(English below) אחים: – קין והבל, וספר בראשית

רק סיימנו את ספר דברים, נפרדנו ממשה רבנו וחזרנו לבראשית, אך… הרי לא באמת “סיימנו”. ביום שמחת תורה, קראנו את הפרשה האחרונה ומיד… חזרנו? או שמא… המשכנו לספר בראשית? במובן מסוים, אפשר לקרוא את ספר בראשית כהמשך לספר דברים, כהמשך ועליה בספירלה הלימודית, הרוחנית והרגשית שלנו.

האתגר הגדול של משה לאורך כל חייו הוא ביכולת הדיבור. מי שמתחיל ב”לא איש דברים אנכי”… “כבד פה וכבד לשון” מסיים בספר שלם ששמו ונושאו הוא “דברים”, והוא מדבר את כולו בלי עזרה, לגמרי לבד. זהו מאבק – והצלחה – שמסמלים הרבה יותר מאשר רק סיפורו האישי של משה והיכולות שלו. אחרי הכל, מתוך כ-600,000 בני ישראל, הקב”ה יכול היה לבחור מישהו בעל יכולות ביטוי קצת יותר מוצלחות… ?

אלא שמסתבר שאתגר התקשורת הבין-אישית, הביטוי והדיבור מלווה אותנו כל הזמן, ולכן לא פלא שאת תחילתו – או המשכו – אנחנו מוצאים כבר בתחילת ספר בראשית, בפרשת השבוע שלנו, כשאנחנו פוגשים את אדם וחווה, הזוג הראשון בתורה:

“לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת” קורא אדם בהתלהבות, “זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י” (בראשית ב:כג, וכן, למי ששם לב, הפכתי את סדר הפסוק)! זאת! למי אדם מדבר? לא אליה… גם בפרק הבא, אנחנו מוצאים את חווה מדברת עם הנחש ועם הקב”ה, את אדם מדבר עם הקב”ה, ואת הנחש מדבר עם חווה, אבל אין דיבור בין אדם וחווה!

הרי סביר שחווה תביא פרי כלשהו, ואדם יגיד, הי, מה זה? מאיפה? אה, זה? והיא תגיד, הנחש נתן לי, פרי מעץ הדעת, והוא יגיד, רגע, בואי נדבר על זה קודם…. ואולי אפשרי גם שהיא תגיד לנחש תודה ותלך קודם כך לספר לאדם… אך לפי התורה, כל זה לא קרה, אולי כי בני האדם לא הבינו שיש להם את האפשרות, הזכות, החובה לדבר אחד עם השני. ואולי זהו בדיוק שורש החטא, והעדר התקשורת גרם לגירוש ולמוות במובן מסוים?

רק לאחר מכן, “וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כׇּל־חָֽי” (ג,כ). האדם היה צריך אולי לקרוא לה “אדמה” על משקל איש – אשה, אלא שהוא התחיל להבין שיש כאן אישיות אחרת, שונה לגמרי ממנו, אישיות ש-אולי – אפשר וכדאי ליצור איתה תקשורת מסודרת ונפרדת, כמו שיש בינו לקב”ה…

את אתגר התקשורת הם מורישים לבנים שלהם: “וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה”… (ד,ח). מה אמר קין להבל? דבר זה הטריד רבים מהמפרשים, אבל בעצם, זה לא משנה, כי מיד ממשיך הפסוק “וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ”, כלומר, היה איזהשהו נסיון תקשורת שלא הצליח, ותוצאתו – אלימות.

בהמשך הפרשה, אנחנו מוצאים מישהו שכן דבר לנשיו וברור מה אמר, אבל הטון שלו אלים:

“וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו

עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י

כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִֽי׃

כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה”.

למה למך צריך להתעקש על “שמען קולי” ו”האזנה אמרתי”? כנראה שהן לא הקשיבו לו. הוא גם מסביר להן למה כדאי להן לשמוע לו (ולנו, למה הן לא רצו לשמוע ממנו…) “כי איש הרגתי”…. אגב, מי הוא האיש אותו הרג? לפי המדרש, זהו קין…

וכך ממשיך אתגר התקשורת, בעיקר בין האחים, לאורך כל ספר בראשית:

בדור המבול, יש אלימות מוחלטת. בדור הפלגה – יש נסיון מלאכותי לשמור על “אחדות” כשכולם אומרים ועושים את אותו הדבר. על הפסוק “וַיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים” (יא,א) אמרו חז”ל ש”דברים אחדים” פירושו “דברים חדים” (בראשית רבה לח,ו), וכך שהיו פוגעים זה בזה בדיבורים.

נקסט: אברהם נפרד מלוט כי חשש ממריבת האחים ביניהם. גם בדור הבא, התורה לא מספרת לנו על דיבור בין יצחק (הצוחק בעתיד) וישמעאל (המצחק בכוח בהווה), ולפי חז”ל מיידה אבנים לעבר יצחק כשחוסר הדיבור וההתעלמות מאחיו גם הם סוג של אלימות.

בדור הבא, יעקב ועשו מדברים. אלו דיבורים קשים ויש גם כאן איום ברצח, אבל לפחות הם מדברים, מתדיינים ביניהם על הבכורה, נפרדים, חוזרים, נפגשים (מתנשקים, עם כל הפירושים לנשיקה הזו) ומדברים – לשעתו. זהו מאבק שלפי חז”ל טרם הסתיים עד “וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה’ הַמְּלוּכָֽה” (עובדיה א,כא).

רק כשנגיע ליוסף ואחיו שבהתחלה “וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם” (לז,ד) והיו מוכנים להפטר ממנו, למכור אותו ולביים את הרצח שלו, ולבסוף – כן מצליחים לעשות שלום אחד עם השני, שם יסתיים ספר בראשית ותתחיל ההסטוריה שלנו כעם, רק אז, כשנלמד שהכלי המחזיק שכינה בינינו הוא השלום.

ומה לימינו אנו? את כל הנאמר כאן, בכאב רב אנחנו יכולים לראות סביבנו: את “ויהי בהיותם בשדה” – דיבור שלא קיים בכלל או לא הולך לשום מקום אמיתי וטוב, ואת “לא יכלו דברו לשלום”. אפשר להתקל באלימות מילולית ו/או התעלמות, כמו גם, נסיונות ליצור אחדות מעושה ע”י דיבור “אחיד” שהופך לחד ומחודד כמאמר חז”ל. יש גם את עונשו של קין: נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ (ד,יב), כשאלפי אנשים עדיין מפונים מביתם, חווים גלות בתוך הארץ, ולצערנו וכאבנו הגדול, יש גם אובדן חיים.

אך שורש המילה אחים קשור במילה לאחות, כלומר – להדביק, לחבר שוב. דבר שצריך איחוי הוא בהכרח דבר שנפרד, נפרם, אולי אפילו נקרע, אך החיבור מחדש אפשרי ואפילו הכרחי. רק כך נוכל לחזור ולתפקד כפי יעודנו, רק כך נוכל להוות כלי לשכינה, כלי לשלום. מי יתן ונזכה ונצליח.

חורף טוב, בשורות טובות ושבת בראשית שלום.

“He ain’t heavy, he’s my brother”… Cain and Abel and the Book of Genesis

We just finished the Book of Deuteronomy; we said goodbye to Moses and are returning to Genesis, but… we didn’t really “finish” after all. On Simchat Torah, we read the last Torah portion and immediately… return? Or perhaps, continue to the Book of Genesis? In a way, it’s possible to read the Book of Genesis as a continuation of the Book of Deuteronomy, as a extension of an educational, spiritual and emotional spiral.

Moses’ greatest challenge throughout his life is his ability to speak. He who begins his journey with “I am not a man of words”… and I am “heavy of mouth and heavy of tongue” ends with an entire book whose name is Dvarim, related to dibur, speech, and he speaks the whole thing without any assistance, completely alone. This is a struggle – and a success – that stands for much more than just Moses’ personal story and abilities. After all, out of about 600,000 Israelites, Gd could have probably easily chosen someone more eloquent with greater abilities in this area… ?

But it turns out that the challenge of interpersonal communication, expression and speech accompanies us all the time, so it’s no wonder that we find its beginning – or continuation – already at the beginning of the Book of Genesis, in this week’s Torah portion, when we meet Adam and Chava (Eve), the first couple in the Torah:

“This one shall be called Woman (Isha), For from a (Hu)man (Ish) she was taken”, thus claims the human excitedly, “This one at last, is bone of my bones, flesh of my flesh”! (Genesis 2:23 and yes, for those who noticed, I did switch the order of the verse). Yes, this one! Who is the human talking to? Not to her… Also in the next chapter, we find the woman talking to the snake and Gd, the man – talking to Gd, and the snake talking to Eve, but there is no direct communication between the man and the woman!

After all, it is likely that the woman will bring some kind of fruit, and the man might say, hey, what is this? Where did you get it from? Oh, this? She’d say, the snake gave me fruit from the Tree of Knowledge, and he will say, wait, let’s talk about it first… or maybe, she would thank the snake, and go tell the man first… but according to the Torah, none of this happened, maybe because humans did not understand that they have the possibility, the right, even the duty to talk to each other. And maybe this is exactly the root of the transgression there, and the lack of communication caused exile and death in a certain sense?

Only after that “The Human named his wife Chava, because she was the mother of all the living (chai)” (3,20). Maybe Adam should have named her “Adama”, literally meaning “earth”,a nd the female form of his name (just like he did with Ish-Isha), but he began to understand that there is another person here, completely different from himself, with a personality with which – perhaps – it is possible and appropriate to create an orderly and separate communication, just like there is between him and Gd…

They bequeath the challenge of communication to their sons: “Cain said to his brother Abel, and when they were in the field…” (4:8). What did Cain say to Abel? This bothered many of the commentators, but in fact, it doesn’t matter, because the verse immediately continues, “and Cain rose to Abel and killed him”, that is, there was some kind of unsuccessful communication attempt, and the result was violence and death.

Later in this Torah portion, we find someone who speaks to his wives and it is clear what he said, but his tone is violent:

“And Lamech said to his wives,
‘Adah and Zillah, hear my voice; O wives of Lamech, give ear to my speech.
For I have slain a person for wounding me, And a lad for bruising me. If Cain is avenged sevenfold, Then Lamech seventy-sevenfold’.” (4,23-24)

Why does Lemech have to insist on “hear my voice” and “give ear to my speech”? Apparently they didn’t listen to him. He also explains to them why they should listen to him (and by that explains to us, why they didn’t want to hear from him…) “for I have slain a man”…. By the way, who is the man he killed? According to the Midrash, that was Cain…

And so, the challenge of communication continues, especially between the brothers, throughout the entire Book of Genesis:

In the generation of the flood, there is absolute violence. In the generation of the Tower of Babel – there is an artificial attempt to maintain “unity” when everyone says and does the same thing. Regarding the verse “and the whole earth had the same language and the same few words” (11:1), the sages say that “few words” – dvarim acahdim means dvarim chadim = sharp things (Beresheet Rabba 36,6) so they would hurt each other in their speech.

Next: Avraham separated from Lot because he was afraid of a sibling quarrel between them. Even in the next generation, the Torah does not tell us about one conversation between Yitzchak (whose name means – the one who laughs in the future) and Ishmael (who is metzachek, laughing, violently in the present), and according to the sages, was throwing stones at Yitzchak as the lack of speech and ignoring his brother is also a form of violence.

In the next generation, Jacob and Esau are talking. These are difficult conversations and there is also a threat of murder here, but at least they talk, argue among themselves about the birthright, part ways, come back, meet (kiss, with all the interpretations of this kiss) and talk – for the time being. This is a struggle that, according to the Sages, has not yet ended until “For liberators shall march up on Mount Zion to wreak judgment on Mount Esau; and dominion shall be Gd’s” (Obadiah 1:21).

Only when we will get to Josef and his brothers, who at first “hated him and could not speak peacefully with him” (37,4) and who were ready to get rid of him, sell him and stage his murder, and – at the end, manage to make peace with each other, only there, the Book of Genesis will end and our history as a People will begin, only then, when we learn that the vessel that holds the Shchina, Gd’s presence, among us is peace.

And what about us nowadays? All that is said here, with great pain, we can see around us: “and when they were in the field”… – speech that does not exist at all, or does not go to a true and good place, and “they could not speak peacefully with him”. It is possible to encounter verbal violence and/or avoidance, as well as attempts to create fake unity through “uniform” speech that becomes sharp and hurtful like in the sage’s midrash. There is also Cain’s punishment, “becoming a restless wanderer on earth” (4,12), as thousands of people are still not back home, experiencing exile within the land. And to our great sorrow and pain, there is also loss of life.

But the root of the word achim, siblings, is related to the word le’achot – to mend, to glue, to connect again. Something that needs mending is, necessarily, something that was separated, unraveled, maybe even torn, but mending is possible and even necessary. Only then can we return and function as we were destined, only in this way can we be a vessel for Shekinah, a vessel for peace. May we merit and succeed.

A good winter, good news & Shabbat Beresheet Shalom.