בשמים או לא בשמים היא? התשובה היא – כן… ברוכים הבאים לפרשת ״ניצבים״

PODCAST: https://open.spotify.com/episode/1m4KfWZwT0TdaKoPOMj593

פרשת ״ניצבים״ כולה יפה ומרגשת גם בקריאה ״יחפה״, אבל פסוק אחד בה התפרסם במיוחד.

כשהיא מצווה אותנו על ה״תשובה״, היא מייד עונה לחשש טבעי שלנו, שתהליך כזה יכול להיות ארוך וקשה וכואב, ואומרת לנו: 

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא… וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא… כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ”…. (דברים לא,יב-יד).

בפסוק הזה ״לא בשמים היא״ משתמש רבי יהושע בסיפור התלמודי המפורסם ״תנורו של עכנאי״ (בבא מציעא נט:ב). הסיפור עוסק במחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטהרה של תנור מסוים, ונפתח כעוד ויכוח בין חכמים, אבל אז רבי אליעזר, אולי נואש מאי יכולתו לשכנע את החכמים בצדקתו, מתחיל לעשות ניסים: אם הלכה כמותי, החרוב יוכיח. קם החרוב וזז ממקומו. ואח״כ, המים באמת-המים זרמו לאחור, וקירות בית המדרש החלו מטים ונופלים. לבסוף אומר רבי אליעזר, ״אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו״. מיד יצאה בת קול מן השמים והכריזה שהפסיקה ההלכתית של רבי אליעזר נכונה ׳תמיד׳ (למה לא פשוט אמרה, שהוא צודק דווקא כאן? אולי מפני שזה בכל זאת לא עד כדי כך פשוט…). מולו, קם רבי יהושע על רגליו וציטט מהפרשה שלנו ״לא בשמים היא״!

הסיפור נחשב לאחד החשובים והידועים בסיפורי המסורת היהודית. חשיבות הסוגייה אינה בגלל הפרט ההלכתי (יש יאמרו – הזניח) בשאלת התנור, אם טהור או טמא. אילו היה התנור העניין המרכזי, קרוב לוודאי היה הסיפור מסופר במסכת אחרת ובסדר אחר, אך הסיפור כלול במסכת בבא מציעא בסדר נזיקין ומובא בתוך סוגייה העוסקת ב״אונאת דברים״.

בניגוד לנזקים חומריים – פיזיים – כספיים, ״אונאת דברים״ מתייחסת לפגיעה מילולית-רגשית באחר, והסיפור בא להמחיש כמה חמור נזק שכזה. אחרי הוויכוח, חרם הוכרז על רבי אליעזר, ובעקבותיו רבן גמליאל, ראש הישיבה שהוא במקרה – או לא – גם גיסו של רבי אליעזר, מצא את מותו. 

הרקע ההיסטורי של הסיפור מחזיר אותנו לתקופה שאחרי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש ולעניות דעתי, חשוב בהבנתו. אין כאן עוד שאלת ״כשרות״ רגילה ואפשרות לנהוג לפי מנהגי עדות שונות, אלא שאלה גורלית: איך לחיות בתקופה בה אין יותר בית מקדש שמרכז ומאחד את ה

עם? רבי אליעזר מציע להמשיך כרגיל, אולי הוא חושב שתיכף בית המקדש יבנה מחדש, כמו שקרה בזמן בית המקדש הראשון. רבי יהושע אומר, אין יותר ״כרגיל״. קרה דבר יוצא דופן והוא מחייב תגובה יוצאת דופן. נהיה חייבים להשאר ביחד ולסמוך אחד על השני בלבד, ולא על הקול משמים שנהיה עמום ושמור לאירועים מיוחדים, לא בהכרח צפויים. 

וכך חיינו כמעט אלפיים שנה, כשהקול משמים נחלש והוחבא, אולי מפחד – לא בלתי מוצדק – שמא יוביל לטעויות ופיצולים נוספים. עד שהגענו לימינו, כשהסיפור לא פעם נלקח לקיצוניות השניה, ומשומש לאג׳נדות שונות עם הקריאה של רבי יהושע ״לא בשמים היא״, כמעין הצדקה לכך שהתורה כבר ניתנה לנו, ו״לכן״ קבלנו גם הרשות לעשות בה כרצוננו, ע״פ החלטת הרוב – או הרוב הצועק חזק יותר. 

אך, כדאי לקרוא את כל הסיפור ממש עד סופו, מעבר לקריאתו של רבי יהושע ואפילו מעבר ל״נצחוני בני״. אם נגיע, נפגוש, למשל, אשה תלמודית חכמה, ששמה במקרה – או לא – אמא שלום, ושהיא גם במקרה – או לא – אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. ונראה, שאכן, יש דברים שבכוחנו להכריע בהם, ואלו ״לא בשמים״ הם, אבל נשאר עוד הרבה שתמיד יהיה לגמרי ״בשמים״, ושאנחנו חיים בעולם בו שתי האפשרויות קיימות תמיד. 

בלב פרשת ״ניצבים״ יש עוד פסוק מעניין: הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַה׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כט,כח) –הנקודות האלה מעל למילים ״לנו ולבנינו״ אינן לכלוך של איכות ההדפסה או פירורים על המחשב, אלא ככה נכתב הפסוק, ובשעה שאם יכתב ספר תורה בלי הנקודות, עדיין יחשב הספר לכשר, נהוג להוסיף אותן, והן משמשות כרמז לכך שדווקא, במיוחד, כאן יש עוד משמעויות עמוקות יותר לפסוק. אחת השאלות היא איפה לשים את הפסיק בפסוק: הנסתרות לה׳ אלוהינו – פסיק – והנגלות לנו ולבנינו… או שמא – הנסתרות לה׳ אלוהינו והנגלות – פסיק, אולי אפילו חצי נקודותיים, ו-לנו ולבנינו… לעשות? אני מעדיפה את החלוקה השנייה. היא מזכירה לנו שגם במה שנדמה לנו כנגלה, גם בו יש נסתר, כ״בהסתרה שבתוך הסתרה״, ומשאירה לנו לא לעסוק במופלא אלא ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״.  

שבת שלום וכמעט שנה טובהֿ

Is It in Heaven or Not? The Answer Is—Yes… Parashat Nitzavim

Parashat Nitzavim is beautiful and moving, even on a “barefoot” reading. But one verse in it became especially well-known. When the Torah commands us to engage in teshuvah—repentance or return—it immediately addresses our natural fear that such a process might be long, hard, and painful. It reassures us:

“For this commandment that I command you this day—it is not too wondrous for you, and it is not far off. It is not in heaven… and it is not across the sea… for the matter is very close to you, in your mouth and in your heart to do it.”
(Deuteronomy 30:11–14)

This verse—“It is not in heaven”—is famously used by Rabbi Yehoshua in the Talmudic story of Tanuro shel Achnai(“The Oven of Achnai”) in Bava Metzia 59b.

That story concerns a halachic dispute regarding the ritual purity or impurity of a certain kind of oven. It begins like many other rabbinic arguments, but then takes a surprising turn: Rabbi Eliezer, perhaps desperate that he can’t convince the other sages of his position, starts performing miracles. He says: “If the halacha is in accordance with me, let this carob tree prove it”—and the tree uproots itself and moves. Then the stream flows backward. The walls of the study hall begin to collapse.

Finally, Rabbi Eliezer says, “If the halacha follows me, let Heaven prove it!” And a bat kol (heavenly voice) rings out: “The halacha is always like Rabbi Eliezer!”

(Why didn’t the voice just say he was right in this particular case? Perhaps because even in Heaven, it’s not thatsimple…)

At this point, Rabbi Yehoshua stands up and boldly declares the verse from our parasha:
“It is not in heaven!”

This story is one of the most famous and significant in Jewish tradition. Its importance doesn’t come from the specific legal detail—it’s not really about the oven. If that were the central issue, it would have appeared in a different tractate, not in Bava Metzia, which deals with civil law (Nezikin). The story appears in the middle of a discussion about ona’at devarim—verbal or emotional harm—highlighting how serious such harm can be.

After the debate, Rabbi Eliezer is excommunicated, and in the aftermath, Rabban Gamliel—the head of the yeshiva, and, perhaps not coincidentally, Rabbi Eliezer’s brother-in-law—dies.

Understanding the historical context of the story helps shed light on it. This is the period after the Great Revolt against Rome and the destruction of the Second Temple. This is not just another question of kashrut or different customs—it’s existential.

Rabbi Eliezer wants to continue as before, perhaps thinking that the Temple will soon be rebuilt, as it was after the destruction of the First Temple.
But Rabbi Yehoshua says: there is no more “business as usual.” Something unprecedented has happened, and it demands an unprecedented response.

From now on, we must rely on each other, not on a heavenly voice. That voice is now dim, reserved for rare and unexpected moments.

And so we lived for almost 2,000 years, with the heavenly voice growing weaker and hidden—perhaps out of a not-unjustified fear that it would lead to further mistakes and divisions.

Until today—when sometimes the story is taken to the other extreme, and Rabbi Yehoshua’s statement “It is not in heaven” is used as justification for all kinds of ideologies: “The Torah has been given to us, and therefore we are now free to do whatever we want with it,” as long as we have majority vote—or at least the loudest majority.

But it’s worth reading the entire story, even beyond Rabbi Yehoshua’s line and beyond God’s famous response—“My sons have defeated Me.”

Eventually we meet a wise woman from the Talmud whose name, perhaps not coincidentally, is Imma Shalom. She is Rabbi Eliezer’s wife—and Rabban Gamliel’s sister. And through her, we see that yes, there are matters we can decide, that are “not in heaven.” But there’s still much that is in heaven—and we live in a world where both options exist simultaneously.

At the heart of Nitzavim is another fascinating verse:

“The hidden things belong to the Lord our God, but the revealed things belong to us and our children forever, to carry out all the words of this Torah.”
(Deuteronomy 29:28)

The dots above the words “to us and to our children” aren’t a printing error or crumbs on your screen—they are part of the original script. Even though a Torah scroll written without these dots is still considered valid, the tradition is to include them. These dots hint that this verse holds deeper layers of meaning.

One central question is: where do we put the comma?
Is it: “The hidden things belong to the Lord our God*[,]* and the revealed things belong to us and our children…”*
Or: “The hidden things belong to the Lord our God and the revealed things[,] to us and our children…”*

I prefer the second option. It reminds us that even in the “revealed,” there is still much that remains hidden—a hiddenness within the hidden.

It also grounds us with the clear takeaway:
Don’t waste your time obsessing over the unknowable—just focus on “doing all the words of this Torah.”

Shabbat Shalom & almost Shana Tova