PODCAST: https://open.spotify.com/episode/3YwFQywaAcQqRHeg3CEQ8u

פרשת וילך היא הקצרה בתורה: היא מתחילה כשמשה הולך לדבר אל כל בני ישראל. בין הדברים שהוא אומר להם ביומו האחרון:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא,יט)… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: (שם, כח עד סוף הפרק).  

הרעיון ללמוד משהו בשיר, בניגון, בחרוז, במבנה… ואיזה מצווה יפה, לכתוב שירה וללמד אותה לכולם, כדי שתשאר בפינו, בליבנו. אחת השאלות לגבי משה היא, איך הוא ידע שהוא עברי. יש כל מיני אפשרויות, למשל, היה לו צבע עור אחר מאשר למצרים והוא נראה שונה, או שאולי, בת פרעה ספרה לו. הסרט ״נסיך מצרים״ מציע אופציה אהובה עלי במיוחד: יוכבד ומרים, אמו ואחותו, שרות לו שיר ערש מלא תקווה כילד, והניגון הזה נטמע בו יותר מכל מלל שיכלו לתת לו בגיל הצעיר בו עזב את הבית. שנים מאוחר יותר, כשהוא שומע את אותו הניגון, חוזר אליו משהו מהווייתו הראשונית. 

מדהים שהאיש שהתחיל את חייו ככבד פה וכבד לשון, מסיים אותם בנאום של ספר שלם ועכשיו גם בשירה. השירה עצמה, שיש אומרים שהיא שירת האזינו של פרשת השבוע הבא, עוד תגיע, אבל הציווי לכתוב, ללמוד ולשנן אותה, הוא כאן, כולל קיום הדברים: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם, לא,כב), כלומר, כתיבה, לימוד, הבנה, ושינון בע״פ… ויש אומרים, שהתורה כולה היא השירה, והשירה היא התורה, וכשנכנסים לבית מדרש, במיוחד בפעם הראשונה, אפשר לשים לב שרועש, ויש כל הזמן ברקע מעין המהום ניגוני כזה, כשלומדי בית המדרש שרים ומנגנים את המילים הנלמדות. 

“ועתה כתבו לכם את השירה”, אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה (כלומר, שהיו ספרי תורה כשהגענו לעולם), מצווה לכתוב לו לשמו. “ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם” – שתהא מושמת היא בפיהם ומסודרת (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וילך).

פרשת וילך נקראת לא פעם בשבת שבין ראש השנה ויום כיפור. זהו זמן לא פשוט, כשמילים כמו ״דין״, ״חטא״, ״אשמה״ נוכחות. כמה טוב שיש גם שיר, וכמה נעימות ומרגשות הן המנגינות של התקופה הזו. הלוואי שהן והרוח שבן ישארו איתנו במשך כל השנה.

שבת שלום ושנה טובה

The Torah portion of Vayelech is the shortest in the Torah, beginning with Moses going to speak to all of Israel. Among the many things he tell them in his last day is this:

And now, write for yourselves this song, and teach it to the Children of Israel; put it in their mouths, so that this song may be for Me as a witness against the Children of Israel. (Deuteronomy 31:19)
…Gather to me all the elders of your tribes and your officers, and I will speak these words in their ears and call heaven and earth to witness against them…
Then Moses spoke the words of this song in the ears of the entire congregation of Israel, until they were finished.(Deuteronomy 31:28 to the end of the chapter)

The idea of learning something through a song, a melody, a rhyme, or a structure… what a beautiful mitzvah (commandment) it is—to write poetry and teach it to everyone, so that it may remain in our mouths and in our hearts.

One of the questions about Moses is: how did he know he was a Hebrew? There are several possibilities—for example, maybe he had a different skin color than the Egyptians and looked different, or perhaps Pharaoh’s daughter told him.
The film Prince of Egypt offers a version I especially love: Yocheved and Miriam, his mother and sister, sing him a lullaby full of hope when he is a baby, and this melody becomes embedded in him more deeply than any words could have at the young age when he left home. Years later, when he hears that same melody, something essential from his original identity comes back to him.

It’s amazing that the man who began his life as “slow of speech and slow of tongue” ends it with a speech that spans an entire book—and now, also with a song.
The song itself—some say it’s the Song of Ha’azinu from next week’s Torah portion—is still to come. But the command to write it, to study it, and to recite it is already here, including its fulfillment:
“And Moses wrote this song on that day and taught it to the Children of Israel.” (Deuteronomy 31:22)

This means: writing, learning, understanding, and memorizing by heart.

And some say that the entire Torah is the song—and the song is the Torah. When entering a beit midrash (house of study), especially for the first time, you can often notice the noise: there’s a constant background hum, a kind of melodic murmuring, as the learners chant and sing the words they’re studying.

“And now, write for yourselves this song” — Rava said: Even if one inherited a Torah scroll from one’s ancestors (i.e., there were already Torah scrolls in the world when we arrived), it is still a mitzvah to write one for oneself, for its own sake.
“And teach it to the Children of Israel; put it in their mouths” — meaning, it should be firmly placed in their mouths and well-ordered.
(Pesikta Zutreta [Lekach Tov], Deuteronomy, Parashat Vayelech).

Vayelech is often read on the Shabbat between Rosh Hashana and Yom Kippur. This is not a simple time when words like judgement and guilt and sin are present. How nice there’s also song; how lovely and emotional are the season melodies. Hopefully they and their spirit remain with us even throughout the year.

Shabbat Shuva Shalom & Shana Tova