פרשת ״ויצא״: עלילות משנה

OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/30nPSHvyWJgFprYkqyY0Dc

כמו בכל תסריט טוב, גם התורה מציעה לנו לצד העלילה הראשית שאנחנו רגילים להתמקד בה, גם ״עלילות משנה״. בחייו המורכבים של יעקב אבינו, אנחנו פוגשים לא רק את שתי נשותיו, רחל ולאה, על כל סיפורי חייהן והמדרשים הנלווים אליהן, דבר שהוא לכשעצמו מאתגר מאד, אלא גם שתי שפחות, בלהה וזלפה. יתכן שהמילה העברית ״שפחות״ קשורה למילה ש-פחות, ואולי למלה נספח. אלא שזו לא מישהי שהיא עצמה אינה חשובה כבן-אדם, אלא מישהי צדדית לעלילה הראשית, שכמו בסרט, עוזרת לנו ללמוד על הדמות הראשית ועל העלילה. 

אחת השפחות המפורסמות בתלמוד היא שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שמקום קבורתו בבית שערים שליד קרית טבעון. חז”ל נהגו בה כבוד, ובמספר מקרים למדו ממנה פירושים למילים עבריות שהם לא ידעו ו/או חששו לשאול את רבי.

לפי המסופר, לקראת סוף ימיו, כשרבי חלה, התאספו החכמים בביתו להתפלל שלא ימות. מבחינתם, עולם ובו רבי, גם אם הוא סובל, עדיף מאשר עולם בלעדיו. השפחה היא זו שראתה את יסוריו, כאבה את כאבו ואולי אף עזרה לו.

לפי המסופר, בתחילה, התפללה כמוהם, שרבי ינצל ויגבור על הייסורים מהם סבל, אבל מכיוון שהיא עלתה לגג וראתה כמה פעמים נאלץ להוריד את התפילין לראשו ולהיכנס ולצאת מהשירותים, שינתה את דעתה ובקשה עליו רחמים. אלא שהחכמים לא שתקו ולא הפסיקו להתפלל עליו לרגע, ״ולכן לא הועילה תפילתה. לקחה כד והשליכה אותו מן הגג לארץ. שתקו החכמים (לרגע) מתפילתם, נחה נפשו של רבי ונפטר” (כתובות קד:א).

יש אומרים שקול שבירת הכד, הפתיע והפסיק לרגע קצר את המתפללים שהחזיקו אותו בחיים בתפילותיהם, ובאותה השניה ממש, יצאה נשמתו. יש המסיקים מכך, למרות שההלכה שוללת המתת חסד, שמותר להתפלל על חולה שימות אם הוא מתייסר ואין תקוה שיתרפא וזה יכול להקל עליו. 

הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדאד שחי במאה ה-19), אומר שלא יעלה על הדעת שנגיד שהיא ״גרמה״ למותו של רבי, ולכן הוא מסביר את שבירת הכד בכך שהיה זה הכד של רבי בו השתמש לשטוף את עצמו, וכשראתה שהוא לא יוצא מהשירותים, הבינה שהוא כבר לא זקוק לכד ולכן שברה אותו, וכך רמזה להם להפסיק מתפילתם. כך או כך, השפחה אינה מופיעה בסיפור כמישהי נחותה, חלילה, אלא להיפך: כמישהי שמבינה את רבי יותר מהאחרים, וכמייצגת את כוח החיים במציאות.

ובאשר לשפחות של יעקב, בעוד שבועיים נקרא שיוסף הוא ״נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו״… (בראשית לז:ב)  יוסף נקרא ״נער את״… ומתייחס לבלהה וזלפה – כ״נשי אביו״. דווקא יוסף, הבן האהוב, שראה את עצמו כמלך ומנהיג עתידי, הוא זה שמכבד אותן וילדיהן, כשהאחים האחרים לפעמים מסתכלים עליהם ככאלה ש-פחות. 

ע״פ חז״ל, השפחות היו מחנכות לאימהות, אז אם רחל ולאה יצאו ״בסדר״, זה כנראה היה לא מעט בזכות השפחות, כלומר, לא כל כך פחות! עוד לדעת המדרש, גם בלהה וזלפה היו בנות ללבן מכיוון שבסוף הפרשה, כשיעקב מבקש ללכת, לבן אומר לו, ״הבנות בנותי״ (בראשית לא, מג), כלומר, כנראה כולן אחיות מאותו האב, גם אם לא מאותה האם (בראשית רבה ע”ד,י”א).

בלהה וזלפה עומדות בניגוד להגר, שפחת שרה שילדה לאברהם את ישמעאל. הגר לעולם נשארת “הגר המצרית״. היא לוקחת לישמעאל אשה מצרית, מרחיקה אותו מבית אברהם וערכיו, ועוזרת לבנות את הקונפליקט שלצערנו, אנחנו עדים לו עד היום. לעומתה, בלהה וזלפה מגדלות את בניהן כחלק אינטגרלי מבני ישראל ומנהיגיו העתידיים, למרות כל האתגרים שעוד יפגשו אותם. כפי שאומרת רחל כשהיא נותנת את בלהה ליעקב, ״וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה״ (בראשית ל,ג). לראשונה, אנחנו מוצאים נשים שתומכות אחת בשניה, גם בילודה, למרות התחרות, וביחד בונות בניה שתוסיף איכויות שונות לעם ישראל. 

כמובן שזה ריקוד לא פשוט. במאמרו של פרופ אביעד הכהן, מצאתי סיפור על קהילת יהודי קוצ’ין שבהודו, שבה היו שפחות שהתגיירו, נישאו לאדוניהן והולידו ילדים, שלא פעם נדחו ע״י היהודים צאצאי המהגרים מאירופה, ה״לבנים״. מבחינה הלכתית, פסק הרדב”ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא שחי במאה ה-16 במצרים ואח״כ בצפת) ש״כיוון שהם מתנהגים בכל מצוות כישראל – אסור לקרוא אותם עבדים״, והכשיר אותם לבוא בקהל. ומבחינה אישית, אנחנו נשארים עם השאלה, של איך לנהוג גם במי שאינו במרכז הסיפור.

שבת שלום.

---

As in every good script, the Torah, too, offers us—alongside the main plot on which we tend to focus—various “sub-plots.” In the complex life of our forefather Jacob, we encounter not only his two wives, Rachel and Leah, with all their life stories and midrashim connected to them—a challenge in itself—but also two maidservants, Bilhah and Zilpah. It may be that the Hebrew word shfakhot (maidservants) is related to the word pakhot (less), or perhaps to the word nispakh (appendage). Yet this does not mean someone unimportant as a human being, but rather someone secondary to the main plot—who, just like in a movie, helps us learn about the main character and the storyline.

One of the most famous maidservants in the Talmud is the maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishnah, whose burial place is in Beit She’arim near Kiryat Tiv’on. The Sages treated her with respect, and on several occasions learned from her the meanings of Hebrew words they did not know and/or were afraid to ask Rabbi Yehuda himself.

According to the story, near the end of Rabbi’s life, when he fell ill, the Sages gathered in his home to pray that he would not die. From their perspective, a world with Rabbi in it—even if he suffers—was better than a world without him. The maidservant was the one who saw his suffering, felt his pain, and perhaps even helped him. 

At first, we are told, she prayed as they did—that Rabbi be saved and overcome the torments he endured. But when she went up to the roof and saw how many times he was forced to remove his tefillin, go in and out of the bathroom, and how much he was suffering, she changed her mind and prayed for mercy on him. However, the Sages would not be silent and would not stop praying for him for even a moment, “and therefore her prayer had no effect. She took a jug and dropped it from the roof to the ground. The Sages were momentarily startled into silence from their prayers; Rabbi’s soul found rest, and he passed away” (Ketubot 104a).

Some say that the sound of the jug shattering startled the praying Sages, causing them to pause for a brief moment—the very moment in which his soul departed. Some deduce from this, although Jewish law rejects euthanasia, that one may pray for the death of a suffering patient who has no hope of recovery, and that doing so may ease the person’s pain.

The Ben Yehoyada (Rabbi Yosef Chaim of Baghdad, who lived in the 19th century) says it is unthinkable to say that she “caused” Rabbi’s death. Instead, he explains the breaking of the jug by saying that it was Rabbi’s personal jug used for washing himself, and when she saw he was not coming out of the bathroom, she understood he no longer needed it. By breaking it, she signaled to the others to stop their prayers. Either way, the maidservant does not appear in the story as someone inferior—Gd forbid—but on the contrary: as someone who understands Rabbi more deeply than the others, and as one who represents the force of life itself.

Regarding Jacob’s maidservants, in two weeks we will read that Joseph was “a youth with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives…” (Genesis 37:2). Joseph is called “a youth with…” and relates to Bilhah and Zilpah as “his father’s wives.” It is Josep, the beloved son, who saw himself as a future king and leader, who honors them and their children, even as the other brothers sometimes viewed them as pakhot (“lesser”).

According to the Sages, the maidservants served as educators for the mothers; thus, if Rachel and Leah “turned out alright”, it was likely due in no small part to the maidservants; in other words, not so pakhot (not so “less”) after all! Furthermore, according to the Midrash, Bilhah and Zilpah were also daughters of Lavan, because at the end of the parasha, when Jacob asks to leave, Laban says to him, “the daughters are my daughters” (Genesis 31:43). This suggests that they were all sisters from the same father, even if not necessarily from the same mother (Beresheet Rabbah 74:11).

Bilhah and Zilpah stand in contrast to Hagar, Sarah’s maidservant, who bore Ishmael to Abraham. Hagar forever remains “Hagar the Egyptian.” She takes an Egyptian wife for Ishmael, distancing him from Abraham’s household and values, and helps shape the conflict that, sadly, we witness to this day. In contrast, Bilhah and Zilpah raise their sons as an integral part of the Children of Israel and its future leaders, despite all the challenges that await them. As Rachel says when she gives Bilhah to Jacob, “and through her I too shall be built” (Genesis 30:3). For the first time, we find women supporting each other – even in childbirth – despite the rivalry, and together they “buil children who will contribute diverse strengths to the people of Israel.

Of course, this is no simple dance. In an article by Prof. Aviad HaCohen, I found a story about the Jewish community of Cochin, India, where some maidservants converted, married their masters, and bore children; children who were sometimes rejected by the “white” descendants of European immigrants. Halachically, the Radba”z (Rabbi David ben Shlomo ibn Zimra, who lived in the 16th century in Egypt and later in Safed) ruled that “since they observe all the commandments as Israelites, it is forbidden to call them slaves,” and permitted them to enter the Jewish community fully. On a personal level, we remain with the question of how to treat those who are not at the center of the story.

Shabbat Shalom.