(סולמות וחבלים: המשך מסע הקדושה בפרשת ״אמור״ (וסיפור אחרי האנגלית…

ספר ויקרא ממשיך ומטפס בסולם הקדושה גם בפרשה זו. אחרי שבתחילת הספר דנו בחפצים ואנשים על מורכבויותיהם, פרשת ״אמור״ מתחילה בדינים הקשורים לקדושת הכהונה, ומשם, עוברת לעסוק בקדושת הזמן – בשבת ובמועדים. לא במקרה, הפרשה הבאה תעסוק בקדושת ארץ ישראל. קדושת הזמן היא זו המחברת בין קדושת האדם לקדושת המקום. 

כשהתורה מדברת בפרשת ״אמור״ על קדושת הזמן, היא מתחילה ביום השבת. יום השבת נקבע מששת ימי בראשית ע״י הקב״ה. לאדם אין בכך חלק. אם מישהו נתקע על אי בודד בלי לוח שנה, יספור 6 ימים וביום השביעי – יציין את יום השבת, בדיוק כמו בבריאה.

לעומת זאת, החגים והמועדים – פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת נקבעים על ידי האדם. כיום יש לנו לוח מסודר, אבל בעבר, היו אלה העדים שיצאו וראו את הירח ולפי עדותם בית הדין ציין את ראש החודש ומשם נבנה לוח השנה. לא פעם הדבר גרר ויכוחים מרים שחשיבותם ברורה: בלי לוח שנה מוסכם, לא נוכל לעשות שום דבר ביחד.

אפשר לראות שזה גם משתקף בהלכות בזמנים השונים: בשבת אסורה כל מלאכה. ביום טוב, יש קצת מלאכות שמותר לעשות. בשבת – רק הקב״ה פעל – ברא את העולם, הוציא אותנו ממצרים – ואנחנו היינו פאסיבים לחלוטין. לכן, אפשר להגיד שזה הזמן ״שלו״. החגים מזכירים אירועים שבהם היינו שותפים. בפסח אמנם הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, אבל גם אנחנו היינו צריכים להשתתף: לסמן את הבתים, וללכת. כך בחג, גם אנחנו חלק מהקדושה ויש לנו מלאכות שמותר לנו לעשות.

הרב אורי שרקי טוען ש״ככל שההיסטוריה מתקדמת, השותפות של האדם ביצירת הקדושה גדולה יותר״. לדוגמא, בחג הפורים כמעט הכל נעשה על ידי אנשים ומיעוט ע”י הקב”ה. כך גם כמעט כל המלאכות מותרות בפורים, אבל מלאכות מועטות כמו נטיעת עצים ובניין בתים נאסרו על ידי חכמים. בחנוכה, בניגוד לפורים, רבים מעם ישראל השתתפו בצורה פעילה במלחמה (ולא רק מרדכי ואסתר), ולכן בחג החנוכה כל המלאכות מותרות חוץ מאי עשיית מלאכה חצי שעה אחרי זמן הדלקת הנרות – זכר להתערבות הא-להית במהלך המאורעות. 

ובימינו, אנחנו חוגגים את יום העצמאות ויום ירושלים, ימים שבהם קרו הרבה ניסים אך ללא שבירת חוקי הטבע באופן מופגן כמו בקריעת ים סוף למשל. והתוצאה, ימים שבהם כל המלאכות מותרות, ועדיין מרגישים כמו חג, כשיותר ויותר אנשים לובשים חולצות לבנות וככלל, בגדים חגיגיים, ויוצרים אירועים לאומיים משמחים. 

בפרשת ״אמור״, בפרק כ״ג שבספר ויקרא, נמצאת השבת וכל החגים התורניים, כולל ספירת העומר. פרק כ״ד, המחבר בין קדושת הזמן לקדושת ארץ ישראל, מאגד שלושה אירועים שגם הם נראים כבלתי קשורים לשום דבר, אך קריאה מדוקדקת יכולה לגלות בתוכם רמזים עלומים לחנוכה, פורים, ויום העצמאות. 

וזה לא הדבר היחיד שהתורה רומזת בפרקים אלו. בפרק כג, פסוק כד נאמר: “דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש”. כמובן, מדובר כאן על ראש השנה, יום התרועה עד ימינו. ולמה לא אמרה התורה את הדברים במפורש? יתכן שהתורה יודעת שאנחנו יודעים במה מדובר. בפרשה הבאה נראה שהיום בו יש מצווה לתקוע בשופר הוא יום הכיפורים של היובל, על מנת לשחרר את העבדים. אז מה קרה מבחינה היסטורית בראש השנה? כל חג הוא תזכורת לאירוע בהיסטוריה שלנו כעם.

לפי חז״ל, בראש השנה בטלה העבדות במצרים (מסכת ראש השנה, דף י-יא)!! ומה עם פסח? פסח היה היום בו יצאו בני ישראל ממצרים, אולם הם לא עבדו עד הדקה התשעים, אלא כבר קבלו שחרור מהעבדות, בתקופת המכות. זו היתה תקופה מסוכנת ביותר, כי כל אחד יכול היה להגיד לעצמו, בעצם, לא כל כך רע כאן, אולי נשאר? חצי שנה לאחר מכן, הגיעה סופסוף, יציאת מצרים (ביום טוב ראשון של פסחו) וקריעת ים סוף (בשביע של פסח). קבלת הלוחות ואירוע ״מתן תורה״ היה בשבועות, אך רק ביום הכיפורים, נסלח חטא העגל ומשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. כלומר – המאורע הראשון היה בראש השנה ולאחר שנה ועשרה ימים היה המאורע האחרון שהוא יום הכיפורים. זה גם מסביר למה בראש השנה אנחנו מתכוננים לשנה הבאה, וביום כיפורים מביעים חרטה על מה שעשינו – בשנה הקודמת, עם עשרה ימים של ״כפילות״, עשרת ימי תשובה!

מעניין שגם המבול היה שנה ועשרה ימים – מז’ בחודש השני ועד י”ז בחודש השני (ויש אומרים שזה היה באייר ויש אומרים שזה היה בחשוון). המבול היה חורבן העולם ויציאת מצרים היתה תיקון העולם. זהו מעגל החגים שלנו עד היום – תיקון ושמחה על התיקון, ועל האפשרות להוסיף קדושה בעולם. 

שבת שלום. 

Chutes & Ladders: Continuing the Holiness Journey with the Torah portion of Emor”

The Book of Leviticus continues to climb the ladder of holiness in this week’s Torah portion too. After discussing objects and people in their complexities at the beginning of the Book, “Emor” begins with laws related to the holiness of the priesthood, and moves on to holiness of time – Shabbat and the festivals. It is no coincidence that the next portion will deal with the holiness of the Land of Israel. The holiness of time is what connects the holiness of the human to the holiness of place.

When the Torah speaks here about the holiness of time, it begins with Sabbbat Shabbat was determined from the six days of Genesis by Gd, and the humans had no part in this. If someone were stranded on a deserted island without a calendar, s/he would count 6 days and on the seventh day – s/he would celebrate Shabbat, just as it was in Creation.

On the other hand, the holidays and festivals – Passover, Shavuot, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Sukkot and Shemini Atzeret – are determined by man. Today we have an organized calendar, but in the past, it was the witnesses who went out and saw the moon rising, and according to their testimony the court determined the beginning of the month and from there the calendar was built. More than once, this caused major arguments, which can be understood, for without an agreed upon calendar. we can’t do anything.

We can see that this is also reflected in the laws of those different times: On Shabbat, all work is prohibited. On Yom Tov, there are some melachot (Shabbat & festival “crafts”) that are permitted. On Shabbat – only Gd acted – creating the world, bringing us out of Egypt – and we were completely passive. Therefore, we can say that this is “His” time. The holidays remind us of events in which we were more of partners. On Pesach, Gd did indeed bring us out of Egypt, but we also had to participate: mark our houses; walk. Thus, on the holidays, we are also part of the holiness and have melachot that we are permitted to do.

Rabbi Uri Sherki claims that “as history progresses, human’s participation in creating holiness is greater.” For example, on the holiday of Purim, almost everything is done by people and a little by Gd. Similarly, almost all melachot are permitted on Purim, but a few such as planting trees and building houses were forbidden by the Sages. On Hanukkah, unlike Purim, many of the people of Israel actively participated in the war (and not just Mordechai and Esther), and therefore on the holiday of Hanukkah all melachot are permitted except for not doing any melacha half an hour after the time of lighting the candles – a reminder of Divine intervention during the events.

And nowadays, we celebrate Independence Day and Jerusalem Day, days when many miracles occurred but without the laws of nature being broken in a demonstrative manner, as in the parting of the Sea, for example. The result is days when all melachot are permitted, and still feel like a holiday, with more and more people wearing white shirts and/or festive clothing, and creating joyful national events.

In the Torah portion of “Emor”, in chapter 23 of the book of Leviticus, one can easily find Shabbat and all the Torah holidays, including the counting of the Omer. Chapter 24, which connects the sanctity of time with the sanctity of the Land of Israel, brings together three events that also seem unrelated, but a careful read might reveal hidden hints of Hanukkah, Purim, and Israel’s Independence Day.

And this is not the only thing the Torah alludes to in these chapters. In chapter 23, 24 it says: “Speak to the children of Israel, saying, ‘In the seventh month, on the first day of the month, you shall have a Sabbath of remembrance, a holy calling.’” Of course, this refers to Rosh Hashanah, the day of blowing the shofar, to this day. And why didn’t the Torah say this explicitly? Perhaps the Torah knows that we already know what it is all about. In the next portion, we will learn that the day on which there is a mitzvah to blow the shofar is Yom Kippur of the Jubilee year, in order to free the slaves. So what happened on Rosh Hashanah? Every holiday is a reminder of an event in our history as a people!

According to our sages, on Rosh Hashanah, slavery in Egypt was abolished (Tractate Rosh Hashanah, pages 10-11)!! And what about Pesach? Passover was the day the Israelites actually eft Egypt, but they did not work until the last minute; rather, they had already received liberation from slavery, during the period of plagues. This was an extremely dangerous period, because anyone could say to themselves, ‘actually, it’s not so bad here, maybe we should stay’? Six months later, the Exodus from Egypt finally arrived (on the first day of Passover) and the parting of the Red Sea (on the seventh day of Passover). The Tablets were received as the “Giving the Torah” was on Shavuot, but only on Yom Kippur was the sin of the Golden Calf forgiven and Moses descended from Mount Sinai with the second set of Tablets. In other words – the first event was on Rosh Hashanah and after a year and ten days the last event was Yom Kippur. This also explains why on Rosh Hashanah we prepare for the upcoming year, while on Yom Kippur we atone for what we did – in the previous year with ten days of “overlap”, the Ten Days of Teshuva!

It is also interesting that the flood ( during Noah’s time) was a year and ten days long – from the 7th of the second month to the 17th of the second month (some say it was in Iyar and some say it was in Cheshvan). The flood was the destruction of the world and the Exodus from Egypt was the tikun (repair / setting things right) of the world. This is the cycle of our holidays to this day – fixing and rejoicing in this process that offers the ossibility of adding holiness to the world.

Shabbat Shalom.

אגרת קולך לפרשת  אמור – שבת דורשות טוב

לזכר אבי מורי אהרון כהנא ז״ל שיום פטירתו חל השבוע

היה היה פעם, אי שם, איש עשיר שחי בעיירה קטנה. כל השבוע עבד קשה ובשבת הלך כמובן לבית הכנסת אך לפעמים במהלך קריאת התורה, נמנם לו על כסאו. הפעם כשהתעורר, נשאר בו כהד קטע מתוך פרשת השבוע, פרשת ״אמור״:

וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י ה׳ (ויקרא כד, ה-ו).

פרק כ״ד הוא פרק קצת תמוה. את פרשת ״אמור״ התחלנו עם הכוהנים ולאחר מכן, עברנו לפרק כ״ג המתאר את (כמעט כל) המועדים התורניים. ואז פרק כ״ד: המנורה, חלות הסולת. המקלל. מה הקשר? הרב אורי שרקי מלמד שספר ויקרא הוא מסע של עליה בקודש. אנחנו מתחילים מדומם, עוברים לבעלי חיים, לאנשים (קודם הקהל כולו ואח״כ הכוהנים), לקדושת הזמנים ולקדושת ארץ ישראל. לדעתו, מכיון שאנחנו באמצע קדושת הזמן, פרק כ״ד מרמז על חגים עתידיים שעוד נקבע: המנורה – על חנוכה, שתים עשרה חלות הסולת – על פורים, והמקלל, בן האישה הישראלית שרב עם איש ישראלי ונכשל בדיבורו – על יום העצמאות. 

נחזור לאיש שלנו המתעורר מתנומתו, ועדיין בליבו שומע: ״וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י ה׳״…

׳אין ספק שהקב״ה דבר אלי!׳, חושב האיש בליבו, ׳וזה מה שעלי לעשות: להביא שתים עשרה כיכרות לחם-סולת, ולשים אותן בבית הכנסת׳. כבר ביום ראשון, הוא חוזר עם שקית חלות טריות, מניח אותן בתוך ארון הקודש, מתפלל שהקב״ה יקבל את מתנתו. 

זמן קצר לאחר שהוא יוצא, נכנס השרת. בדמעות ובענווה הוא עומד מול ארון הקודש, מתחנן: “אנא ה׳, אני זקוק נואשות לעזרתך. אני לא מצליח לגמור את החודש… בבקשה שלח לי משהו להביא הביתה לאשתי ולילדי הרעבים״… הוא מסיים לנקות את בית הכנסת, את הבימה והשולחן, ואז פותח את ארון הקודש. הוא לא מאמין למראה עיניו כשלפניו, שקית גדולה ובה, לא אחת או שתיים, אלא 12 חלות טריות, בעלות ריח נפלא…

עוד באותו הערב חוזר העשיר לראות מה קרה עם מנחתו. ‏נוכל לדמיין לעצמנו את הפתעתו כשהוא רואה שהשקית איננה! הוא רץ הביתה לבשר לאשתו שמתנתם התקבלה. הם מחליטים להמשיך ולאפות עוד חלות, שוב הם מניחים אותן בארון הקודש, השרת העני מגיע, מלא תקווה והודאה, לוקח את המתנה וכך זה ממשיך

יום אחד, הם נתקלים זה בזה. מהר מאד, ההפתעה מתחלפת בכעס: “לא הקב״ה לקח את כיכרות הלחם, אלא שרת מסכן וחסר תועלת”?! “לא אלוקים נתן לי מנחה, אלא איש עשיר ששמע קולות כשישן בתפילה”?!
הרב ששומע את המהומה ויוצא לראות מה קורה. הוא מתבונן כה וכה, מחכה רגע שהם יקחו אויר, ואז פונה לשניהם ואומר: “זה באמת היה הקב״ה שקבל ונתן את המתנה שלכם. הידיים שלכם הם הידיים של הקב״ה שנותנות ומקבלות את מתנותיכם”.

שמעתי את הסיפור הזה לפני שנים רבות מהרב זלמן שכטר שלומי ז״ל. אני נזכרת בו לעיתים קרובות, במיוחד כשמגיעה פרשת התורה הזו, ואולי במיוחד בימים אלו שכל אחד יודע ״על בטוח״ מה השני צריך לעשות. הידיים שלנו הם הידיים של ה׳, שמקבלות ונותנות מתנות.

שבת שלום.