(English below) פרשת מקץ, שבת חנוכה, תשפה: לראות בחושך

אני זוכרת כשרחל (שם בדוי) ספרה לי שאחיה נעלם בפרשת “ילדי תימן“, מעבר לפרטים האיומים, מה שזעזע וריגש אותי יותר מכל היא העובדה שיותר מ-70 שנה עברו, והיא עצמה כבר מתקרבת לגיל גבורות, ועדיין. אין יום שהיא לא מחפשת אותו בפניהם של אנשים זרים ברחוב, רואה אותו בבניה ובנכדיה, ולרגע לא מאבדת תקווה שיום אחד, היא תשוב ותראה אותו, ומיד תדע שזה הוא.

אני חושבת על כך במיוחד עם פרשת השבוע הזו, פרשת “מקץ”. שוב ושוב אני תוהה, איך זה שהאחים לא זיהו את יוסף? אני יודעת: תגידו שהוא התבגר, לבש בגדים אחרים, ו”הוצא מהקשרו”… ועדיין… ? הם אלו שמכרו אותו לשיירה היורדת מצרימה, והנה, “במקרה”, “משום מקום” מופיע במצרים איש עברי – כפי שהוא מתאר את עצמו, בערך בגילו, חולם חלומות, המציע פתרונות גלובליים… והם אפילו לא חושדים טיפ-טיפה??

נוסיף לכך את העובדה שיוסף הכיר אותם מיד. כמובן, היו לו יתרונות: הם היו הרבה יותר בולטים, והוא חיכה להם. אך בכך, התורה מבליטה את הניגוד ביניהם עוד יותר.

יתכן שחלק מהתשובה נמצאת בפרשת השבוע של השבוע שעבר: “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום” (בראשית לז,ד), ומיד בפסוק הבא: ויוסיפו עוד שנוא אותו (לז,ה), ואם עוד לא הבנו לגמרי מה הרגישו האחים לגבי יוסף, הטקסט ממשיך: “ויוסיפו עוד שנוא אותו”… (לז,ח).

אחת התכונות הגדולות ביותר של יוסף היא שהוא “רואה”. יוסף רואה חלומות, בדיוק כמו יעקב אביו כשהיה צעיר יותר, רואה פתרונות, הזדמנויות ובעיקר, רואה את הקב”ה בכל מקום. האחים, לעומת זאת, מתקשים “לראות”. הפעם האחרונה ששורש הפועל “לראות” מוזכר בהקשרם, היא כשהם רואים את יוסף בא וזוממים להרוג אותו (לז,יח). הפועל לראות לא יופיע שוב עד שיעקב יראה ש”יש שבר במצרים” (מב,א). הראיה הזו היא מה שמוביל לפגישה המחודשת של המשפחה, כשיהודה מפציר ביעקב שיתן לו לקחת את בנימין ואומר לו שיוסף אמר: “לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם” (מג,ה), ולאחר הפגישה המרגשת נשמע בשבוע הבא את יוסף אומר להם: “והנה, עיניכם (עכשיו) רואות ועיני אחי בנימין”.. (מה,יב).

יתכן שמה שעוור את עיני האחים ומנע מהם לראות, היתה שנאתם ליוסף. התורה לא מספרת לנו מה היו כוונותיו של יוסף כשסיפר להם בתחילה את חלומותיו. אנחנו הם אלו שמניחים, בהתבסס על תגובת האחים, שהוא היה “שוויצר” ו”מתנשא” אבל אפשר לראות את הסיפור לגמרי אחרת. למשל, אולי יוסף בכלל רצה לחלוק איתם את שמחתו על כך שהוא רואה את כולם ביחד בעתיד. הרי עד עכשיו נבחר רק בן אחד להמשיך את דרכו של אברהם (יצחק), ואח”כ יצחק (יעקב), ואילו האח האחר הלך להקים אומה אחרת, לא פעם מתחרה. עכשיו זו הפעם הראשונה שכל ילדיו של אב אחד ממשיכים בדרכם במשותפת כדי להיות “בני ישראל”. – ביחד. מישהו ביניהם יצטרך להיות המנהיג, ויוסף תוהה איתם בקול: אולי זה אני, שיש לי חלומות כמו לאבא שלנו?

אבל האחים לא יכלו לסבול אותו, ולכן אפילו לא יכלו לדמיין שיש סיכוי כלשהו למשהו טוב בדבריו. שנאתם עצרה אותם ומנעה מהם לראות ולשמוע אותו.

ואנחנו? כמה אנחנו מפספסים כשאנחנו מסתכלים דרך משקפיים של שליליות ושנאה, ובמקום לראות אפשרות לכוונותיו הטובות של האדם מולנו, אנחנו מייחסים לו את הגרועים שבפחדינו שלנו?

פרשת “מקץ” נקראת בד”כ בחג החנוכה. שוב אנחנו בשיא החושך, ושוב, יש לנו הזדמנות להדליק אור קטן, לפקוח עיניים לראות את אחינו. הלוואי ונעיז, נעשה ונצליח

:טעימה ממסכת סנהדרין

פעם אמרנו שאם אפשר לקחת רק מסכת אחת לאי בודד, זו תהיה מסכת סנהדרין. ואז, הוא נלקח ל”אי בודד” בשמים, או איפהשהו, ולומדי הדף היומי התחילו – שוב – את מסכת סנהדרין. כל המסכתות נפלאות בדרכן, אך אנסה בשבועות הקרובים לשתף “טעימה” מסכת זו – אלו לא סיכומים ודיבורים ארוכים, רק קטע קצר שמצא חן בעיני בשבוע זה, וב”ה, יהיה זה לעילוי נשמת ומציאת מנוחה נכונה וטובה.

נאמר לנו בסנהדרין דף ז א (מתורגם מארמית לעברית)
היה איש אחד שהיא אומר: כאשר האהבה שלנו היתה עזה, יכולנו לשכב על רוחב הסיף (חרב) והיה לנו מספיק מקום. עכשיו, שאהבתנו (כבר) לא עזה, גם מיטה בת ששים אמות (כ-30 מטר רוחב) לא מספיקה לנו. אמר רב הונא בענין רעיון זה: מתחיל נאמר בענין המשכן “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות“ (שמות כה, כב), ויש ברייתא (מקור חיצוני מקביל) שאומרת שהארון היה גבוה תשעה טפחים (טפח = בערך 8-9ס”מ) והכפורת עצמה טפח, הרי בסה”כ עשרה, והכוונה שמתחילה, כשהיתה חיבה גדולה בין הקב”ה לישראל, השכינה היתה מתגלה אפילו במקום מצומצם מאד.
ובענין בית המקדש נאמר “והבית אשר בנה המלך שלמה לה’ ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו” (מלכים א’ ו, ב), ולבסוף כתיב [נאמר]: “כה אמר ה’ השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי“ (ישעיה סו, א), כלומר, שכאשר חטאו ישראל, בית המקדש כולו אינו רחב למדי שתשרה בו שכינה.

ועוד אומר הבן יהוידע, שכשיש אהבה ואחוה בין ישראל, אז אפילו אם יש חרב נוקמת בעולם שוכבים ישראל במנוחה כמו שנאמר וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ויקרא כו, ו) ואם אין אהבה בינינו, אז אפילו יש לימוד גדול של ששים מסכתות אין אנו מוצאים מנוחה. וכך היינו כותבים בספרי הזכרונות של ילדותינו: צר העולם לשני יריבים, אך רחב חור המחט לשני אהובים”

שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח.

The Torah portion of Miketz, Shabbat Hanukkah 5785: Seeing in the Dark

I remember when Rachel (a pen name) told me that her brother disappeared in the “Yemenite Children Affair“. Beyond the horrific details, what shocked and moved me most was the fact that more than 70 years had passed, and she herself was already approaching her 80’s, and yet. Not a day goes by that she doesn’t look for him in the faces of strangers on the street, sees him in her sons and grandsons, and never for a moment loses hope that one day, she will see him again, and immediately recognize him.

I think about this especially with this week’s Torah portion, Miketz. Over and over again I wonder, how is it that the brothers didn’t recognize Yosef? I know: you’d say he grew up, wore different clothes, and was “out of context”… and yet…? They are the ones who sold him to a caravan going down to Egypt, and here, “by chance,” “out of nowhere,” appears in Egypt a Hebrew – as he describes himself, about his age, a dreamer of dreams, who offers global solutions… and they don’t even suspect nothing??

Add to that the fact that Joseph recognizes them immediately. Of course, he had advantages: they were much more noticeable, and he awaited them. But in this, the Torah just highlights the contrast between them even more.

Perhaps part of the answer is found in last week’s portion: “And his brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him and could not speak peaceably to him” (Genesis 37:4), and immediately in the next verse: “And they hated him even more” (37:5), and if we still haven’t fully understood how the brothers felt about Joseph, the text continues: “And they hated him even more (37:8).

One of Joseph’s greatest qualities is that he “sees.” Joseph sees dreams, just like his father Jacob when he was younger; he sees solutions, opportunities and, most importantly, sees Gd everywhere. The brothers, on the other hand, have difficulty “seeing.” The last time the root of the verb “to see” is mentioned in context is when they see Joseph coming and plot to kill him (37:18). The verb to see will not appear again until Jacob sees that “there is food in Egypt” (42:1). This latter seeing is what leads to the family’s reunion, when Judah begs Jacob to let him take Benjamin and tells him that Joseph said: “You shall not see my face unless your brother is with you” (43:5), and after this exciting meeting, we hear Joseph tell them next week: “And behold, your eyes (now) see, and the eyes of my brother Benjamin…” (44:12).

It is possible that what blinded the brothers’ eyes and prevented them from seeing was their hatred of Joseph. The Torah does not tell us what Joseph’s intentions were when he initially told them his dreams. We are the ones who assume, based on the brothers’ reaction, that he was a “show-off” and “condescending,” but it’s possible to see the story completely differently. For perhaps Joseph wanted to share with them his joy that he sees them all together in the future. After all, until now only one son has been chosen to be the successor of Abraham’s (Isaac), and later Isaac’s (Jacob) path, while the other brother went to found another, often competing, nation. Now this is the first time that all the children of one father continue their journey to be “the Children of Israel” – together. Someone among them will have to be the leader, and maybe Joseph wonders aloud with them: Could it be me, the one who has dreams like our father?

But the brothers couldn’t stand him, and therefore couldn’t even imagine that there was any chance of anything good in his words. Their hatred stopped them and prevented them from seeing and hearing him.

And how about us? How much do we miss when we look through glasses of negativity and hatred, and instead of seeing the possibility for good intentions in the person in front of us, we attribute to him the worst of our own fears?

Parashat “Miketz” is usually read during the holiday of Hanukkah. Once again we are at the height of darkness, and once again, we have an opportunity to add a little light, to really open our eyes and see our brethren.

A taste from Tractate Sanhedrin:

Once upon a time we said, that if it was possible to take only one tractate to a lonely island, it would be Tractate Sanhedrin. And then, he was taken to a “lonely island” in the heavens or somewhere, and the learners of daf yomi began – once again – studying Tractate Sanhedrin. All the tractates are woderful in their own way, and yet, over the next few weeks, I’ll try to share a taste from this one – not long winded summaries and speeches, just a short section that I like, and may it be in memory of, and a good rest be found.

So it says in Sanhedrin 7:a:

There was a certain man who was saying as he walked: When our love was strong, we could have slept on the width of a sword. Now that our love is not strong, a bed of sixty cubits (about 30 meters) is not sufficient for us. Rav Huna said: Verses are written that convey these sentiments. Initially, it was written: “I will meet with you there and I will speak with you from above the Ark Cover” (Exodus 25:22), and it is taught in a baraita (outside parallel source): The Ark of the Covenant was itself nine handbreadths high (a handbreadth is about 8-9cm), and the Ark Cover was one handbreadth thick. There is a total height of ten handbreadths here. At first, when Gd had great affection for Israel, the Divine Presence was revealed within the confines of this limited space.

And it is written: “And the house that King Solomon built for the Lord, its length was sixty cubits, and its breadth twenty cubits, and its height thirty cubits” (I Kings 6:2). And at the end, when Israel sinned, the whole of the space of the Temple was not expansive enough for the Divine Presence to rest within it, as it is written: “Thus says the Lord: The heaven is My throne, and the earth is My footstool; where is the house that you may build for Me? And where is the place that may be My resting place?” (Isaiah 66:1). In times of discord, the Temple is an insufficient resting place for the Divine Presence.

The Ben Yehoyada adds that when there’s love and friendship among Israel, then even if the sword of revenge is present in the world, Israel sleeps peacefully, as it is said, “and you shall lie down with no fright” (Leviticus 26:6), but when there’s no love among us, then even a huge learning of all 60 tractates, brings no rest. And so we would write in the memory books (form of year books, long gone-) of our childhood: the whole world is too narrow for two enemies, but even the eye of a needle is wide enough for two close friends.

Shabbat Shalom, Chodesh Tov and a Happy Hanukkah.