פרשת ״וארא״: ״ובשמי לא נודעתי״…

OUR PODCAST:

פתחנו את ספר ״שמות״ בענין שמות בני ישראל ושמו של הקב״ה, וכך גם מתחילה פרשת ״וארא״:

״וידבר א-להים אל משה, ויאמר אליו, אני ה׳. וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב כאל שדי, ושמי ה׳, לא נודעתי להם״ (שמות ו,ב-ג). בתוך שני פסוקים, אנחנו מוצאים 3 שמות של הקב״ה, ומייד עולה בנו שאלה: האם באמת ה׳ לא נודע לאברהם, יצחק ויעקב בשמו – ה׳?

בפרק שמספר לנו על ברית בין הבתרים, מציג הקב״ה את עצמו לאברהם ואומר לו, ״אני ה׳, אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו,ז)…. וכשיעקב חולם על הסולם שעליו מלאכים עולים ויורדים, הקב״ה נגלה אליו ואומר, ״אני ה׳, אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״ (בראשית כח,יג). איך נסביר את מה שאומר הקב״ה למשה בתחילת הפרשה שלנו השבוע? 

מפרשים רבים הציעו הצעות שונות. האבן עזרא מספר על פרשן בשם רב ישועה שאמר שבאמת, ״אברהם ויעקב לא ידעו זה השם, רק משה כתב ככה״, אך אבן עזרא שולל הצעה שכזו, ואומר, ״כי איך יכתוב משה שם לא הזכירו השם״? תגובתו (המלגלגת משהו?) יכולה להזכיר לנו שלא במקרה אנחנו קוראים לקב״ה ״השם״, וכן שאולי נשים לב, שאותיות ״משה״ הן גם – השם בהיפוך…

רש״י טוען שבספר בראשית הקב״ה מבטיח ובספר שמות – הוא מקיים. ספר בראשית מספר סיפורים של יחידים, ולא יכולה להתממש בו הבטחה כלל לאומית, ואולי לכן, אומר הקב״ה, ״לא ניכרתי במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה׳, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי״. כלומר, לאבות היה רמז, אך התקיימות הרמז, מגיעה רק בספר שמות. 

לפי רבי יהודה הלוי, הקב״ה עומד להתגלות לבני ישראל בדרך בה הוא לא התגלה לאברהם, יצחק ויעקב, וזו דרך הניסים, ובלשונו: ״ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה״. כלומר, ״האבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב״. אמונתם היתה חזקה ולא היה צורך ב״טריקים״. אמונתם של בני ישראל, לעומתם, שהיו שנים רבות בגלות, בשעבוד ועבודת פרך, אולי התערערה. מתוך רצון לחזק אותם, עשה הקב״ה לבני ישראל מופתים שלא נראו קודם, כמו ״מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם (וכו), לא מפני שהם גדולים מאברהם, יצחק ויעקב, אך מפני שהיו רבים והיה הספק בלבבם״. 

הרש״ר מעמיק בסוגיה עוד וטוען שבספר שמות יש מהלך היסטורי חדש לגמרי, לכן, ״אמנם מוצאים אנו את שם ה׳ נזכר בסיפורי האבות, וגם נישא בפיהם. אולם כאן אין הכוונה לידיעת השם גרידא. ״דעת שם ה׳״ – מציינת הכרה עמוקה הרבה יותר… לדעת שם ה׳ פירושו, להבין את מהותה של הנהגת ה׳ אשר שם זה מביעה. הבנה זו לא תהיה איפוא בשלה אלא מתוך ניסיונם של כל הדורות, והרי האבות עמדו רק בראשית התקופה!״… 

את המעגל הזה נוכל לסגור בעזרת דברי הגמרא (פסחים נ:א) על הפסוק שנאמר בסוף נבואות זכריה: ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה יד,ט). מה פירוש ״ביום ההוא״? שואלת הגמרא, וכי עכשיו, הקב״ה לא אחד? 

הגמרא מציעה שני פתרונות: ע״פ הראשון, בעולם הזה, אנחנו אומרים על בשורות טובות ״הטוב והמיטיב״ ואילו על בשורות רעות אנחנו אומרים, ״ברוך דיין האמת״. לעולם הבא, כולו ״הטוב והמיטיב״… ומה בענין שמו אחד? ״אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, השם נכתב ביו״ד ה״י ונקרא באל״ף דל״ת שאין מבטאים את השם ככתבו, אבל לעולם הבא כולו אחד, ויהא נקרא ביו״ד ה״א כשם שנכתב ביו״ד וה״י.״.

כשזה בא להבנת הקב״ה, אנחנו משולים לסיפור על הפיל והעיוורים. לפיו, כשהקרקס הגיע לעיר, רצו ששה עיוורים ללכת לראות את הפיל. מכיון שכבה מאור עיניהם, הם יכולים רק לעמוד סביב החיה העצומה ולחוש חלקים שונים בגופה: ׳או, הפיל כל כך חלק׳, אמר אחד ונגע בשנהבי הפיל. ׳לא, לא, לא. הפיל הוא גדול כמו חומה׳, אמר מי שנגע בצדדיו. ׳חומה?׳, צחק אחר בלגלוג, ׳מה פתאום! הפיל הוא דקיק וקצת שעיר׳, אמר ונגע בזנבו. ׳חלק? חומה? דקיק? מה פתאום׳, אמר אחר, ׳הפיל הוא מאד קשקשי׳ ונגע בציפורני רגליו. ׳כולכם טועים׳, קרא עוד קול, ׳הפיל הוא עבה כמו חבל׳, וליטף את החדק…

כך גם אנחנו בבואנו לדעת את הקב״ה. דרך שמותיו, אנחנו מצליחים להבין קצת יותר, אך המסע לא תם. ואולי, כמו שבני ישראל זכו לראות צדדים של הקב״ה להם האבות לא זכו, גם אנחנו זוכים ועוד נזכה לראות צדדים שקודמנו בהיסטוריה מעולם לא ידעו. וגם אם לא, לפחות נשאר בעיניים פקוחות, תוהים וסקרנים. 

שבת שלום. 

---

We opened the Book of Shemot (Exodus but literally “names”) with the matter of the names of the Children of Israel and the Name of the Holy One, blessed be He, and so too does this week’s portion, Parashat Va’erabegin:

“Gd spoke to Moses and said to him: I am the Lord. I appeared to Abraham, to Isaac, and to Jacob as El Shaddai, but by My Name, Hashem, I was not known to them” (Exodus 6:2–3).

Within two verses, we encounter three Names of the Holy One blessed be He, and immediately a question arises: Was it really the case that “Hashem” was not known to Abraham, Isaac, and Jacob by His Name, which we pronounce – Hashem?

In the chapter that tells of the Covenant Between the Pieces, the Holy One presents Himself to Abraham, then Abram, and says: “I am Hashem, who brought you out from Ur of the Chaldeans to give you this Land to inherit” (Genesis 15:7). And when Jacob dreams of the ladder upon which angels ascend and descend, the Holy One reveals Himself to him and says: “I am Hashem, the Gd of Abraham your father and the Gd of Isaac. The Land upon which you lie, to you will I give it and to your offspring” (Genesis 28:13). How, then, are we to explain what the Holy One says to Moses at the beginning of our parashah this week?

Many commentators have offered different explanations. Ibn Ezra relates that a commentator named Rav Yeshua said that in truth, “Abraham and Jacob did not know this Name; only this is how Moses wrote it.” Ibn Ezra rejects this suggestion, saying, “For how could Moses write a Name that was not mentioned by “hashem” (the Name)?” His response (somewhat mocking?) may emphasize to us that it is no coincidence that we refer to the Holy One as HaShem (“the Name”), and perhaps we might also notice that the letters of “Moshe” – Moshe, in Hebrew, is HaShem in reverse…

Rashi argues that in the Book of Genesis the Holy One makes promises, whereas in the Book of Exodus He fulfills them. Genesis tells the stories of individuals, and within it a fully national promise cannot yet be realized. Perhaps therefore, says the Holy One, “I was not recognized through My attribute of truthfulness, by which My Name, Hashem, is called, faithful to make My words true, for I promised them but did not deliver.” That is, the Patriarchs had a hint, but the fulfillment of that hint arrives only in the Book of Exodus.

According to Rabbi Yehudah Halevi, the Holy One is about to reveal Himself to the Children of Israel in a manner in which He did not reveal Himself to Abraham, Isaac, and Jacob, namely, through miracles. In his words: “He did not create miraculous signs for them as He did for Moses.” That is, “the Patriarchs were at the pinnacle of faith and purity of heart.” Their faith was strong, and there was no need for “tricks.” The faith of the Children of Israel, by contrast, after many years in exile, enslavement, and backbreaking labor, may have been shaken. Out of a desire to strengthen them, the Holy One performed for Israel signs that had not been seen before, such as “the plagues of Egypt, the splitting of the Sea, the manna, the pillar of cloud, and others… not because they were greater than Abraham, Isaac, and Jacob, but because they were many, and doubt was in their hearts.”

The RaShaR, Rav Shimshon Raphael Hirsch deepens the discussion further and argues that in the Book of Exodus there is an entirely new historical process. Thus, “Indeed, we find the Name of Hashem mentioned in the stories of the Patriarchs and borne upon their lips. However, here the intent is not mere knowledge of the Name. ‘Knowledge of the Name of the Lord’ denotes a much deeper recognition… To know the Name of the Lord means to understand the essence of Gd’s governance which that Name expresses. This understanding can therefore ripen only through the experience of all generations—and the Patriarchs stood only at the very beginning of the period!”

We can close this discussion with the words of the Talmud (Pesachim 50a) on the verse stated at the conclusion of the prophecies of Zechariah: “And Hashem shall be King over all the earth; on that day, Hashem shall be One and His Name – One” (Zechariah 14:9). What does “on that day” mean? asks the Talmud, is the Holy One not One even now?

The Talmud offers two explanations. According to the first, in this world we recite the blessing “Who is good and does good” over good tidings, whereas over bad tidings we recite, “Blessed is the True Judge.” In the World to Come, it will all be “Who is good and does good” (for everything) And what about “His Name be One”? Rav Nachman bar Yitzchak said: “Not like this world, is the World to Come. In this world, the Name is written with the Hebrew letters yod–heh and read with alef–dalet; we do not pronounce the Name as it is written. But in the World to Come, it will be entirely One, and it will be read with yod–heh as it is written with yod–heh.”

When it comes to understanding the Holy One, we are likened to the story of the elephant and the blind men. According to the story, when the circus came to town, six blind men wanted to go see the elephant. Since they lost their eyesight, they could only stand around the massive animal and feel different parts of its body. “Oh, the elephant is so smooth,” said one, touching the tusk. “No, no, no—the elephant is as big as a wall,” said the one who touched its side. “A wall?” another laughed mockingly. “Nonsense! The elephant is thin and a bit hairy,” he said, touching the tail. “Smooth? Wall? Thin? Nonsense,” said another. “The elephant is very scaly,” he said, touching the toenails. “You are all wrong,” cried another voice. “The elephant is thick like a rope,” as he stroked the trunk…

So it is with us as we seek to know the Holy One. Through His Names, we manage to understand a little more, but the journey is not yet complete. And perhaps, just as the Children of Israel merited to see aspects of the Holy One that the Patriarchs did not merit to see, so too we merit, and will yet merit, to see aspects that our predecessors in history never knew. And even if not, at the very least we will remain with our eyes open, wondering and curious.

Shabbat Shalom.