“ויצא” יעקב וילך וישא ארבע נשים…

כמו בכל תסריט טוב, גם התורה מציע לנו “עלילות משנה”. כך דוקא בחייו של יעקב אבינו יש לנו לא רק שתי נשים, רחל ולאה, דבר שמעלה לא מעט אתגרים, אלא גם שתי שפחות, בלהה וזלפה. המילה העברית “שפחות” יתכן שקשורה למילים ש-פחות, ואולי למלה – נספח, כלומר, זו לא מישהי שאינה חשובה כבן-אדם, אלא מישהי צדדית לעלילה הראשית. אפשר להגיד שהשפחה היא מעין צל לדמות העיקרית. כמו בסרט, יש צורך גם בדמות המשנית כדי להאיר את הגיבור(ה), ולאפשר ללמוד עליה פרטים נוספים דוקא מדמות הצל שלה.

אחת השפחות המפורסמות ביותר בתלמוד היא שפחתו של רבי יהודה הנשיא שמתוארת במספר מקומות כחכמה, אינטואיטיבית ובעלת ידע רב, עד כדי כך שחז”ל נהגו בה כבוד ואף למדו ממנה במספר מקרים. מוזכר שתלמידי החכמים למדו ממנה פירוש למילים עבריות שהם לא ידעו ו/או חששו לשאול את רבי:

לא ידעו החכמים מהו “סירוגין”, שמעו את שפחתו של רבי שראתה את החכמים נכנסים קבוצות קבוצות, אמרה להם עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין…. לא ידעו החכמים מהו “סלסלה” (בפסוק “סַלְסְלֶ֥הָ וּֽתְרוֹמְמֶ֑ךָּ”, משלי ד,ח – שם מדובר על החוכמה). יום אחד שמעו את שפחתו של רבי שאמרה לאותו אדם שהיה מהפך בשערו עד מתי אתה מסלסל בשערך. לא ידעו החכמים מהו וְטֵאטֵאתִ֙יהָ֙ בְּמַטְאֲטֵ֣א הַשְׁמֵ֔ד (הפסוק מישעיהו יד,כג). יום אחד שמעו את שפחתו של רבי שאמרה לחברתה קחי מטאטא וטאטי את הבית (ראש השנה כו:ב, מגילה יח:א, כאן בתרגום לעברית).

את הסיפור הזה אפשר למצוא במספר שינויים גם בתלמוד הירושלמי, כששם החכמים הגיעו לשאול את רבי יהודה את פירוש המילים, וכשנכנסו לביתו שמעו את דברי השפחה ולא הוצרכו לשאול. ויש עוד.

לקראת סוף ימין, כשחלה רבי, התאספו החכמים להתפלל כדי שלא ימות. מבחינתם, עולם ובו רבי, גם אם הוא סובל, עדיף מאשר עולם בלעדיו. אך למרות שבהתחלה הסכימה עם החכמה, השפחה היא שראתה את יסוריו, כאבה את כאבו ואולי אף עזרה לו.
לפי המסופר בגמרא “עלתה שפחתו של רבי לגג ואמרה: עליונים (העולם הבא) מבקשין את רבי, והתחתונים (העולם הזה) מבקשין את רבי — יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים.כיון שראתה כמה פעמים שנכנס לבית הכסא, נאלץ להוריד את התפילין לראשו (שלא ראוי להכנס איתם לשירותים) ומניח אותן בצד וכואב ביסורי חולי המעיים שלו, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא שתקו החכמים מלהתפלל ולבקש רחמים עליו שיחיה, ולכן לא הועילה תפילתה. לקחה כד והשליכה אותו מן הגג לארץ. שתקו החכמים מתפילתם, נחה נפשו של רבי ונפטר” (כתובות קד:א).

יש אומרים כי בכך ששברה כד, המתפללים שהחזיקו אותו בחיים בתפילותיהם, הפסיקו לרגע מתפילתם ובאותו הרגע יצאה נשמתו. יש המסיקים ממה שעשתה, שמותר להתפלל על חולה שימות אם הוא מתייסר ואין תקוה שיתרפא, על אף שההלכה שוללת המתת חסד. הבן יהוידע אומר שלא יעלה על הדעת שהיא “תגרום” למותו של רבי, לא משנה מה. את שבירת הכד הוא מסביר בכך שהיה זה הכד של רבי בו השתמש לשטוף את עצמו, וכשראתה שהוא לא יוצא מהשירותים, הבינה שהוא כבר לא זקוק לכד ולכן שברה אותו, ובכך רמזה להם לשתוק מתפילתם. כך או כך, היא מופיעה כאן כמי שמייצגת את כוח החיים במציאות, בו היה צורך באותו הרגע, מול החכמים.

אם לחזור לסיפור השפחות של יעקב, בעוד שבועיים נקרא על יוסף: “אֵ֣לֶּה תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו”… יוסף כאן קורא לבלהה וזלפה – “נשי אביו”. מוזר, דוקא יוסף, שראה את עצמו כמלך ומנהיג, ראה לנכון לקבל השראה ותוספת חיים מן המפגש עם הפחותים שבאחים, עם בני השפחות? אך, אחת התכונות הגדולות של מנהיגים גדולים זו יכולתם – ותחושתם – שיש להם מה ללמוד מכל אדם, כמו שנאמר “איזהו חכם, הלומד מכל אדם” (פרקי אבות ד,א). לפי הרב אורי שרקי, השפחות שימשו כמחנכות של האמהות. אם כך זה אומר, שאם רחל ולאה יצאו צדיקות – זה בזכות השפחות. לדעת המדרש גם בלהה וזלפה היו בנות לבן מכיון שבסוף פרשת “ויצא” לבן אומר ליעקב  “הבנות בנותי” (בראשית לא,מג), כלומר, כולן, והן אחיות מאב אחד אבל מאמהות שונות (בראשית רבה ע”ד,י”א).

בלהה וזלפה עומדות בניגוד חריף לסיפורה של הגר, שפחתה של שרה שילדה לאברהם את ישמעאל. הגר לעולם נשארת “הגר המצרית” ואף לוקחת עבור ישמעאל אשה מצרית. בכך היא מרחיקה אותו מבית אברהם ועוזרת לבנות את הקונפליקט שאנחנו עדים לו עד היום. לעומתה, בלהה וזלפה מגדלות את בניהן כחלק איטגרלי מבני ישראל ומנהיגיו העתידיים, כשלכל אחד מהם תפקיד יחודי בפאזל השלם.

וכל זה, זהו חלק מהמסע של יעקב, איש של ניגודים שחייו הם מסע לתיקון הניגודים האלה. הוא איש תם, יושב אוהלים, אך בקיא באיך להתעסק עם רמאים. הוא איש של שלום, שמתכונן למלחמה. הוא נולד וחי את רוב חייו בארץ ישראל, אך יודע איך להתנהל בגלות. הוא איש של אהבה ומשפחה, איש של חלומות, ואיש עבודה ותחכום. והוא היחיד שמכל בניו יצאו אבות שבטי “בני ישראל”.

ביום מן הימים, אולי יבוא מישהו ויגיד עלינו, אה, רואלה אנשי רוח. או אלה – לוחמים. עובדים. אוהבים, וינסו למצוא לנו כל מיני “קוביות”. יעקב על כל משפחתו המורכבת, יעז לנו לראות שכבר מתחילתנו, אנחנו גם וגם. השאלה היא לא אם רק ללמוד או רק לעבוד או רק להלחם או רק לאהוב או רק לחלום, אלא איך לשלב הכל למשפחה אחת שחיה דרך חיים אחת. וזו השאלה גם היום.  

שבת שלום.

And Jacob went out and married four wives…

Like any good script, the Torah also offers us “secondary plots”. Thus, in the life of our forefather Jacob, we have not only two wives, Rachel and Leah, which already poses quite a few challenges, but also two handmaids, Bilhah and Zilpah. The Hebrew word “handmaids” – shefachot – may be related to the words she-pachot, a lesser, or perhaps to the word – appendix, attaché, that is, not someone who is less important as a human being, but someone who is secondary to the main plot. We could say that the handmaid is a kind of shadow for the main character. As in a movie, the secondary character is also needed to illuminate the hero(in), and to allow us to learn more details about her precisely from her shadow character.

One of the most famous handmaids in the Talmud is Rabbi Yehuda Hanasi’s handmaid, who is described in several places as wise, intuitive, and knowledgeable, to the point that the Sages respected her and even learned from her on several occasions. It is mentioned that the sages learned from her the interpretation of Hebrew words that they did not know and/or were afraid to ask the Rabbi:

The Sages did not know what “serugin” meant. They heard Rabbi’s handmaid, who saw the Sages entering in groups, say to them, “how long will you enter in alternating groups (she used the word serugin)?”… The Sages did not know what “salsala” meant (in a verse from Proverbs 4:8 where it’s used).  One day they heard the handmaid say to a man who was tousling his hair, “how long will you curl (fondle – tesalsel) your hair?” The Sages did not know what a verse from Isaiah 14:23 meant. One day they heard the handmaid say to her friend, “take a broom and sweep the house” (Rosh Hashanah 22:2, Megillah 18:1).

This story can also be found in several variations in the Jerusalem Talmud, where the sages come to ask Rabbi Yehuda Hanasi the interpretation of the words, and when they enter his house they hear the handmaid, they don’t need to ask. And there’s more.

Towards the end of his life, when Rabbi fell ill, the sages gathered to pray that he would not die. From their perspective, a world with Rabbi in it, even if he was suffering, was better than a world without him. But although she initially agreed with them, it was the handmaid who saw his suffering, felt his pain and perhaps even helped him.

According to the Gemara, “Rabbi’s maidservant went up to the roof and said: The higher ones (the world to come) seek Rabbi, and the lower ones (this world) seek Rabbi – may the lower ones bow down to the higher ones. Since she saw how many times he entered the bathroom, was forced to take off his tefillin and set them aside (which one should not wear to the bathroom) and was in such pain from his intestinal ailments, she said: May the higher ones bow down to the lower ones. And the sages did not stop praying, asking for mercy for him so he would stay alive. Therefore her prayer was of no avail. She took a pitcher and threw it from the roof to the ground. The sages stopped their prayers, Rabbi’s soul was at rest and he passed away” (Ketubot 141:1).

Some say that by breaking the pitcher, the Sages who were keeping him alive with their prayers stopped their prayers for a moment and at that moment his soul departed. Some conclude from what she did that it is permissible to pray for the death of a sick person who is in agony and there is no hope of his recovery, even though the halacha forbids euthanasia. Ben Yehoyada says that it would be unthinkable for her to “cause” the death of Rabbi, no matter what. He explains the breaking of the jar by saying that it was Rabbi’s jar that he used to wash himself, and when she saw that he did not come out of the bathroom, she realized that he no longer needed the jar and therefore broke it, thereby signaling to the Sages to be silent in their prayer. Either way, she appears here as someone who represents the power of reality in life, which was needed at that moment, facing the sages.

Going back to Jacob’s handmaids, in two weeks we will read about Joseph: “These are the generations of Jacob, Joseph was 17 years old, tending his brothers’ flocks, and he was a shepherd with the sons of Bilhah and the sons of Zilpah, his father’s wives“… Here Joseph calls Bilhah and Zilpah – “his father’s wives.” It is strange that Joseph, who saw himself as a ruler and a leader, saw fit to receive inspiration and life-power from meeting the least of his brothers, the sons of the handmaids. However, one of the greatest qualities of great leaders is their ability – and their sense – that they have something to learn from every person, as it is said, “who is wise, the one who learns from every human” (Pirkei Avot 4:1). According to Rav Uri Sherki, the handmaids served as educators of the foremothers. If so, this means that if Rachel and Leah turned out to be righteous, it was thanks to the handmaids. According to the Midrash, Bilhah and Zilpah were also Lavan’s daughters, since at the end of this Torah portion, Lavan says to Jacob, “The daughters are my daughters” (Genesis 31:43), meaning all of them, that is – they are sisters from the same father but from different mothers (Genesis Rabbah 4:11).

Bilhah and Zilpah stand in sharp contrast to the story of Hagar, Sarah’s handmaid who bore Ishma’el to Abraham. Hagar forever remains “Hagar the Egyptian” and even takes an Egyptian wife for Ishmael. In doing so, she distances him from Abraham’s house and supports building the conflict that we witness to this very day. In contrast, Bilhah and Zilpah raise their sons as an integral part of the Children of Israel and their future leaders, with each of them having a unique role in the complete puzzle.

And all of this is part of the journey of Jacob, a man of contradictions whose life is a journey to rectify these contradictions. He is an innocent man, a tent dweller, and – knows how to deal with deceivers. He is a man of peace, who prepares for war. He was born and lived most of his life in the Land of Israel, but knows how to conduct himself in exile. He is a man of love and family, a man of dreams, and a man of work and sophistication. And he is the only one who will be the father of all the “Children of Israel”.  

One day, maybe someone will come and say about us, oh, you’re – a spiritual people; or – warriors. workers. lovers, and they will try to find all kinds of “boxes” for us. Jacob, with his complex family, invites us to see that from the very beginning, we are both. The question is not whether to just study or just work or just fight or just love or just dream, but how to combine everything into one family that lives one way of life. And that is the question still today as well.

Shabbat Shalom.