תשעה באב 1096 – ב-2025

תשעה באב בבית הכנסת בשכונה. המזגן עובד בקול והאנשים לוחשים קינות. אני ליושבת על הרצפה עם הסידור המיוחד ליום הזה. יש בו יותר מ-250 עמודים (נכון, עם תרגום, ועדיין, גם 125 זה סופר-מרשים) של קינות, שירה ובכי מר על דברים שקרו לנו, לכולנו, באלפיים שנות.

ביניהם אני נתקלת בקינה ״מי יתן ראשי מים״… זו הקינה הראשונה שנכתבה לגמרי לא על חורבן בית המקדש בירושלים, אלא על מה שקרה בקהילות איזור הריין, בדרום-מערב גרמניה – וורמס (ורמיזא), מיינץ (מגנצא) ושפייר (אשפירא) – בשנת 1096 בזמן מסע הצלב הראשון, יותר מ-1000 שנה אחרי חורבן בית המקדש, הרבה לפני ״ציונות״, ״כיבוש״, מדינת ישראל וכו. הקינה כלולה באסופת הקינות של תשעה באב כדי להראות שכל הצרות והטרגדיות שלנו בגלות ובכלל, מקורן באותו אירוע בירושלים, בשנת 70 לספירה. 

מאחורי הקינה, בעצם מסתתר דיון מורכב שנוגע במשמעות יום תשעה באב: האם זהו רק יום לזכר בית המקדש דאז, או יותר מזה? האם צריך, נחוץ ומותר לקבוע ימים נוספים, כי אחרי הכל ״יש לנו צרות אחרות כיום״, או שמא, זהו יום שנקבע לכלול את כל האסונות הגדולים של עם ישראל ואין לפתוח את הלוח לימי זכרון נוספים, כי אם נפתח, כל הלוח יתמלא…? 

עד השואה זה היה ״בסדר״ שיש ״רק״ יום אחד כללי לכולם, להכל, יום לשבת על הרצפה ולבכות על הכל. הכל היה נראה רחוק, ואנחנו חשבנו שאנחנו ״כיום״ חיים ב״עולם אחר״, ב״מקום אחר״. כלפי השואה, יש שהרגישו שזהו מאורע חסר תקדים בעוצמתו, שחורג משאר אסונות ישראל בעבר וזקוק ליום משלו, מה שפתח דרך לעוד ימי זכרון, ויש שבקשו להשאר עם ״ה״יום האחד, תשעה באב, בלי קשר למקום, מספר הקורבנות, ו/או דרך הלחימה נגדנו. יתכן שזה קצת מסביר את היחס השונה של אנשים שונים לימי הזכרון השונים שלנו. 

כך או כך, בין העבר הרחוק יחסית (בית המקדש) והכאב הנוכחי יחסית (שואה, זכרון, גוש קטיף, שביעי באוקטובר), יש סיפורים שכמעט אבדו לנו לגמרי, שם פגשה אותי הקינה ״מי יתן ראשי מים״. אני משתפת במה שמצאתי בסידור של ארטסקרול:

אחת הסיבות העיקריות להמשך הגלות היא מפני שיהודים, לא פעם, חיים בנוחות בקהילותיהם בחו״ל, במקום לחזור ולהתמודד עם האתגרים בארץ. לאט לאט, היהודי מפסיק להזדהות עם ארץ הקודש, ומתחיל להזדהות עם קהילתו ואזרחותו במקום החדש. 

ההרס העצום של הקהילות היהודיות באיזור הריין בגרמניה היה תוצאה של מעשיהם של הצלבנים. כמה אירוני! הצלבנים היו מוכנים לעזוב הכל מאחור – בתים, משפחות, עבודה – כדי לצאת לכבוש ולשחרר את ארץ הקודש, בשעה שהיהודים לא הראו שום סימנים כאלה לגאולה וחזרה לארצם. יתכן שהאירוניה הזו גם נשמעה בשמים. 

ע״פ מחקרים היסטוריים, הקהילות היהודיות של איזור הריין התחילו כבר אחרי חורבן בית ראשון!! כשאחרי 70 שנה, הורשו היהודים לחזור לארצם, רבים שבו ממקומות שונים, אך לא מאיזור וורמס. יהודי ירושלים כתבו ליהודי וורמס ובקשו שיצטרפו אך אלו נפנפו אותם ואמרו, ׳תשארו אתם איפה שאתם בירושלים הגדולה, ואנחנו איפה שאנחנו, בירושלים הקטנה׳… טוב היה ב״ירושלים הקטנה״ שלהם על גדות נהר הריין היפה, והארץ – הלכה והתרחקה.

ב-27 בנובמבר, 1095, האפיפיור של דרום מזרח צרפת קרא לנוצרים נאמנים להצטרף למלחמה על שחרור ירושלים. בהתחלה, המסע הזה לא היווה שום בעיה לשכנים היהודים שחיו שם בשלום ושלווה, אך עד מהרה, החליטו הצלבנים שהם לא רוצים לחכות עד שיגיעו לארץ הקודש הרחוקה כדי ללחום את מלחמתם, ולנקום את ״דם משיחם״, ופנו לעבר הקהילות הפורחות של שכניהם היהודים. מנהיג הצלבנים באיזור נשבע שלא ישאיר יהודי חי אחד באיזורם. 

בתחילת 1096 הקהילות היהודיות בדרום מזרח צרפת, מאוימות על חייהם פיזית ורוחנית, פנו בתחינה ליהודי הריין, שיתפללו ויצומו עליהם, ואכן, יהודי הריין נענו לבקשתם, התפללו וצמו, אך הם לכשעצמם לא חשו שום איום, כשהם נהנים מחסות הקיסר והאצולה המקומיים.

לא עבר זמן רב עד שההמון הצלבני פרץ לגרמניה, בימים שבין פסח ושבועות, ימי ספירת העומר, 1096. בשבת, ח׳ באייר – 3 במאי, 1096, הצלבנים צרו על בית הכנסת של שפייר. מכיון שבית הכנסת היה מבוצר (הבישוף הזמין את היהודים לחיות בעיר כ-12 שנה קודם לכן, והקצה לשכונה היהודית שטח נפרד, מוקף בחומה) והמתפללים לחמו נגדם (!!), הצלבנים נהדפו מהמקום וב״תסכולם״ פנו להתנקם בכל יהודי שעבר ברחוב. 10 גברים ואשה אחת שסרבו להטבל ולהתנצר – נשחטו ונרצחו מיידית. 

בכג באייר – 18 במאי, 1096 – פנו הצלבנים, שלא ״הצליחו״ יותר מידי, לוורמס. היהודים ישבו ספונים בבתיהם, נמנעים מכל קונפליקט, סומכים על שכניהם הנוצרים. רבים נטבחו בבתיהם וילדיהם נחטפו להטבל בכנסיה. הבתים היהודים נשדדו ונהרסו. ההמון הצמא אפילו הפשיט את המתים מבגדיהם, משאיר אותם ערומים. בלילה הצליחו איכשהו יהודים שמצאו מקלט בארמונו של הבישוף להשיג בדים ובגדים כדי לכסות את הגופות. 

אך, עבור יהודי וורמס, הצרות היו רחוקות מלהסתיים. בראש חודש סיוון – 25 במאי, 1096 – פרצו הצלבנים וההמונים לארונו של בישוף ושחטו כל יהודי שמצאו שם, רבים היו באמצע תפילת הלל של ראש חודש. בחור אחד בשם שמחה כהן שראה את אביו ושבעת אחיו רצוחים לפניו, החליט להעמיד פנים שהוא מקבל עליו את הנצרות, ונלקח לכנסיה לשם כך. כשהגיע, שלף סכין מבגדו ופגע בסובבים. אין צריך להוסיף, שזה גם היה סופו שלו. בסה״כ נהרגו 800 יהודים ביומיים ההם בוורמס. 

יהודי מיינץ, כששמעו את מה שעובר על שכניהם, פנו לבישוף המקומי וזה הבטיח להם חסות והגנה תמורת 400 שקלי כסף – סכום עצום שנאלצו לאסוף, אך בג׳ בסיוון – 27 במאי, 1096 כשהפורעים הגיעו לעיר, ה״מגינים״ ה״מבטיחים״ שקבלו כבר את התשלום, שמחו להצטרף לצלבנים. היהודים נלחמו נגדם בכל דרך אפשרית, אך הצלבנים גברו עליהם. יותר מ-1000 נרצחו באותו היום. הם נזרקו לתוך 9 בורות לקבר אחים. 

בחודשים הבאים, הצלבנים המשיכו לקהילות שונות מקלן ועד פראג (כולל מטץ, רגנסבורג, טרייר ועוד), בלי שום קשר אם מקומות אלה היו בדרכם לארץ הקודש או לא. ההערכות הן שיותר מ-5000 יהודים נרצחו ונטבחו בדרכם של צלבני מסע הצלב הראשון. אך יותר מזאת: הצלבנים הביאו לעולם את הרעיון של רצח מאסיבי, מאורגן, רחב-ידיים של יהודים, רעיון שלצערנו הרב יחזור שוב בהמשך, ורק ילך וישתכלל. 

מה נגע בי בסיפור הזה? קודם כל, למרות שנות לימוד רבות וחיים בארץ ובעולם היהודי, כמה מעט אנחנו יודעים את ההיסטוריה שלנו, ושנית, הקשר בין הקהילות היהודיות אחת עם השניה, וכולן עם ארץ ישראל. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה חשבנו שזה רק ״הם״ ולא ״אנחנו״: זה רק בית המקדש אבל לא ביבנה. זה רק ביבנה אבל לא בגליל. זה רק בדרום מזרח צרפת אבל לא בדרום מערב גרמניה. זה רק במזרח אירופה אבל לא בברלין. זה רק בגוש קטיף אבל לא בעוטף עזה… אבל זה תמיד .כולנו, וזה תשעה באב – יום לשבת ביחד על הרצפה ולבכות ביחד, על הכל, וב״ה, גם לקום – ביחד