PODCAST WITH OR YOCHAI TAYLOR ON THE PARASHA: https://open.spotify.com/episode/2tsyRl0jRr9VIpEwlX3Wqq

נח והתיבה המוארת

המילה תֵּבָה מופיעה בכל התנ״ך רק בשני הקשרים: בפרשת השבוע שלנו, ״נח״ ובראשית חייו של משה רבנו, כשהושם ע״י א בתבה. בשני המקרים, התיבה היא כלי מציל חיים שצף על פני המים (ואינו ספינה או סלסילה או כל כלי אחר). תכליתה של התבה היא הישרדות, ולא, כמו שאר כלי השיט, הגעה למקום מסוים. שורש המילה אינו ברור, ואנו יכולים ללמוד עליה רק מתוך עצמה. 

בעברית מודרנית, המילה תבה או תיבה נדדה, ופירושה יכול להיות גם כינוי להיכל וארון הקודש (מקום אחסונם של ספרי התורה בבית הכנסת כונה בעבר – תיבה) או לפעמים רהיט, קבוצה קטנה של תווים, ביטוי של מילה בכתיבה ועוד. אני תוהה אם במידה מסוימת גם בכל אלה יש אלמנט מציל חיים… 

כשהקב״ה מדריך את נח, הוא לא משאיר כמעט שום דבר לדמיונו מבחינת המידות והחומר שממנו צריך לבנות את התיבה:

עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ 

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רׇחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ (בראשית ו,יד-טו).

הפריט האחרון בבניה הוא החלון. ובכן – לא בדיוק חלון, אלא ״צֹהַר״ – מילה נדירה נוספת שמופיעה רק כאן (וממנה, בעברית המודרנית, המילה “צהריים”, הזמן שבו האור כפול או חזק במיוחד). 

הרב הירש קושר את המילה צֹהַר ל-זֹהַר, להאיר. רש״י, ע״פ מדרש רבה, אומר שצֹהַר יכול להתפרש גם כ“חלון” וגם כ“אבן טובה המאירה להם”, שתי אפשרויות למקור אור עבור השוהים בתיבה: החלון מאפשר לאור מבחוץ לחדור פנימה, ואילו האבן הטובה מאירה מבפנים, מתוך התיבה הסגורה, ליושביה, כמו מנורת פלורוסנט גדולה.

הפירוש הכפול מחזיר אותנו לחשוב גם על עצמנו, ולשאול את עצמנו, מהו מקור האור בחיינו? האם האור הוא דבר שנמצא בתוכנו (ואם כך, מאיפה מתמלאת הבטריה שלו)? או שמא האור מגיע אלינו מרחוק, ממקום כלשהו מחוץ לעצמנו, ובעזרת ״חלון״, אנחנו מצליחים ללכוד מעט ממנו ולהביא אותו לחיינו (ובגלל התלות שלנו באחר, כשהחלון יסגר או יחשיך בחוץ, נשאר בלי מקור אור)?? 

בשבועות האחרונים במיוחד נחשפנו לסיפורים של שורדי השבי על חייהם בשנתיים האחרונות, שמספרים איך שורדים בתוך ״תיבה״ שכזו, חדר, מנהרה, כוך? איך שומרים על האור, על השפיות, על פיסות אמונה? מאיפה שואבים כוחות? 

התשובה אינה חד משמעית. גם בפסיכולוגיה מדובר על ״גורמי חוסן פנימיים״ (אופטימיות, הומור, אמונה ועוד) ו״גורמי חוסן חיצוניים״ (משפחה, חברים וכו), האם האור מגיע מבחוץ או מבפנים, והמדרש, כנראה בכוונה לא מכריע, משאיר לנו את שתי . .האפשרויות. יש זמנים שנזדקק לחלון שיכניס לנו אור מחוץ, ויש – שנצליח להאיר לעצמנו את הדרך מפנים.

ועוד משהו: המילה ״תיבה״ כמילה בדיבור או כתיבה, אולי מבקשת מאיתנו לזכור לפתוח ״חלון״ גם שם, להשאר סקרנים לראות מה קורה מחוצה לנו, וגם – בתוכנו.

שבת שלום.

---

The word “teivah” (ark/box) appears in the entire TaNaCh only in two contexts: in this week’s Torah portion, Noach, and at the beginning of Moses’ life, when his mother places him in a teivah. In both cases, the teivah is a vessel that saves lives, floating upon the water (and it’s neither a ship, nor a basket, nor any other kind of vessel). The purpose of the teivah is survival, not, as with other boats, arrival at a particular destination.
The root of the word is unclear, and we can only learn about it from its own usage.

In modern Hebrew, the word teivah (or teva) has migrated and taken on new meanings: it can refer to the ark of the Torah scrolls in the synagogue (the storage place of the Torah scrolls was once called – a teivah), or sometimes a piece of furniture, a musical measure, a word unit in writing, and more. I wonder whether, in some sense, all of these still carry in them an element of life-preservation.

When Gd instructs Noah, He leaves almost nothing to his imagination regarding the dimensions and materials from which the teivah must be built:

“Make yourself an ark of gopher wood; make it with compartments, and cover it inside and out with pitch; This is how you shall make it: the length of the ark shall be three hundred cubits, its width fifty cubits, and its height thirty cubits.”
(Genesis 6:14–15)

The final element in its construction is the window — or rather, not exactly a window, but a “tzohar”, another rare word that appears only here (and from which, in modern Hebrew, comes the word tzohorayim—“noon,” the time when the light is strongest or doubled).

Rabbi Hirsch connects the word tzohar with zohar—to shine, to radiate light.
Rashi, based on Midrash Rabbah, explains that tzohar can be interpreted either as a window or as a precious stone that illuminated for them—two possible sources of light for those inside the teivah. The window allows light from the outside to enter, while the precious stone shines from within the closed ark, illuminating its inhabitants—like a great fluorescent lamp.

This double interpretation invites us to reflect on ourselves and to ask: What is the source of light in our own lives?
Is the light something that exists within us (and if so, what keeps its “battery” charged)?
Or does the light come to us from afar, from somewhere outside ourselves—and through a kind of “window,” we manage to capture a little of it and bring it into our lives? (And if we depend on that external source, what happens when the window closes, or darkness falls outside—do we remain without any light?)

In recent weeks especially, we have heard the stories of the hostage survivors, recounting their lives over the past two years—telling how they survived inside a kind of teivah of their own: a room, a tunnel, a cell. How does one preserve light there, sanity, fragments of faith? Where does one draw his/her strength from?

The answer is not clear-cut as to whether the light comes from within or from without, and the Midrash deliberately leaves us both possibilities—perhaps intentionally refraining from deciding so that we always have the option for both. 

And one more thing: The teivah as a word – piece of speech or writing, maybe asks us to open a window there too, to stay curious to what happens outside of us, as well as – within us.

Shabbat Shalom.