PODCAST ON LECH-LECHA WITH OR YOCHAI TAYLOR: https://open.spotify.com/episode/7pEXc3VbccIo9ZAagHn0Vy?si=Y8XThXzWTTm8ptaEa67OjA&nd=1&dlsi=fda2ff595ab04ee7

השבוע היה ז׳ במרחשוון (חודש חשוון), יום שהמשנה מזכירה במיוחד: 

מַתְנִי׳ בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְרַחְשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 

בְּשִׁבְעָה בּוֹ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת.

(תענית י:א).

מה פירוש שואלין על הגשמים? חשבתי שכבר התחלנו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ בסוף חג הסוכות, בשמיני עצרת? 

נכון, ויש על כך דיון ארוך. ההחלטה היא ש״משיב הרוח ומוריד הגשם״ – זו עובדה, משהו שהקב״ה עושה. 

אז למה לא להגיד את זה כל השנה? 

כי בשעה שזו עובדה, זו עובדה רלוונטית במיוחד בחורף, ואנחנו רוצים להתפלל על מה שקרוב ונוגע לליבנו ולא סתם להגיד מילים חסרות משמעות שלא שייכות.
אבל ממש ״לשאול את הגשמים״, כלומר, לבקש גשם, בארץ ישראל, מתחילים בז׳ במרחשוון. במשנה אנחנו רואים דעה נוספת, אולי כבר בג׳ בחודש, אבל ההלכה היא לפי רבן גמליאל, וכך נעשה עד היום, כשמוסיפים בכל תפילת העמידה של יום, בברכה ה-9 ״ותן טל ומטר לברכה״…

רגע, עד היום? 

ניקח צעד אחורנית ונשאל קודם, מי זה רבן גמליאל שמספר לנו את ההלכה הזו?

רבן גמליאל חי בסוף המאה הראשונה, תחילת המאה השנייה לספירה. הוא היא מנהיג רוחני, תנא ונשיא הסנהדרין. מה שאולי עוד יותר חשוב זה שבילדותו, עוד עמד בית המקדש (השני) על תילו, והעלייה לרגל בשלושת הרגלים התבצעה בכל הודה והדרה. כשבית המקדש היה קיים, אנשים נהרו אליו מכל מקום סביב. כמובן, מי שעדיין חי בארץ, הגיע מצפון ומדרום, מזרח ומערב. וגם מי שגר בבבל, היו עולי רגל שהיו הולכים, רוכבים על חמורים, עגלות, מה שאפשר, כדי להגיע, במיוחד ל״ה״חג בעיר, חג הסוכות, חג האסיף, סוף העונה ואינסוף הודיה. בסוף החג, התחילו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״, ואז פנו עולי הרגל מבבל לחזור הביתה, מתפללים בו זמנית, שלמרות שהתחלנו להזכיר גשם, הוא לא ירד עד שה״אחרון״ יגיע הביתה. לכן כך נקבעה ההלכה: להזכיר את כוחו של הקב״ה שקשור לעונה המתקרבת ובאה, כן. לבקש ממש שירד גשם, עוד לא, ״כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת״.
אבל, בית המקדש הזה חרב בשנת 70 לספירה, ורבן גמליאל, קרוב לוודאי, קבע את ההלכה הזו לאחר מכן. למה? ולמה להמשיך בכך עד היום? ובכלל, מה עם הגשם הזה? פעם, כל מצב הרוח שלנו היה תלוי בגובה הכנרת, אבל כיום, עם התפלת מים… מה זה משנה? 
מסביר הרב מלמד: ״ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאד ואיננו רוצים לבטלו, ורק לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים (או לא) (פניני הלכה, הלכות תפילה, פרק יח, הלכות ד-ז). 

בחוץ לארץ, אגב, חוץ מהארצות הקרובות לארץ ישראל שיש להם אקלים דומה לשלנו, חכמים קבעו את תאריך תחילת הבקשה על הגשמים ל4 או 5 בדצמבר, מכיוון שבבבל, חוץ לארץ של אז, היו מים מרובים מהנהרות, ושאר בני חוץ לארץ הולכים לפי מנהג בבל בעניין זה. 

ולענין הגשם: אצלנו גשם הוא לא רק טיפות מים שיורדות מהשמים. בסיפור הבריאה ראינו שהמים, ע״פ רש״י, היו שם עוד לפני הכל. הם המרכיב העיקר בנו ובכדור הארץ. גשם, יש אומרים, קשור להתגשמות, ועבורנו, כמו שנאמר בברכה השניה של ברכות שמע (״והיה אם שמוע״) מסמל את הקשר שלנו עם השמים במובן הכי רחב שאפשר. אנחנו מתפללים לגשם לא רק בשביל הכנרת, ולא רק בשביל השקיה או מים במקלחת, אלא בשביל טובה (בשורוק) של הארץ והרחבת הנשימה שלנו. 

וגם עכשיו, אנחנו מחכים ב״האחרון שבישראל״ ישוב לביתו… 

הלוואי שיגיעו בזמן ובמקום שצריך, גשמי ברכה. 

שבת שלום.

This week was the 7th of Marchashvan (the month of Cheshvan), a day that the Mishnah specifically mentions:

On the 3rd day of Marchashvan, one should ask about the rains.

Rabban Gamaliel says:

On the 7^th, 15 days after The holiday (Sukkot), so that the last person in Israel would reach the Euphrates River.

(Ta’anit 10:1).

What does it mean to ask about the rains? I thought we already started saying “mashiv haru’ach umoriad hageshem” – He who brings the wind / spirt back, and brings down the rain” at the end of the holiday of Sukkot, on Shemini Atzeret?

That’s right, and there is a long discussion about that. The decision is that “mashiv haru’ach”… is a fact, something that Gd simply does.

So why not say it all year round?

Because while it is a fact, it is a fact that is especially relevant in winter, and we want to pray for what is close and touching to our hearts and not just say meaningless words that do not belong.

But to really “ask about the rains”, that is, to ask for rain, in the Land of Israel, we begin on the 7th of Marcheshvan. 

In the Mishnah we see another opinion, perhaps as early as the 3^rd of the month, but the halacha is accordance with Rabban Gamliel, and this is how we do it to this day, when we add in every daily Amidah prayer, in the 9th blessing the words, “and grant dew and rain for a blessing”…

Wait, to this very day?

Let’s take a step back and ask first, who is Rabban Gamliel who tells us this halacha?

Rabban Gamliel lived at the end of the 1^st century, the beginning of the 2^nd century CE. He is a spiritual leader, a Tanna, and the leader of the Sanhedrin. What is perhaps even more important is that in his childhood, the (Second) Temple was still standing, and the pilgrimage on the three-pilgrimage festival was carried out with its glory and splendor. When the Temple existed, people came to it from everywhere. Of course, those who still lived in the Land came from the north and south, east and west. And those who lived in Babylon, walked, rode donkeys, carts, whatever was possible, to get there, especially for The holiday in the Jerusalem, the holiday of Sukkot, the holiday of ingathering, the culmination of the season with endless thanksgiving. At the end of the holiday, they began to say “mashiv haruach”… and then the pilgrims from Babylon turned to return home, praying at the same time that although we began to mention rain, it would not fall until the “last one” arrived home. Therefore, this is how the halakha was established: to mention the power of the Blessed One related with the approaching upcoming season – yes. To actually ask for rain – not yet, “so that the last of Israel may reach the Euphrates River.”

But, this Temple was destroyed in 70 CE, and Rabban Gamliel, most likely, established this halakha after that. Why? And why continue to do so to this day? And in general, what is this about rain? Once, our entire mood in Israel depended on the water height of the Sea of ​​Galilee, but today, with the desalination of water… what does it matter?

Rabbi Melamed explains: 

“And even after the destruction, the custom was not abolished, because any custom that recalls the great days when the Temple stood on its foundation is very dear to us and we do not want to abolish it, and only after the Temple is rebuilt, soon in our days, will the Sanhedrin be able to decide whether to change the time of the rain request, taking into account the new means of transportation” (Pinneyi Halacha, Hilchot Tefila, Chapter 18, Hilchot 4-7).

Abroad, by the way, except for the countries close to the Land of Israel that have a similar climate to ours, the sages set the date for the beginning of asking for rain to be December 4 or 5, because in Babylon, the “outside” of the Land at that time, there was abundant water from the rivers, and other people from abroad follow the Babylonian custom in this matter.

And regarding rain: for us, rain is not just drops of water that fall from the sky. In the story of creation, we saw that water, according to Rashi, was there even before everything else. It is the main component in us and on Earth. Rain, some say, is related to fulfillment (geshem – hitgashmut), and for us, as stated in the second blessing of the Shema (“And let it be, when you indeed listen…”), it symbolizes our connection with Heaven in the broadest possible sense. We pray for rain not only for the Sea of ​​Galilee, and not only for irrigation or water in the shower, but for the well-being of the Land and the depth of our breath.

And even nowadays, we still pray and wait for the Last Person to make it home…

May rain come at the right time and in the right place, rains of blessing.

Shabbat Shalom.

משהו ממשנת הראי”ה מאת הראי”ה קוק זצ”ל בס”ד:

צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא הכח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם לה ִ משך אחר האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, “והיה ביום ההוא – יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. אורות ישראל, פרק ה, ב