כמו ציפור(ה) נולדה לחופש…

פרשת השבוע שלנו, פרשת יתרו, נפתחת בתיאור מפורט לגבי הגעתו של יתרו והמשפחה אל המחנה:

וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה’ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃ וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נׇכְרִיָּֽה׃ וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה (שמות יח:א-ד).

כל פעם מחדש מדהים שהפרשה המתארת את מעמד הר סיני וקבלת התורה נקראת על שמו של לא אחר מאשר חותן משה, כהן מדין, אדם שהוא מחפש רוחני שהיה כבר בכל מקום, ועכשיו שומע על “את כל אשה עשה אלקים למשה ולישראל עמו” (על דרך הפשט, עמו של הקב”ה, אך גם עמו של משה!) ובא להצטרף לעם זה ודרך חיים זו.

משה מספר לו על הניסים שקרו אותם בדרך בצאתם ממצרים ויתרו מהלל את הקב”ה. כבר למחרת, יתרו רואה כיצד משה שופט לבדו את כל העם ומציע לו לעשות שינוי מערכתי על ידי מינוי שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות שיקחו על עצמם את המקרים הפחות קשים, כדי שמשה לא יתמוטט תחת העומס ויוכל לתפקד לאורך זמן. משה, שגדל בארמון פרעה ובודאי למד דבר או שניים על ניהול מדינה, בכל זאת מקשיב בכבוד, ומיישם את הרעיון “של יתרו”.

האמת, שלמשה יש את סיבותיו שלו מדוע לנהל כך את בני ישראל: “כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים” (שם, טו), כלומר, לא רק בתפילה או מעשים “רוחניים” מיוחדים ו”גדולים”, אלא דרך מעשי היומיום הקטנים כביכול, אנחנו פוגשים ורוצים לפגוש את הקב”ה. בכל דבר שקורה, אנחנו שואלים, איפה היה אלקים ואיך למצוא אותו גם כאן. נשמע שיתרו מקבל את הרעיון ועדיין מציע שיפור לדרך, הצעה שמתקבלת.  

ומה על ציפורה והבנים? ומה זה בדיוק “אחר שילוחיה”?

ובכלל, איך קרה שאשה מדיינית שתחילה פגשה “איש מצרי” בבאר, הפכה להיות אשתו של “איש האלהים“?

כשבנותיו של יתרו חוזרות הביתה אחרי שמשה הציל אותן מיד הרועים בבאר באותו היום, אביהן שואל אותן, מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. הן מספרות לו את הקורות אותן, והוא מיד תוהה: וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם! (שמות ב:יח-יט).

נשאל: איך הסתכן יתרו כהן מדין לתת את בתו לעבריין מבוקש, שנמלט משכנתו, האימפריה החזקה באיזור? אכן, ילקוט שמעוני (שמות רמז קסח) מספר שיתרו לא היה כל כך נדיב, אלא תחילה כלא את משה במטרה להסגירו לשלטון כאשר יחפשו אחריו, אלא שהיתה זו ציפורה שפרנסה אותו עשר שנים ושמרה עליו בסוד. לאחר עשר שנים, אמרה לאביה שאף אחד כבר לא מחפש אחר האיש ההוא, ולכן אפשר לשלוח אותו מביתם “ונראה אם מת ואם חי הוא”. ואיך הסבירה לאביה שהאסיר הזה עדיין חי? “הלא שמעת [אבי] כי אלהי העברים גדול ונורא הוא ומפליא להם בכל עת וכו'”…

ע”פ מדרש נוסף בשמות רבה, כוונת יתרו כשאמר שיקראו למשה ויאכל לחם, “ואין אכילת לחם האמור כאן אלא אשה… ומיד רצתה צפורה אחריו כצפור והביאה אותו, ולמה נקרא שמה צפורה שטיהרה הבית כצפור”, שהיתה זריזה ומהירה באהבתה את משה.

אם כך, מה הם “שילוחיה”? על כך רבו הפירושים. אבו עזרא מסכם כמה מהם ומסביר ש”אחר שלוחיה”, יש אומרים אחר ששלחה אל בית אביה כשהיו בדרך ממדין למצרים (ומשה הבין את הסכנות העלולות לקרות אותם בדרך, אמר לה לחזור עם הילדים ולחכות לסימן ממנו כשיוכלו להצטרף), ויש אומרים שנתן לה גט, ור’ יהושע אמר ש”שלוחיה” הם דורון ומנחה, כמו (שאדם שולח) שלוחים (מתנות) לבתו.

לדעת הספורנו (איטליה, ~1470-1550), ציפורה היא ששלחה אליו הודעה כדי לדעת איפה התחנה הבאה שלו ושל בני ישראל ואיפה לפגוש אותו. מכיון שהוא אמר לה שהוא הולך עד הר האלהים, הגיעה המשפחה לשם. החיזקוני (צרפת, 1250-1310) לעומת זאת טוען בדומה למדרש שהרי לנו הוכחה שאחרי אירוע ברית המילה (בפרק ד), והמפגש בין משה ואהרון, כשנהיה ברור עד כמה קשה המצב במצרים, משה הוא זה ששלח אותה ואת הבנים לבית אביה, עד שהמצב יתבהר.

גם לפי הגור אריה (ספרו הראשון של המהר”ל מפראג, 1512-1609), משה שלח את אשתו “מפני השעבוד והיראה”, ואילו הכלי יקר (פראג, 1550-1619) מאיר לנו ש”לא בחנם פירש הכתוב שם אשתו ושמות בניו, וזה כי אמר לו יתרו, צא בגין אשתך צפורה כי כצפור נודד מקנו כן איש נודד ממקומו, ובא להזכירו צער אשתו כל זמן היותה נודדת מביתה… ובא להזכיר צער בנים שאינן מסובים על שלחן אביהם כי גרים המה ואמר לו אתה ידעת את נפש הגר כי גר היית גם אתה…. ע”כ הזכיר שמותם כי כך שלח אליו יתרו שיעשה בגין אשתו שהיתה כצפור נודדת מקנה ובעבור צער זה שסבלה ראוי לכבדה ולצאת כנגדה”…

הדגש הזה על ציפורה בשמה, ויחסה עם משה, מעלה בי הקשר נוסף והוא טקס טהרת המצורע. אז לוקח הכהן ציפור אחת שנשחטת בידי הכהן, וציפור שניה שנטבלת בדמה של הראשונה, אך שורדת את המאורע וחיה. למרות שהיא נראית פצועה, בסופו של הטקס היא משוחררת, כשירה לעוף וחופשיה לדרכה. הציפור הזו מדמה את המצורע, שגם הוא, לאחר החויה הקשה שעבר, יוצא ממנה שלם בטהרתו ומוכן לחזור לחייו ולתיקונו.

האם רק מקרה הוא, שמשה הוא המצורע הראשון בתורה, וששם אשתו – המצילה אותו באירוע דמים אחר (בברית המילה של בנם) – הוא רק במקרה ציפורה??

זאת ועוד: המצורע הוא מי ש”מוציא שם רע” (ויקרא רבה על ויקרא יד:ב). אנחנו נוטים לייחס זאת לרכלנות ו”לשון הרע”, אך חלילה לא נוכל לומר על משה שהוא “מרכל”, אך נזכר איך בתחילת דרכו, מכל האתגרים האפשריים שיש לאדם, משה הוא זה שהדיבור קשה עליו. הוא עצמו מעיד שהוא “כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן” (שמות ד,י), אך בא בשעה שכך הוא נשמע בתחילת ספר שמות, עד כדי כך שהוא זקוק לאהרון שיהיה לו לפה, בסוף חייו, הוא אומר לבדו את כל ספר דברים, ספר שלם של דיבורים!

איך החלים משה והתגבר על אתגר הדיבור שלו? לי נראה שלציפורה תפקיד גדול ומשמעותי הרבה יותר מכפי שנהוג לייחס לה מהסיפורים המעטים עליה בתורה, תזכורת קטנה לכמה, אז וגם היום, רב הנסתר על הגלוי בחיינו.

שבת שלום.

Yitro 2025: “Like a Bird Born to Freedom”…

This week’s Torah portion, Yitro, opens with a detailed description of the arrival of Yitro and his family at the camp:

When Yitro, the priest of Midyan, Moshe’s father in law, heard of all that Gd had done for Moshe, and for Yisra᾽el his people, and that the Lord had brought Yisra᾽el out of Miżrayim; then Yitro, Moshe’s father in law, took Żippora, Moshe’s wife, after her sendings, and her two sons; of whom the name of the one was Gershom (for he said, I have been an alien in a strange land:) and the name of the other was Eli῾ezer (for the God of my father was my help, and delivered me from the sword of Par῾o: (Exodus 18:1-4).

Every time I’m amazed that the Torah portion describing the event at Mount Sinai and Receiving the Torah is named after none other than Moses’ father-in-law, a Midianite priest, a spiritual seeker who had been everywhere, and now hears about “heard of all that Gd had done for Moshe, and for Yisra᾽el his people”… (simply, these are Gd’s people, but also the people of Moses!) and comes to join this People and this way of life.

Moses tells him about the miracles that happened to them on the way out of Egypt, and Yitro praises Gd. The very next day, Yitro sees how Moses is judging the entire people alone and suggests that he make a systemic change by appointing ministers of thousands, hundreds, fifties, and tens to take on the less difficult cases, so that Moses does not collapse under the burden and can function over time. Moses, who grew up in Pharaoh’s palace and certainly learned a thing or two about running a country, nevertheless listens respectfully, and implements “Yitro’s” idea.

The truth is, Moses has his own reasons for leading the Israelites in this way: “for the people come to me to inquire of Gd (Ibid., 15), meaning that not only in prayer or special and “great” “spiritual” deeds, but through the so-called small everyday actions, we encounter and want to encounter Hashem. In everything that happens, we ask, where is Gd and how to find Him here too. It sounds like Yitro accepts the idea and still offers an improvement to the how to, a suggestion that is accepted.

And what about Zipporah and the sons? And what exactly is “after her sendings“?

And in general, how did a Medianite woman who first met an “Egyptian man” at the well, become the wife of a “man of Gd”?

When Yitro’s daughters return home after Moses saved them from the shepherds at the well that day, their father asks them, “Why did you come from the well so soon today?” They tell him what happened, and he immediately wonders: “And why did you leave the man? call him and may he eat bread”! (Exodus 2:18-19).

We may ask: How did Yitro, the priest of Midian, risk giving his daughter to a wanted criminal, who had fled from his neighbor, the powerful empire in the area? Indeed, Yalkut Shimoni (Exodus 2:18-19) tells us that Yitro was not so generous, but first imprisoned Moses planning to turn him over to the Egyptian government when they searched for him, but it was Tzipora that provided for him for ten years and kept him secretly. After ten years, she told her father that no one was looking for that man anymore, and therefore they could send him away from their home “and we will see whether he dies or lives.” And how did she explain to her father that this prisoner was still alive? “Have you not heard [my father] that the Gd of the Hebrews is great and terrible, and does wonders to them at all times, etc.”…

According to another midrash in Shemot Rabbah, Yitro meant when he said that they should call Moses and eat bread, “eating bread mentioned here means marriage… so Zipporah immediately ran after him like a bird (tzipor, her name, means a bird) and brought him, and why was her name called Zipporah? Because she purified the house like a bird,” for she was quick and swift in her love for Moses.

If so, what is “after her sendings”? There have been many interpretations on this. Ibn Ezra summarizes some of them and explains that “after her sendings” according to some, means that Moses sent her back to her father’s house when they were on the way from Midian to Egypt (and Moses understood the dangers that could befall them on the way, told her to return with the children and wait for a sign from him when they could join), and some say he gave her a divorce, and Rabbi Yehoshua said that “her sendings” are that he gave her presents like one sends gifts For her daughter.

According to the Seforno (Italy, ~1470-1550), it was Zipporah who sent him a message to know where his and the Israelites’ next stop was, and where to meet him. Since he told her that he was going to the Mountain of Gd, the family arrived there. The Hizkuni (France, 1250-1310), on the other hand, argues similarly to the Midrash, that we have proof that after the circumcision event (in chapter 4), and the meeting between Moses and Aaron, when it became clear how difficult the situation in Egypt was, it was Moses who sent her and the boys to her father’s house, until the situation would be clarified.

Also according to the Gur Aryeh (the first book of the Maharal of Prague, 1512-1609), Moses sent his wife away “out of servitude and fear,” while the Kli Yakar (Prague, 1550-1619) enlightens us that “It is not for nothing that the text has given us the name of his wife and the names of his sons, and this is because Yitro said to him, Go out for the sake of your wife Zipporah, for as a bird wanders from its nest, so a man wanders from his place, and he wanted to remind Moses of his wife’s sorrow as long as she wanders from her home… and he wanted to remind him of his son’s sorrow, who do not sit at their father’s table because they are foreigners, and he said to Moses, “for you know the soul of a stranger, for you were also a stranger… Therefore, the text mentions their names because Yitro sent him a message to be reminded of these things for the sake of his wife, who was like a bird wandering from her nest, and due to this sorrow that she suffered, it is worthy for him to be honoring her and stand by her”…

This emphasis on Zipporah by her name – a female Bird, and her relationship with Moses, brings up for me another connection, which is the ritual the leper’s purification. The process talks about the priest taking one bird that is slaughtered by him, and a second bird that is dipped in the blood of the first, but survives the event and lives. Although it appears injured, at the end of the ceremony it is released, ready to fly, free to go on its own way. This bird symbolizes the leper, who, after the difficult experience he has gone through, also emerges from it whole, purified and ready to return to his life and his tikun (corrected ways).

Is it just a coincidence that Moses is the first leper in the Torah, and that the name of his wife – who saves him in another bloody event (at the circumcision of their son) – is coincidentally, a bird??

Further more: the leper is one who “brings forth a bad name” (midrash on Leviticus 14:2). We tend to attribute this to gossip and “slander,” but Gd forbid to say of Moses that he was a “gossiper.” However, we recall how at the beginning of his journey, of all the possible challenges a person might have, Moses is the one who finds speaking difficult. He himself testifies that he is “slow of speech and slow of tongue” (Exodus 4:10), but even though that’s what he sounds like at the beginning of the Book of Exodus, to the point that he needed Aaron to be his mouthpiece, by the end of his life, he recites the entire Book of Deuteronomy – Dvarim – by himself, an entire book of speech!

How did Moses recover and overcome his speech challenge? It seems to me that Tzipora has a much greater and more significant role than is usually attributed to her from the few stories about it in the Torah, a small reminder of how much, then and now, what is hidden in our life, outweighs that which is obvious.

Shabbat Shalom.