תרומה: הולכים לבנות משכן

פרשת השבוע הזה, “תרומה” היתה צריכה להיות – מקסימום – 8 פסוקים:

וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃

וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃

וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃

וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃

שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃

אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃

זהו.

השאלה הגדולה בפרשה הזו היא מה פתאום הקב”ה זקוק למקום משלו? הרי “הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי”… (ישעיהו סו,א). לקב”ה יש כבר מקום, וזהו כל העולם כולו.כך גם הבנו בסיני כשבני ישראל ראו את הקולות של ישות שהיא מעל ומעבר. עכשיו עלינו ליצור משכן מחומרים חומריים לאינסוף?

הפסוק האחרון כאן מסביר לנו למה. המשכן הוא לא ממש “בשבילו”, אלא עלינו לבנות משכן ובהמשך בית מקדש כי בכך שניצור מקום לאלוהים, השכינה תשכון איתנו, בתוכנו, בינינו. לכן “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כ”ה,8).

זה היה צריך להיות מספיק לפרשה זו. ועכשיו בני ישראל היו צריכים להקים כמה וועדות שונות, ל”חשיבה”, לגיוס התרומות, לתכנון המקום… יחולקו שאלונים, ירואיינו אומנים, נציץ בקטלוגים. באינספור פגישות ידונו בפרטי הפרטים. צוות מקושר ומתוקשר יארגן את אירוע חנוכת המקום, יבדוק את מי להזמין, מי ישב ליד מי, מי יהיו הדוברים, איזה מוסיקה תהיה ברקע, מה יוגש למנה ראשונה, ומה יהיה צבע המפיות…

ואולי לכן לא נעצרת פרשת תרומה אחרי שמונת הפסוקים אלא ממשיכה ומתארת לנו במדויק ביותר את כל פרטי המשכן. אילו היתה משאירה את הדברים לדימיוננו, היה המשכן או המקדש חוגג ומנציח אותנו. שמם של התורם הראשי, האדריכל, הקבלן, המפקח מטעם העיריה… היו מתנוססים בכניסה… הדרך היחידה להבטיח שנבנה מקום לקב”ה ולא לעצמנו, כוחותינו, יכולתינו, כבודנו אנו שלנו, היא לקבל את כל ההוראות. בכך, נצטרך לשים את האגו שלנו בצד, ולעשות בדיוק מה שהקב”ה רוצה. זה תרגיל קשה ומסובך. בוודאי היו לא מעט רגעים שמישהו חשב, רגע, מה עם פרח קטנטן כאן בפינה? אולי איזה קישוט יצירתי נוסף שעלה בדעתי?? לא פלא שהתורה מקדישה לכך פרשות רבות. אך רק כשנעשה זאת, כשנוותר על עצמנו, נוכל לעשות לקב”ה מקום, ולא בתוך המקום עצמו, אלא בינינו.

שום דבר במבנה הזה אינו מקרי.  

למשל הצבעים המוזכרים כאן אינם “מה שהיה בחנות”, ו”מה שמתאים עם הספה”… שלושה צבעים מוזכרים כאן – תכלת, ארגמן (סגול) ותולעת שני (אדום). לפי הרב הירש, הצבעים באו לסמל את השמים (כחול) ומתוך כך, את העולם הרוחני והקב”ה, הארץ (אדום ולכן אדמה, דם, אדם) והארגמן (סגול) – המקום בין לבין שם אנחנו נפגשים. זהו המקום שלשמו נוצר המשכן, להוות מקום מפגש לאדם ולאל.

הארגמן – הסגול-אדמדם – כבר בימי קדם, ייצג מלכות, בעיקר עקב יוקר וקושי הפקתו. בתקופה העתיקה הכינו את הצבע מנוזל הגוף של חלוזונות מסוג ארגמונים, ששכנו לחופי הים התיכון.
רוב הפעמים שמוזכר הארגמן בתנ”כ הם בפרשות העוסקות במשכן, אך נזהה אותו בעוד כמה מקומות, למשל, בשיר המפורסם מספר משלי (לא), “אשת חיל” ש”מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ”,
וכן ממגילת אסתר, כשתוארה המסיבה המרהיבה של אחשוורוש וכל הבדים המדהימים שהוצגו שם: “חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת” (אסתר א:ו).
ולקראת סוף המגילה, אנחנו מוצאים את מרדכי ש”יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחה”.

המדרש מספר לנו שמלבד היופי, לחומרים הספציפיים יש גם משמעות סמלית: “זהב כנגד מלכות בבל, שכתיב בו אנת הוא (רישא דיהבא) [ראשה די דהבא] (דניאל ב לח), וכסף זו מלכות מדי, שכתיב בו ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג ט), ונחושת זו מלכות יון… עורות אלים מאדמים זו מלכות אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה כה), אמר הקב”ה אע”פ שאתם רואים ארבע מלכיות האלו מתגאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השיעבוד (תנחומא בובר, תרומה ו׳:א׳), כלומר, הבית שלנו מזכיר לנו כל הזמן שאת הדברים הרעים נלמד להפוך לטוב ומתוך החושך שעלול לבוא על בני ישראל, יזרח אור גדול.

גם ה”רהיטים” שנבחרו להיות במשכן אינם מקריים. למשל, “ה”ארון – ארון הברית שנקרא גם ארון האלוקים, ארון העדות וארון הקודש, היה תיבה עשויה עץ ומצופה זהב, שמידותיו הן ”אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ” (כ”ה, 10).

חז”ל חישבו במדויק מה היה בתוך הארון (בבא בתרא יד:א) ומפסוקים שונים בענין הסיקו ש”לוחות ושברי לוחות מונחות בארון”, כלומר, גם הלוחות הראשונים שמשה שיבר וגם הלוחות השניים שניתנו לאחר חטא העגל, שניהם היו בארון. למה לא נזרקו או מוחזרו הלוחות הראשונים? הלוא כבר לא היה בהם צורך! אך חז”ל בדרכם לימדו שזהו רמז עבורנו מעבר ללוחות עצמם, ונלמד מכך גם לא לנהוג בזיון “בזקן ששכח תלמודו”, שהוא כשבר מהלוחות וגם אלו נמצאו בארון (ברכות ח:ב, מנחות צט:א).

ולמה כל החצאים האלה במידותיו של הארון? גם זה לא במקרה מה שמוכרים באיקאה או מה ש”נכנס שם בפינה”. מי השילוח בפירושו החסידי מסביר כי מידות הארון הן “חצאים” כדי להזכיר לנו שכדי לרכוש דברי תורה, עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו לא שלמים בלעדיהם. כל עוד אנחנו חושבים שאלו רק “סיפורים” או “קשקושים” כפי ששמעתי בכאב לא מזמן, לא נוכל לקבל מהם כלום לחיינו. הארון אומנם מושלם בדרכו, אך עדיין עשוי במידות של חצאים, כדי שנזכור גם להעריך את מה שיש לנו, ובו זמנית, להמשיך לבקש, לחפש, “לדרוש אלוקים”.

“משנכנס אדר, מרבים בשמחה”. חודש טוב ושבת שלום.

במסכת סנהדרין השבוע (סח:א) קראנו על היום האחרון בחייו של רבי אליעזר הגדול, כשחכמים באים, סופסוף, לבקרו. למה לא באתם עד עכשיו? שואל הרב. לא היה לנו זמן, עונים החכמים הגדולים, שאולי היו ממש עסוקים ואולי אמרו כך כי לא רצו לפגוע בו על שלא באו אליו בגלל הנידוי שהכריזו עליו, נידוי ממנו סבל עד יום מותו. חבל, אומר להם הרב הגדול: “הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילּוּ כַּכֶּלֶב הַמְּלַקֵּק מִן הַיָּם. הַרְבֵּה תּוֹרָה לִימַּדְתִּי, וְלֹא חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת”, ובלשוננו – ע”פ הבן יהוידע: אני רצתי אחרי רבותי כמו כלב שמחפש עוד ועוד מים, ולמרות כל המאמצים, הייתי “ככלב המלקק מן הים”, ואילו אתם, הייתם פסיביים, כמכחול, עשוי עץ או מתכת שצריך שמישהו יזיז אותו, וגם כשוהא נוגע בשפופרת, לא לוקח ממנה אלא מעט מאד. ואנחנו?

Teruma: Let’s build a Mishkan

This week’s Torah, “Teruma” should have been – at most – 8 verses:

And Hashem spoke to Moshe, saying, Speak to the Children of Israel that they bring me a Teruma-offering: of every man whose heart prompts him to give you shall take my Teruma-offering.

And this is the offering which you shall take of them; gold, and silver, and brass,

and blue, and purple, and scarlet, and fine linen, and goats’ hair,

and rams’ skins dyed red, and taĥash skins, and shittim wood,

oil for the light, spices for the anointing oil, and for the sweet incense,

shoham (onyx) stones, and stones to be set in the efod (high priest’s clothing), and in the breastplate.

And let them make me a sanctuary; that I may dwell among them (Exodus 25:1-8).

This is it.

The big question here, is why does Gd need His own place? After all, “The heavens are my throne, and the earth is my footstool. What house can you build for me? What place is for my rest?” (Isaiah 65:1). Gd already has a place, and it’s this entire world. This is what we understood at Sinai when we saw the voices of a Being who is above and beyond. Now we’re supposed to create a Tabernacle from finite materials for eternity?

The last verse here explains why: The tabernacle is not literally “for Him,” but we must build a Tabernacle and later a Temple because by creating a place for Gd, the Divine Presence will dwell with us, within us, among us. Therefore, “And let them make me a sanctuary; that I may dwell among them” (Exodus 25:8).

That should have been enough for this Torah portion. And now the Israelites would have had to establish several different committees, for “thinking,” for collecting donations, for planning the space… Questionnaires will be distributed, artists will be interviewed, catalogs will be pored over. In countless meetings, the details will be discussed. A well-connected team will organize the place’s dedication event, will check who to invite, who will sit next to whom, who will be the speakers, what music will be in the background, what will be served as the first course, and what color the napkins will be…

And perhaps that is why the Torah portion of Teruma does not stop after eight verses but continues and describes to us with great precision all the details of the Mishkan. If it had left things to our imagination, the Mishkan or the Temple would celebrate and commemorate us. The names of the main donor, the architect, the contractor, the municipal inspector… would be displayed at the entrance… The only way to ensure that we build a place for Gd and not for ourselves, our strengths, our abilities, our honor, is to accept all the instructions. In doing so, we will have to put our ego aside, and do exactly what Gd wants. This is a difficult and complicated exercise. There must have been quite a few moments when someone thought, wait, what about a tiny flower here in the corner? Maybe some other creative decoration that came to my mind?? No wonder the Torah devotes many sections to this. But only when we do this, when we give up ourselves, can we make a place for Gd, not within the structure itself, but among us.

Nothing in this structure is coincidental.

For example, the colors mentioned are not “whatever was in the store”, and “what goes nicely with the sofa”… Three colors are mentioned here – blue, crimson (purple) and wormwood (red). According to Rav Hirsch, the colors came to symbolize the sky (blue) and from there, the spiritual world and Gd; the earth (red and therefore earth – adama, blood – dam, man – adam); and the scarlet (purple) – the place in between, where we meet. This is the place for which the Mishkan was created, to be a meeting place for the human and Gd.

The scarlet – the reddish purple – already in ancient times represented royalty, mainly due to its high cost and difficulty in producing. In ancient times, the color was prepared from the fluids of the scarlet snails, which lived on the shores of the Mediterranean Sea.

Most of the times scarlet is mentioned in the Bible are in the Torah portions that deal with In the Tabernacle, but we recognize it in several other places, for example, in the famous poem from the Book of Proverbs (31), “A woman of valor” who “made for herself garments, linen and scarlet for her clothing,”

And likewise, in the Scroll of Esther, when the magnificent party of Ahasuerus is described and all the amazing fabrics displayed there: “Hur Karpas and Techelet [light blue], held together with cords of ivory and scarlet on silver scrolls and six pillars of gold and silver on a pavement of brass and linen…” (Esther 1:6).

And towards the end of the Scroll, we find Mordecai “going out from before the king in royal apparel of techelet [light blue] gold and silver, and a crown of great gold, and a garland of purple and scarlet, and the city of Shushan was radiant and joyful.”

The midrash tells us that in addition to beauty, the specific materials also had a symbolic meaning: “Gold against the kingdom of Babylon (based on Daniel 2,28), silver for the kingdom of Madai (based on Esther 3,9) and copper for the kingdom of Greece… red ram skins for the kingdom of Edom (red), as it was said, and “the first came out reddish” (Genesis 25,25). Said the Almighty, even though you see these four kingdoms rule over you, by your life, I will grow for you salvation out of servitude (Tanhuma Bubber, Truma 6:1), that is , we will learn to turn bad things into good, and out of darkness, that might come upon the Israelites, a great light will shine.

The “furniture” chosen to be in the Tabernacle is also no coincidence. For example, “the Ark” – the Ark of the Covenant, also called the Ark of Gd, the Ark of the Testimony, and the holy Ark, was a wooden box covered with gold, whose dimensions were “two and a half cubits long, one and a half cubits wide and one and a half cubits high” (25:10).

The Sages calculated precisely what was inside the Ark (Baba Batra 14:a) and from various verses on the subject concluded that “the tablets and fragments of the tablets were placed in the Ark,” meaning that both the first set of tablets that Moses broke, and the second set that were given after the sin of the Golden Calf were both in the Ark. Why weren’t the first tablets thrown away or recycled? There was no longer a need for them! However, the Sages in their way, taught that this is a hint for us beyond the tablets themselves, and we also learn from this not to act disrespectfully “with an old person who has forgotten his Learning,” who is like a fragment of the tablets, and these too, were placed in the Ark (Berachot 8:b, Menachot 69:a).

And why are all these halves the measurements of the Ark? That too, is no coincidence what is sold at IKEA or what “fits in that corner.” Mei Hashilo’ach in his Hasidic commentary explains that the dimensions of the ark are in “halves” to remind us that in order to acquire Torah knowledge, we must be aware that we are not complete without them. As long as we think that these are just “stories” or “nonsense” we will not be able to receive anything from them into our lives. The Ark is perfect in its own way, but it’s still made in halves, so that we remember to also appreciate what we have, while at the same time, to continue asking, searching, “inquiring of Gd.”

“As Adar enters, joy increases”! A good month and Shabbat Shalom.

In this week’s daf from Sanhedrin (68:a) we read about Rabbi Eliezer the Great’s last day, when the sages finally come to visit him. Why haven’t you come until now? asks the rabbi. We didn’t have time, the sages answer. Perhaps they were really busy and perhaps they said so because they didn’t want to offend him for not coming to him because of the excommunication they had declared against him, an excommunication he suffered from until the day he died. It’s a pity, the great rabbi tells them: “I have learned much Torah, and I have not taken much from my own teachers, even like a dog that licks from the sea. I have taught much Torah, and my disciples have not taken from me almost nothing, like a brush that’s dipped into paint”. And in our own words – according to the Ben Yehoyada: ‘I ran after my masters like a dog that seeks more and more water, and despite all my efforts, I was “like a dog that licks from the sea,” not really depleting much from them, while you, you were passive, like a brush, made of wood or metal, that needs someone to move it, and even when it touches the tube, it only takes a very little from it. And what about us?