וזאת הברכה אשר ברך משה… (English below)

סוף התורה לא פעם מתפספס – חג סוכות, שמיני עצרת / שמחת תורה והופ, לפני ששמנו לב, כבר מגיעה השבת הבאה בה חזרנו לספר בראשית ותחילת התורה, ומה קרה בפרשה האחרונה?

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ (דברים לג:א). דקה לפני מותו משה מקבל את התואר “איש האלוהים” ו(אז) – מברך את בני ישראל, או אולי להיפך? ה”אור החיים” (רבי חיים בן עטר, מרוקו 1696-ירושלים 1743) מסביר שאת התואר המכובד ווהמיוחד הזה משה מקבל לא על תנאי שאחר-כך יברך, אלא דוקא בגלל שהוא מברך את בני ישראל לפני מותו.

בעצם משה בשלב זה של חייו צריך להיות מאוכזב, כועס ומריר כלפי אלוהים ועוד יותר, כלפי בני ישראל. האבות, למשל, חיו שנים רבות ממנו, והוא שנתן את כל חייו למען עם ישראל, הפסיד הכל – את משפחתו, אשתו וילדיו שלא המשיכו את דרכו. לא ידוע לנו על עושר מיוחד שהיה לו (אך שעל בן דודו ידוע הביטוי “עשיר כקורח”). בעבודה היו לו קשיים עם תלונות מכל הצדדים, ובמיוחד, בני ישראל – שכל השנים עשו לו צרות והכי גרוע, בגללם נמנעה ממנו הכניסה לארץ המובטחת אליה שאף להגיע. מה כל אחד מאיתנו היה עושה במקומו? מה כל אחד מאיתנו היה עושה לו ידענו שזהו היום האחרון בחיינו עלי אדמות? אלה הן השעות האחרונות! בשלב זה, הקב”ה לא מצווה על משה לעשות כלום. כל מה שקורה כאן זו בחירתו של משה, והוא בוחר לנצל את הדקות האחרונות שלו לברך את בני ישראל. הבחירה הזו, היא שנותנת לו את התואר הזה שנמצא רק כאן ובספר תהילים (צ,א) – מֹשֶׁ֢ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים.

חז”ל לעומת זאת טענו שמשמעות הביטוי “איש האלוהים” הוא כמעט מילולי ושמשה היה – “מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה א-לוהים” (דברים רבה פרשה י”א). במחשבה ראשונית, התיאור של “מחציו ולמטה איש” עשוי להתקבל על דעתנו, שכן כל אחד מאתנו הוא איש. מה שיותר קשה הוא הביטוי “מחציו ולמעלה א-לוהים“. האם משה הוא חצי אלוהים?

אך גם הפוך יש קושי: הרב קוק בספרו “עין אי”ה” מקבל בהבנה שמשה הוא “מחציו ולמעלה א-לוהים“, שהרי דבריו של משה אינם דברי עצמו כי אם דברי ה’. מה שלא מובן לרב קוק הוא הביטוי “מחציו ולמטה איש” – וכי יש לו למשה אישיות משלו? משיב הרב שזו היתה מעלתו של משה, שאחרי שזכה להיות הצינור המושלם לדבר ה’, הזדכך הוא כל כך עד שגם האישיות הפרטית שלו הצטרפה לדבר ה’.

ואולי נבין את זה כך:

למשה רבנו היו שני תפקידים: משה הוא “נותן התורה”. רק בזכות משה אנחנו יודעים ומאמינים שהתורה שיש לנו עד היום הזה היא דבר ה’. גם כיום, אחרי קריאת התורה בבית הכנסת, עולה מישהו שנקרא ל”הגבה”, פותח שלושה “דפים” מספר התורה על השלחן, ומגביה את הספר כשהוא פתוח כדי להראות את הכתוב לכל הקהל העומדים מימינו ומשמאלו. הוא מסובב אותו לפנים ולאחור, כך שכל האנשים והנשים יוכלו לראות את הכתב ולומר: “וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, עַל־פִּ֥י ה’ בְּיַד־מֹשֶֽׁה” (דברים ד,מד, במדבר ד, לז), בדיוק בדיוק – זאת! ויש אומרים, שכנראה במקור המגביה היה אומר את החלק הראשון – וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה… והעם היו עונים לו – עַל־פִּ֥י ה’ בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ זה היה משה, נותן התורה שנאמרה לו מפי הקב”ה.

אך למשה היה גם תפקיד אחר שקדם למתן תורה כשעמד מול פרעה וחרטומיו, כשהוביל אותנו ממצרים בדרך מעבדות במצרים לחירות והדריך אותנו אל גבולות ארץ ישראל. זהו תפקיד שונה לחלוטין – תפקיד פוליטי, מדיני, “מלוכלך”. הוא צריך “להתעסק” עם מנהיגי העמים מסביב. להלחם. להחליט מה עושים עם השלל. להתקיף. להגן. למנוע מחלוקות פנימיות, וכשהן פורצות להתמודד איתן. אם בהר סיני ראינו את משה חי כמו מלאך, בשיא הרוחניות, הרי שאת משה גואל ישראל, אנחנו רואים מתעצבן, כועס, מתדיין, שופט, מתחתן, מגדל ילדים, וכמו כולנו, גם לפעמים, אולי, טועה.

מעניין וחשוב להזכיר, שהתפקיד הפוליטי-מדיני קדם לתפקיד הרוחני, ואולי זה מזכיר לנו את ימינו אנו: קודם כל, לצאת מהגלות. קודם כל לבנות את הארץ, פיזית. ועכשיו, כשיש לנו מדינה – וברור שהמאבק הפיזי לא תם. אני כותבת ושומעת את ה”בומים” ברקע – אפשר להתחיל להתפנות, להתדיין ולתהות, איך יראה הצד הרוחני של המדינה הזו? יהיו חגים ברחובות העיר? עם או בלי הפרדה? חרדים ילכו לצבא, ואם כן, איך? ומה ילמדו בבתי הספר? תורה ומסורת ומתמטיקה ולימודי “חול”? רק “חול”? רק תורה? אלה הן השאלות שעומדות לפנינו, בשונה מאד מהשאלות אותן שאלו ממש כאן לפני כ-100 שנה.

ועדיין.

משה כולו הוא “איש האלוהים”, והוא משל לכל עם ישראל, כפי שמבאר הרב קוק ב”אורות”: “טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין הא-לוהי הזה המיוחד באופי הישראלי לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה” (אורות, ישראל ותחיתו, פסקה ל”א).

וכך מגיעה קריאת התורה הזו דוקא בשמחת תורה שבארץ הוא גם יום שמיני עצרת. יום שהוא גם סוף לתקופת החגים ולקריאת התורה השנתית, וגם התחלה לשנה החדשה: היה לנו יום דין והיה לנו יום רחמים, והיתה לנו תקופת תשובה והיה לנו חג שמח. מה נבחר מכל החלקים האלה לשנה החדשה? התשובה היא, כמובן, כן. הברכה שנשארת לנו ממשה היא לזכור שלמרות אשליות זמניות, כל החלקים אינם שלם בפני עצמם, אלא פיסת חיים הכרחית לקיומו של השלם כולו.

מועדים לשמחה וחג שמיני עצרת / שמחת תורה שמח.

Ve’zot Habracha – And this is the blessing that Moses blessed…

The end of the Torah is often missed – the holiday of Sukkot, Shmini Atzerat / Simchat Torah and whoops, before we realize it, the next Shabbat is already upon us and we return to the Book of Genesis and the beginning of the Torah, and what happened in the last portion?

“And this is the blessing that Moses, Ish Ha’elohim, blessed the Children of Israel before his death (Deuteronomy 33:1). One moment before his death Moses receives the title “Ish Ha’elohim”, literally Man of God and (then) – blesses the Israelites, or maybe, it’s the other way around? The “Or Hachayim” (Rabbi Chayim Ben Atar, Morocco 1696-Jerusalem 1743) explains that Moshe receives this honorable and special title not on the condition that he will bless them later, but precisely because he blesses the Israelites before his death.

Actually Moshe at this stage of his life should be disappointed, angry and bitter towards Gd and even more so, towards the Israelites. The forefathers, for example, lived longer than he did, and he who gave his whole life for the People of Israel, lost everything – his family, wife and children who did not continue his path; we do not know about any special wealth he had (though his cousin is known for the expression “rich as Korach”). At work he had difficulties with complaints from all sides, particularly from the Israelites – who had caused him trouble all these years and worst of all, because of them he was prevented from entering the Promised Land which he sought and aspired so much. What would any of us do in his place? What would each of us do if we knew this was the last day of our life on earth? These are his last few hours! At this point, Gd does not command Moshe to do anything. Everything that happens here is Moshe’s choice, and he chooses to use his last moments to bless the Israelites. It is this choice that gives him this title that is only found here and in the book of Psalms , Ish Ha’elohim.

The Sages, on the other hand, claimed that the meaning of the phrase “Ish Ha’elohim, the man / human (some would say – agent, messenger) of Gd is almost literal and that Moses was – “from the middle and below – a human, from the middle and above – Gd” (Deuteronomy Rabbah Parsha 11). At first thought, the description of “from the middle and below – a human” may be acceptable to us, since each of us is a human too. What is more difficult is the expression “from the middle and above – Gd”. Is Moses half Gd?

But there is also a difficulty the other way around: Rav Kook in his book “Ein Iy”a” accepts that Moshe is “from his middle and above – Gd”, not because he himself is Gd but because Moshe’s words are not his own words but the words of Gd. What Rav Kook does not understand is the phrase “from his middle and below – human” – did Moses have his own personality? The rav replies that it was Moshe’s virtue, that after he had the privilege of being the perfect conduit for Gd’s word, he enriched himself so much that his private personality also joined Gd’s word.

And maybe we can understand it like this:

Moshe our Teacher had two roles: Moshe is the “Giver of the Torah”. It is only thanks to Moses that we know and believe that the Torah we have to this day is the word of Gd. Even today, after we read the Torah in the synagogue, someone is called for “hag’baha“, opens three “pages” from the Torah scroll on the table, and raises the Torah when it’s open to show the writing to all the people standing to his right and left. He turns it forwards and backwards, so that all the men and women can see the writing and say:

“This is the Torah that Moses placed before the Children of Israel, in accordance with the word of Hashem, in the hands of Moses” (Deut. 4,44 & Numbers 4,37). This! This is it! And some say that probably in the original Magbiha would have said the first part – “this is the Torah”… and the people would have answered him “in accordance”… This was Moses, the Giver of the Torah that was spoken to him by the mouth of Gd.

But Moses also had another role that preceded the Giving of the Torah, when he was the one who stood before Pharaoh and his magicians, the one who led us from Egypt on the way from slavery to freedom, guiding us as we reached the edge of the Land of Israel. This is a completely different role – a political, stately, “dirty” role. He has to “deal” with the leaders of the surrounding nations. fight. decide what to do with the loot from a war. attack. protect. He has to prevent internal disputes, and when they break out, manage them. If on Mount Sinai we saw him living like an angel, at the height of spirituality, then as the Redeemer of Israel we see him getting frustrated, angry, debating, judging, marrying, raising children, and like all of us, also sometimes, perhaps, being wrong.

It is interesting and important to note that the political role preceded the spiritual one, and perhaps this reminds us of our own day and time: first of all, we needed to get out of exile; first of all, build the country, physically. And now, that we have a country – and I’m very aware that the physical struggle is not quite over as I’m writing, sitting in the sukkah and hearing the “booms” in the background – can we start to clear out, debate and wonder, what will the spiritual aspect of this country look like? Will there be holidays in the city streets? With or without a mechitza”? Will Ultra-Orthodox go to the army, and if so, how? And what will our children learn in schools? Torah and tradition along with mathematics and “mundane” studies? Just “regular studies”? Only Torah? These are the questions that face before us, which are very different from the questions that were asked here about 100 years ago.

And yet.

All of Moses is Ish Ha’elohim which is a parable for all the People of Israel, as Rav Kook explains in Orot: “A great mistake is in the hands of those who do not feel the unique unity of Israel, and wish in their imagination to compare this divine matter that is unique to the Israeli character, to other people and languages among the families of the earth, and from this comes the desire to divide the national issue and the religious issue into two divisions, and both together fall into this lie, because all the issues – thought, feeling and idealism, which we find in the Israeli nation, are one undivided piece, and all together acts” (Orot, Israel and His Resurrection, paragraph 11).

And so this Torah reading comes precisely on Simchat Torah, which in Israel is also Shmini Atzeret. A day that is both the end of the holiday period and the annual reading of the Torah, and the beginning of the new year: we had a day of judgment and we had a day of mercy, and we had a period of repentance and we had a happy holiday. What will be chosen from all these parts for the new year? The answer is, of course, Yes. The blessing that remains for us from Moses is to remember that despite occasional temporary illusions, any of the parts are not a whole by themselves, but a piece of life necessary for the existence of the complete whole.

Wishing you joy and wellbeing and good tidings on this holiday of Shmini Atzeret / Simchat Torah.