פרשת בלק: לביא, ארי, נחש וגם אתון…

בין 54 פרשיות התורה, חמש נקראות על שמות אנשים, ואחת – ע״ש אשה: נח – שהיה ״איש צדיק תמים״. יתרו – שמגיע למתן תורה ומצטרף לעם ישראל. קורח – שע״פ חז״ל, היה גדול בתורה. פנחס – שקינא את קנאת הקב״ה, שרה – אמנו, אשת אברהם, אם יצחק, ובלק. ואנחנו יכולים לתהות: מה הוא עושה בלק בחבורה המכובדת הזו? בגמרא (סוטה מז) מובא שבזכות הקורבנות שהקריב – 42 במספר –יצאה ממנו רות המואביה וממנה דוד ושלמה, ובעתיד, גם המשיח.

פרשת בלק עוסקת בעיקר בסיפורו של מלך מואב, שע״פ נסיון שכניו, אינו רוצה לצאת למלחמה פיזית נגד ישראל, אך עדיין נחוש לגרש אותם מגבולו. אחרי התייעצות עם זקני מדין, שם גדל משה, הוא מבין שכוחו של משה הוא בפיו, ולכן מחליט לבוא כנגדם עם אדם שכוחו בפיו (מדרש תנחומא), ושיפגע וישמיד את הגרעין הפנימי של העם (הרש״ר הירש על כב,ו). לשם כך בלק מזמין את בלעם בן בעור שיבוא לקלל את העם.

בלעם התפרסם במיוחד לאחרונה, כשהמבצע של ישראל באירן נקרא ע״ש אחד הפסוקים ממשליו: ״הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א״ (במדבר כג,כד). פסוקים אחרים ממשליו נכנסו לתפילה היומיומית שלנו: ״מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל״ (שם, כד,ה), ואחרים נהיו מפורסמים בגלל שימושם התכוף, גם אם הובנו בטעות: ״הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב״ (שם, כג,ט)… בימינו, למילים ״בגויים לא יתחשב״ משמעות שלילית, ולכן נראה שהפסוק מצביע על עם אגואיסט שלא אכפת לו מאף אחד, אך ע״פ המפרשים (רש״י, מלבי״ם ואחרים), משמעות הפסוק היא שזהו עם שלא עולה בחשבון העמים, וחי ע״פ קצב היסטורי שונה.

בלעם התפרסם גם בגלל האתון שלו שפתחה את פיה ונסתה להתריע בפניו על המלאך שניצב בדרכם ״וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ״ (שם, כב, כג), מלאך אותו היא רואה, והוא – הנביא, הקוסם הדגול שהולך לקלל ולהכניע במילותיו עם שלם – לא.

הסיפור הבלתי רגיל אודות אתונו של בלעם, המדברת עם אדוניה בלשון בני אדם, מתעצם עם פירושם של חז״ל. במסכת אבות (ה,ו) מתוארים עשרה דברים שנבראו בדקה התשעים – בערב שבת בין השמשות, וביניהם ״פי האתון״. בתלמוד (סנהדין קה ובדף היומי לא מזמן – עבודה זרה ד:ב) מתואר ״ויכוח״ בין בלעם לאתונו על טיב הקשר ביניהם המתבסס על ניתוח מדוקדק של הפסוק שאמרה לו.

לפיכך, אנשים שאלו את בלעם למה אינו רוכב על סוס. בלעם ענה שהוא שלח את הסוס למרעה, אך האתון התעקשה ואמרה: ״הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜״. אמר לה בלעם, ׳כן, אבל רק למשא אני משתמש בך׳. אמרה לו ״אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י״. אמר לה, ׳כן, אבל רק לפעמים׳. אמרה לו: ״מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה״ ויותר מזה, שאני אף משמשת אותך ברכיבה ביום ובאישות בלילה. נאמר כאן “הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה״ ונאמר בספר מלכים “ותהי לו סוכנת”… דרך השורש ס.כ.ן. חז״ל קושרים את סיפור אבישג השונמית שהיתה סוכנת של דוד המלך עם דברי האתון…

ועדיין, בלעם נחשב נביא גדול בין העמים, כזה שיכול לעמוד מול משה. בסוף ימיו של משה נקרא ש״לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה״ (דברים לד,י), והמדרש יגיד שם ש״בישראל אכן לא קם, אבל באומות העולם קם! …בלעם בן בעור״ (ספרי דברים שנז,מ)…

ידוע לנו מבריאת העולם, שלמילים יש כוח לברוא ולכן גם להרוס, ושלדיבור יש פוטנציאל אדיר. אם כך, ואם בלק ידע לגבי בלעם ש״אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ״, למה שכר אותו לקלל את ישראל ולא לברך את מואב שינצח במלחמה? אומר אחד המפרשים (בית רמה) ״מכאן ראיה שעיקר כוונת שונאי ישראל היא לא לטובת עמם אלא להרע לישראל, וכל חמתם נגד ישראל אינה באה מאהבת עמם אלא משנאת ישראל, ומרוב שנאה הם מביאים קללה על עמם וארצם״, מילים שנדמה שנכתבו לאחרונה?…

בסופו של דבר, בלעם לא מצליח להשיג את מטרתו דרך הקללות, ומשאיר לבלק עיצה רשעית ויעילה: לשלוח את בנות מואב אליהן מצטרפות גם בנות מדין, כדי לפתות את בני ישראל לזנות ועבודה זרה. בעקבות כך פורצת מגפה בעם, ואת ההשתוללות והמגפה עוצר פנחס עליו נקרא בפרשה הבאהֿ. אנו נשארים עם הברכות המופלאות המתארות ״עם כלביא״ שאין כמותו, וגם עם הידיעה, שעם כל זאת, אל לנו לקחת את הברכות כמובן מאליו, ואנחנו לא חסינים בפני פגיעה מידי אויבינו.

שבת שלום.

Parashat Balak: A Lion, a Young Lion, a Serpent… and a Donkey

Among the 54 weekly Torah portions, five are named after men, and one — after a woman: Noach — “a righteous man, perfect in his generation”; Yitro — who came for the Giving of the Torah and joined the people of Israel; Korach — who, according to the Sages, was a Torah scholar; Pinchas — who was zealous for Gd’s sake; Sarah — our matriarch, Abraham’s wife and Isaac’s mother; and Balak. And we may wonder, what’s he doing in this distinguished group?

The Talmud (Sotah 47a) explains that due to the 42 sacrifices Balak offered, Ruth the Moabite ultimately descended from him — and from her, King David and Solomon, and in the future, the Messiah.

Parashat Balak centers on the story of the king of Moab, who, based on his neighbors’ experiences, does not want to engage Israel in physical battle, but is determined to drive them away from his territory. After consulting with the elders of Midian — where Moses had grown up — he understands that Moses’ power lies in his speech. Therefore, he seeks someone whose power also lies in speech (Midrash Tanchuma), someone who could attack and destroy the spiritual core of the people (Rav Hirsch on Numbers 22:6). For this purpose, Balak summons Bil’am son of Beor, to come and curse the people.

Bil’am has gained renewed attention recently, as Israel’s operation in Iran was named after one of his prophetic verses: “Behold, the people rise like a lioness, and as a lion it lifts itself up” (Numbers 23:24). Other verses from his prophecies have become part of our daily prayers: “How goodly are your tents, O Jacob, your dwellings, O Israel” (Num. 24:5), while others became famous — even if often misinterpreted: “Behold, a people that shall dwell alone, and shall not be reckoned among the nations” (Num. 23:9).

Today, the phrase “shall not be reckoned among the nations” is often perceived negatively, suggesting an arrogant or indifferent group. But according to classic commentators (Rashi, Malbim, and others), the verse means that the Jewish people are not counted among the nations — they live according to a very different historical rhythm.

Bil’am also became known for his donkey, who opened her mouth and tried to warn him of the angel standing in their path “with his sword drawn in his hand” (Num. 22:23) — an angel she could see, but he — the prophet, the great sorcerer about to subdue an entire nation with his words — could not.

This extraordinary story of Bil’am’s donkey, who speaks with her master in human language, is emphasized by the teachings of the Sages. In Pirkei Avot (Ethics of the Fathers 5:6) we’re told that “ten things are said to have been created at twilight on the eve of the first Sabbath” — among them, “the mouth of the donkey.” In the Talmud (Sanhedrin 105 and recently in the Daf Yomi cycle, Avodah Zarah 4b), there is a “debate” between Bil’am and his donkey regarding the nature of their relationship, based on a precise analysis of her words.

Thus, we’re told that people asked Bil’am why he didn’t ride a horse. He replied that he had sent his horse to pasture, but the donkey insisted and said, “Am I not your donkey?” Bil’am said, “Yes, but I only use you for burdens.” She replied: “Upon which you have ridden.” He responded, “Only occasionally.” She said: “From the first day until now.” And more than that — she hints that she also served him by day and was with him intimately at night. The verse says, “Have I ever been accustomed (using the root s.k.n. here) to do this to you?” And in the Book of Kings, it says about Avishag the Shunammite that she became King David’s “sochenet” (attendant)… Based on the root S.K.N., the Sages connect her role to the donkey’s words.

And yet, Bil’am is still considered a great prophet among the nations — one who could rival Moses. At the end of Moses’ life, the Torah states: “No prophet ever arose again in Israel like Moses” (Deut. 34:10). The Midrash comments: “In Israel — no, but among the nations — yes: Bil’am son of Beor” (Sifrei Devarim 357:40).

We know from the story of Creation that words have the power to create — and therefore also to destroy. Speech has immense potential. So, if Balak knew that “he whom you bless is blessed,” why did he hire Bil’am to curse Israel instead of blessing Moab? One commentator (Beit Ramah) explains: “This is proof that the main intent of Israel’s enemies is not the good of their own people, but the harm of Israel; all their rage is not born of love for their nation, but from hatred of Israel — and out of such hatred, they bring curses upon their own land and people”… words that feel like they were written just recently…

In the end, Bil’am fails to curse Israel, but leaves Balak with an evil and effective advice: send the daughters of Moab — joined by the daughters of Midian — to seduce the Israelites into immorality and idol worship. A plague breaks out among the people as a result, and the chaos is only stopped by Pinchas, whose story is told in next week’s Torah portion.

We are left with Bil’am’s magnificent blessings describing “a people who rise like a lion,” unparalleled in strength — but also with the awareness that these blessings should not be taken for granted, and that we are not immune from harm at the hands of our enemies.

Shabbat Shalom.