פרשת וישלח: הסיפור של תמנע

בלב פרשת “וישלח” נולד בנו האחרון של יעקב, בנימין – היחיד שנולד בארץ ישראל, ובלידתו מתה רחל אמו, ובסוף הפרשה – רשימת שמות כל צאצאי עשו והנה ביניהם, אחד מאויבי עם ישראל לאורך הדורות: 

“וְתִמְנַ֣ע הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק”… (בראשית לו,יב).

על תמנע מסופר שחיתה חיים ארוכים, וכבר בימי אברהם אבינו רצתה להתגייר ולהצטרף למשפחת אברהם ושרה, אך אברהם לא קבל אותה. גם יצחק אבינו לא קבל אותה. היא חכתה והלכה ליעקב וגם הוא, לא גייר אותה. בשלב זה אמרה לעצמה, ‘מוטב אהיה פילגש בביתו של אברהם, ולא נסיכה אצל אומות העולם’. היא התחתנה עם אליפז, בנו של עשו, וילדה לו את עמלק, נכדו של עשו (סנהדרין צט:ב).

זה מדרש ואנחנו לא באמת יודעים מה תמנע אמרה לעצמה, אבל המדרש מתלבט איתנו במשהו חשוב. יש מי שיסתכל על האירוע הזה ויגיד, ׳אפשר להבין את עמלק. אמא שלו מתוסכלת מתהליך הגיור, ו״לכן״ הוא שונא ישראל ורוצה להשמיד אותנו ולהחליף אותנו׳…
אך… האם עיכוב בגיור הוא סיבה לרצח עם? האם ״ילדות קשה״ היא ״סיבה״ לבחירה בטרור? האמנם אפשר כך להצדיק מעשים כאלה?  

אז אולי השאלה היא אחרת: למה האבות לא קבלו את תמנע? 

נראה שבתחילת דרכנו, הזהות המשפחתית-לאומית שלנו עוד לא הייתה לגמרי מגובשת ולכן אי אפשר היה לקבל אנשים מבחוץ לתוך המשפחה. אברהם משביע את עבדו שלא לקחת אשה לבנו מהנשים המקומיות ושולח אותו להביא אשה לבנו ממשפחתו בחרן, ויעקב גם הוא הולך לחרן ונושא נשים ממשפחת אברהם – הבנות של דוד שלו. 

לעומת זאת, דור הבנים של יעקב כבר לוקחים נשים שאינן מהמשפחה: יהודה עם תמר, יוסף עם אסנת, משקפים לנו שאלה שיש לכל מדינה, ארגון, מועדון ואפילו משפחה: האם לקבל את כל מי שרוצה להצטרף אלינו, תמיד, כל הזמן? האם להציב סטנדרטים? כלשהם? ואם כן, איזה?

תאורטית, אנחנו רוצים להיות פתוחים ומסבירי פנים וקל להגיד שנקבל את כולם, אבל הצד המעשי מורכב יותר: לו באתי לשכנים שלי ובקשתי להתנחל בתוך הבית שלהם, באמצע הסלון, לתמיד, כמה מהם היו מקבלים אותי בלי הכרות, בלי אף תנאי או לימוד של חוקי הבית שלהם? 

תמנע, וממשיכה עמלק, קנאו בגורל ובתפקיד של עם ישראל, ורצו, כמו גם ממשיכיהם הרעיוניים לאורך ההיסטוריה להחליף אותנו, להפטר מאיתנו ולקחת את מקומנו, ולא באמת ״להצטרף״ אלינו. גדולת הטקסט החז״לי כאן, שהחכמים מרשים לעצמם לתהות על האבות ולשאול, אולי בכל זאת היינו צריכים לקבל את תמנע ולחסוך לנו צרות בעתיד? האם, גם אם צדקנו, זה היה ״שווה״? 

מול תמנע נצבת רות המואביה, צאצאית ללוט, גם הוא קרוב משפחה רחוק, אחיין של אברהם, שלא לגמרי מוצא את מקומו, שהיא, במשך שנים מחכה להזדמנות לחזור ולהצטרף לעם ישראל ומקבלת על עצמה להיות חלק מדרך החיים הזו, בלי שאלות בהצהרתה המפורסמת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות א,טז-יז).

לפי המסורת, רות, הסבתא-רבה של דוד המלך, היא גם אם משפחת המשיח שינקום את נקמת ישראל מעמלק ושלוחותיו שהם בני תמנע. 

נקמה? כל כך פרימיטיבי! … נקמה אין משמעה לפעול מ״עצבים״ וכעס בלתי נשלט, אלא לקום ולהחזיר למקומו דבר שהתקלקל, מה גם שאין הכוונה בהכרח למלחמה פיזית. בשבוע שעבר, בירושלים, מערך הגיור הממלכתי במשרד ראש הממשלה קיים לראשונה כנס מתגיירים ארצי בהשתתפות יותר מ-1000 מתגיירים. לפעמים, הנקמה הכי טובה היא לא לוותר על מי שאנחנו, וזו גם נקמתם האמיתית של צאצאיה של רות מול צאצאיה של תמנע. 

שבת שלום. 

---

At the heart of the Torah portion, Vayishlach, Jacob’s last son, Benjamin, is born—the only one born in the Land of Israel—and in his birth Rachel, his mother, dies. At the end of the portion appears the list of all Esau’s descendants, and among them one of the enduring enemies of the people of Israel throughout the generations:

“And Timna was concubine to Eliphaz the son of Esau, and she bore to Eliphaz Amalek…” (Genesis 36:12).

About Timna it is told that she lived a long life, and already in the days of Abraham our forefather she wished to convert and join the family of Abraham and Sarah, but Abraham did not accept her. Isaac also did not accept her. She waited and went to Jacob, and he too did not convert her. At that point, she said to herself: “Better that I be a concubine in the house of Abraham than a princess among the nations of the world.” She married Eliphaz, the son of Esau, and bore him Amalek, Esau’s grandson (Sanhedrin 99b).

It’s a midrash, and we do not truly know what Timna said to herself, but the midrash invites us to struggle with something important. Some may look at this event and say, “Oh, we can understand Amalek. His mother was frustrated by the conversion process, and therefore he hates Israel and wants to destroy and replace us…”

But… is a delay in conversion a reason for genocide? Is a “difficult childhood” a “reason” to choose terror? Can such acts truly be justified that way?

Perhaps, then, the real question is different: Why did the Patriarchs not accept Timna?

It seems that at the beginning of our journey, our familial-national identity was not yet fully formed, and it was impossible to accept outsiders into the family. Abraham adjures his servant not to take a wife for Isaac from the local women and sends him to bring a wife from his own family in Haran. Jacob likewise goes to Haran and marries within Abraham’s family—the daughters of his uncle.

By contrast, in Jacob’s children’s generation, marriages outside the family already occur: Judah with Tamar, Joseph with Osnat. This reflects a question faced by every nation, organization, club, and even family: Should we accept everyone who wants to join us, always, under all circumstances? Should we establish standards? Any at all? And if so, which ones?

In theory, we would like to be open and welcoming, and it is easy to declare that we will accept everyone, but the practical reality is more complex: If I were to go to my neighbors and ask to settle permanently in their living room, how many would accept me without prior acquaintance, without any conditions, without learning their house rules?

Timna, and then, Amalek, were jealous of the destiny and role of the people of Israel, and they wished, as did many of their ideological successors throughout history, not truly to “join” us but to replace us, eliminate us, and take our place. The greatness of this rabbinic text is that the Sages allow themselves to wonder about the Patriarchs, and ask: Maybe we should have accepted Timna and saved ourselves future troubles? Even if we were right, was it “worth it”?

In contrast to Timna, stands Ruth the Moabite, a descendant of Lot, Abraham’s nephew, himself a distant relative who also struggled to find his place. Ruth waited for years for the opportunity to return and join the people of Israel, and she embraces this way of life without hesitation in her famous declaration:

“Do not urge me to leave you, to turn back from following you; for wherever you go, I will go, and wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God. Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus may the Lord do to me, and more, for only death shall separate between me and you.” (Ruth 1:16–17).

According to tradition, Ruth, the great-grandmother of King David, is also the mother of the Messianic line that will avenge Israel’s wrongs against Amalek and his descendants, the children of Timna.

Revenge? So primitive! … Revenge does not mean acting out of “nerves” or uncontrollable anger, but rather rising to restore what has been damaged, nor does it necessarily mean physical warfare. Last week in Jerusalem, the state conversion authority in the Prime Minister’s Office held its first-ever national conference for converts, with more than 1,000 participants. Sometimes, the best revenge is simply not to give up on who we are, and that is the true victory of Ruth’s descendants over the descendants of Timna.

Shabbat Shalom.