פרשת וארא: המסע המורכב אל החופש

מדינה שלמה ורבים בעולם כולו, עצרו השבוע את הנשימה בתפילה למראה שלוש השבות – רומי, אמילי ודורון העושות את דרכן מתוככי ליבה של עזה אל בין ההמון הסוער אל מעבר הגבול ולבסוף הביתה למשפחותיהם. ההתרגשות היתה בשיאה וסקרנות לא קטנה: איך הן? ערוצי הטלויזיה עד כה הדגישו את התמונות היפיפיות של כל אחת מהן, כאילו להדגיש את הידיעה הברורה שלא כך נמצא אותן אחרי 471 ימים בשבי, אך אין כן?
עדיין רב הנסתר על הגלוי, ואין שום ספק שהם עברו טראומה ותקופה קשה ביותר, ובכל זאת, הן לא נראו כחושות. הן הגיעו לבושות בבגדים שלמים וסבירים, ו- ראשן עטור צמות מושקעות. בנוסף למדנו שאנשי החמאס, ששמרו עליהן בתוך ההמון הגועש, ציידו אותן בשקיות וגם תעודות על הזמן בשבי, ושהן למדו שם ערבית. אנחנו כמעט נותרים באיזה תחושה מבולבלת של, רגע, אז לא היה כל כך נורא??

וכל זה בשבוע של פרשת “וארא” – השעבוד ותחילת היציאה ממצרים.

“בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם” (פרקי אבות ה,א), ומיד שואלים חז”ל: “וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת!” כלומר, את אותו תהליך, אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?

ובפרשת השבוע שלנו, “וארא”, תחילת עשר המכות, איטיות בצורה משוועת, וכאילו לא די בכך, הן נפרשות על פני שתי פרשות. ושוב אנו תוהים: אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?

מסעם של חבורת עבדים הנמלטים מפרעה העריץ והופכים לעם חופשי ריתק את דמיונם של רבים לאורך כל הדורות. בנג’ימין פרקלין למשל, מדינאי שהשפיע רבות על הפוליטיקה וההסטוריה של ארה”ב במאה ה-18 והיה מן החותמים על הכרזת עצמאותה, הציע ב-1776, כחותם המדינה החדשה את דמותו של משה ה”עומד על שפת ים סוף, ידו שלוחה על המים, כך שהיא יוצרת את אותו הרושם מעורר היראה אצל פרעה היושב במרכבה פתוחה וכתרו בידו. קרני-אור נשלחים מעמוד האש לעננים ונוגעים במשה, מבטאים את זה שהוא נוהג על פי מצוות האל”. על החותם היתה צריכה להיות כתובה הסיסמא “מרד בעריצות זו נאמנות לאלוהים”.

לא הרחק מבנג’מין פרנקלין, גם העבדים השחורים בארה”ב שאלו לעצמם את סיפור יציאת מצרים ככלי השראה לצאתם לחופשי, ובטאו זאת בין השאר, בשיר שלימים שר זמר הג’ז לואי ארמסטרונג, “שלח את עמי” – LET MY PEOPLE GO. המילים מופיעות במקומות שונים בואריאציות קלות: “רד משה, רד אל תוך ארץ מצרים. תגיד לכל הפרעונים לשלח את עמי”, ובגרסה אחרת, “תגיד לפרעה הזקן – לשלח את עמי”.   

כך או כך, השיר חסר את המשך הפסוק: הקב”ה לא אמר רק “שלח את עמי” אלא ” שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי” (שמות ז, טז). המסע שלנו תמיד היה צריך להיות קשור למטרה. זו לא היתה יציאה לחופשי רק למען החופש עצמו, אלא למען הפיכתנו מעבדי פרעה לעבדי ה’, כפי שכתב רבי יהודה הלוי בשירו:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.

אך מסתבר ששיר הנשמה של ארמסטרונג אינו המקום היחיד בו נפרד המסע מיעודו. קריאה מדוקדקת מראה שזה בדיוק מה שגם קרה לבני ישראל: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו, ט), ורש”י מסביר: מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ. האם רשי לא אומר כאן את המובן מאליו, שמי שרוחו ונשימתו קצרה, לא יכול להאריך בנשימתו? בני ישראל כאן הם כמו אדם בזמן התקף אסטמה. בשעה שהוא נושף ומתנשף, מרגיש על סף חנק וזקוק להקלה מיידית, הוא אינו מסוגל לשמוע סיפורים על תרופה עתידית שנמצאת בשלבי פיתוח.

המלבי”ם מוסיף, שלנוכח תגובתם וחוסר רצונם לשמוע אותו, משה חשש שהם לא רוצים לצאת ממצרים בכלל, ולכן הוסיף הטקסט, שזה לא שהם לא רוצים, אלא שמ”קוצר רוח ועבודה קשה” הם לא מסוגלים לחשוב על כך בכלל. העבדות היא זו שפוגעת בהם בגוף ונפש גם יחד.

ועדיין. אנחנו תוהים. אפשר להבין בקלות את משל התרופה, אבל כאן אנחנו מדברים על הקב”ה! בני ישראל חיים חיי סבל ויסורים, ואלוקים – כל יכול! למה הוא לא מוציא אותם משם כבר? שיתן מכה אחת, “זבנג וגמרנו”?

המסתכל מן החוץ על המצב בד”כ מתקשה להבין. בין אם מדובר בבני ישראל במצרים, או ביהודי אירופה של שנות ה-30 במאה שעברה, באשה מוכה בזוגיות מתעללת או בכמעט כל מצב שבי אחר, הוא תוהה: מדוע האדם שסובל כל כך, לא יוצא החוצה? אם החיים במצרים כבר לא הסתדרו עבור בני ישראל, מדוע הם לא עברו את המרחק הקצר יחסית לארץ, עם השיירות והסוחרים הרבים שעברו במקום, כפי שעשו כשעלו לקבור את יעקב? מדוע לא עזבו יהודי אירופה את טבעת המשטר הנאצי המתהדקת סביב צווארם? אם כל כך לא טוב לה, למה האישה המוכה לא עוזבת את האיש המתעלל בה?

במסגרת לימודי בישיבת מהר”ת בארה”ב, זכיתי לעסוק בליווי רוחני לנשים יהודיות בכלא הנשים המאובטח ביותר במדינת ניו-יורק. כל שנה, היינו חוגגות איתן מעין סדר פסח, ובשנה אחת, אחת האסירות מזה יותר מ-30 שנה, בדיוק קבלה חנינה. ההתרגשות היתה גדולה, ואני חשבתי לתומי שכל האחרות מביטות בה בקנאה, אלא שאז, שכנתי לארוחה, אסירה שנשפטה “רק” לכ-20 שנה, התכופפה ולחשה לי, ‘אם וכאשר יקראו לי לועדה לקבל חנינה, אני לא מתכוונת לגשת. אין לי לאן לצאת מוקדם ואולי לא בכלל’.

גם את בני ישראל נראה מאוחר יותר נאנחים ואומרים, “זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים” (במדבר יא,ה)… האם חום המדבר שיבש את דעתם? או שמא, לא הכל היה רע במצרים, אחרת עבדות מוחלטת לא הייתה אפשרית. יותר מדי דיכוי מוליד במוקדם או במאוחר נסיונות בריחה, מהומות ומרידות, או מוות של העבדים, מצבים שהמשעבד בד”כ רוצה להימנע מהם. העבדות האולטימטיבית משלבת בידוד (במקרה של בני ישראל במצרים, הרחק מארצם ומהקב”ה שעד כה לא התערב), עבודה קשה ועינויים (כמו בעבודת הפרך וזריקת הבנים לנהר) יחד עם טיפול, גם אם מינימלי (“אוכל חינם” וסוג של תחושת ביטחון נוסח – לאן נלך? בחוץ יכול להיות גרוע יותר).

הדפוס שחוזר על עצמו במצבי התעללות שונים ידוע לשובה. גם הגואל שרוצה להצליח – ויותר מהשובה – צריך לדעת זאת. את הרשת הדביקה שסובבת את המשועבד ונבנית בקפידה, יש להתיר בזהירות כדי להבטיח מסע מוצלח לחופשי. כשאנחנו נתקלים בשיעבוד, מפנים או מחוץ, נראה שלא צריך לשפוט מהר מדי. תהליכים מורכבים לוקחים הרבה סבלנות. אפילו לקב”ה לוקח זמן להוציא חבורת עבדים משעבוד לחופשי.

שבת שלום.

An entire country and many around the world held their breath in prayer this week as they watched the three hostages-returnees – Romi, Emily and Doron – make their way from the heart of Gaza through the turbulent crowd, across the border, and finally home to their families. The excitement peaked as did the curiosity to see them: What will they look like? Prior to their release, the TV channels highlighted the beautiful pictures of each of them, as if to emphasize the obvious fact that this is not how we will find them after 471 days in captivity, but how yes?

There is still much more that is hidden then known, and there is no doubt that they have gone through trauma and an extremely difficult time, and yet, they did not look emaciated; they arrived dressed in intact and reasonable clothing, and their heads adorned with intricate braids. In addition, we learned that the Hamas men, who guarded them through the restlessly huge crowd, provided them with “goody” bags of souvenirs, and certificates “testifying” for their time in captivity, and, that they even learned Arabic there. We are almost left with some confused feeling of, wait, so it wasn’t that bad??

And all this in the week of Parashat “Va’era” – servitude, enslavement and the beginning of the Exodus from Egypt.

“In 10 statements the world was created” we’re told (Pirkei Avot 5:1), and immediately the Sages ask: “And what is the meaning of this? Could the world not be created in one statement?” In other words, the same Almighty Gd could have done this with a single word! Why the slow action, step by step?

And in this week’s Torah portion, “Va’era”, the beginning of the ten plagues, is also, incredibly slow. As if that’s not enough, the plagues are spread over two portions. And again we wonder: the same Almighty Gd could have done it with a single word! Why the slow action, step by step?

The journey of a group of slaves who escape from the tyrannical Pharaoh and become a free people has captivated the imagination of many throughout the ages. Benjamin Franklin, for example, a statesman who greatly influenced the politics and history of the United States in the 18th century and was one of the signers of the Declaration of Independence, proposed in 1776, as the seal of the new state, the image of Moses “standing on the shore of the Red Sea, his hand stretched out over the water, so that it creates the same awe-inspiring impression on Pharaoh sitting in an open chariot with his crown in his hand. Rays of light are sent from the pillar of fire into the clouds and touch Moses, expressing that he is acting according to the commandments of Gd.” The seal was to bear the motto “Rebellion against tyrants is obedience to Gd.”

Not far away from Benjamin Franklin, the slaves also borrowed the story of the Exodus from Egypt as an inspiration for freedom, and expressed this, among other things, in a song later sung by jazz singer Louis Armstrong, “Let My People Go.” The words appear in various places in slight variations: “Go down, Moses, way down Egypt land; tell all Pharaohs to let my people go,” and in another version, “Tell old Pharaoh, to let my people go.”

In any case, the song is missing the rest of the verse: Gd did not just say “Let my people go,” but “Let my people go so they may worship me” (Exodus 7:16). Our journey should always be related to a goal. This was not a journey to freedom just for the sake of freedom itself, but for the sake of transforming us from slaves of Pharaoh into servants of Gd, as Rabbi Yehuda Halevi wrote in his poem:

Servants of time are servants of servants / A servant of Hashem, he alone is free

Therefore, when each one seeks their portion / “My share is with Hashem”, said my soul to me.

But it turns out that Armstrong’s soul song is not the only place where the journey got disconnected from its destination. A careful reading shows that this is exactly what happened to the Children of Israel: “And they did not hearken to Moses because of their short spirit and hard labor” (Exodus 6:9). Rashi explains: “because of their short spirit”, that is anyone who is in a tight spot, his spirit and breath is short and cannot prolong his breath.

Isn’t Rashi stating the obvious here, that a person whose spirit and breath are short, cannot prolong his breath? The Israelites here are like a person during an asthma attack. While a person is huffing and puffing, feeling on the verge of suffocation and in need of immediate relief, he is unable to hear stories about a future cure that’s in some development stages. The Malbim adds that in light of their reaction and unwillingness to hear him, Moses was afraid that they did not want to leave Egypt at all, and so the text added that it was not that they did not want to, but that from their “short spirit and hard labor”, they were unable to think about it at all. It was slavery that harmed them body and soul.

And yet. We wonder. We can easily understand the parable of the asthma patient and medicine, but here we are talking about Gd! The Israelites live a life of suffering and torment, and Gd is omnipotent! Why doesn’t He just get them out of there? Let Him strike one blow, one “big bang and we’re done”?

The outsider who looks at the situation usually has difficulty understanding. Whether it’s the Israelites in Egypt, or the Jews of the 1930s Europe, a woman beaten in an abusive relationship, or in almost any other situation of captivity, he wonders: Why doesn’t the person who suffers so much get out? If life in Egypt was no longer working out for the Israelites, why didn’t they travel the relatively short distance to the Land, with the many caravans and merchants who passed through, as they did when they went up to bury Jacob? Why didn’t the Jews of Europe leave the ring of the Nazi regime tightening around their necks? If it’s so bad for her, why doesn’t the battered woman leave the man who abuses her?

As part of my studies at Yeshivat Maharat in the US, I was honored to engage in chaplaincy for Jewish women in the highest security women’s state prison in New York. Every year, we would celebrate a mock Passover Seder with the women, and one year, one of the prisoners, who had been in prison for more than 30 years, just received her pardon. The excitement was great, and I thought to myself that all the others were looking at her with envy, except that then, sitting next to me for dinner, a prisoner who had been sentenced to “only” about 20 years, leaned over and whispered to me, ‘If and when they call me to the prison committee to receive my pardon, I don’t intend to go. I have nowhere to go, not early or maybe not at all.’

The Israelites are also seen later sighing and saying, “we remember the fish we ate in Egypt, for free, the zucchini, the melons, the grain, the onion and the garlic” (Numbers 11:5)… Did the desert heat totally confuse them? Or was it not all bad in Egypt, otherwise absolute slavery would not have been possible. Too much oppression sooner or later leads to escape attempts, riots and rebellions, or the death of the slaves, situations that the enslaver usually wants to avoid. The ultimate slavery combines isolation (in the case of the Israelites in Egypt, far from their land and from Gd, who has not yet intervened), hard work and torture (as in the case of the labor, throwing the boys into the river and taking the girls) along with care, even if minimal (“free food” and a kind of sense of security along the lines of – where will we go? It could be worse outside).

The pattern that repeats itself in various abuse situations is known to the captive. The redeemer who wants to succeed – and more than the captor – should also know this. The sticky web that surrounds the enslaved and is carefully constructed, must be carefully untied to ensure a successful journey to freedom. When we encounter enslavement, from within or without, it seems that we should not judge too quickly. Complex processes take a lot of patience. Even Gd Almighty takes time to free a group of slaves from bondage.

Shabbat Shalom.