אין לי מה ללבוש!! על ארון בגדים שלנו עם פרשת תצווה ופורים

 אני תוהה, כשמשה רבנו קם בבקר, מה הוא לבש?

בסרטים שונים ראינו אותו במעין גלאביה, בסגנון הנזירים במדבר או הבדואים בנגב, אך האמת היא, שאין לנו מושג. לעומתו, לאהרון ניתנו “בגדי קודש… לכבוד ולתפארת”, בגדים צבעוניים, יקרים, קסומים, מקושטים בזהב ואבנים יקרות. על חזהו האורים והתומים איתם יוכל לתקשר עם הקודש. סביב מעילו פעמונים קטנים בצורת רימונים כך שבגדיו אפילו משמיעים מוסיקה! בהחלט, הופעה שכוונתה להשאיר רושם בנפש. אכן, “לכבוד ולתפארת”, בגדים מדויקים שכל פרט בהם מלא סמליות ומשמעות.

משה ואהרון, אחים, בעלי תפקידי מנהיגות, אך מעבר לתפקידם, גם מסמלים עבורנו דרכים שונות לקשר שלנו עם הקב”ה: באופן בולט, משה אינו מוזכר בפרשת תצווה, פרשתו “של” אהרון, ואילו אהרון אינו מוזכר בפרשת תרומה, פרשתו של משה. פרשת תרומה התחילה בפסוק שדבר על “תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ” (שמות כה,ב) – נתינה מהלב בנדיבות, ואילו פרשת תצווה מתחילה בציווי: ציווי מלשון מצווה אך גם מלשון צוות, צוותא.

לכל אחת מהתכונות האלו יש יתרונות גדולות אך גם חסרונות: יותר מידי נתינה עצמאית מביאים לפירוד, גאווה, אגו, אינדיבידואליזם. יותר מידי “צוות” עלול להביא לידי אחידות ומחיקת היחיד. איכשהו, אומרת לנו התורה אז והיום, צריך להביא את הלב, את האישיות היחודית שלנו, ובו בזמן, לא לשכוח את הכלל.

הבגד הוא המתנה הראשונה שקבלנו מהקב”ה: וַיַּ֩עַשׂ֩ ה’ אֱלֹקים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כׇּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם (בראשית ג,כא): וכבר המלבוש הראשון היה עשוי ניגודים: כתנות – כלומר מכותנה או פשתן, וגם – מעור. “לא מפני הקור”, אומר הגר”א בפירושו אדרת אליהו, “כי נתגרשו לארץ הקדם שאין שם קור. רק מפני שלא הביא עדיין בכורים מפשתן עד שהביא קין”, כלומר, הבגד לא רק שייך למזג האויר, אלא מחובר ישירות למצוות, ואפילו בבגדים הראשונים היתה משמעות רבה מעבר למה שיש לנו בארון ומה ש”בא לי” ללבוש היום.  

גם הרש”ר הירש מסביר שללבוש שניתן לאדם מידי “ה’ אלוקים” – בשני שמותיו – יש משמעות קדושה, לחנך את האדם בשתי בחינות: האחת להזכיר לו את מגבלות גופו והצורך לשלוט בגופו, והשניה, להזכיר לו את הצורך בהגנה ובכך את המרחק מגן העדן והעבודה שעלינו לעשות בחיינו. המדרש מדבר על “כתנות אור” (בראשית רבה כ,כט) ואילו הילקוט שמעוני שם מחזיר אותנו לפרשת השבוע ומסביר שזה שהקב”ה הלביש את אדם וחוה בכתנת העור משמעו שעשה להם בגדי כהונה.

בגדי הכהונה החיצוניים מלמדים אותנו גם על מידות הנפש של הכהן. לכהן ה”פשוט” או הדיוט היו ארבעה בגדים: המכנסיים – כנגד ההתמודדות בנושא העריות, האבנט – המפריד בין החלק העליון בגוף האדם לחלק התחתון, כמפריד את החלק הבהמי יותר מהראש, כנגד הרהורי הלב. המצנפת – נגד הגאוה ובעד הענווה והתזכורת ש”דע מה למעלה ממך” (אולי כמו שאומרים שהמילה הידישית לכיפה, “ירמולקה” באה להזכיר את המילים ירא מאלוקיך’) והכתנת – כנגד שפיכות דמים ותחרותיות יתר.

לכהן הגדול היו ארבעה בגדים נוספים על אלו של הכהן ההדיוט מפני שלאדם גדול יותר יש גם אתגרים גדולים יותר: נוסף לו גם המעיל – כנגד עבודה זרה, הציץ – כנגד עזות מצח, האפוד – כנגד לשון הרע, והחושן – שכלל את האורים והתומים שנועדו לקבל מסרים מהקב”ה – כנגד אחריות חברתית.

לבגדים פוטנציאל רב, והם יכולים להועיל ללובש ולמביט בהם, אך גם לפגוע. לא במקרה השורשים של המילים הקשורות ללבוש הם מורכבים במיוחד: בגד גם יכול להזכיר לנו בגידה. מעיל – מעילה. לבוש – בושה. האם באו כל בגדים מאז ועד ועד היום, לגלות או להסתיר?

ואם מדובר ב”גילוי” ו”הסתרה”, הרי שלא נוכל שלא לראות מאחוריהם – ואולי דווקא לצידם – מציצה אלינו בתקופה זו גם מגילת אסתר ואסתר המלכה המלאה בדים ובגדים שונים ומשונים, ביניהם: “וַיְהִ֣י בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת” (אסתר ה,א) והגמרא מייד שואלת את שאלתנו: הלוא חסרה כאן מילה! “בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבְּעֵי לֵיהּ” (בגדי מלכות היה צריך להכתב), וכי איך אפשר ללבוש מלכות? “אֶלָּא שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ”, עונה הגמרא (מסכת מגילה יד:ב). לא רק הבגדים החיצוניים, מפוארים ככל שיהיו, הם העושים את האדם למי שהוא, לא רק החיצוניות אלא האדם עצמו מתוך פנימיותו.

פרשות המשכן נקראות כמעט תמיד בתקופת פורים ונדמה שאין ניגוד גדול מכך: סיפור פורים מתואר כבלבול אחד גדול. מסיבה מטורפת של יותר מ-180 יום, גזרות על פי גחמת המלך שבעצמו מושפע יותר משתיה ומיועצים רעים מאשר מתכנון אסטרטגי מועיל וארוך טווח, לא תמיד ברור מי הטוב ומי הרע, מהלכים מתהפכים, וגם חיינו בגלות משתקפים בכך: אנחנו שקטים מידי ונבוכים מידי זמן ארוך מידי, או רועשים מידי ועושים “צרות” לכולם, בעוד ששם ה’ לא מוזכר במפורש אפילו פעם אחת בכל המגילה, וגם לא ארץ ישראל, שאפילו בשעת השמד החמורה, לא עולה כאופציה. ומול כל זה – המשכן. הכוהנים. מקום נייד אך לא כאוטי, מאפשר תפילה, נשימה עמוקה, כפרה, רוחניות, אחדות, מכניס סדר ושקט לחיים, וכיוון למסע, עשוי מהוראות מדויקות ומלאות משמעות: יש דרך ספציפית לחבר את הוילונות, מידות מדויקות ומקום מדויק לארון הקודש, איך להדליק את הנרות במנורה, מה לשים בקטורת, מה ללבוש בבקר…

אין כמו הסדר של המשכן, מעין בריאת העולם של בראשית פרק א, שם כל דבר מונח במקומו הנכון, לו היו חיינו כך! אלא שבו זמנית, מתברר לנו יום יום ובמיוחד בחודשים אלו, שאנחנו חיים בתוך באירוע שמשמעותו המלאה נסתרת מאיתנו, שיש בו מהפכים בלתי צפויים, כאב נורא ושמחה עצומה. לא בכדי, כלי המשכן מתכתבים – בעצב – עם סיפור המגילה, ולמרות שהדברים לא מונחים “במקומם” הצפוי והרצוי לנו, עדיין, איכשהו, צריך לקום בבקר, ללבוש מלכות, להכנס לחצר הפנימית, לעמוד בחיל ורעדה ולבקש על חיינו. ,

שבת שלום וכמעט פורים שמח.

I have nothing to wear!! The High Priest and Queen Esther – Tetzave

When Moses got up in the morning, what did he wear?

In various films we have seen him in a kind of galabiya (desert gown), in the style of the desert monks or the Bedouins in the Negev, but the truth is, we have no idea. On the other hand, Aaron was given “holy garments… for honor and glory”, colorful, expensive, magical clothes, decorated with gold and precious stones. On his chest are the Urim & Tumim with which he can communicate with the Holy One. Around his coat are small bells in the shape of pomegranates so that his clothes even play music! Definitely, a performance intended to leave an impression on one’s soul. Indeed, “for honor and glory”, precise clothes in which every detail is full of symbolism and meaning.

Moses and Aaron, brothers who hold leadership roles, but beyond their roles, they also symbolize for us different ways of relating to Gd: notably, Moses is not mentioned in the Torah portion of Tetzave, Aaron’s portion, while Aaron is not mentioned in the Torah portion of Teruma, Moses’ portion. The Torah portion of Teruma began with a verse that spoke of “giving from the heart, giving generously” (Exodus 25:2), while Tetzave begins with a command: tzav! from the word mitzvah but also from the word tsevet, a team and tzavta, togetherness

Each of these qualities has great advantages but also disadvantages: too much independent giving leads to separation, pride, ego, individualism. Too much “togetherness” can lead to uniformity and the erasure of the individual. Somehow, the Torah tells us then and today, we need to bring the heart, our personality and uniqueness, and at the same time, not to forget the community.

Clothing is the first gift we received from Gd: “And the Lord Gd made for Adam and for his wife cloth garments of leather, and clothed them” (Genesis 3:21): And already the first garment was made of opposites: “cloth garments of leather” – that is, cotton or linen, and also – leather. “Not because of the cold,” says the Ga’on from Vilna in his commentary Aderet Eliyahu, “for they were exiled to the land of the East, where there is no cold. But because he had not yet brought the first fruits offering of flax, until Cain brought it,” that is, the garment is not only related to the weather, but directly connected to the commandments, and even the first garments had a meaning beyond what there was in the closet and what “I feel like” wearing today.

Rav Hirsch also explains that the clothing given to Adam by “the Lord Gd” – in both names – has a sacred meaning, to educate a person in two ways: one, to remind him of the limitations of his body and the need to control his body, and the second, to remind him of the need for protection and thus the distance from the Garden of Eden and the work we must do in our lives. The Midrash speaks of “coats of light” (the word “or” with the letter ayin means skin or leathr while the same word with an alef means light; Genesis Rabbah 20:29). The Yalkut Shimoni brings us back to this week’s Torah portion and explains that the fact that Gd clothed Adam and Eve means that He made them priestly garments.

The outer priestly garments also teach us about the qualities of the priest’s soul. The “ordinary” or lay priest has four garments: the trousers – against dealing with the issue of incest and forbidden relations; the sash – which separates the upper part of the human body from the lower part, as it separates the more animal part from the head, against the thoughts of the heart; the turban – against pride and for humility and the reminder to “know what is above you” (perhaps as they say that the Yiddish word for a cap, “yarmulkeh,” comes to recall the words “fear your Gd”); and the coat – against bloodshed and excessive competitiveness.

The High Priest has four additional garments in addition to those of the lay priest because a greater man also has greater challenges and responsibilities: he also had the coat – against idolatry; the tsitz – on the forehead against arrogance The ephod – against slander; and the hoshen – which included the Urim & Tumim to receive messages from Gd – against social responsibility.

Clothes have great potential, and they can benefit the wearer and the one looking at them, but also harm. It is no coincidence that the roots of words related to clothing are particularly complex: clothes – begged – can also remind us of betrayal, b’gida; a coat, me’il resemble me’ila; . a garment, levush – is related to busha, ​​shame, embarrassment. Have all clothes, since ever, come to reveal or to hide?

And since we’re talking about “revealing” (gilui) and hiding (hastara – term related to megila & Ester), it’s almost impossible not to behind them, perhaps even next to them, the Scroll of Esther and Queen Esther herself, also peeking out at us, during this time: “And it came to pass on the third day that Esther wore royalty” (Esther 5:1), described the story in its way that is both revealing and hiding… and the Gemara immediately asks our question: Isn’t there a word missing here! “It should have said, ‘garments on royalty’”, answers the Talmud! and how is it possible to “wear royalty”? but “rather, she wore the divine spirit” [or maybe, the divine spirit wore her? (Tractate Megillah 14:2)]. Not just the outer garments, however magnificent they may be, they make the person to who we are; not just the exterior, but the person him/herself, from within.

The Torah portions about the Tabernacle and the Priestly Garments are almost always read during the time of Purim and it seems as if there’s no greater contradiction: the story of Purim is one big confusion. A crazy party of more than 180 days; decrees according to the whim of the king who himself is more influenced by drinking and bad advisors than by good deeds and long-term strategic planning; it’s not clear who is good and who is bad, and how everything will work out, and our own lives in the midst of it: the Jews of the Diaspora are too quiet and too embarrassed, or too noisy and make “trouble” for everyone, while the name of Gd is not explicitly mentioned even once in the entire Megillah, nor is the Land of Israel, not even at the time of awful annihilation, comes up as an option.

And facing that – the Tabernacle. The priests. A mobile but not chaotic place, allowing prayer, a deep breath, atonement, spirituality, unity, bringing order and quiet to life, and a direction for the journey, made of precise and meaningful instructions: there is a specific way to attach the curtains, precise dimensions and a precise place for the Holy Ark, a way to light the candles in the Menorah, what to out in the incense, what to wear in the morning…

There’s nothing like the order of the Mishkan, sort of like Creation of Genesis, chapter 1, where things are exactly in their right place. Oh, if everything was just so! But simultaneously, as it turns out and especially these months, we discover that we also live in an event whose full meaning is hidden from us, which has unpredictable twists and turns, awful pain and immense joy. It is no coincidence that the vessels of the Mishkan correspond – sadly – with the story of the Megilla, and while things don’t “sit” where we expect and desire them, somehow, we still have to get up n the morning, wear royalty, get into the King’s inner courtyard, stand there shivering, begging for our life.

Shabbat Shalom & almost, Purim Same’ach

משהו ממסכת סנהדרין (עה:א)…. and something from Tractate Sanhedrin… (75:a)

אגב הדברים שהסברנו בענין חובת “יהרג ואל יעבור” לגבי עריות, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו לאהבה באשה אחת והעלה לבו טינא (רשי: נימוק מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי), ובאו ושאלו לרופאים מה לעשות בו. ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו. אמרו הרופאים: לפחות תעמוד לפניו ערומה. אמרו חכמים: ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. הציעו הרופאים: תספר (תשוחח) עמו מאחורי הגדר במקום צינעה, שיהיה לו מעט נחת בדבר. אמרו חכמים: ימות ולא תספר (לשון שמרמזת על שהות אינטימית ביחד) עמו מאחורי הגדר.

Apropos the discussion of the obligation to allow oneself to be killed rather than engage in forbidden sexual intercourse, the Gemara notes that Rav Yehuda says that Rav says: There was an incident involving a certain man who set his eyes upon a certain woman and passion rose in his heart, to the point that he became deathly ill. And they came and asked doctors what was to be done with him. And the doctors said: He will have no cure until she engages in sexual intercourse with him. The Sages said: Let him die, and she may not engage in sexual intercourse with him. The doctors said: She should at least stand naked before him. The Sages said: Let him die, and she may not stand naked before him. The doctors suggested: The woman should at least converse with him behind a fence in a secluded area, so that he should derive a small amount of pleasure from the encounter. The Sages insisted: Let him die, and she may not converse with him behind a fence.