יום הזכרון, קצת לפני 8:00 בבקר, אני מתלבטת אבל בסוף לא יכולה שלא. הרגליים שלי נושאות אותי לבית הספר של ילדותי. אני מוצאת את עצמי בתוך זרם של מכוניות ואנשים, רובם בחולצות לבנות, ממהרים לתפוס מקום, לראות יותר טוב, למרות שהמתים כבר לא יברחו, ולמרות שהטקס לא השתנה כמעט בכלום מאז שאני עמדתי כאן על הדשא. 

כשאני עוברת את השער, אחד השומרים קורא לשני: ״אצלי כבר 4600. 4600, שמעת״? זה שאחריו מקליק במרץ את מספר הנכנסים, משתדל לא להתבלבל. מצד ימין של שביל הכניסה – גן הילדים של בית הספר, גם הם בחולצות לבנות. זה מתחיל מוקדם אצלנו. וברקע, כבר שומעים את מקצב התוף, מבשר שהתלמידים מסתדרים על דשא האיצטדיון בשורות ישרות ומסודרות. אחריהם יבואו הדגלנים. אח״כ הדגל יורד לחצי התורן. יקראו יזכור. ואת כל שמות הנופלים. קולות מוכשרים ישירו שירים נוגעים ללב, המנהל יתן נאום מתלונן ומבקר על המצב. הקהל יהנהן. ישירו עוד שיר. יהיו דמעות, טי-שו, משיכות באף. אח״כ התקוה. מעטים חובשים כיפות, ורובם יורידו אותם וישימו אותן בתא הכפפות ברכב. ״תם טקס יום הזכרון, תשפ״ה״.  

אני באתי בשביל השמות. בית הספר נוסד ב- 1913 ויש יותר מ-325 שמות ברשימת הנופלים שלו. את חלקם אני מכירה מכיון ששמעתי אותם עוד כשאני למדתי כאן. יש מי שהיה שכן בבית ליד. יש קרוב של. יש בני מחזור, או חברים של במחזור מעל ומתחת. אחת – חלקה איתי חדר בצבא, ראש ליד ראש ישנו ליד אותו החלון במשך חודשים ארוכים. יש את מי שאני מכירה מהחדשות, מאירועים, מסיפורים. ויש מי שאינו ברשימה הזו ועדיין צריך וראוי להזכיר. 

את אורי למשל, לא הזכירו ברשימה הזו הבקר. אחרי הכל, עוד לא ברור אם האירוע בו נספה לפני 4.5 חודשים היה ״באמת״ פיגוע, ״סתם״ תאונה, או גם. הצטערתי שלא לראות את התמונה שלו, סקרנית מה יבחר מי שבוחר, וגם – שמחתי. כי אורי – הוא לא ״נופל״. אורי היה כזה שתמיד קם ועושה, ובין אם ישב במשרד ותקתק על מחשב ואחז בעט, או בישל משהו טעים להפליא או תפר כפתור או עשה ספונג׳ה או קרא ספר הסטוריה עבה, למד דף יומי, התעטף בטלית והתפלל מכל הלב, תמיד נשארו לו סימנים של בוץ בחריצי הידיים המיובלות, משתילה, מעצים, משמן זית, מבניה באבנים, מאדמת ארץ ישראל שאהב כל כך ועליה מסר את חייו.  

פגשתי אותו בכיתה ט, שנינו צעירים בשנתון, בקושי בני 14. זכיתי להכיר אותו הרבה לפני והרבה יותר טוב מרבים מבני משפחתו. ואני יודעת: לא צריך למות מוות טרגי כדי להיות ״גיבור ישראל״, ואורי, גם אם היה חי עד 120 ואז עוצם את עיניו הנפלאות בשלווה, גם אז, היה צריך לעמוד לכבודו ולזכרו ביום הזכרון. 

לא מזמן אמרה לי רופאת עיניים: העיניים שלך קצת רגישות, אני אתן לך משהו נגד הדמעות. חששתי שאולי עד יום הזכרון לא אוכל לבכות. טעיתי. 

אביב גפן בשיר עורי עור, ואולי צריך להיות אורי אור

יום הזכרון בבית הספר בו אני מלמדת: כל אחד עושה את חלקו, וכולם נכנסים מתחת לאלונקה