פרשת וישב: יוסף ואחיו

בפרשת “וישב” יוסף מספר את חלומותיו לאחיו: 

“וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי… וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי” (בראשית לז,ז-ט). 

קצת התרגלנו לחלומותיו של יוסף, צבענו אותם, ציירנו אותם, ראינו אותם בסרט או הצגה, ולצערנו, הם איבדו משהו מקסמם: בסדר, אלומות, שמש, ירח וכוכבים, וכולם סביבך. הבנו: ילד מפונק, קצת מגלומן שחושב שכולם אמורים להשתחוות לו. כמובן שהאחים רוצים להפטר ממנו! אוקי, נקסט!

אבל רגע. 

כולנו מכירים אנשים שמספרים סיפורים ״ממוצאים״ על כמה הם מדהימים. אולי אפילו אנחנו עשינו את זה איזה פעם. או פעמיים. ועדיין, לזרוק לבור ולמכור לעבדות?? יש כאן משהו אחר לגמרי. 

ואכן, מתחת לפני השטח השיח אינו רק אחים ש״מעצבנים זה את זה״, אלא מחלוקת גדולה בקשר לאופי ותפקיד האומה שלנו בעולם. 

יעקב חוזר לארץ לאחר השהות בגולה אצל לבן: “וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן” (לז,א), והאחים רועים את צאן אביהם, לא רחוק משם, בעמק דותן. לכאורה, אידיליה. זהו, הגענו אל המנוחה והנחלה.

אבל יוסף לעומתם, רואה את העולם אחרת לגמרי, ומציע שגם לנו יש וצריכה להיות צורת קיום שונה לחלוטין: הוא לא “סופר כבשים” לפני שהוא הולך לישון, אלא חושב על אלומות חיטה שאנחנו מנהלים “באמצע השדה”. הוא רואה מאורות ברקיע וכוכבים בלילה. בעולם בו כולם רועי צאן, הוא רואה (רועה?) חקלאות, מתן “שבר”, אוכל לרעבים, גם פיזי וגם נפשי. כשלילה וחושך בחוץ, הוא לא רואה שינה והסתגרות, אלא הזדמנות לכך שצריך ואפשר להביא אור. 

השאלה ביניהם עמוקה ויסודית מאד, והיא, איך לממש את ברכתו של אברהם אבינו, “וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה” (בראשית יב,ג)? איך הכי טוב ונכון להיות מי שאנחנו? האם נעשה זאת ע”י חיים של כולנו בארץ ישראל במרכז קודש אחד, נעשה לנו כאן מה שטוב ונכון לנו ו”כי מציון תצא תורה” או האם עלינו להיות מפורדים בגלות ולפזר שם ניצוצות אור? 

כן, זה מתחיל להשמע מוכר. קצת מהדהד שיחות עכשוויות…

עבור אביו ואחיו שחזרו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות, רעיונותיו של יוסף היוו סכנה קיומית, התאבדות ממש. שוב לחזור לגלות? אביו גער בו. האחים כאמור שנאו אותו “וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם” (לז,ד), אבל יוסף חשב ש״להחביא״ את דרך החיים הנפלאה שלנו בארץ קטנה ב״סוף העולם שמאלה״, זה לא נכון. 

חלומותיו מספרים לו על עוד אפשרות, איך אנחנו “חייבים” להיות יותר “קוסמופוליטיים”, יותר פתוחים. לא רק יוצרים משהו פרובינציאלי כאן ,אלא משפיעים על העולם! 

הדרך של יוסף, יהדות שחיה בעולם ונותנת “חיטה” לכולם, היא נדיבה, חשובה, גדולה ונהדרת, אך יש בה סכנה גדולה של אובדן, פיזי ורוחני, כפי שחווינו לאורך הדורות. יוסף שהיה חכם וחזק וצדיק, הצליח בדרך הזו, אך האם זה בהכרח מתכון טוב ובטוח לכולם? מצד שני, יהדות שחיה רק בארץ, במנותק מהעולם, סכנתה חוסר רלוונטיות, ולא בשביל זה הגענו עד הלום.

יש זמנים שנוכחותנו מתבקשת בחוץ, ויש זמנים שעלינו לחזק את הבית מבפנים. יותר מכל, חשוב שכל צד יזכור שגם בצד השני יש פיסת אמת שכדאי וצריך לשמוע וחלום שיש לו מקום. יוסף, על כל רעיונותיו הקוסמופוליטיים״, הוא זה ששמו בגימטריה שווה ל״ציון״. הוא זה שמספר לחבריו לתא בבית האסורים ש״גנוב גונבתי מארץ העברים״ (בראשית מ,טו), ואגב, אף אחד לא שואל אותו איפה זה, כי כנראה כולם ידעו והכירו. יוסף הוא זה שמתעקש להשאר עם בני ישראל בגלות, ושיקחו את עצמותיו, את עצמיותו, כשהם יוצאים ממצרים, ורק אז, כשכולם נכנסים לארץ, יביאו גם אותו לקבורה בלב ארץ ישראל, בנחלת שבט אפריים בלב השומרון. 

מסתבר שלכל צד במחלוקת הזו יש מקום, וכל צד צריך ללמוד משהו מהצד השני. רק כשכל האחים יבינו את זה, הם יוכלו להשלים ביניהם, ואולי גם זה, כדאי שיהיה גם לנו מוכר. 

שבת שלום וחנוכה שמח

---

Parashat Vayeshev: Joseph and His Brothers
Rabbanit Dr. Michal Kahana

In Parashat Vayeshev, Joseph tells his brothers about his dreams:
“And behold, we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf rose and stood upright; and your sheaves gathered around and bowed down to my sheaf… And he dreamed yet another dream, and told it to his brothers, and said: Behold, I have dreamed another dream; and behold, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me” (Genesis 37:7–9).

We’ve gotten somewhat used to Joseph’s dreams. We colored them in kindergarten, drew them, watched them in movies or plays, and unfortunately they’ve lost some of their wonder: fine, sheaves, sun, moon, stars, all circling around you — we get it. A spoiled child, a bit of a megalomaniac, thinks everyone should bow to him. Of course the brothers want to get rid of him! OK, next!

But wait.

We all know people who tell “embellished” stories about how amazing they are. Maybe we’ve even done it once or twice ourselves. Still — to throw him into a pit and sell him into slavery?? Something else is going on here entirely.

Indeed, beneath the surface, the conversation is not simply about siblings who “annoy each other,” but about a profound disagreement concerning the character and mission of our nation in the world.

Jacob returns to the Land after living in exile with Laban:
“And Jacob settled in the land of his father’s sojournings, in the land of Canaan” (37:1), and the brothers are tending their father’s flock not far away, in the Valley of Dothan. Seemingly idyllic. We’ve arrived at rest and inheritance.

But Joseph, unlike them, sees the world entirely differently. He suggests that we, too, have — and must have — a completely different form of existence. Before going to sleep, he doesn’t “count sheep”; instead he thinks about sheaves of wheat that we manage “in the midst of the field.” He sees luminaries in the sky and stars at night. In a world where everyone is a shepherd, he envisions agriculture — the giving of shever, sustenance, food for the hungry, both physically and spiritually. When it is night and dark outside, he does not see sleep and withdrawal but the opportunity and need to bring light.

The question between them is very deep and fundamental:
How should we fulfill the blessing given to Abraham our father, “And in you shall all the families of the earth be blessed” (Genesis 12:3)?
What is the best and truest way to be who we are meant to be?

Should we do so by living together in the Land of Israel, centered around one sacred core — creating here what is good and right for us, and “For out of Zion shall Torah go forth”?

Or must we be dispersed in exile, scattering sparks of light throughout the world?

Yes — this is starting to sound familiar. Somewhat reminiscent of contemporary discussions…

For his father and brothers, who had returned to the Land of Israel after two thousand years, Joseph’s ideas represented an existential threat — practically suicidal. Exile again? His father rebuked him. His brothers hated him, “and they could not speak to him peaceably” (37:4). But Joseph believed that “hiding away” our remarkable way of life in a small land at the “end of the world” was wrong.

His dreams reveal another possibility: that we must be more cosmopolitan, more open — not merely creating something provincial here, but influencing the entire world.

Joseph’s path — a Judaism that lives in the world and provides “wheat” for all — is generous, important, great, and wonderful. But it carries severe risks of both physical and spiritual loss, as we have experienced throughout the generations. Joseph, who was wise, strong, and righteous, succeeded in this path — but is it necessarily safe or appropriate for everyone?

On the other hand, Judaism that lives only in the Land, detached from the world, risks irrelevance — and that is not why we have come this far.

There are times when our presence is needed outside, and times when we must strengthen the home from within. More than anything, each side must remember that the other side also holds a piece of truth that is worth hearing — and a dream that has its place.

Joseph, for all his “cosmopolitan” ideas, is the one whose name has the same numerical value as Zion. He is the one who tells his fellow prisoners that he was “stolen away from the land of the Hebrews” (Genesis 40:15) — and notably, no one asks him where that is, because apparently everyone knew. He is the one who insists on remaining with the Israelites in exile, and that they take his bones — his very self — with them when they leave Egypt. Only when all the people enter the Land do they bring him to burial in the heart of the Land of Israel, in the territory of Ephraim, in the heart of Samaria.

It turns out that each side of this debate has a place, and each must learn something from the other. Only when all the brothers understand this can they be reconciled — and perhaps this, too, is something we should recognize for ourselves.

Shabbat Shalom & Hanukkah Sameach