פרשת ״בא״ – ״החודש הזה לכם״ ולנו…
OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/1Ln1TBDQQR4AIRtu2tOZXn

פרשת ״בא״ מגשרת על שני עולמות: סוף ימי העבדות והשעבוד במצרים, כולל שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות, שהביאו לכך שפרעה הסכים לשלח את בני ישראל לדרכם, ומיד לאחריהם, היציאה לחופש הנכסף, ויחד עם תחילת החירות, עם ישראל מקבל את המצווה הראשונה שלנו כעם. 

לא פעם אני תוהה, לו היינו בונים עם חדש ומתחילים דת חדשה (וזה לא בהכרח אותו הדבר), מה הייתה המצווה הראשונה שהיינו נותנים לאנשים? אנשים בד״כ נוטים להגיד “להיות טובים אחד לשני”, ״להאמין באל אחד״, ״ללמוד את כתבי וחוקי הדת והלאום״ ועוד, אבל התורה חשבה אחרת: 

וַיֹּ֤אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ 

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה (שמות יב:ב)… 

מפרשי התורה מתקשים, למה נאמרה המצווה הזו דווקא למשה ולאהרון? 

המדרש אומר על ״החודש הזה לכם״ שנאמר להם לעבר את השנה, כלומר, שלוח השנה שלנו יהיה לוח שמשי וירחי גם יחד: השנים לפי השמש (365 יום בשנה בממוצע) והחודשים – לפי הירח (12 חודשים של 29-30 יום, סה״כ 354 יום בשנה). מכיוון שיש הבדל בין שנת השמש והירח, יש צורך לעבר את השנה, כלומר, להוסיף חודש כל כמה שנים (7 חודשים בתוך מעגל של 19 שנה). 

ועדיין, למה צריך גם את משה וגם את אהרון לעניין זה?

מובא בגמרא (סנהדרין יח), ״אין מושיבין מלך וכוהן בעיבור שנה״. מלך מפני שהוא נותן לצבא תקציב שנתי וירוויח חודש אחד אם יעבר את השנה. וכוהן גדול, משום צינה (קור), שלא ירצה לעבר את השנה, כי הוא מעוניין שהטבילות שהוא טובל ביום הכיפורים והעבודה שהוא עושה על רצפת המקדש (שהרי הוא עובד יחף) תהיה בימים חמים ככל האפשר. אם כך, לשניהם יש נגיעה אישית בענין, ולכן שניהם ביחד יושבים בעיבור השנה. המלך ירצה לעבר את השנה והכוהן הגדול לא ירצה, ומתוך כך, יצא לאור משפט נכון. והנה, משה היה לו דין מלך ואהרון היה כוהן גדול. ולכן, נאמרה פרשה זו לשניהם יחד: החודש הזה, אם תרצו לעבר אותו – לכם – רק שניכם יחד. אבל אחד מכם, אין יושב בעיבור השנה (מתוך: ילקוט אורים, הרב משה אורי קלר הי״ד, 1880-1942 בשם הרב נפתלי כ״ץ, 1648-1719). 

ומה על המצווה עצמה? 

הדבר הכי חשוב הוא היחס שלנו לזמן, המוצר המתכלה הכי יקר שיש לנו בחיים האלה. לא במקרה מתחילה התורה במילת הזמן, ״בראשית״, והתלמוד, במילת הזמן, ״אימתי״. 

לצורך כך, נארגן את לוח השנה שלנו כדי שכולנו נהיה מסונכרנים. כך נוכל לקבוע מפגשים – מועדים – בזמנים קבועים, וזה יאפשר לנו לעבוד ולעשות ביחד, וגם לדבר וללמוד ולנוח ביחד. מנגד, אם לכל אחד יהיו שבתות וחגים בזמנים אחרים, לעולם לא נוכל להפגש, ולא נוכל להגיע לכל שאר הדברים. 

חשיבות לוח השנה שלנו כל כך גדולה שלאורך ההיסטוריה, לא פעם, האויבים שלנו ניסו להילחם בנו ע״י חיסול או קלקול הלוח, אסרו עלינו לציין את ראש חודש עצמו, או הפריעו לנו להעביר את המסר מתי חל היום הזה. 

אבל אין כאן רק ענין פרקטי בלבד. 

אומר לנו הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, 1470~-1550, פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב ורופא): ״החודש הזה לכם ראש חדשים – מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם… בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי״ (בחירתי). 

כלומר, כעבדים זמננו היה משועבד לרצונות הקפריזיים של פרעה (יש אומרים פרעה משורש פ.ר.ע., פרוע, מופרע), ומזמן שיצאנו ממצרים, זמננו קשור בקשר הדוק עם הקב”ה. 

כמו שאומר יהודה הלוי בשירו: 

“עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד ה’ – הוא לבדו חופשי”. 

באופן פרדוקסלי, ברגע שהזמן שלנו “משועבד” לקב”ה, אנחנו נהיים הכי חופשים שאפשר. כל מי ומה שאנחנו נשען על המאורע המכונן של יציאת ממצרים. לכן אנחנו אותו בכל תפילה בכל יום, כל פעם אחרי שאנחנו אוכלים לחם ובכל הזדמנות אפשרית. אבל בעצם, מה משמעות הביטוי הזה, “יציאת מצרים”? בעצם היינו צריכים לקרוא לאירוע, “היציאה ממצרים” או “יציאת ישראל”… אלא שבכך שהוא נקרא ״יציאת מצרים״ משתמע שזו גם היציאה של מצרים. גם מצרים ״יצאה״ יחד איתנו. כלומר, כל העולם הושפע מהרגע הזה, ואולי זו תזכורת עבורנו גם היום שאנחנו לא פועלים בוואקום, שהמקום והתפקיד שלנו הוא בלתי מנותק מהעולם כולו, ושכדאי לנצל את הזמן שלנו לעשות טוב בעולם שלנו ומסביב.

שבת שלום. 

---

Parashat Bo bridges two worlds: the end of the days of slavery and bondage in Egypt, including the final three plagues: locusts, darkness, and the plague of the firstborn, which led Pharaoh to agree to send the Children of Israel on their way; and immediately afterward, the longed-for departure to freedom. And together with the beginning of freedom, the People of Israel receive their first commandment as a nation.

I often wonder: if we were building a new peoplehood and starting a new religion (which are not necessarily the same thing), what would be the very first commandment we would give our people? People usually tend to say, “Be good to one another,” “Believe in one Gd,” “Study the sacred texts and laws of the religion and the nation,” and so on, but the Torah thought otherwise:

And the Lord said to Moses and to Aaron in the land of Egypt, saying:
“This month shall be for you the head of the months; it shall be the first for you of the months of the year” (Exodus 12:2).

The commentators of the Torah struggle with the question: why was this commandment given specifically to Moses and Aaron?

The Midrash explains that the words “this month shall be for you” refer to intercalating the year, that is, determining that our calendar will be both solar and lunar: the years according to the sun (an average of 365 days per year) and the months according to the moon (12 months of 29–30 days, totaling 354 days per year). Since there is a discrepancy between the solar and lunar year, it is necessary to intercalate the year, that is, to add a month every few years (seven additional months within a 19-year cycle).

Still, why are both Moses and Aaron needed for this matter?

The Talmud states (Sanhedrin 18): “One does not seat a king or a priest alone for the intercalation of the year.” A king, because he allocates an annual budget to the army and would benefit from gaining an extra month if the year were intercalated. And a High Priest, because of the cold; he would not want to intercalate the year, since he prefers that the immersions he performs on Yom Kippur and the service he carries out on the Temple floor (for he serves barefoot) take place on the warmest days possible. 

Thus, both have a personal interest in the matter, and therefore they sit together to determine the intercalation of the year. The king will want to intercalate the year, and the High Priest will not want to, and through this tension, a just decision will emerge. Now, Moses had the status of a king, and Aaron was the 1^st High Priest. Therefore, this passage was addressed to both of them together: “This month shall be for you”—if you wish to intercalate it, for you – only the two of you together. But one of you alone may not sit to intercalate the year (from Yalkut Orim, Rabbi Moshe Uri Keller z”l, 1880–1942, in the name of Rabbi Naftali Katz, 1648–1719).

And what about the commandment itself?

Our relationship with time is most important; it’s the most precious and perishable resource we have in this life. It is no coincidence that the Torah begins with a word of time, “In the beginning” (Beresheet), and that the Talmud begins with a word of time, “From when?” (Eimatai).

To that end, we organize our calendar so that we are all synchronized. In this way, we can establish gatherings – mo’adim (appointed times) – at fixed times, which enables us to work and act together, as well as to speak, study, and rest together. Conversely, if each person had Sabbaths and festivals at different times, we would never be able to meet, and we would not be able to achieve any of the rest.

The importance of our calendar is so great that throughout history, our enemies have often tried to fight us by destroying or corrupting it. They forbade us from observing the New Moon itself or interfered with our ability to convey the message of when that day occurred.

But this is not merely a practical matter.

Sforno (Rabbi Ovadiah Sforno, c. 1470–1550, an Italian-Jewish biblical commentator, rabbi, and physician) tells us:

“‘This month shall be for you the head of the months’: from now on, the months will be yours, to use as you wish… During the days of bondage, your days were not your own, but were for the service and desires of others; therefore it is the first for you of the months of the year, for in it your free existence began.”

That is, as slaves, our time was enslaved to the capricious whims of Pharaoh (some say Pharaoh derives from the root פ.ר.ע., meaning wild or deranged). From the moment we left Egypt, our time became bound in a deep connection with the Holy One, blessed be He.

As Judah Halevi writes in his poem:

“Slaves of time bound matters, are slaves of slaves.
A servant of Hashem – he alone is free…”

Paradoxically, the moment our time becomes “enslaved” to Gd, we become as free as it is possible to be. Everything we are and everything we do rests upon the foundational event of the Exodus from Egypt. That is why we mention it in every prayer, every day, after eating bread, and at every possible opportunity. But what does this expression really mean “Yetzi’at Mitzrayim”, usually transalted as “the Exodus from Egypt”?

In plain Hebrew, it literally implies that this was also Egypt’s exit. Egypt, too, “went out” together with us. In other words, the entire world was affected by that moment. Perhaps this is also a reminder for us today that we do not act in a vacuum; that our place and our role are inseparable from the whole world, and that we should make good use of our time to do good in our world and around us.

Shabbat Shalom.