OUR WEEKLY PODCAST: https://open.spotify.com/episode/0a6Vr9rQ6ezMUchLr5aZIc

שני חיי שרה

שם הפרשה ״חיי שרה״, כידוע, עומד בניגוד גמור לתוכנה: “וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן” (בראשית כג,ב). ההסבר המקובל למיקום סיפור מותה כאן בטקסט המקראי (רש״י ע״פ המדרש), ש”נִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה”. אני מודה ומתוודה שאני לא אוהבת את פשט הפירוש הזה. הוא מתאר את שרה כאדם חלש, מנותקת מסביבתה, שבעלה עושה דברים מאחורי גבה, והתיאור הזה לא תואם את דמותה של שרה החזקה, שמנהלת את ביתה, שהקב״ה אומר לאברהם לשמוע לקולה בכל, ושגדולה בנביאות מאברהם. 

הספורנו (עובדיה ספורנו 1468-1549 איטליה) מסביר ששרה נפטרה אחרי שרבקה נולדה מפני “שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו, שנאמר ‘וזרח השמש ובא השמש’״ (קהלת א,ה), פירוש שמחזק את צדיקותה של שרה.

אני מוצאת שהקב״ה לא מדבר עם אברהם אף פעם בלי ששרה בחייו, וברגע שאברהם עבר את הנסיון האחרון בעקדה, תפקידם המשותף עלי אדמות הסתיים, ומתחיל תפקיד אחר.

ואכן נאמר לנו: “וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”. מה פירוש “שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”? יתכן שהמילה ״שני״ הינה במובן שניים (2), כי לשרה היו בעצם שני חיים: אחד לפני מותה והשני – עם ו/או אחרי מותה, כי בשעה שיש דברים מסוימים שהיא הצליחה לעשות בחייה, דברים אחרים -היא הצליחה לעשות רק עם מותה. 

בשבוע שעבר שמענו אותה זועמת “גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק” (בראשית כא,י). לרגע התפתינו לראות לפנינו אשה, זקנה, מרירה, קנאית, כועסת על האשה הצעירה יותר ש”תופסת לה” את בעלה… אבל מבט כזה הוא כנראה זליגה מאיזה סדרת טלויזיה, ולא הסיפור שלנו. 

הלוא שרה היא זו שנתנה את הגר, שפחתה, לאברהם, בתקוה שיהיה להם ילד, ילד שיהיה שלהם, בדיוק כמו שכל בניו של יעקב, בין אם היו אלו מרחל ולאה (נשותיו) או מזלפה ובלהה (השפחות), כולם נחשבו ביחד ל”בני ישראל”, אבל לאורך כל הסיפור, הגר נשארה “הגר המצרית”, וישמעאל ״בן האמה״, ועד העקדה, גם ״בנו״ של אברהם כשיצחק הוא ״בנה״ של שרה. 

כשהקב”ה מספר לאברהם על הולדת יצחק, אמר לו אברהם: “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ” (בראשית יז,יח)! מעין – מה אני צריך עכשיו עוד ילד עם שרה?? מספיק שיש לי את ישמעאל! אני מלמד אותו על האמונה באל אחד והוא ימשיך את דרכי בעולם… כן, אמר לו האל, זו התחלה טובה אבל צריך לדייק אותה עוד קצת. אני לא רוצה רק אמונה אוניברסלית, אני רוצה קשה בין עם ישרראל וארץ ישראל ולכך ידאגו שרה ו”בנה” יצחק.

יצחק הוא זה מבין שלושת האבות שמעולם לא עוזב את הארץ (בניגוד לאברהם ויעקב), מה שקבל מאמא שלו, שדוקא במותה – בקבורתה – “הכריחה” את אברהם אבינו לחפש חלקת אדמה שתהיה לגמרי שלו ושל המשפחה – בארץ ישראל. במותה, בחלק ה״שני״ של חייה, התחזק הקשר הפיזי לארץ. והקשר הזה נעשה דווקא ע״י קבר, לא שדה או פרדס שעלול להיות תלוי בעבודת בעליו, אלא ע״י משהו שאינו תלוי בתכונה או מעשה כלשהו, מקום בו האדם לא עושה כלום, כדי ללמד אותנו שזכותנו על הארץ היא זכות עצמית שלא תלויה בכלום ולא אובדת לעולם. 

בסוף הפרשה גם אברהם נפטר ונקבר באותו המקום, במערת המכפלה, לא עם הגר, אולי קטורה אותה לקח לאשה בסוף חייו, אלא עם שרה, באחוזת הקבר הנצחית של המשפחה.

בקבורתו נוכחים שני בניו: “וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא” (בראשית כה,ט). רש”י טוען בשם המדרש, שיצחק מוזכר ראשון מפני שישמעאל עשה תשובה. לכן גם בפסוק הקודם לכך, נאמר על אברהם שהוא מת “בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ”, כי הנה ראה אברהם את בניו, שלפי התורה לא החליפו מילה אחת עד כה, משלימים. 

מה זה ה״שולם״ הזה? כמו שאמרו ה״גששים״ (הגשש החוור במערכון המפורסם ״קרקר נגד קרקר״), מתחלקים “חצי בחצי”: ישמעאל מקבל את כל העולם שם יוכל להפיץ את תורת אביהם, כשהוא מלמד את בני העמים על האל האחד והיחיד ועשיית חסד, חוץ ממקום אחד ויחיד, בארץ ישראל, המקום שמקבלים יצחק ובניו, כאן יוכלו ליישם את דרך ה׳, תורה ומצוות. האם זה גם המרשם לשלום באזורנו כיום, שכל אחד מהבנים יבין את תפקידו וימלא אותו במלואו? לפחות אולי נותן לנו חומר למחשבה. 

שבת שלום. 

---

“Chayei Sarah” – The Lifes of Sarah

The name of the Torah portion, “Chayei Sarah” (“The Life(s) of Sarah”), stands in stark contrast to its content: “And Sarah died in Kiryat Arba, which is Hebron, in the Land of Canaan” (Genesis 23:2).
The traditional explanation for why the story of her death appears here (Rashi, following the Midrash) is that “The death of Sarah was juxtaposed to the binding of Isaac, because upon hearing the news of the binding, that her son had been prepared for slaughter and had barely was not slaughtered, her soul departed from her and she died.”

I must admit, that I don’t like the plain meaning of this interpretation. It portrays Sarah as weak, detached from her surroundings, with a husband who acts behind her back. That image does not fit the strong, commanding figure of Sarah, the woman who manages her household, whom God tells Abraham to heed in all things, and who is greater in prophecy than Abraham himself.

The Sforno (Obadiah Sforno, 1468–1549, Italy) explains that Sarah passed away after Rebecca was born, because “A righteous person does not depart from the world until another righteous person like them is born, as it says: ‘The sun rises and the sun sets’” (Ecclesiastes 1:5). This interpretation emphasizes Sarah’s righteousness. 

I find it significant that Gd never speaks to Abraham unless Sarah is in his life (!), and that once Abraham completed his final trial—the Binding of Isaac—their shared earthly mission came to an end, and a new phase began.

Indeed, the Torah tells us: “And the life(s) of Sarah was one hundred years and twenty years and seven years, the years of the life of Sarah.” (Genesis 23:1). What is meant by “the years of the life of Sarah”? Perhaps the word “shnei” (usually “years”) can also be read as “two”—implying that Sarah had, in a sense, two lives: one before her death, and another with or after it. For while there were certain things she accomplished during her lifetime, there were others she achieved only in her death.

Last week, we heard her exclaim: “Cast out this bondwoman and her son, for the son of this bondwoman shall not inherit with my son, with Isaac” (Genesis 21:10). For a moment, we may have been tempted to see before us an old, bitter, jealous woman, angry at the younger woman who “stole” her husband. But that reading feels like it belongs in a television soap opera, not in our story.

After all, it was Sarah who gave Hagar, her maidservant, to Abraham, hoping they would have a child together—a child who would belong to both of them. Just as all of Jacob’s sons, whether born to Rachel and Leah (his wives) or to Zilpah and Bilhah (their maidservants), were all considered collectively as “the Sons of Israel.” Yet throughout the narrative, Hagar remains “Hagar the Egyptian,” and Ishmael remains “the son of the maidservant”, who until the Binding, is “Abraham’s son,” while Isaac is “Sarah’s son.”

When Gd told Abraham that Sarah would bear a son, Abraham replied, “Oh, that Ishmael might live before You!” (Genesis 17:18). As if to say—why do I need another child with Sarah? Ishmael is enough! I’m teaching him faith in the One Gd; he will carry on my path in the world.
Gd answered that this was a good start, but it needed to be refined. He did not want only universal faith; He wanted a covenant specifically linking the People of Israel to the Land of Israel. That task, He entrusted to Sarah and her son, Isaac.

Isaac, of all the patriarchs, is the one who never leaves the Land (unlike Abraham and Jacob). This trait, he inherited from his mother. For it was specifically through Sarah’s death, through her burial, that Abraham was “forced” to acquire a burial plot that was fully and eternally his and his family’s, in the Land of Israel. In her death, in the “second” part of her life, the physical connection to the Land was strengthened. And this connection came about specifically through a grave, not a field or orchard which might depend on the owner’s ability to tend for it, but a place of stillness and non-action, to teach us that our claim to the land is intrinsic, unconditional, and everlasting.

At the end of the portion, Abraham too passes away and is buried in that same place, the Cave of Machpelah, not with Hagar, perhaps Keturah whom he takes for a wife later, but with Sarah, in the family’s eternal burial estate.

At his burial, both his sons are present: “And his sons Isaac and Ishmael buried him in the Cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre.” (Genesis 25:9). Rashi, quoting the Midrash, explains that Isaac , the younger, is mentioned first because Ishmael repented. That is why the previous verse says Abraham died “at a good old age, an old man and full of years,” for he saw his sons who, according to the Torah, had not spoken to each other until then – reconciled.

What is this reconciliation? As the famous Israeli comedy group HaGashash HaHiver once joked in their sketch “Kraker Neged Kraker,” it’s sharing the assets “half-and-half”: Ishmael receives the rest of the world, where he can spread their father’s teaching, the faith in the one Gd and acts of kindness, while Isaac and his descendants receive one unique place: the Land of Israel, where they can live by Gd’s path, Torah, and mitzvot.

Might this also offer a formula for peace in our region today, that each “son” understand his role and fulfills it fully? Perhaps. At the very least, it gives us something to think about.

Shabbat Shalom.