פרשת וירא: ב”ה, עוד נצחק

ספר בראשית מציג לפנינו דברים שקורים שפעם הראשונה בתנ”כ, ומבחינתנו בעולם, ולכן מייצגים אב טיפוס של תופעה מסוימת. יכולנו לקרוא עליה במילון, אך במקום להסביר לנו “על”, דרך הסיפור, אנחנו חווים את…

כך אנחנו מתוודאים בפרשת השבוע שלנו, פרשת “וירא”, לתופעת הצחוק.

שרה אמנו היא זו שמכניסה גורם מיוחד לתוך תולדות האומה שלנו וזהו הצחוק: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר… הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי” (בראשית יח, יב-יג). על יסוד הצחוק הזה ישנה התערבות מיוחדת של הקב”ה, האומר: “לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?” ומיד: “וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה” (יח, טו). האם שרה משקרת? או מתממת? מה, היא תלמידה שמנסה להסתיר משהו מהמורה? והלוא רש”י אומר עליה שהיא גדולה בנבואה מאברהם! אז מה קורה כאן? במיוחד לנוכח תגובתו של הקב”ה המפתיעה עוד יותר: “וַיֹּאמֶר: לֹא! כִּי צָחָקְתְּ” (שם)?

העלילה מסתבכת כשבמדרש (בראשית רבה, מח, כ) נאמר: ש”מעולם לא נזקק הקב”ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת”…  כלומר, מעולם לא היתה שיחה כזו בין הקב”ה לבין שום אשה בעולם, שיחה כמעט אינטימית, שנושאה הלכאורה לא חשוב הוא הצחוק שלה, שעל שמו יקרא בנה, יצחק, שעל לידתו אנחנו שומעים בפרשה הזו. הצחוק הזה כבר מתחיל להופיע בסוף הפרשה הקודמת:

וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת (בראשית יז, יז-כא).

מה זה “צחוק”?

כשאנחנו רואים סרט וצוחקים, על מה זה? או כשרואים משהו מצחיק ברחוב…?
הצחוק מופיע כאשר מתרחש משהו לא צפוי, משהו שמנוגד לכל מה שציפינו, ואכן, לידה של ילד אצל אשה עקרה בת תשעים שנה, הוא משהו בלתי רגיל, ששובר את סדרי הטבע, מה שמוליד צחוק בעולם.
הקב”ה מתריע על אירועים לחלוטין בלתי שגרתיים כמו הולדת הבן הזה, והצחוק מתחיל את הופעתו בעומק נשמתה של שרה אמנו, כאילו נוכחותו של יצחק התחילה לדגדג אותה מבפנים. מכיון שזהו הצחוק הראשון, אולי לא ידעה שזה מה שזה, ולכן אמרה, לא צחקתי! “כִּי יָרֵאָה” – הייתי מלאה ביראת שמים! אך הקב”ה מסביר לה מה היא חווה ולכן אמר: לא, כי צחקת. את צריכה לדעת שמה שקרה לך עכשיו, זהו צחוק. דבר בלתי יאומן עומד לקרות. אף על פי כן ולמרות הכל, נגד כל הסיכויים והציפיות, את ואברהם עומדים להיות הורים לבן שימשיך את דרך החיים שלכם.

גם ישמעאל נראה בפרשה הזו משתמש באותו השורש – צ.ח.ק. אך על ישמעאל נאמר: “וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק” (כא,ט). מה זה משנה, יצחק, מצחק? כולם צוחקים! אך ההבדל הקטנטן בדקדוק, הוא עצום במשמעות: יצחק נקרא על שם העתיד. ישמעאל נקרא על שם ההווה – הווה כפוי, לא ספונטני, בכוח הוא צוחק ועושה צחוק ממה שלא מצחיק. בכוח הוא מלגלג על העולם וסדריו. המדרש מתאר ש“היה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק… ואומר: הלא מצחק אני” (בראשית רבה נ”ג, י”א), פוגע ואומר, סתם, סתם, לא ראיתי אותך, צחקתי איתך…

יצחק לעומת זאת, מתחבר לשיר המעלות: “אז ימלא שחוק פינו”… אז, בעתיד, כי בהווה עדיין קשה לצחוק. לא משנה באיזה “צד” אנחנו נמצאים, ברור שבהווה יש כאב וחוסר שלמות. מי שצוחק על הווה, שמח ממצב העולם כמו שהוא, מראה סוג של רשע.

ושלא נבין לא נכון: זה לא שחז”ל היו נגד צחוק. להיפך: במסכת תענית מסופר על אליהו הנביא שהתהלך בשוק עם אחד האמוראים, רבי ברוקא חוזאה, ואמר לו שאין בכל השוק הזה אף אדם שהוא בן העולם הבא, עד שהגיעו לשוק שני אנשים ועליהם אמר אליהו הנביא: ‘אלה הם בני העולם הבא’. כאשר שאלו אותם ‘מה מעשיכם’? אמרו: “אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי”, אנחנו בדחנים ומבדחים אנשים עצובים. מה כוונת הסיפור?אולי להגיד לנו שגם בשעה שכיום יש עצב וכאב בעולם הזה, מישהו שמצליח לראות בעתיד את הצחוק, את הבלתי צפוי, את הניסי, הוא בן העולם הבא.

זו דמותה של שרה אמנו, בניגוד גמור להגר, גם היא בפרשה זו, שאינה צוחקת, אלא “וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ” (כא, טז). התגובה של האמא של מי שמצחק בהווה, בין אם הוא עושה את זה בחוסר אכפתיות או ברשעות, היא יאוש. ואפשר להבין את זה: אם כל מה שיש לפנינו זה ההווה על מגבלותיו, אז אכן, לצחק או להתייאש – אלו הן שתי תגובות סבירות (ולצערנו גם מוכרות), אבל אברהם ושרה, הזוג היהודי הראשון שקרא לילד המשותף שלהם – יצחק – בא ללמד אותנו להאמין בעתיד טוב יותר, גם אם אינו קרוב והדרך אליו לא פשוטה בלשון המעטה.  

שבת שלום.

Gd willing, we will still laugh…. The Torah portion of Vayera

The Book of Genesis presents to us things that happen in the Bible for the first time, and from our point of view in the whole world, and therefore represent a prototype of a certain phenomenon. We could read about it in the dictionary, but instead of explaining to us “about”, through the story, we experience the thing itself.

This is how we are introduced in this week’s Torah portion, Vayera, to the phenomenon of laughter.

Our foremother Sarah is the one who introduces a special factor into the history of our nation, which is – laughter: “And Sarah laughed to herself, saying, “Now that I’ve lost the ability, am I to have enjoyment—with my husband so old?” Then Hashem said to Abraham, “Why did Sarah laugh, saying, ‘Shall I in truth bear a child, old as I am?’” (Genesis 18:12-13).

On the basis of this laughter, Gd makes a special intervention as He asks: “Why did Sarah laugh?” and immediately: “Sarah denied it, saying, “I did not laugh,” for she was in awe (18:15). Came the reply, “You did laugh.” Is Sarah lying? Or pretending? Is she a student who is trying to hide something from the teacher? This is Sarah about whom Rashi, based on our sages, says that she is greater in prophecy than Abraham! So what’s going on here? Especially in light of Gd’s even more surprising response: “And He said: No! You indeed laughed”!?

The plot “thickens” when in the Midrash (Bereishit Rabbah, 48:20) it says: “The Almighty never needed to hold a conversation with a woman in such a manner, except with that righteous one (Sarah)”… that is, there has never been such a conversation between the Almighty and any woman in the world, a conversation that’s almost Intimate, whose seemingly unimportant subject is her laughter; the laughter that will be the reason for her son’s name, Yitzchak (= whose name means “he will laugh”), whose birth we hear about in this portion. This laughter is already starting to appear at the end of the previous Torah portion:

Abraham threw himself on his face and laughed, as he said to himself, “Can a child be born to a man a hundred years old, or can Sarah bear a child at ninety?” And Abraham said to Gd, “O that Ishmael might live by Your favor!” Gd said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Yitzchak (Isaac); and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come. As for Ishmael, I have heeded you. I hereby bless him. I will make him fertile and exceedingly numerous. He shall be the father of twelve chieftains, and I will make of him a great nation. But My covenant I will maintain with Yitzchak, whom Sarah shall bear to you at this season next year.” (Genesis 17:18-21).

What is “laughter”?

When we watch a movie and laugh, what is that all about? Or when we see something funny on the street…?

Laughter appears when something unexpected happens, something that goes against everything we expected, and indeed, the birth of a child by a ninety-year-old barren woman, is something unusual, that goes against the order of nature, which gives rise to laughter in the world.

Gd gives a warning regarding upcoming unusual events such as the birth of this son, and laughter begins its appearance in the depths of our foremother Sarah’s soul, as if Isaac’s presence had begun to tickle her from the inside. Since this is the first laugh, perhaps she did not know what it was, and therefore she said, “I did not laugh” for she was in awe, she was full of the fear of Hashem! But Gd explains to her what she was experiencing and therefore said: No, you did laugh; you should know that what happened to you now is laughter. Something unbelievable is about to happen. Nevertheless and in spite of everything, against all odds and expectations, you and Abraham are going to be parents to a son who will continue your life’s path.

Yishmael, Abraham’s son from Hagar, is also seen in this Torah portion using the same root for laughter – Tz.Ch.K. but about Ishmael it is said: “Sarah saw the son whom Hagar the Egyptian had borne to Abraham mocking (metzachek)” (21:9). What does it matter, yitzchak, metzachek? Everyone laughs! But the tiny difference in grammar is huge in meaning: Yitzchak’s name is in future tense; Yishmael is described in the present – a forced present, not spontaneous; purposefully he laughs and makes fun of what is not funny; purposefully he mocks the world, its rules and order. The midrash tells that “Yishmael would take a bow and arrows and point at Yitzchak and pretend to be laughing… saying: I am just kidding” (Bereishit Rabbah 13:11), he hurts another and says, I was just joking, I didn’t see you, I was just messing with you …

Yitzchak, on the other hand, connects to the Song of Ascends from the Psalms: “then shall our mouths be filled with laughter”… “then”, that is- in the future, because in the present it is still hard to laugh. Regardless of which “side” we are on, it is clear that in the present there is pain and incompleteness. Someone who laughs at the present, happy with the state of the world as it is, demonstrates some sort of an evil.

And let us not misunderstand this: it’s not that the Sages were against laughter. On the contrary: in Tractate Tanit it is told about Elijah the prophet who was walking in the market with one of the Talmudic sages, Rabbi Beroka Khoza’a, and told him that there was not a single person in this market who will inherit the next world, until two people came to the market, and the prophet Eliyahu said: ‘These are people of the next world’. When they asked them, ‘What are you doing?’ They answered: ‘we are jesters; we cheer up anyone who’s sad”. What’s the meaning of the story? Maybe to tell us that while there is sadness and pain and hardship in this world, someone who succeeds in seeing, in the future, laughter, unexpected options, the miraculous, a kind of optimism, is a person on the next world.

This is the image of our foremother Sarah, in stark contrast to Hagar, who’s also in this Torah portion, who is not laughing, but rather “and she went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” And sitting thus afar, she burst into tears” (Genesis 21:16). The reaction of the mother of the one who is purposefully laughing in the present, whether he does it because he doesn’t care or is mean, is desperation. And that’s understandable: if all we have before us is the present with its limitations, then indeed, one can force himself to laugh or despair – these are two reasonable (and unfortunately also familiar) responses, but Abraham and Sarah, the first Jewish couple, who named their common child – Yitzchak – come to teach us to believe in a better future, even if it is not near and the journey to it is not easy to say the least.

Shabbat Shalom