פרשת שלח לך: ״ויתורו״… ״ולא תתורו״…

ספק אם יש פרשה מתאימה יותר לשבוע מהפרשה שלפנינו…

״וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״… (במדבר יג,א-ב). כך פותחת פרשת שלח-לך בסיפור ה״מרגלים״, שלמרות שנקראו כך, היו יותר כמו משלחת מוכבדת מאשר מרגלים חשאים, סיפור שהוא אחד הקשים והמורכבים בתולדותינו (ועדיין, אם נוכל לומר, כל כך עכשווי??)

כבר הפסוק הראשון משקף את מה שעלול לקרות בהמשך. קודם כל, סמיכות העניין לפרשת מרים שלקתה ״על עסקי דיבה״ שהיא ״דִּבְּרָה בְאָחִיהָ, וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר״, ולאחר מכן, צורת הבקשה המוזרה – שלח-לך, כאילו אמר הקב״ה ״לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ, אִם תִּרְצֶה שְׁלַח״ (רש״י בשם מדרש תנחומא), וכמו שעוד נראה בספר דברים, כשמשה מספר את זיכרונותיו מהאירוע ואומר שלא הקב״ה, אלא העם, הם שבקשו – דרשו – ממנו לשלוח את המשלחת.

גם המשך הפסוק קשה: מה זה בדיוק לתור? מה היתה מטרת המשלחת הזו? הלוא הארץ כבר מתוארת כאן כארץ שהקב״ה ״נותן לבני ישראל״! מה, הם באמת חשבו, שהם ילכו ויבדקו איך כאן, ואולי יבחרו מקום אחר כל פני כדור הארץ הזה??

ה״כלי יקר״ מקשר את ענין ״שלח-לך״ לכך שבפסוק הבא נאמר על הנשלחים שהם ״כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה״, ואומר ש״האנשים היו שונאים את הארץ, ואמרו ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ, ואמרו ״תנה לנו אחזה״ (שם כז ד), ועל כן אמר הקב”ה, ׳לפי דעתי, שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך, לדעתך, שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים, וזהו ״שלח לך״ לדעתך – אנשים, אבל לדעתי, היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור״…

חוסר בהירות מטרת המסע משתקף גם בפעלים השונים. כשמשה מספר את הסיפור בספר דברים (פרק א, כב, כד), האנשים מתוארים ככאלה ש״ירגלו אותה״ ו״יחפרו לנו את הארץ״ (בנוסח, אמא, למה את חופרת…?) ואילו הקב״ה בפרשה שלנו אומר ״ויתורו את ארץ כנען״…. מה בדיוק הם אמורים לעשות?

ה״כלי יקר״ ממשיך ואומר ש״ויתורו״ יש בו משורש המילה – יתרון, ״כי רצה הקב”ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות״, ולהכיר בה שהיא ארץ ״טובה ורחבה״ (שמות ג, ח) וש״אוירא דמחכים״ (בבא בתרא קנח: ).

אבל בני ישראל לא היו שם. אולי חששו מהדרישות שתעמיד בפניהם הארץ, מקום בו מן לא נופל מהשמים ומעיינות אינם מטיילים איתנו מחניה לחניה, מקום בו נצטרך גם לעבוד את האדמה וגם את הקב״ה, כדי שיהיה גשם, יבול, שלום. ולכן אמרו ״ויחפרו – שיש במשמעתו לשון חרפה… והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה, לכך נאמר ״וירגלו אותה״, כי רגל לשון רכיל״…

וכך, בשעה שהקב״ה רצה להזכיר להם שהארץ היא ״ראש לכל הארצות (״רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל״…) ע”י כמה מעלות טובות כפולות שיש לה ביתר שאת על כל שאר הארץ״, הם אמרו עליה שהיא ״ארץ אוכלת יושביה״, והורידו אותה ״ממדרגת הראש אל מדרגת הרגל (״וירגלו אותה״ – שעשו אותה למדרס רגל)… ועל זה אמרו ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״, כשהם רומזים שמצרים, מקום העבדות הנורא ממנו בקושי יצאנו, היא מעל ארץ ישראל, הארץ שהקב״ה נותן לנו.

הפועל ״לתור״ חוזר שוב בסוף הפרשה, עם קבלת מצוות ציצית. בפסקה שנאמרת כל בקר בתפילת שחרית כתוב: ״וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם״… (במדבר טו,לט). בעצם, הסדר היה צריך להיות, ׳אחרי עיניכם ואחרי לבבכם׳, אך התורה ״הפכה״ את הדברים, והקדימה לב לעיניים, כי, לפי הרב הירש: ״ה״לבב״ יוצר משאלות, וה״עיניים״ מחפשות את הדברים שיש בהם כדי לספק את המשאלות האלו״.

מה שמחזיר אותנו לתחילת הפרשה: ״וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר״, כלומר, הם ראו! העיניים היו בסדר גמור! אך הלב, הלב לא היה מוכן, ולכן היה פתוח לקולות המחלישים מסביב…

מצוות ציצית מתחילה בכך שה׳ אומר למשה לדבר אל בני ישראל ולהגיד ״להם״, בגוף שלישי. לאחר שהפנימו את המצווה, נאמר ״והיה לכם וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳״ –בגוף שני, כבדיבור פנים אל פנים, ואילו בסוף פרשת ציצית, ״אני ה׳ אלוקיכם״, בגוף ראשון.

כל בקר אחת מברכות השחר היא תודה לך הקב״ה, ״פוקח עוורים״, והנה מסתבר, שלא רק מי שחלילה עיוור פיזית, הוא אחד שלא רואה… אולי בשביל לראות, צריך קצת מהענווה של משה, מהפרשה של שבוע שעבר, יכולת לפתוח את הלב ואז, ב״ה, אולי נזכה גם אנחנו – לראות ולהכיר את הארץ ״טובה ורחבה״.

שבת שלום.

“They shall scout”… “You shall not scout”… The Torah portion of Shelach Lecha…

There is almost no better Torah portion to accompany us this week…

“God spoke to Moses, saying:
Send for yourself men to scout the Land of Canaan, which I am giving to the Children of Israel…” (Numbers 13:1-2)
This is how the Torah portion of Shelach Lecha, with the story of the “spies”—though they were called that, they were more a distinguished delegation than covert agents – a story that is one of the most difficult and complex in our history (and yet, might we say, so current?)

The very first verse reflects what is to about to happen First, there’s the proximity to the previous chapter, where Miriam is punished for speaking badly of her brother—“for she spoke badly about her brother, and these wicked ones, saw and did not take to heart nor learn anything from it.” Then comes the strange formulation of the command: “Shelach lecha“—“send for yourself,” as if Gd is saying: “It’s your decision. I am not commanding you; if you want, send.” (Rashi, quoting Midrash Tanchuma). And later, in the book of Devarim (Deuteronomy), Moses recalls the event and says it wasn’t God who wanted it, but the people themselves who demanded he send the delegation.

The rest of the verse is also troubling: what does “latur” (to scout/explore) really mean? What was the true purpose of this mission? After all, the Land is already described as being given by Gd: “which I am giving to the Children of Israel”! Did they actually think they are going to check it out and choose another spot on this globe?

The Kli Yakar connects the phrase “shelach lecha” with the next verse, which describes the people sent as “all of them men, leaders among the Children of Israel,” and he writes that “the men hated the Land and said, ‘Let us appoint a leader and return to Egypt’” (Numbers 14:4). By contrast, “the women loved the Land and said, ‘Give us a holding in it’” (Numbers 27:4). Therefore, says the Kli Yakar, God implied: “In My view, since I see the future, it would have been better to send women who love the Land, because they would not speak badly of it. But you—according to your judgment, since you believe these men are righteous and love the Land— you send them. That is what ‘Shelach lecha’ means: according to your own judgment. But in My view, it would have been better to send women…”

The vagueness of the mission’s purpose is also reflected in the various verbs used to describe it. When Moses retells the story in Deuteronomy (1:22–24), the people say they want to “spy it out” and “dig out” the land for us (as if to say, “Mom, why are you digging?”…). But in our portion, Gd says “they shall scout (vayaturu) the Land of Canaan”—what exactly were they supposed to do?

The Kli Yakar continues and explains that “vayaturu” (scouting) is connected to the word yitaron, advantage or benefit, because Gd wanted to show them the Land’s advantage over all other places, to recognize that it is a “good and spacious Land” (Exodus 3:8), and that its air brings wisdom (“air of the land makes one wise”, Bava Batra 158b).

But the Israelites weren’t ready. Perhaps they feared the demands the land would place on them—a place where manna doesn’t fall from the sky, where springs don’t travel with us from campsite to campsite. A Land where we must work both the earth and serve Gd to have rain, harvest, peace.

So they used the word “they dug” (vayachperu), which also implies cherpa, disgrace, and they spread lies, like all gossipers who exaggerate beyond what they actually saw. That’s why it says “they spied it out” (vayeraglu)—“regel” (foot) implies rakhil” (gossip), as if to say, that gossipers tread on what is sacred.

Thus, when Gd wanted to remind them that the Land is “head of all lands” (just as the scouts were “heads of Israel”), with its many superior qualities, they described it instead as a “land that devours its inhabitants”—dragging it down from the status of head to that of foot (as in “vayeraglu”—they made it a footstool). And they said, “Let us appoint a head and return to Egypt”, implying that Egypt—land of brutal slavery from where we barely escaped—is somehow better than the Land of Israel, the very land Gd is giving us.

The verb “latur” (to scout) reappears at the end of this portion, in the commandment of tzitzit(fringes). In the paragraph recited each morning in the Shacharit prayer, it says:

“And you shall not scout (taturu) after your heart and after your eyes, after which you stray (literally ‘prostitute”)…” (Numbers 15:39)

Actually, it would have made more sense to say “after your eyes and after your heart”, but the Torah reverses the order. According to Rav Hirsch, the heart comes first because it creates desires, and the eyes then seek out what can satisfy those desires.

This brings us back to the beginning of the portion: “these wicked ones, saw and did not take to heart nor learn anything from it”. In other words—they did see! Their eyes were just fine. But their hearts were not ready. Their hearts were open to all sorts of weakening voices around them…

The commandment of tzitzit begins with Gd instructing Moses to speak to the Israelites and say “to them”—in the third person. But once the commandment is internalized, the text verse says:
“And it shall be for you… and you shall see it and remember all of Gd’s commandments”—now in second person, as in a direct, face-to-face conversation. And it concludes with “I am the Lord your God”—in the first person.

Every morning, when we rise, once of the blessings we says is, ‘thank You for opening the eyes of the bling’, but turns out, it’s not only those who are physically “blind’ who cannot see… maybe, in order to see, we need a little of Moses’ humility, from last week, the ability to open our hearts, and then, maybe, bh, may we too, maybe, merit to “see” and recognize the “good and spacious Land”.

Shabbat Shalom.