פרשת ויחי: סיפור על אהבה ומוות

הגענו לפרשת האחרונה בספר בראשית, פרשת ויחי שלמרות שמה האופטימי – שמשמעו חיים, עוסקת במיתת שני אנשים חשובים: יעקב שנפטר בגיל 147 שנה, הצעיר מבין שלושת האבות, ויוסף שנפטר בגיל 110 שנה. יעקב מתעקש להקבר בארץ ישראל, ויוסף, למרות מעמדו הרם במצרים, צריך לקבל את רשות פרעה כדי לצאת למסע הזה, דבר שמאיר לנו את מצבם המורכב כבר אז, של בני ישראל בגלות. ולבסוף, לפני מותו של יוסף עצמו, הוא מודיע לבני ישראל כי “פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה” (בראשית נ,כה). בניגוד לאביו, גופתו של יוסף נחנטת והוא מושם בארון שנשמר במצרים, ממתין איתם עד ליציאת כל בני ישראל ממצרים בהנהגתו של משה, כמה מאות שנים מאוחר יותר.

באמצע דבריו של יעקב ליוסף בתחילת הפרשה, לאחר שכבר בקש להעלות את עצמותיו לקבורה בקברי האבות שבמערת המכפלה שבחברון, ונתן ליוסף פי שניים בנחלת השבטים (“אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי” – מח:ו) ולפני שהוא מברך ומנשק את נכדיו, הבנים של יוסף (“קחם נא אלי ואברכם” – מח:ט), הוא פתאום, “משום מקום”, שב ומזכיר את רחל:

“וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם” (בראשית מח,ז)

מה עניינה של רחל כאן?

רש”י טוען שיעקב מכיר בפרדוקס, שהוא (יעקב) מבקש מיוסף שיקבור אותו בארץ כנען, באחוזה המשפחתית, בשעה שהוא לא עשה זאת עבור רחל, אפילו שנפטרה במקום קרוב הרבה יותר למערת המכפלה מאשר מצרים. למה באמת לא לקח אותה להקבר עם כל המשפחה? למה לא דאג שאהבת חייו תקבר לצידו? ומה חשב יוסף, כשעשה את כל המאמץ כדי לקבור את אביו לצד אשתו הראשונה, דודתו, לאה, אמם של אחיו שבזמנו מכרו אותו לשיירה היורדת למצרים, במקום לצד אמו האהובה?

יתכן שיעקב כאן חשש שיוסף ישאיר אותו בדרך כמו שהוא (יעקב) עשה לרחל, אימו של יוסף, ולכן מסביר לו שלא על דעתו עשה כן, כי אם “על פי הדיבור” מהקב”ה. כך ע”פ רש”י שממשיך ואומר – בשם יעקב ליוסף: “דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, ויוֹצֵאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ’ וְהַקָּבָּ”ה מְשִׁיבָהּ יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל”א)”….

אהבה גדולה יש בין רחל ויעקב, אהבה גדולה ולא ממומשת, או – ממומשת רק חלקית. כבר במפגשם הראשון הוא מנשק אותה ובוכה (בראשית כט:יא), לגמרי לא “לפי הכללים”, כאילו מייד ידע… ועדיין, הוא לא מוותר, מוכן לסבול עבורה ולעבוד בשבילה 7 שנים, ועוד 7 שנים כשהיא לא ניתנת לו, וכל השנים האלה “יִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ” (כט:כ).

לו היה סיפורם סרט הוליבודי, היו כבר מזמן מסדרים להם שקיעה רומנטית הנשקפת במי הבאר, דקלים נעים בעדינות ברוח הנעימה, יד ביד הם היו פוסעים לעבר עתידם המשותף ו – קאט, כתוביות, מוסיקה סוחטת דמעות… אבל התורה היא לא הוליבוד. היא ליבת החיים, והיא יודעת ומכירה היטב את טבע האדם ומורכבות החיים, ובשעה שספר בראשית מסתיים, אנחנו נשארים עם אינספור שאלות…  

רחל, לפי המדרש, מתוך האהבה הגדולה, התחשבות באחותה, או אילוצים של המשפחה המורחבת, מוותרת על החיים כאשה היחידה לצד אישה, אהובה. כשאני מספרת על כך בכיתה, התלמידות שלי מגלגלות עיניים: ככה היא ויתרה עליו? היא היתה צריכה להלחם!!

אבל לא תמיד אפשר להלחם, או ברור מה זה, ואיך יוגדר כאן נצחון. החיים התגלגלו באופן שונה ממה שדיימנו כשישבו בפיקניק הנחמד שלהם, ליד באר המים החיים, חבוקים תחת עצי הזית. רחל מתה בלידתה את בנם השני, שבמקור, היא קוראת לו “בן אוני”, שם שמשמעותו ‘בן צערי’ או ‘בן כוחי’, ואולי שניהם. יעקב מיד משנה את שמו לבנימין. האם השם שלה היה רק הצעה והיא אישרה לו בניד ראש את השינוי שלו, ואז נשמה את נשמתה האחרונה? או אולי, הוא ראה אותה מחזירה את נשמתה, והחליט “להמשיך הלאה” בלי מזכרות כואבות בבנו הצעיר יום יום? כן. מאוחדים לנצח וחלוקים לנצח, כך הם נפרדים, כשהוא משאיר אותה, על “אם הדרך”, לשמור על ולברך את בני ישראל בעתיד, כפי שהוא מספר שוב ליוסף בפרשה שלנו.

ועכשיו יעקב מבקש להקבר לצידה של לאה, האשה שילדה לו ששה בנים, שבזכותה בנה את “בני ישראל”. הרעיון המוכר לנו, שלאה היתה שנואה הוא של הקב”ה, שקרא כך לרגש של להיות האהובה פחות, רגש בהחלט איום ונורא. אבל מבחינת יעקב, זה נכון שאת רחל הוא אהב יותר אבל זה לא שאת לאה הוא לא אהב בכלל. וברגע הכואב ההוא, כשרחל מבקשת ממנו בנים “וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי” (ל:א), כשהיא כל כך זקוקה לו, הוא לא לגמרי שם בשבילה. אולי היא רומזת לו להיות יותר כמו אבא שלו, שהתפלל על אמו, והוא כועס על כך? אולי הוא בסה”כ מזכיר לה שמפתח הלידות לא בידו אלא בידי הקב”ה ואליו היא צריכה לפנות ישירות, כמו אמו (וגם לה ההשוואה הזו לא נעימה…)? ואולי את האהבה הגדולה קשה לממש ביום-יום תחת כל הלחצים סביב…
ובכל זאת, למרות הכל, יעקב אף פעם לא שוכח אותה, ודקה לפני מותו, בין כל ה”עניינים הסידוריים” שצריך להספיק – הברכות, הפרדה, הסיכום, הקבורה – הוא חוזר לאהבת נעוריו…

התורה שאומרת לנו איך לנהוג בכל פרט ופרט בחיים, איך לנהוג בזמנים ובמועדים, ואיך לנהוג בין אנשים, עם בהמות, בעצים ובשדות, שאמרה לנו מה לאכול ומה לא ואפילו איך לנהוג בחפץ אבוד, משאירה לנו לדמיין את פרטי סיפור האהבה, שהוא אולי יותר כמו שמש או כמו הקב”ה: משהו שמספיק לראות רק חלק ממנו כדי לחוש בזוהר גדול, ותזכורת, שלמרות כל המלל, כשזה מגיע לענייני הלב, רב הנסתר על הגלוי.

ומשהו ממסכת סנהדרין?

גם כאן אהבה גדולה (חז”ל כנראה היו בכל זאת רומנטיקנים לא קטנים!) בנסיון להבין את סיפור דוד ומיכל. גם דוד, כך נרמז מפסוקים שונים, נישא לשתי אחיות. איך יתכן? נגיד שאנחנו מצדיקים את יעקב, שנישואיו לשתי אחיות קרו לפני מתן תורה ובחוצלארץ, אבל דוד? לגמרא פירושים רבים על סיפור חייהם המסובך, נזכיר רק אחד: נאמר ש”למיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה” (שמואל ב, ו,כג), אך כתוב קצת מוקדם יותר “ויוולדו לדוד בנים בחברון… והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד” (שם, ג,ה), והמפרשים מסבירים כי עגלה זו מיכל. איך יתכן שלא היה לה ילד וכן היה לה ילד? אמר רב חסדא (סנהדרין כא:א): “עד יום מותה לא היה לה ילד, ביום מותה היה לה”…. מה שמוכר לנו מרחל ויעקב. ועוד מובא (שמואל ב, כא,ח) “ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל”… אמר רבי יהושע: וכי מיכל ילדה? והלא מרב ילדה! אלא מרב ילדה (ומתה) ומיכל גידלה. לפיכך נראו על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו’ (סנהדרין יט, ב).

שבת שלום.

The Torah portion of VaYechi: A Story of Love and Death

We have reached the last portion in the Book of Genesis, VaYechi, which, despite its optimistic name (literally “and he lived”), deals with the deaths of two important people: Jacob, who died at the age of 147, the youngest of the three patriarchs, and Joseph, who died at the age of 110. Jacob insists on being buried in the Land of Israel, and Joseph, despite his high position in Egypt, must receive Pharaoh’s permission to embark on this journey, which sheds light on the already complex situation of the Israelites in exile. Before Joseph’s own death, he informs the Israelites that “Gd will surely remember you, and you will bring up my bones (also – my essence) from this place” (Genesis 55:25). Unlike his father, Joseph’s body is embalmed and placed in a coffin kept in Egypt, waiting with them until the Exodus of all the Israelites from Egypt under the leadership of Moses, several hundred years later.

In the middle of Jacob’s words to Joseph at the beginning of this portion, after he had already asked to have his bones buried in the ancestral tombs in the Cave of Machpelah in Hevron and after he had given Joseph twice the tribal inheritance (“Ephraim and Manasseh shall be mine as Reuben and Simeon” – 48:6) and before he blesses and kisses his grandchildren, Joseph’s sons (“Bring them to me, that I may bless them” – 48:9), he suddenly, “out of nowhere,” mentions Rachel again:

“And as for me, when I came from Paddan, Racĥel died by me in the land of Kena῾an on the way, when yet there was but a little way to come to Efrat: and I buried her there in the way of Efrat; that is Bet-lecĥem” (Genesis 48:7).

What’s Rachel doing here?

Rashi claims that Jacob recognizes the paradox, that he (Jacob) asks Joseph to bury him in the Land of Israel, in the family estate, while he did not do so for Rachel, even though she died in a place much closer to the Cave of Machpela than Egypt. Why didn’t he take her to be buried with the whole family? Why didn’t he make sure that the love of his life was buried next to him? And what was Joseph thinking, when he made every effort to bury his father next to his first wife, his aunt, Leah, the mother of his brothers who at the time sold him to the caravan going down to Egypt, instead of next to his own beloved mother?

It is possible that Jacob here feared that Joseph would leave him on the road as he (Jacob) did to Rachel, Joseph’s mother, and therefore explains to him that he did not do so on his own accord, but “according to the word” of Gd. Thus according to Rashi, who continues and says – in the name of Jacob to Joseph: “Know that by the word of the Lord she was buried there, so that she would come to the aid of her sons when Nebuzaradan captured them, and they were passing by on the way there, and Rachel went out of her grave and wept and begged for mercy for them, for it was said, ‘a voice was heard in (by) Rama… and Hashem will bring them back. Behold, there is a reward for your toil, says the Lord, and the children will once again return to their home” (Jeremiah 31)….

There is a great love between Rachel and Jacob, a great unfulfilled love, or – only partially fulfilled. Already at their first meeting he kisses her and cries (Genesis 29:11), completely not “according to the rules”, as if he knew right away… And yet, he is willing to suffer for her and work for her for 7 years, and another 7 years when she is not given to him, and all these years “will be in his eyes as a few days because of his love for her” (29:20).

If their story were a Hollywood movie, they would have long ago arranged a romantic sunset for them, the tingle of the well’s water, palm trees gently moving in the pleasant breeze in the background, hand in hand they would have walked towards their shared future and – cut, subtitles, teary music… But the Torah is not Hollywood. It’s the core of life, and knows and is well acquainted with human nature and the complexity of life. The Book of Genesis ends, and we are left with countless questions about what exactly happen…

Rachel, according to the Midrash, out of great love, consideration for her sister, or constraints of the extended family, gives up life as the only woman alongside her great beloved. When I share this in class, my students roll their eyes: really? She should have fought…

But you can’t always fight and you can’t always win such a war. And how would victory be defined here? Life unfolded differently than how they imagined it when they sat by the well of living water, embracing under the olive trees. Rachel died giving birth to their second son, whom she originally called “Ben Oni,” a name that means “son of my sorrow” or “son of my strength,” or perhaps both. Jacob immediately changes his name to Benjamin. Was her name just a suggestion and did she nod her head to confirm his change, then breathed her last? Or perhaps, he saw her soul leave her body, and decided to “move on” without painful memories accompanying his young son every day? Yes. And right there he said goodbye to her and left her, to protect and bless the Children of Israel in the future, as he tells Joseph again in our Torah portion.

Now Jacob asks to be buried next to Leah, the woman who bore him six of his sons; thanks to whom he built the “Children of Israel”. We think of Leah as being hated, but it is Gd who called this the feeling of being “less loved”, a feeling that is absolutely terrible – hatred. As for Jacob, it is true that he loved Rachel “more”, but it is not that he did not love Leah at all. And in that painful moment, when Rachel asks him for sons, saying, “Give me children, or else I die” (Genesis 30:1). When she needs him so much, he is not completely there for her. Maybe she is hinting to him to be more like his father, who prayed for his mother, and he is angry about that? Maybe he is just reminding her that the key to childbirth is not in his hands but in the hands of Gd, and to Him she should turn directly, like his mother (and this comparison is not pleasant to her either…)? Maybe great love is difficult to actualize on a daily basis with all the pressures around…

The Torah that tells us how to behave in every detail of life – how to behave at special times and holidays; how to treat people, animals, trees and fields; that tells us what to eat and what not to eat and even how to treat a lost object, leaves the details of this love story, up to our imagination, making it more like the sun or like Gd: something that is enough to see just a part of to feel its great radiance, and a reminder that, despite all the texts, when it comes to matters of the heart, what’s hidden is greater than what’s visible.

And a taste from Tractate Sanhedrin?

Here too, great love (the Sages after all, were apparently quite romantic!) and an attempt to understand the story of David and Michal. David, too, as various verses suggest, married two sisters. How is this possible? We might justify Jacob whose marriage to two sisters occurred before the Giving of the Torah and outside the Land of Israel, but David? The Gemara has many explanations; we’ll look just at one question.

It is said that “Michal the daughter of Saul had no child until the day of her death” (2 Samuel 6:23), but it is written a little earlier, “And sons were born to David in Hebron… and the sixth was born to Egla, David’s wife” (ibid. 3:5). The commentators explain that Egla is Michal. How is it possible that she had no child yet she had a child? Rav Chisda said (Sanhedrin 21:a): “She had no child until the day of her death, but on the day of her death she had one”… which is familiar to us from Rachel and Jacob. And it is also stated (2 Samuel 21:8) “And the five sons of Michal the daughter of Saul, whom she bore to Adriel”… Rabbi Yehoshua said: And did Michal give birth? It was Merav, her sister, who gave birth! But rather, Merav birthed the children (and died) and Michal raised them, therefore they were named after her. To teach you that whoever raises an orphan within his house – the scripture raises him as if he had given birth (Sanhedrin 19:2).

Shabbat Shalom.

Where is that place where Rachel our foremother was buried? We know the “Tomb of Rachel” near Beth Lechem but some researches actually think it’s a lace know as “Kubur Bani Isra’il”, just north of Jerusalem: https://en.wikipedia.org/wiki/Qubur_Bani_Isra%27il

איפה הוא המקום בו נקברה רחל אמנו? אנחנו מכירים את מתחם “קבר רחל” ליד בית לחם, אך יש הסוברים שזה אינו קברה אלא מקום הידוע כ”קובור בני איסראיל” מצפון לירושלים: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%90%D7%A1%D7%A8%D7%90%D7%90%D7%99%D7%9C

Songs and dances from this portion:

For Rachel – Zemer Nuge:
https://www.youtube.com/watch?v=QNQwOP2WRqc

And from the blessings mentioned – Hamal’ach Hago’el Oti:
https://www.youtube.com/watch?v=GF9kaJ8Wls