פרשת וישב: החקלאי חולם החלומות

אנחנו משפחה של חולמים. יעקב היה חולם. ויוסף בנו – חולם, כמעט מקצועי. כך היינו וכך נשארנו מאז ועד היום. אנחנו לא מעופפים. יש לנו שורשים, אך גם כנפיים, נטועים בעבר וצופים לעתיד. כל הזמן מתכננים, עושים, בונים. בלי עתיד משמעותי, העבר הוא איום ומשקולת. בלי עבר משמעותי, העתיד הוא ענן פורח.

כבר בתחילת הספר (בראשית י,כה) נאמר: “וּלְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞ד פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יׇקְטָֽן”. רשי על המילה “נתפלגה” עושה כאן חישוב זמנים מורכב ואומר “לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה עֵבֶר נָבִיא, שֶׁקָּרָא שֵׁם בְּנוֹ עַל שֵׁם הֶעָתִיד”, כי פילוג הארץ טרם קרה. התורה אומרת לנו מהי תכונתו החשובה והמרכזית של עבר, ממנו יצאנו אנחנו העברים: היותו נביא, יכולתו לראות קדימה אל העתיד.

הרב הירש מסביר שהמילה חלום קשורה לשורש א.ל.מ או ע.ל.מ – משהו לא מבוטא, לא מפותח, נעלם, נאלם. ולמילה העברית חלמון במובן של הדבר העוברי ביותר בביצה. גם בחלום, האדם לא חושב או מדמיין בצורה פעילה, אלא, מחשבות ודמיונות באים אליו. הוא מחובר לנבכי נשמתו ורואה דברים מתוך המקום הכי פנימי בו. לפעמים גם כשהאדם נמצא במצב כזה, הקב”ה מדבר אליו.

בפרשת “וישב” יוסף מספר את חלומותיו לאחיו:

“וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי… וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי” (בראשית לז,ז-ט).

קצת התרגלנו לחלומותיו של יוסף והם איבדו מקסמם: בסדר, אלומות, שמש, ירח וכוכבים, וכולם סביבך. הבנו: הבחור שחצן, מגלומן וחושב שכולם אמורים להשתחוות לו. ברור שהאחים רוצים להפטר ממנו! אוקי, נקסט!

אבל רגע. כולנו מכירים אנשים שמספרים לנו סיפורים על עצמם. אולי אפילו יש לנו קרוב כזה. או שניים. ועדיין, לא זרקנו אותם לבור ולא מכרנו אותם לעבדות. יש כאן משהו אחר לגמרי.

ואכן, מתחת לפני השטח יש כאן מחלוקת גדולה בקשר לאופי ותפקיד האומה שלנו בעולם.

יעקב חוזר לארץ לאחר השהות בגולה אצל לבן: “וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן” (לז,א), והאחים רועים את צאן אביהם, לא רחוק משם, בעמק דותן.

יוסף לעומת זאת, רואה עולם אחר לגמרי, ומציע צורת קיום שונה לחלוטין: הוא לא “סופר כבשים” לפני שהוא הולך לישון, אלא חושב על אלומות חיטה שאנחנו מנהלים ביחד “באמצע השדה”, ועל מאורות ברקיע וכוכבים בלילה. הוא רואה חקלאות, מתן “שבר”, אוכל לרעבים – גם פיזי וגם נפשי, בעולם הגדול. הוא רואה שצריך להביא אור למקום חשוך.

השאלה העמוקה מאד ביניהם היא – איך הכי טוב ונכון להיות מי שאנחנו? האם נעשה זאת ע”י חיים של כולנו בארץ ישראל במרכז קודש אחד ו”כי מציון תצא תורה”, או האם עלינו להיות מפורדים בגלות ולפזר שם ניצוצות אור?

זה מתחיל להשמע מוכר. אולי מהדהד שיחות עכשויות… עבור אביו ואחיו שאחרי אלפיים שנות חזרו לשבת בארץ ישראל, רעיונותיו ה”משוגעים” של יוסף היוו סכנה קיומית, התאבדות ממש. שוב לחזור לגלות?? להתערב עם ה”גויים”?? אביו גער בו. האחים שנאו אותו “וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם” (לז,ד), אבל ליוסף נראה שלקחת את דרך החיים הנפלאה שלנו ו”להחביא” אותה בארץ, זה לא נכון. חלומותיו מספרים לו על עוד אפשרות, איך אנחנו “חייבים” להיות יותר “קוסמופוליטיים”, יותר פתוחים. לא רק יוצרים משהו פרובינציאלי כאן, מחכים עד שיבואו אלינו לראות אותנו, אלא יוצאים ומתערבבים בעולם ומשפיעים משם!

והנה “הפתעה” – מסתבר שכל צד במחלוקת הזו צריך ללמוד משהו מהצד השני, ורק כשכל האחים יבינו את זה, הם יוכלו סופסוף להשלים וגם לסיים את ספר בראשית. הדרך של יוסף, יהדות שחיה בעולם ונותנת “חיטה” לכולם, היא נדיבה, חשובה ונהדרת, אך סכנתה אובדן, פיזי ורוחני. יוסף שהיה חכם וצדיק, ושמו בגימטריה “ציון” – נטוע ומחובר לארץ – יכל להצליח בדרך הזו, אך היא אינה בהכרח מתכון טוב לכולם. מצד שני, יהדות שחיה רק בארץ, במנותק מהעולם, סכנתה חוסר רלוונטיות, וגם זו אינה דרכנו ולא מטרתנו.

יש זמנים של חושך גדול שנוכחותנו זקוקה בחוץ, ויש שעלינו לחזק את הבית מבפנים. יותר מכל, חשוב שכל צד יזכור שגם בצד השני יש פיסת אמת שכדאי וצריך לשמוע וחלום שיש לו מקום, ושרק בשילוב נכון של שניהם – ב”ה, נצליח לממש את ברכתו של אברהם, “וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה” (בראשית יב,ג).

שבת שלום.

את הפוסט שלי השבוע אני מקדישה לכבוד ולזכר – בלתי נתפס לכתוב את המילים – האיש היקר לי שהלך לעולמו השבוע. יש לו אינספור תארים, אבל בשבילי, מאז שנפגשנו לפני 50 שנה – גם את המילים האלה בלתי נתפס לכתוב – הוא – אורי. אורי — חקלאי ואיש צבא, “ילד” שמטפס על עצים עם עיניים זוהרות וזקן לבן, איש מעש חזק נטוע באדמה, וחולם חלומות גדולים ונפלאים. השמים הועשרו השבוע בכוכב נוצץ ובוהק. מי יתן וינוח על משכבו בשלום, ומי יתן ויעזור להאיר לנו – כשמו – את המשך הדרך.

Parashat Yeshivah: The Farmer & Dreamer of Dreams

We are a family of dreamers. Jacob was a dreamer. And Joseph his son – a dreamer, almost a professional one. That is how we’ve always been and that is how we’ve remained ever since. We are not disconnected. We have roots, but also wings, planted in the past and looking towards the future. We are constantly planning, doing, building. Without a meaningful future, the past is a threat and a burden. Without a meaningful past, the future is a nothing cloud.

At the very beginning of the book (Genesis 10:25) it is said: “And to Ever were born two sons: one was Peleg (division), as in his days the earth was divided, and the other – Yoktan”. Rashi on the word Peleg -division – makes a complex calculation of time here and says “we have learned that Ever was a prophet, for he named his son after the future”, for the division of the land had not yet happened. The Torah tells us what’s the important and central characteristic of Ever, from whom we Ivrim, Hebrews emerged: being a prophet, his ability to see ahead into the future.

Rav Hirsch explains that the word chalom, dream is related to the root a.l.m or a’.l.m – something unexpressed, undeveloped, vague, muted; and to the Hebrew word chelmon, yolk, the most embryonic part in an egg. Even in a dream, a person does not think or imagine actively, but rather, thoughts and imaginations come to him. He is connected to the depths of his soul and sees things from the innermost place within him. Sometimes even, when a person is in such a state, Gd speaks to him.

In this Torah portion. Vayeshev, Joseph tells his dreams to his brothers:

“There we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf stood up and remained upright; then your sheaves gathered around and bowed low to my sheaf…. He dreamed another dream and told it to his brothers, saying, “Look, I have had another dream: And this time, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me” (Genesis 37:7-9).

We got used to Joseph’s dreams a little, and they lost their charm: ‘OK, sheaves, sun, moon, and stars, and everyone around you; we got it – the guy is arrogant, a megalomaniac and thinks that everyone is supposed to bow down to him. It’s clear why the brothers want to get rid of him! Okay, next’!

But wait. We all know people who tell us stories about themselves. Maybe we even have a relative like that. Or two. And yet, we didn’t throw them into a pit or sell them into slavery. There’s something completely different here.

And indeed, beneath the surface there is a great disagreement here about the nature and role of our nation in the world.

Jacob returns to the Land after his stay in exile with Lavan: “And Jacob dwelt in the land of his father’s sojourning, in the land of Canaan” (Genesis 37:1), and the brothers herded their father’s flocks, not far from there, in the Valley of Dotan.

Joseph, on the other hand, sees a completely different world, and proposes a completely different way of being: he does not “count sheep” before he goes to sleep, but thinks about sheaves of wheat that we manage together “in the middle of the field,” and about illuminations in the sky and stars at night. He sees agriculture, giving sustenance and food to the hungry – both physical and spiritual, in the larger world. He sees that light needs to be brought to a dark place.

The very deep question between them is – how is it best and right to be who we are? Will we do this by living in the Land of Israel in one holy center, “for out of Zion shall go forth Torah,” or should we be scattered in exile and scatter sparks of light there?

This is beginning to sound familiar; perhaps echoing contemporary conversations… For his father and brothers who, after two thousand years, returned to the Land of Israel, Joseph’s “crazy” ideas posed an existential danger, a real suicide. Returning to exile again?? Mixing in with the “goyim”?? His father scolded him. The brothers hated him, “and could not speak a word of peace with him” (37:4), but it seemed to Joseph that taking our wonderful way of life and “hiding” it in the Land is not right. His dreams tell him of another possibility, how we must be more “cosmopolitan,” more open. Not just creating something provincial here, waiting for someone to come and see us, but going out and mixing in the world and influencing humanity from there!

And here is a “surprise” – it turns out that each side in this dispute needs to learn something from the other side, and only when all the brothers understand this, will they finally be able to make peace and even finish the Book of Genesis. Joseph’s path, a Judaism that lives in the world and gives “wheat” to everyone, is generous, important and wonderful, but it risks loss, physical and spiritual. Joseph, who was wise and righteous, whose name in gematria equals Zion, firmly planted in the Land – could have succeeded on this path, but it is not necessarily a good recipe for everyone. On the other hand, a Judaism that lives only in the Land, cut off from the world, risks irrelevance, and this is not our path or our goal either.

There are times of great darkness when our presence outside is needed, and there are times when we must strengthen the house from within. Above all, it is important for each side to remember that there is also a piece of truth that the other side holds, that is worth hearing and a dream that has its place; and that only with the right combination of both – with Gd’s help, we might succeed in realizing Abraham’s blessing, “and in you, all the families of the earth shall be blessed” (Genesis 12:3).

Shabbat Shalom.

I dedicate my post this week to honor and remember – unimaginable to write the words – the someone so dear to me who passed away this week. He has countless titles, but for me, since we met 50 years ago – even these words are unimaginable to write – he is – Uri. Uri – a farmer and a soldier, a “kid” who climbs trees with shining eyes and a white beard, a man who stands firmly on the ground, and dreams big and wonderful dreams. The sky was enriched this week with a sparkling and bright shining star. May he rest in peace, and may he – as his name suggests – help illuminate for us the rest of the way.