכים על פחות – נהיה “נטועים”, לא נעים וניידים, מהססים ומתלבטים, צועקים ומתווכחים על הליבה והבסיס. ובמקום הזה “נעשה לפניך את קורבנות חובותינו”… לא “יגבו”, לא ידרשו”, לא “ילקחו” מאיתנו קורבנות, לא במלחמה, לא באלימות, לא בכבישים. לא משום סיבה שנגזרה עלינו מצורך וכורח והכרח השעה הכואבת אלא, רק אלו שאנחנו חייבים בהם, אלו ולא עוד, כאילו אומרים, אם נעשה את מה שצריך, “לפי הסדר”, לא נצטרך לעשות את מה שלא (וקורה ב”אי-סדר”). מה הם הקורבנות שצריך? בראש וראשונה, קרבן התמיד, הסמל לקשר החיובי, הפעיל, הנותן, המחבר, יומיום, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העם והארץ. בינינו לבין הקב”ה. |
בשורות טובות ושבת שלום – GOOD TIDINGS & SHABBAT SHALOM
Avisadehh – נוצר על־ידי מעלה היצירה
חיצי כיווני תצפית מראש הר נבו, “רואים רחוק רואים שקוף”.
MOUNT NEVO
Torah & more... תורה ועוד 