Torah & more… תורה ועוד

PODCAST ON LECH-LECHA WITH OR YOCHAI TAYLOR: https://open.spotify.com/episode/7pEXc3VbccIo9ZAagHn0Vy?si=Y8XThXzWTTm8ptaEa67OjA&nd=1&dlsi=fda2ff595ab04ee7

השבוע היה ז׳ במרחשוון (חודש חשוון), יום שהמשנה מזכירה במיוחד: 

מַתְנִי׳ בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְרַחְשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: 

בְּשִׁבְעָה בּוֹ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת.

(תענית י:א).

מה פירוש שואלין על הגשמים? חשבתי שכבר התחלנו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ בסוף חג הסוכות, בשמיני עצרת? 

נכון, ויש על כך דיון ארוך. ההחלטה היא ש״משיב הרוח ומוריד הגשם״ – זו עובדה, משהו שהקב״ה עושה. 

אז למה לא להגיד את זה כל השנה? 

כי בשעה שזו עובדה, זו עובדה רלוונטית במיוחד בחורף, ואנחנו רוצים להתפלל על מה שקרוב ונוגע לליבנו ולא סתם להגיד מילים חסרות משמעות שלא שייכות.
אבל ממש ״לשאול את הגשמים״, כלומר, לבקש גשם, בארץ ישראל, מתחילים בז׳ במרחשוון. במשנה אנחנו רואים דעה נוספת, אולי כבר בג׳ בחודש, אבל ההלכה היא לפי רבן גמליאל, וכך נעשה עד היום, כשמוסיפים בכל תפילת העמידה של יום, בברכה ה-9 ״ותן טל ומטר לברכה״…

רגע, עד היום? 

ניקח צעד אחורנית ונשאל קודם, מי זה רבן גמליאל שמספר לנו את ההלכה הזו?

רבן גמליאל חי בסוף המאה הראשונה, תחילת המאה השנייה לספירה. הוא היא מנהיג רוחני, תנא ונשיא הסנהדרין. מה שאולי עוד יותר חשוב זה שבילדותו, עוד עמד בית המקדש (השני) על תילו, והעלייה לרגל בשלושת הרגלים התבצעה בכל הודה והדרה. כשבית המקדש היה קיים, אנשים נהרו אליו מכל מקום סביב. כמובן, מי שעדיין חי בארץ, הגיע מצפון ומדרום, מזרח ומערב. וגם מי שגר בבבל, היו עולי רגל שהיו הולכים, רוכבים על חמורים, עגלות, מה שאפשר, כדי להגיע, במיוחד ל״ה״חג בעיר, חג הסוכות, חג האסיף, סוף העונה ואינסוף הודיה. בסוף החג, התחילו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״, ואז פנו עולי הרגל מבבל לחזור הביתה, מתפללים בו זמנית, שלמרות שהתחלנו להזכיר גשם, הוא לא ירד עד שה״אחרון״ יגיע הביתה. לכן כך נקבעה ההלכה: להזכיר את כוחו של הקב״ה שקשור לעונה המתקרבת ובאה, כן. לבקש ממש שירד גשם, עוד לא, ״כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת״.
אבל, בית המקדש הזה חרב בשנת 70 לספירה, ורבן גמליאל, קרוב לוודאי, קבע את ההלכה הזו לאחר מכן. למה? ולמה להמשיך בכך עד היום? ובכלל, מה עם הגשם הזה? פעם, כל מצב הרוח שלנו היה תלוי בגובה הכנרת, אבל כיום, עם התפלת מים… מה זה משנה? 
מסביר הרב מלמד: ״ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאד ואיננו רוצים לבטלו, ורק לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים (או לא) (פניני הלכה, הלכות תפילה, פרק יח, הלכות ד-ז). 

בחוץ לארץ, אגב, חוץ מהארצות הקרובות לארץ ישראל שיש להם אקלים דומה לשלנו, חכמים קבעו את תאריך תחילת הבקשה על הגשמים ל4 או 5 בדצמבר, מכיוון שבבבל, חוץ לארץ של אז, היו מים מרובים מהנהרות, ושאר בני חוץ לארץ הולכים לפי מנהג בבל בעניין זה. 

ולענין הגשם: אצלנו גשם הוא לא רק טיפות מים שיורדות מהשמים. בסיפור הבריאה ראינו שהמים, ע״פ רש״י, היו שם עוד לפני הכל. הם המרכיב העיקר בנו ובכדור הארץ. גשם, יש אומרים, קשור להתגשמות, ועבורנו, כמו שנאמר בברכה השניה של ברכות שמע (״והיה אם שמוע״) מסמל את הקשר שלנו עם השמים במובן הכי רחב שאפשר. אנחנו מתפללים לגשם לא רק בשביל הכנרת, ולא רק בשביל השקיה או מים במקלחת, אלא בשביל טובה (בשורוק) של הארץ והרחבת הנשימה שלנו. 

וגם עכשיו, אנחנו מחכים ב״האחרון שבישראל״ ישוב לביתו… 

הלוואי שיגיעו בזמן ובמקום שצריך, גשמי ברכה. 

שבת שלום.

This week was the 7th of Marchashvan (the month of Cheshvan), a day that the Mishnah specifically mentions:

On the 3rd day of Marchashvan, one should ask about the rains.

Rabban Gamaliel says:

On the 7^th, 15 days after The holiday (Sukkot), so that the last person in Israel would reach the Euphrates River.

(Ta’anit 10:1).

What does it mean to ask about the rains? I thought we already started saying “mashiv haru’ach umoriad hageshem” – He who brings the wind / spirt back, and brings down the rain” at the end of the holiday of Sukkot, on Shemini Atzeret?

That’s right, and there is a long discussion about that. The decision is that “mashiv haru’ach”… is a fact, something that Gd simply does.

So why not say it all year round?

Because while it is a fact, it is a fact that is especially relevant in winter, and we want to pray for what is close and touching to our hearts and not just say meaningless words that do not belong.

But to really “ask about the rains”, that is, to ask for rain, in the Land of Israel, we begin on the 7th of Marcheshvan. 

In the Mishnah we see another opinion, perhaps as early as the 3^rd of the month, but the halacha is accordance with Rabban Gamliel, and this is how we do it to this day, when we add in every daily Amidah prayer, in the 9th blessing the words, “and grant dew and rain for a blessing”…

Wait, to this very day?

Let’s take a step back and ask first, who is Rabban Gamliel who tells us this halacha?

Rabban Gamliel lived at the end of the 1^st century, the beginning of the 2^nd century CE. He is a spiritual leader, a Tanna, and the leader of the Sanhedrin. What is perhaps even more important is that in his childhood, the (Second) Temple was still standing, and the pilgrimage on the three-pilgrimage festival was carried out with its glory and splendor. When the Temple existed, people came to it from everywhere. Of course, those who still lived in the Land came from the north and south, east and west. And those who lived in Babylon, walked, rode donkeys, carts, whatever was possible, to get there, especially for The holiday in the Jerusalem, the holiday of Sukkot, the holiday of ingathering, the culmination of the season with endless thanksgiving. At the end of the holiday, they began to say “mashiv haruach”… and then the pilgrims from Babylon turned to return home, praying at the same time that although we began to mention rain, it would not fall until the “last one” arrived home. Therefore, this is how the halakha was established: to mention the power of the Blessed One related with the approaching upcoming season – yes. To actually ask for rain – not yet, “so that the last of Israel may reach the Euphrates River.”

But, this Temple was destroyed in 70 CE, and Rabban Gamliel, most likely, established this halakha after that. Why? And why continue to do so to this day? And in general, what is this about rain? Once, our entire mood in Israel depended on the water height of the Sea of ​​Galilee, but today, with the desalination of water… what does it matter?

Rabbi Melamed explains: 

“And even after the destruction, the custom was not abolished, because any custom that recalls the great days when the Temple stood on its foundation is very dear to us and we do not want to abolish it, and only after the Temple is rebuilt, soon in our days, will the Sanhedrin be able to decide whether to change the time of the rain request, taking into account the new means of transportation” (Pinneyi Halacha, Hilchot Tefila, Chapter 18, Hilchot 4-7).

Abroad, by the way, except for the countries close to the Land of Israel that have a similar climate to ours, the sages set the date for the beginning of asking for rain to be December 4 or 5, because in Babylon, the “outside” of the Land at that time, there was abundant water from the rivers, and other people from abroad follow the Babylonian custom in this matter.

And regarding rain: for us, rain is not just drops of water that fall from the sky. In the story of creation, we saw that water, according to Rashi, was there even before everything else. It is the main component in us and on Earth. Rain, some say, is related to fulfillment (geshem – hitgashmut), and for us, as stated in the second blessing of the Shema (“And let it be, when you indeed listen…”), it symbolizes our connection with Heaven in the broadest possible sense. We pray for rain not only for the Sea of ​​Galilee, and not only for irrigation or water in the shower, but for the well-being of the Land and the depth of our breath.

And even nowadays, we still pray and wait for the Last Person to make it home…

May rain come at the right time and in the right place, rains of blessing.

Shabbat Shalom.

משהו ממשנת הראי”ה מאת הראי”ה קוק זצ”ל בס”ד:

צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא הכח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם לה ִ משך אחר האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, “והיה ביום ההוא – יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. אורות ישראל, פרק ה, ב

PODCAST WITH OR YOCHAI TAYLOR ON THE PARASHA: https://open.spotify.com/episode/2tsyRl0jRr9VIpEwlX3Wqq

נח והתיבה המוארת

המילה תֵּבָה מופיעה בכל התנ״ך רק בשני הקשרים: בפרשת השבוע שלנו, ״נח״ ובראשית חייו של משה רבנו, כשהושם ע״י א בתבה. בשני המקרים, התיבה היא כלי מציל חיים שצף על פני המים (ואינו ספינה או סלסילה או כל כלי אחר). תכליתה של התבה היא הישרדות, ולא, כמו שאר כלי השיט, הגעה למקום מסוים. שורש המילה אינו ברור, ואנו יכולים ללמוד עליה רק מתוך עצמה. 

בעברית מודרנית, המילה תבה או תיבה נדדה, ופירושה יכול להיות גם כינוי להיכל וארון הקודש (מקום אחסונם של ספרי התורה בבית הכנסת כונה בעבר – תיבה) או לפעמים רהיט, קבוצה קטנה של תווים, ביטוי של מילה בכתיבה ועוד. אני תוהה אם במידה מסוימת גם בכל אלה יש אלמנט מציל חיים… 

כשהקב״ה מדריך את נח, הוא לא משאיר כמעט שום דבר לדמיונו מבחינת המידות והחומר שממנו צריך לבנות את התיבה:

עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ 

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רׇחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ (בראשית ו,יד-טו).

הפריט האחרון בבניה הוא החלון. ובכן – לא בדיוק חלון, אלא ״צֹהַר״ – מילה נדירה נוספת שמופיעה רק כאן (וממנה, בעברית המודרנית, המילה “צהריים”, הזמן שבו האור כפול או חזק במיוחד). 

הרב הירש קושר את המילה צֹהַר ל-זֹהַר, להאיר. רש״י, ע״פ מדרש רבה, אומר שצֹהַר יכול להתפרש גם כ“חלון” וגם כ“אבן טובה המאירה להם”, שתי אפשרויות למקור אור עבור השוהים בתיבה: החלון מאפשר לאור מבחוץ לחדור פנימה, ואילו האבן הטובה מאירה מבפנים, מתוך התיבה הסגורה, ליושביה, כמו מנורת פלורוסנט גדולה.

הפירוש הכפול מחזיר אותנו לחשוב גם על עצמנו, ולשאול את עצמנו, מהו מקור האור בחיינו? האם האור הוא דבר שנמצא בתוכנו (ואם כך, מאיפה מתמלאת הבטריה שלו)? או שמא האור מגיע אלינו מרחוק, ממקום כלשהו מחוץ לעצמנו, ובעזרת ״חלון״, אנחנו מצליחים ללכוד מעט ממנו ולהביא אותו לחיינו (ובגלל התלות שלנו באחר, כשהחלון יסגר או יחשיך בחוץ, נשאר בלי מקור אור)?? 

בשבועות האחרונים במיוחד נחשפנו לסיפורים של שורדי השבי על חייהם בשנתיים האחרונות, שמספרים איך שורדים בתוך ״תיבה״ שכזו, חדר, מנהרה, כוך? איך שומרים על האור, על השפיות, על פיסות אמונה? מאיפה שואבים כוחות? 

התשובה אינה חד משמעית. גם בפסיכולוגיה מדובר על ״גורמי חוסן פנימיים״ (אופטימיות, הומור, אמונה ועוד) ו״גורמי חוסן חיצוניים״ (משפחה, חברים וכו), האם האור מגיע מבחוץ או מבפנים, והמדרש, כנראה בכוונה לא מכריע, משאיר לנו את שתי . .האפשרויות. יש זמנים שנזדקק לחלון שיכניס לנו אור מחוץ, ויש – שנצליח להאיר לעצמנו את הדרך מפנים.

ועוד משהו: המילה ״תיבה״ כמילה בדיבור או כתיבה, אולי מבקשת מאיתנו לזכור לפתוח ״חלון״ גם שם, להשאר סקרנים לראות מה קורה מחוצה לנו, וגם – בתוכנו.

שבת שלום.

---

The word “teivah” (ark/box) appears in the entire TaNaCh only in two contexts: in this week’s Torah portion, Noach, and at the beginning of Moses’ life, when his mother places him in a teivah. In both cases, the teivah is a vessel that saves lives, floating upon the water (and it’s neither a ship, nor a basket, nor any other kind of vessel). The purpose of the teivah is survival, not, as with other boats, arrival at a particular destination.
The root of the word is unclear, and we can only learn about it from its own usage.

In modern Hebrew, the word teivah (or teva) has migrated and taken on new meanings: it can refer to the ark of the Torah scrolls in the synagogue (the storage place of the Torah scrolls was once called – a teivah), or sometimes a piece of furniture, a musical measure, a word unit in writing, and more. I wonder whether, in some sense, all of these still carry in them an element of life-preservation.

When Gd instructs Noah, He leaves almost nothing to his imagination regarding the dimensions and materials from which the teivah must be built:

“Make yourself an ark of gopher wood; make it with compartments, and cover it inside and out with pitch; This is how you shall make it: the length of the ark shall be three hundred cubits, its width fifty cubits, and its height thirty cubits.”
(Genesis 6:14–15)

The final element in its construction is the window — or rather, not exactly a window, but a “tzohar”, another rare word that appears only here (and from which, in modern Hebrew, comes the word tzohorayim—“noon,” the time when the light is strongest or doubled).

Rabbi Hirsch connects the word tzohar with zohar—to shine, to radiate light.
Rashi, based on Midrash Rabbah, explains that tzohar can be interpreted either as a window or as a precious stone that illuminated for them—two possible sources of light for those inside the teivah. The window allows light from the outside to enter, while the precious stone shines from within the closed ark, illuminating its inhabitants—like a great fluorescent lamp.

This double interpretation invites us to reflect on ourselves and to ask: What is the source of light in our own lives?
Is the light something that exists within us (and if so, what keeps its “battery” charged)?
Or does the light come to us from afar, from somewhere outside ourselves—and through a kind of “window,” we manage to capture a little of it and bring it into our lives? (And if we depend on that external source, what happens when the window closes, or darkness falls outside—do we remain without any light?)

In recent weeks especially, we have heard the stories of the hostage survivors, recounting their lives over the past two years—telling how they survived inside a kind of teivah of their own: a room, a tunnel, a cell. How does one preserve light there, sanity, fragments of faith? Where does one draw his/her strength from?

The answer is not clear-cut as to whether the light comes from within or from without, and the Midrash deliberately leaves us both possibilities—perhaps intentionally refraining from deciding so that we always have the option for both. 

And one more thing: The teivah as a word – piece of speech or writing, maybe asks us to open a window there too, to stay curious to what happens outside of us, as well as – within us.

Shabbat Shalom.

בראשית: שוב נתחיל מחדש…

PODCAST WITH OR: https://open.spotify.com/episode/5aMKS9TOOFrp7hZDlltsa2

הנאום של נשיא ארה״ב בכנסת בתחילת השבוע, באחד מהימים הכי ניסיים, הכי מרגשים בתולדות מדינת ישראל… ישבנו יותר משעה והקשבנו, ולבסוף… מה הוא בדיוק אמר?… יתכן שגאוניות הנאום היא שכל אחד שמע אותו אומר בדיוק מה שהוא רצה לשמוע… מעריציו של ראש הממשלה נתניהו, שמעו את טראמפ מעריץ ותומך בו. מבקריו – שמעו אותו מבקר אותו, וכן הלאה… לא כל כך משנה מה נאמר. כל פרשן שיש לו במה כלשהי, לקח את המילים למקום שממנו הוא בא ולחיזוק והצדקת הדרך שהוא ממילא מאמין בה… וזה רק לדברי בשר ודם. מה נגיד כשאנחנו מגלגלים את התורה, שבים ומתחילים שוב את ספר בראשית מהתחלה? 

מה זה הטקסט הזה, ואיך להתייחס אליו? 

רש״י על בראשית א,א, אומר: ״בראשית ברא״ – אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ… כלומר, המקרא מבקש לדרוש את הקב״ה, לדעת ולהבין. ובלימוד הזה, יש דרך נכונה ויש גם דרך לא נכונה לקרוא את המקרא, ורק בגלל שהספר זמין לכל, לא אומר שאי אפשר בקלות לטעות. על דרך המשל, התורה היא כמו סיכום של מישהו שהיה בשיעור. כדי להבין מה באמת היה בכיתה, כדאי לשאול את מי שהיה שם, ולא את מי שלקח את המחברת והעתיק רק את הסיכום ועכשיו מישהו אחר מעתיק ממנו הלאה, עם השגיאות……

למשל, רש״י אומר, שאילו ניסה המקרא לספר לנו על סדר הבריאה, היה צריך לכתוב – ׳בראשונה ברא את השמים׳… או ׳בראשית ברוא (אלוהים את השמים ואת הארץ)׳… בנוסף, מיד אח״כ נאמר, ״ורוח אלוהים מרחפת על פני המים״ (א,ב)… ממשיך רש״י ואומר, וְעַדַיִין לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא, בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ, וְעוֹד, שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם נִבְרְאוּ, עַל כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא סֵדֶר הַמֻּקְדָמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם. 

אז מה כן?

התורה תלמד אותנו על הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל ובין שני אלו והקב״ה. אבל לא רק על דברים גדולים, אלא גם על הקשר בין איש ואשה, בין הורים לילדים, בינינו לבין בעלי החיים והסביבה שאנחנו חיים בה. היא תלמד אותנו על החיים ולכן תשאר בתוקף לנצח, בין כשנבין או כשתשתנה ההבנה שלנו או כשישתנה העולם שלנו. 

עץ החיים ועץ הדעת

אחת השאלות הגדולות על הפרקים הפותחים את התנ״כ היא, מה קרה בגן? 

בפרק ב, טז נאמר:

״וַיְצַו֙ ה׳ אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל״ – פשט הפסוק, מותר לנו לאכול ולהנות מכל עץ שנמצא בגן (שאלה אם אנחנו אוכלים את העץ? לא את הפרי?…).

אבל הפסוק לאחר מכן (ב,יז), מגביל אותנו:

״וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת״

המוסיקה קצת מפחידה… מה זה מוות? ״מות תמות״? זה לא נשמע כמו גן עדן… ולא הבנתי, אז מותר לי לאכול מכל עץ או לא? 

הרב אורי שרקי מלמד שברור שמותר לנו לאכול מכל עץ הגן! ומה עם עץ הדעת? גם ממנו מותר לנו לאכול! אבל… כן, יש אבל, אבל הוא לא אותו ״אבל״ שחשבנו. האבל הוא, שאנחנו צריכים ללמוד קודם איך להתגבר על המוות. ברגע שנלמד זאת, נוכל לאכול גם מעץ הדעת.

להתגבר על המוות? אבל אנחנו בני אנוש ואפילו אדם שחי חיים ארוכים במיוחד (לא כמו מתושלח אבל עדיין, 930 שנה, די מכובד) לא חי לנצח! אז למה הכוונה? 

הכוונה שנאכל קודם מעץ החיים, ואח״כ נאכל מעץ הדעת… 

מה? הרי בתורה עצמה נאמר, אחרי שאכלנו מעץ הדעת, שאלוהים לא רצה שנאכל מעץ החיים ושילח אותנו מהגן (בעצם, לא אותנו, רק את האדם אבל זה פסוק אחר…)!

נכון. וזאת משום שאכלנו מעץ הדעץ קודם. 

מסתבר שהסדר וסדרי העדיפות כאן חשובים מאד.

עץ החיים היא התורה, מכיוון שנאמר ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר״ (משלי ג,יח). לקחת דעת בלי שיש לנו קודם ״חיים״, יכול להיות אפילו מסוכן ומזיק. אבל אם ״נאכל״ מהתורה קודם ובזה ״נרפד״ לנו את הבטן, ואח״כ ניקח גם מעץ הדעת – מה טוב. 

חווה אימנו

חווה, האם הראשונה, אם כל חי (ג,כ), מספרת לנו על האימהות. 

חווה שמחה כשנולדים שני ילדיה הראשונים (בראשית ד,א-ב): 

״וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־ה׳, וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל״… 

איפה אדם? עד כה, הוא היה זה שנתן שמות, אך מאז שהגיעה חווה – היא זו הנותנת שמות. כל מעמדה משתנה עם האמהות: בשעה ששניהם שותפים בבריאה עם הקב״ה, עדיין, בגלל יכולתה להביא חיים לעולם, היא קצת פחות ״נברא״ ויותר ״בורא״. 

ה״נברא״ – מקבל את החיים שלו מחוץ לעצמו, לעומת ה״בורא״ שנותן חיים לזולתו. ובקיצור: הנברא – מקבל והבורא – נותן. גם האדם יכול להיות ״בורא״ אם הוא מקבל בשביל לתת. לכן יצרה התורה מערכת שבה כל דבר שמתקבל, לא נשאר אצל האדם אלא עובר הלאה: כסף הופך לצדקה, יבול הופך למעשרות וכו’. התינוק האנושי לא נולד ועומד על רגליו ואחרי כמה שעות, מדלג באחו… הוא זקוק לטיפול נונ-סטופ. בכך, מלמד אותנו את מתנת הנתינה, ואנו – מלמדים אותו הלאה, כמה שאפשר.

אדם וחוה לא ממש יודעים איך להיות הורים, מתי להתערב ומתי לא להתערב, והתוצאות – טרגיות. 

ואז נולד להם הבן השלישי, שת:

״וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן (ד,כה)

שת הוא גרסה חדשה של הבל. פירוש שמו – יסוד, בסיס, תשתית, כלומר, איש טוב אבל לא ״הבל״ (אד, אויר, הבל פה), אלא כזה שיש לו כלים שיעזרו לו להתקיים בעולם הזה. הוא משלב חיצוניות מעשית כמו שהייתה לקין עם רוחניות טהורה וקדושה כמו שהייתה להבל. זהו. זה מה שהאנושות תצטרך, ומכאן יתחיל העולם.

שבת שלום ולקראת חודש טוב! 

Starting Again – Genesis / Beresheet

The speech given by the United States President in the Knesset earlier this week—on one of the most miraculous, most emotional days in the history of the State of Israel… We sat for over an hour, listening intently, and in the end… what did he actually say? Perhaps the genius of the speech is that everyone heard exactly what they wanted to hear.

Supporters of Prime Minister Netanyahu heard Trump praising and supporting him. His critics heard him criticizing him, and so on… It almost doesn’t matter what was actually said. Every commentator with any platform took the words and interpreted them in a way that suited their own ideas and reinforced what they already believed in…

And that’s just when it comes to the words of a mortal human being. What will happen when we roll the Torah scroll and begin the Book of Genesis anew?

What is this text—and how should we approach it?

Rashi, on Genesis 1:1, writes:
“In the beginning Gd created…” — This text says nothing but ‘Interpret Me’ – namely, learn and inspire of the Holy One and do it just as our Sages did.
In other words, there is a correct way—and also an incorrect way—to read Scripture. And just because the book is available to everyone, it doesn’t mean we can easily get it wrong. 

By way of analogy, the Torah is like someone’s notes from a lesson. To really understand what happened in the classroom, it’s best to ask someone who was there—not someone who just took the notebook, copied the summary, and passed it on to others, errors and all.

For example, Rashi says that if the Torah were trying to describe the chronological order of creation, it should have said: “Firstly, He created the heavens” or “At the beginning of Gd’s creating…” 
Moreover, right after that (Genesis 1:2), it says:
“And the Spirit of Gd hovered over the face of the waters.”
Rashi continues:
“But Scripture has not yet told us when the waters were created! So we learn from this that the waters preceded the earth… Therefore, you must conclude that the verse is not teaching us the chronological order of events.”

So what is it teaching us?

The Torah will teach us about the relationship between the People of Israel and the Land of Israel, and between both of those and Gd.
But not just grand, lofty matters. It will also teach us about the relationship between man and woman, between parents and children, between us and the animals and the environment in which we live.
It will teach us about life—and therefore, will remain relevant forever, whether we understand it or change our minds or the world around us shifts.

---

The Tree of Life and the Tree of Knowledge

One of the great questions about the opening chapters of the TaNaCha is:
What really happened in the Garden?

In Genesis 2:16, it says:
“And the Hashem Gd commanded the human, saying: From every tree of the garden you may freely eat.”
The simple meaning is: we’re allowed to eat and enjoy every tree in the garden. (Although—wait—are we eating the tree? Or just the fruit…?)

But the very next verse (2:17) limits this:
“But from the Tree of Knowledge of Good and Evil you shall not eat from it—for on the day you eat from it, you shall surely die.”
The tone is ominous… What is this death? “You shall surely die”? That doesn’t sound like paradise! And, I don’t get it—so am I allowed to eat from every tree or not?

Rav Uri Sherki teaches that of course we’re allowed to eat from every tree in the garden.
And the Tree of Knowledge? We’re allowed to eat from that too!
But… yes, there’s a “but”—just not the kind of “but” we thought.
The “but” is that we must first learn how to overcome death.
Once we do that—we can eat from the Tree of Knowledge.

Overcome death? But we’re human! Even Adam, who lived a long life (maybe not Methuselah-long, but still—930 years, pretty impressive!) doesn’t live forever!
So what does it mean?

It means we must first eat from the Tree of Life, and only then eat from the Tree of Knowledge.

What? But the Torah itself says that after we ate from the Tree of Knowledge, Gd didn’t want us to eat from the Tree of Life and drove us out of the Garden (well, not us, just Adam but that’s another verse…)!

Exactly. That’s because we ate from the Tree of Knowledge first.

Turns out, the order and our priorities of things matters here. A lot.

The Tree of Life is the Torah—since it says (Proverbs 3:18):
“It is a Tree of Life to those who grasp it, and those who support it are happy.”
To take “knowledge” without first acquiring “life” can be dangerous—even harmful.
But if we “eat” from the Torah first—if we “line our stomachs” with it—and only afterward take from the Tree of Knowledge? Then it’s good.

---

Our Foremother Chava

Chava, the first mother, the mother of all the living (Genesis 3:20), teaches us about motherhood.

She is filled with joy at the birth of her first two sons (Genesis 4:1–2):
“And she conceived and bore Cayin, and said: ‘I have acquired a man with the Lord’; and she continued to bear his brother, Hevel.”

Where is Adam? Up to this point, he was the one giving names—but ever since Chava appeared, she is the one naming.
Her status shifts with motherhood: While both she and Adam are partners with Gd in creation, Chava—because she can bring life into the world—is now less “created” and more “creator.”

The created receives life from outside itself.
The creator gives life to others.
In short: The created receives, the creator gives.

A human being, too, can become a “creator” when they receive in order to give. That’s why the Torah designs a system where nothing we receive stays with us alone:
Money becomes Tzedakah, produce becomes tithes, and so on.

A human baby doesn’t pop out and walk within hours, like in the animal world.
It requires constant care. Through that, we learn the gift of giving—and we in turn teach it to the child, as much as we can.

Adam and Chava didn’t exactly know how to be parents.
When to intervene, when not to—
And the results were tragic.

Then came their third son—Seth (Shet):
“And Adam again knew his wife, and she bore a son and called his name Seth, for Gd has appointed me another seed instead of Hevel, for Cayin had killed him.” (Genesis 4:25)

Seth is a new version of Hevel. His name means foundation, basis, infrastructure.
In other words: a good man, but not a “Hevel” (which means vapor, breath, fleetingness)—rather, someone with tools to survive in this world.
He combines Cayin’s strong practicality with Hevel’s pure and holy spirit.

That’s it.
That’s what humanity needs.
And from here—the world begins.

Shabbat Shalom & a good new month ahead!

חג סוכות חוזר ומאתגר אותנו ב״ושמחת בחגך״, ועכשיו, כשאנחנו עוצרים את נשימתנו, אותה שאלה עדיין עולה: האם זה אפשרי, אף על פי כן ולמרות הכל?

On this – almost – Sukkot, I’m reposting a post I wrote on Sep 2023, two years ago… A little lazy? and yet… when I came across it, I was surprised how relevant it was.
We marked then 50 years to the Yom Kippur War, not knowing what awaits us right around the corner… In many aspects, everything changed, and also,,, not everything.
Sukkot is back to challenge us with its mitzvah to “be joyful in the holiday”, and now, as we’re holding our breath, the same question is still with us: is it possible, even though and in spite of everything?

Wishing you and your a Chag Same’ach — בברכת בשורות טובות וחג שמח לכם וליקירכם

Sukkot: Having it All – סוכות: “יש לי כל”….

PODCAST WITH OR: https://open.spotify.com/episode/38baCFnK1KSSnOSxHcgZ3c

בפרשת ״האזינו״, שכוללת את שירתו הלא קלה להבנה של משה, אחד הפסוקים המפורסמים והקשים הוא:

וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט, שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ        וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ, וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ (דברים לב,טו).

היה לנו רב בקהילה שהיה מברך את בני המצווה ב״שיהיו לך אתגרים וקשיים אופטימליים״… לא יותר מידי חלילה אבל גם לא פחות מידי. כלומר, יותר מידי – עלול לשתק, אך גם פחות מידי – מונע צמיחה. על דרך ההשוואה, זרע של פרח לא יכול לגדול אם אין קצת מים שמדגדגים אותו, שמעירים אותו, שמטרידים אותו וגורמים לו אפילו כאב, להפתח ככה, לגדל שורשים פתאום, וגבעול… בלי הדגדוג של המים לא היה קורה כלום, אבל רק מפני שמים זה טוב, זה לא אומר שהמון מים, זה עוד יותר טוב. להיפך: זה יכול לגרום נזק עצום. גם כאן, לשבוע – זה מעולה. להשמין… פחות. מרוב שפע לא מנוצל כאן, הפסוק מזהיר שזה יביא לשכחת האל שיצר את כל העולם ושבזכותו יש לנו את מה שיש לנו. 

התורה אור מזכיר שאנשים בד״כ לא בועטים, ו״יבעט״ זה קטע בהמי, שכחה מוחלטת של מי שאנחנו. אברבנאל מקשר את הפסוק הזה – לחורבן בית ראשון, ואת ההמשך – צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ (שם, שם, יח) – לחורבן בית שני.

הרש״ר כותב על ״שמנת, עבית, כשית״: ״בדרך כלל, עם ישראל עמד יפה במבחן היסורים, אולם רק לעיתים נדירות היה בכוחו לשאת את האושר״… הוא מנתח בדייקנות מה פירוש ״שומן״ ומסביר שלאדם יש אחריות לגבי החומר שהוא מכניס לתוכו. אם אוכלים יותר ומוסיפים לגוף ״דשנים״, צריך להחליף את החומר הנוסף בכוח ובעבודה, להגביר פעילות ומעש. אם נעשה זאת, נוכל לשלוט בשפע, והאדם – או העם – יישאר בריא בגופו וברוחו, והגדלת מעשיו – תעלה את ערכו המוסרי. אבל, אם האדם אוכל יותר מכפי שהוא מוציא, חומר המזון לא ינוצל ״והוא ישקע בירכתי גופו והוא ישמין ויגדל כרס ובמקום לשלוט בשפע, השומן יתגבר עליו, והוא עצמו בעצמיותו הרוחנית הפעילה, יאבד ברוב הטובה״. 

ולמרות הצרות הרבות, לבסוף, יהיה פיוס: ״וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ״ (לב,מג) – עם ישראל, ארץ ישראל והקב״ה יתנחמו ויהיו ביחד בטוב. ״כפר״ – מלשון לכסות, כמו הכפורת בבית המקדש. הכוונה כאן, שעמו של הקב״ה יכסה את אדמתו, כלומר, עם ישראל ישוב לארץ ישראל, יחיה ויפרח בה. 

רש״י מוסיף ברוח כמעט נבואית (איך הוא לא מוותר על החזון הזה, עם הצלבנים וכל הצרות מסביב!): ״לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאֻמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, רְאוּ מַה שִּׁבְחָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שֶׁדָּבְקוּ בְּהַקָּבָּ”ה בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְשִׁבְחוֹ״… 

ומשה אומר, ״ כִּ֠י לֹא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ״ (לב,מז). 

שבת שלום והמשך חודש תשרי טוב

---

One of the most famous — and difficult — verses is:

“And Jeshurun grew fat and kicked;
You grew fat, thick, and corpulent.
Then he abandoned the God who made him,
And scorned the Rock of his salvation.”
(Deuteronomy 32:15)

I remember a rabbi who used to bless the Bar / Bat Mitzvah students with “may you have optimal challenges and difficulties” — not too many, Gd forbid, but not too few either.
Too many can be paralyzing, but too few prevent growth.

By way of analogy, a flower seed cannot grow without a bit of water to tickle it, to awaken it. They even cause it pain, to open up, grow roots, get a stem out… But just because water is good, that doesn’t mean more water is better. On the contrary — too much water can cause immense damage.

Here too, to be satisfied is great; to have access and be fat… less so. The verse warns that unused – or misused – abundance and excess can lead to forgetting Gd — the one who created the world and from whom all we have ultimately comes.

The Torah Or points out that people don’t normally “kick.” The verb “kicked” (vayiv’at) implies something animalistic — a total forgetting of who we are.
The Abarbanel connects this verse with the destruction of the First Temple, and the continuation of the passage:

“You ignored the Rock who gave birth to you,
You forgot the God who brought you forth.”
(Deuteronomy 32:18)

— with the destruction of the Second Temple.

Rabbi Samson Raphael Hirsch writes about the phrase “You grew fat, thick, and corpulent”:

“Generally speaking, the Jewish people have passed the test of suffering with dignity.
But only rarely have we been able to withstand the test of happiness...”

He offers a precise analysis of what “fatness” means and explains that a person is responsible for the material they bring into themselves. If someone eats more and adds “richness” to their body, they must convert that excess into strength and action — to increase activity and deeds.
If they do that, they can control the abundance, and both the person and the nation will remain healthy — in body and in spirit — and their increased actions will raise their moral stature.

But if a person consumes more than they expend, the excess nourishment won’t be used.
Instead, it will sink into the depths of their body — and they will grow fat, their belly will swell, and rather than ruling over abundance, the fatness will rule over them.
They — in their active spiritual essence — will be lost in the midst of so much goodness.

And yet, despite all the troubles, there will ultimately be reconciliation:

“He will atone for His Land and His People.”
(Deuteronomy 32:43)

The people of Israel, the Land of Israel, and Gd will be comforted and united in goodness.
The word “atone” (kipper) here comes from the word to cover, like the kaporet — the covering of the Ark in the Holy Temple.
The meaning is that Gd’s people will cover His Land — in other words, the People of Israel will return to the Land of Israel, live in it, and flourish in.

Rashi adds, in a nearly prophetic spirit — how he never gave up on this vision, despite the Crusaders and all the troubles around him!:

“At that time, the nations will praise Israel:
‘Look at the praise of this nation!
They clung to the Holy One, Blessed be He, through all the sufferings they endured, and they did not abandon Him.
They always knew of His goodness and His glory.’”

And Moses says:

“For it is not an empty thing for you — it is your life!
And by this word you shall prolong your days upon the land that you are crossing the Jordan to possess.”
(Deuteronomy 32:47).

Shabbat Shalom and a good month of Tishri!

---

PODCAST: https://open.spotify.com/episode/3YwFQywaAcQqRHeg3CEQ8u

פרשת וילך היא הקצרה בתורה: היא מתחילה כשמשה הולך לדבר אל כל בני ישראל. בין הדברים שהוא אומר להם ביומו האחרון:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא,יט)… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: (שם, כח עד סוף הפרק).  

הרעיון ללמוד משהו בשיר, בניגון, בחרוז, במבנה… ואיזה מצווה יפה, לכתוב שירה וללמד אותה לכולם, כדי שתשאר בפינו, בליבנו. אחת השאלות לגבי משה היא, איך הוא ידע שהוא עברי. יש כל מיני אפשרויות, למשל, היה לו צבע עור אחר מאשר למצרים והוא נראה שונה, או שאולי, בת פרעה ספרה לו. הסרט ״נסיך מצרים״ מציע אופציה אהובה עלי במיוחד: יוכבד ומרים, אמו ואחותו, שרות לו שיר ערש מלא תקווה כילד, והניגון הזה נטמע בו יותר מכל מלל שיכלו לתת לו בגיל הצעיר בו עזב את הבית. שנים מאוחר יותר, כשהוא שומע את אותו הניגון, חוזר אליו משהו מהווייתו הראשונית. 

מדהים שהאיש שהתחיל את חייו ככבד פה וכבד לשון, מסיים אותם בנאום של ספר שלם ועכשיו גם בשירה. השירה עצמה, שיש אומרים שהיא שירת האזינו של פרשת השבוע הבא, עוד תגיע, אבל הציווי לכתוב, ללמוד ולשנן אותה, הוא כאן, כולל קיום הדברים: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם, לא,כב), כלומר, כתיבה, לימוד, הבנה, ושינון בע״פ… ויש אומרים, שהתורה כולה היא השירה, והשירה היא התורה, וכשנכנסים לבית מדרש, במיוחד בפעם הראשונה, אפשר לשים לב שרועש, ויש כל הזמן ברקע מעין המהום ניגוני כזה, כשלומדי בית המדרש שרים ומנגנים את המילים הנלמדות. 

“ועתה כתבו לכם את השירה”, אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה (כלומר, שהיו ספרי תורה כשהגענו לעולם), מצווה לכתוב לו לשמו. “ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם” – שתהא מושמת היא בפיהם ומסודרת (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וילך).

פרשת וילך נקראת לא פעם בשבת שבין ראש השנה ויום כיפור. זהו זמן לא פשוט, כשמילים כמו ״דין״, ״חטא״, ״אשמה״ נוכחות. כמה טוב שיש גם שיר, וכמה נעימות ומרגשות הן המנגינות של התקופה הזו. הלוואי שהן והרוח שבן ישארו איתנו במשך כל השנה.

שבת שלום ושנה טובה

The Torah portion of Vayelech is the shortest in the Torah, beginning with Moses going to speak to all of Israel. Among the many things he tell them in his last day is this:

And now, write for yourselves this song, and teach it to the Children of Israel; put it in their mouths, so that this song may be for Me as a witness against the Children of Israel. (Deuteronomy 31:19)
…Gather to me all the elders of your tribes and your officers, and I will speak these words in their ears and call heaven and earth to witness against them…
Then Moses spoke the words of this song in the ears of the entire congregation of Israel, until they were finished.(Deuteronomy 31:28 to the end of the chapter)

The idea of learning something through a song, a melody, a rhyme, or a structure… what a beautiful mitzvah (commandment) it is—to write poetry and teach it to everyone, so that it may remain in our mouths and in our hearts.

One of the questions about Moses is: how did he know he was a Hebrew? There are several possibilities—for example, maybe he had a different skin color than the Egyptians and looked different, or perhaps Pharaoh’s daughter told him.
The film Prince of Egypt offers a version I especially love: Yocheved and Miriam, his mother and sister, sing him a lullaby full of hope when he is a baby, and this melody becomes embedded in him more deeply than any words could have at the young age when he left home. Years later, when he hears that same melody, something essential from his original identity comes back to him.

It’s amazing that the man who began his life as “slow of speech and slow of tongue” ends it with a speech that spans an entire book—and now, also with a song.
The song itself—some say it’s the Song of Ha’azinu from next week’s Torah portion—is still to come. But the command to write it, to study it, and to recite it is already here, including its fulfillment:
“And Moses wrote this song on that day and taught it to the Children of Israel.” (Deuteronomy 31:22)

This means: writing, learning, understanding, and memorizing by heart.

And some say that the entire Torah is the song—and the song is the Torah. When entering a beit midrash (house of study), especially for the first time, you can often notice the noise: there’s a constant background hum, a kind of melodic murmuring, as the learners chant and sing the words they’re studying.

“And now, write for yourselves this song” — Rava said: Even if one inherited a Torah scroll from one’s ancestors (i.e., there were already Torah scrolls in the world when we arrived), it is still a mitzvah to write one for oneself, for its own sake.
“And teach it to the Children of Israel; put it in their mouths” — meaning, it should be firmly placed in their mouths and well-ordered.
(Pesikta Zutreta [Lekach Tov], Deuteronomy, Parashat Vayelech).

Vayelech is often read on the Shabbat between Rosh Hashana and Yom Kippur. This is not a simple time when words like judgement and guilt and sin are present. How nice there’s also song; how lovely and emotional are the season melodies. Hopefully they and their spirit remain with us even throughout the year.

Shabbat Shuva Shalom & Shana Tova

בשמים או לא בשמים היא? התשובה היא – כן… ברוכים הבאים לפרשת ״ניצבים״

PODCAST: https://open.spotify.com/episode/1m4KfWZwT0TdaKoPOMj593

פרשת ״ניצבים״ כולה יפה ומרגשת גם בקריאה ״יחפה״, אבל פסוק אחד בה התפרסם במיוחד.

כשהיא מצווה אותנו על ה״תשובה״, היא מייד עונה לחשש טבעי שלנו, שתהליך כזה יכול להיות ארוך וקשה וכואב, ואומרת לנו: 

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא… וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא… כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ”…. (דברים לא,יב-יד).

בפסוק הזה ״לא בשמים היא״ משתמש רבי יהושע בסיפור התלמודי המפורסם ״תנורו של עכנאי״ (בבא מציעא נט:ב). הסיפור עוסק במחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטהרה של תנור מסוים, ונפתח כעוד ויכוח בין חכמים, אבל אז רבי אליעזר, אולי נואש מאי יכולתו לשכנע את החכמים בצדקתו, מתחיל לעשות ניסים: אם הלכה כמותי, החרוב יוכיח. קם החרוב וזז ממקומו. ואח״כ, המים באמת-המים זרמו לאחור, וקירות בית המדרש החלו מטים ונופלים. לבסוף אומר רבי אליעזר, ״אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו״. מיד יצאה בת קול מן השמים והכריזה שהפסיקה ההלכתית של רבי אליעזר נכונה ׳תמיד׳ (למה לא פשוט אמרה, שהוא צודק דווקא כאן? אולי מפני שזה בכל זאת לא עד כדי כך פשוט…). מולו, קם רבי יהושע על רגליו וציטט מהפרשה שלנו ״לא בשמים היא״!

הסיפור נחשב לאחד החשובים והידועים בסיפורי המסורת היהודית. חשיבות הסוגייה אינה בגלל הפרט ההלכתי (יש יאמרו – הזניח) בשאלת התנור, אם טהור או טמא. אילו היה התנור העניין המרכזי, קרוב לוודאי היה הסיפור מסופר במסכת אחרת ובסדר אחר, אך הסיפור כלול במסכת בבא מציעא בסדר נזיקין ומובא בתוך סוגייה העוסקת ב״אונאת דברים״.

בניגוד לנזקים חומריים – פיזיים – כספיים, ״אונאת דברים״ מתייחסת לפגיעה מילולית-רגשית באחר, והסיפור בא להמחיש כמה חמור נזק שכזה. אחרי הוויכוח, חרם הוכרז על רבי אליעזר, ובעקבותיו רבן גמליאל, ראש הישיבה שהוא במקרה – או לא – גם גיסו של רבי אליעזר, מצא את מותו. 

הרקע ההיסטורי של הסיפור מחזיר אותנו לתקופה שאחרי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש ולעניות דעתי, חשוב בהבנתו. אין כאן עוד שאלת ״כשרות״ רגילה ואפשרות לנהוג לפי מנהגי עדות שונות, אלא שאלה גורלית: איך לחיות בתקופה בה אין יותר בית מקדש שמרכז ומאחד את ה

עם? רבי אליעזר מציע להמשיך כרגיל, אולי הוא חושב שתיכף בית המקדש יבנה מחדש, כמו שקרה בזמן בית המקדש הראשון. רבי יהושע אומר, אין יותר ״כרגיל״. קרה דבר יוצא דופן והוא מחייב תגובה יוצאת דופן. נהיה חייבים להשאר ביחד ולסמוך אחד על השני בלבד, ולא על הקול משמים שנהיה עמום ושמור לאירועים מיוחדים, לא בהכרח צפויים. 

וכך חיינו כמעט אלפיים שנה, כשהקול משמים נחלש והוחבא, אולי מפחד – לא בלתי מוצדק – שמא יוביל לטעויות ופיצולים נוספים. עד שהגענו לימינו, כשהסיפור לא פעם נלקח לקיצוניות השניה, ומשומש לאג׳נדות שונות עם הקריאה של רבי יהושע ״לא בשמים היא״, כמעין הצדקה לכך שהתורה כבר ניתנה לנו, ו״לכן״ קבלנו גם הרשות לעשות בה כרצוננו, ע״פ החלטת הרוב – או הרוב הצועק חזק יותר. 

אך, כדאי לקרוא את כל הסיפור ממש עד סופו, מעבר לקריאתו של רבי יהושע ואפילו מעבר ל״נצחוני בני״. אם נגיע, נפגוש, למשל, אשה תלמודית חכמה, ששמה במקרה – או לא – אמא שלום, ושהיא גם במקרה – או לא – אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. ונראה, שאכן, יש דברים שבכוחנו להכריע בהם, ואלו ״לא בשמים״ הם, אבל נשאר עוד הרבה שתמיד יהיה לגמרי ״בשמים״, ושאנחנו חיים בעולם בו שתי האפשרויות קיימות תמיד. 

בלב פרשת ״ניצבים״ יש עוד פסוק מעניין: הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַה׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כט,כח) –הנקודות האלה מעל למילים ״לנו ולבנינו״ אינן לכלוך של איכות ההדפסה או פירורים על המחשב, אלא ככה נכתב הפסוק, ובשעה שאם יכתב ספר תורה בלי הנקודות, עדיין יחשב הספר לכשר, נהוג להוסיף אותן, והן משמשות כרמז לכך שדווקא, במיוחד, כאן יש עוד משמעויות עמוקות יותר לפסוק. אחת השאלות היא איפה לשים את הפסיק בפסוק: הנסתרות לה׳ אלוהינו – פסיק – והנגלות לנו ולבנינו… או שמא – הנסתרות לה׳ אלוהינו והנגלות – פסיק, אולי אפילו חצי נקודותיים, ו-לנו ולבנינו… לעשות? אני מעדיפה את החלוקה השנייה. היא מזכירה לנו שגם במה שנדמה לנו כנגלה, גם בו יש נסתר, כ״בהסתרה שבתוך הסתרה״, ומשאירה לנו לא לעסוק במופלא אלא ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״.  

שבת שלום וכמעט שנה טובהֿ

Is It in Heaven or Not? The Answer Is—Yes… Parashat Nitzavim

Parashat Nitzavim is beautiful and moving, even on a “barefoot” reading. But one verse in it became especially well-known. When the Torah commands us to engage in teshuvah—repentance or return—it immediately addresses our natural fear that such a process might be long, hard, and painful. It reassures us:

“For this commandment that I command you this day—it is not too wondrous for you, and it is not far off. It is not in heaven… and it is not across the sea… for the matter is very close to you, in your mouth and in your heart to do it.”
(Deuteronomy 30:11–14)

This verse—“It is not in heaven”—is famously used by Rabbi Yehoshua in the Talmudic story of Tanuro shel Achnai(“The Oven of Achnai”) in Bava Metzia 59b.

That story concerns a halachic dispute regarding the ritual purity or impurity of a certain kind of oven. It begins like many other rabbinic arguments, but then takes a surprising turn: Rabbi Eliezer, perhaps desperate that he can’t convince the other sages of his position, starts performing miracles. He says: “If the halacha is in accordance with me, let this carob tree prove it”—and the tree uproots itself and moves. Then the stream flows backward. The walls of the study hall begin to collapse.

Finally, Rabbi Eliezer says, “If the halacha follows me, let Heaven prove it!” And a bat kol (heavenly voice) rings out: “The halacha is always like Rabbi Eliezer!”

(Why didn’t the voice just say he was right in this particular case? Perhaps because even in Heaven, it’s not thatsimple…)

At this point, Rabbi Yehoshua stands up and boldly declares the verse from our parasha:
“It is not in heaven!”

This story is one of the most famous and significant in Jewish tradition. Its importance doesn’t come from the specific legal detail—it’s not really about the oven. If that were the central issue, it would have appeared in a different tractate, not in Bava Metzia, which deals with civil law (Nezikin). The story appears in the middle of a discussion about ona’at devarim—verbal or emotional harm—highlighting how serious such harm can be.

After the debate, Rabbi Eliezer is excommunicated, and in the aftermath, Rabban Gamliel—the head of the yeshiva, and, perhaps not coincidentally, Rabbi Eliezer’s brother-in-law—dies.

Understanding the historical context of the story helps shed light on it. This is the period after the Great Revolt against Rome and the destruction of the Second Temple. This is not just another question of kashrut or different customs—it’s existential.

Rabbi Eliezer wants to continue as before, perhaps thinking that the Temple will soon be rebuilt, as it was after the destruction of the First Temple.
But Rabbi Yehoshua says: there is no more “business as usual.” Something unprecedented has happened, and it demands an unprecedented response.

From now on, we must rely on each other, not on a heavenly voice. That voice is now dim, reserved for rare and unexpected moments.

And so we lived for almost 2,000 years, with the heavenly voice growing weaker and hidden—perhaps out of a not-unjustified fear that it would lead to further mistakes and divisions.

Until today—when sometimes the story is taken to the other extreme, and Rabbi Yehoshua’s statement “It is not in heaven” is used as justification for all kinds of ideologies: “The Torah has been given to us, and therefore we are now free to do whatever we want with it,” as long as we have majority vote—or at least the loudest majority.

But it’s worth reading the entire story, even beyond Rabbi Yehoshua’s line and beyond God’s famous response—“My sons have defeated Me.”

Eventually we meet a wise woman from the Talmud whose name, perhaps not coincidentally, is Imma Shalom. She is Rabbi Eliezer’s wife—and Rabban Gamliel’s sister. And through her, we see that yes, there are matters we can decide, that are “not in heaven.” But there’s still much that is in heaven—and we live in a world where both options exist simultaneously.

At the heart of Nitzavim is another fascinating verse:

“The hidden things belong to the Lord our God, but the revealed things belong to us and our children forever, to carry out all the words of this Torah.”
(Deuteronomy 29:28)

The dots above the words “to us and to our children” aren’t a printing error or crumbs on your screen—they are part of the original script. Even though a Torah scroll written without these dots is still considered valid, the tradition is to include them. These dots hint that this verse holds deeper layers of meaning.

One central question is: where do we put the comma?
Is it: “The hidden things belong to the Lord our God*[,]* and the revealed things belong to us and our children…”*
Or: “The hidden things belong to the Lord our God and the revealed things[,] to us and our children…”*

I prefer the second option. It reminds us that even in the “revealed,” there is still much that remains hidden—a hiddenness within the hidden.

It also grounds us with the clear takeaway:
Don’t waste your time obsessing over the unknowable—just focus on “doing all the words of this Torah.”

Shabbat Shalom & almost Shana Tova

והיה “כי תבוא” אל הארץ היום… 

פרשת ״כי תבוא״ פותחת במילה “והיה”, וחז”ל אומרים ש״והיה – לשון שמחה״, לעומת ״ויהי״ שתמיד מצביע על צער או אסון מתקרב. לכאורה, יש כאן ״טריק״ ידוע בעברית תנכית: את הטיית הפועל בעבר אפשר יחד עם ״וו ההיפוך״ להפוך מעבר לעתיד. כך, ״והיה״ נהיה במשמעותו ל-יהיה.

אבל הטכניקה הדקדוקית אינה רק טכניקה אלא דרך לבטא את האפשרות שלנו להפוך את העבר לעתיד. בעבר, יש יסודות, שורשים, היסטוריה, מאין באנו, כל מה שמהווה את הבסיס להיותנו מי שאנחנו. אלו יכולים להוות משקולות כבדים מאד, גם ברמה אישית וגם ברמה הלאומית. אבל הם יכולים להיות גם כלים למינוף שמתוכם נבנה חזון ותקווה. כך הם יהפכו ממשקולת כבדה שעלולה לגרור אותנו למטה, לכלי לטיפוס שמושך אותנו מעלה, ויעזרו לנו ליצור עתיד טוב עוד יותר. 

הכניסה לארץ מלווה באתגרים רבים, סכנות ואויבים מחוץ וגם מפנים. הסכנה הגדולה ביותר, ע״פ התורה, איננה אויב, אכזר ככל שיהיה, או מישהו מבני ישראל שלא חושב בדיוק כמוני. הסכנה הגדולה ביותר היא שניקח את הכל כמובן מאליו, נשתקע ו”נשקע”. אחת התרופות לכך היא מצוות הביכורים. התיאור כל כך יפה: עלינו לקחת את הטנא עם הפרי הראשון שגדל בשדנו, וללכת לכהן ״אשר יהיה בימים ההם״. אפשר לראות את החקלאי ב״סלנו על כתפנו״, צועד לו בנחת בשבילי הארץ לבית המקדש… 

אך הביכורים הציבו אתגר עצום, שעומד במיוחד בניגוד לחיינו אנו. בימינו, החיים הפכו למאד מהירים. כמו שיש לנו ״פאסט פוד״, אוכל מהיר, הכל צריך להיות ״כאן״ ו״עכשיו״, מייד או אפילו. הביכורים עבדו לפי שעון אחר לגמרי. 

שנים של חריש, זריעה, שתילה, טיפול וטיפוח… ואז, הנה, עכשיו התאנה הראשונה כאן! אנחנו רוצים לתת ביס גדול בפרי העסיסי והטעים! באה תורה ואומרת, רגע. הנה, נקשור על התאנה הזו סרט מיוחד, נשמור עליה יפה, נוודא שהיא ממשיכה להבשיל ואז נקטוף אותה, נעטוף בזהירות, נשים בסל ונצא לנו לירושלים בתפילה ששום דבר בטנא לא יתקלקל, וגם בתפילה, שהשדות שהשארנו בבית – לא יפגעו. ושם, בבית המקדש, אתה אומר לכהן, ואת האמירה הזו רש״י מפרש ש״שאינך כפוי טובה״. בפסוקים אנחנו אומרים משהו כמו, ׳הנה פרי השותפות שלי עם המתנות הנפלאות שהקב”ה העניק לי ולמשפחתי. יפה, נכון? קחו לכם אותה, תודה רבה׳. ואז חוזרים הביתה בידיים ריקות ולב מלא שמחה, כי בתוך כל ים האתגרים סביבנו, גם שמחה היא מצווה, והעונשים שיתוארו בהמשך נאמר שיגיעו ״תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל״ (דברים כח,מז). מסתבר שלא מספיק רק לעשות, צריך גם שנעשה משמחה, בלי הפרצוף החמוץ הזה שעושה טובה… ושוב נשאל, אפשר לצוות על שמחה? הרי אי אפשר ״להכריח״ מישהו להיות שמח… אבל אולי כי התורה חשבה ששמחה זה לא רק מה שקורה לנו מחוץ, אלא גם החלטה אישית, לאומית, מושכלת, לבחור לראות את הטוב. 

מעניין שהאדם שמביא את הביכורים, אומר, בין השאר, לכהן: “הגדתי היום… כי באתי אל הארץ“… התיאור ״באתי אל הארץ״ התאים רק לדור של יהושע. אח״כ עם ישראל ישב בארצו. לא היתה קליטת עליה, לפחות עד לחורבן בית ראשון… למה להכניס כאן פסוק לטקסט שלא יהיה רלוונטי במשך מאות שנים? יתכן שהתורה רצתה שהתחושה שלנו תהיה של ׳היום, באתי את הארץ׳. היום, ביום זה ממש. כל יום. לפתוח חלון ולהגיד – וואו! בלי אבל… אח״כ. להתרגש ולהרגיש את ההתחדשות של המקום הזה, לדעת שלהגיע לכאן לא שייך רק לדורות הקודמים, ושזו רק ההתחלה.

בסוף הפרשה, אחרי הברכות ו-98 קללות (!), משה אומר את אחד הפסוקים האהובים עלי: “וְלֹא־נָתַן֩ ה’ לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה” (כט:ג). עד היום הזה?! 40 שנה אחרי צאתם ממצרים, רק עכשיו הם מתחילים להבין מה הייתה יציאת מצרים ומה כל המסע הזה? אמרה הגמרא: ״מכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה״ (עבודה זרה ה:א), כלומר, למרות הרצון להבין את ההווה מיידית (ועוד יותר, ״להסביר״ אותו שוב ושוב…), זהו דבר בלתי אפשרי, חסר תועלת ולפעמים גם מזיק. יש דברים שצריך לעשות ולחוש ״היום״, אבל צריך גם לזכור שאנחנו עם שחי על שעון אחר, ויש דברים שצריכים זמן. ופרספקטיבה. ונשימה. עמוקה. מאד. 

שבת שלום. 

“And it shall be when you come into the Land today…”

Parashat Ki Tavo opens with the word “Vehaya” (“And it shall be”), and the Sages say that “Vehaya” always implies joy, in contrast to “Vayehi” which signals sorrow or an impending disaster. At first glance, this seems like a well-known “trick” in Biblical Hebrew: a past tense verb can be flipped into the future using the “vav conversive”. “Haya” means – was; “Vehaya” actually means “It shall be.”

But this grammatical technique is more than just a technicality — it’s a way to express our ability to transform the past into the future. The past contains foundations, roots, history, our origins, everything that forms the basis of who we are. These can be heavy weights, both personally and nationally. But they can also be tools of leverage — which we can use to build vision and hope. In this way, they can become not burdens that drag us down, but stepping stones that pull us upward and help us shape a better future.

Entering the Land comes with many challenges — dangers and enemies from outside and within. But according to the Torah, the greatest danger is not some cruel enemy, nor is it a fellow Israelite who doesn’t think exactly like I do. The greatest danger is taking it all for granted, becoming complacent and indifferent.

One of the remedies for this is the mitzvah of Bikkurim (the offering of first fruits). The description is so beautiful: we are to take a basket filled with the first fruits that grew in our field and bring it to the kohen “who will be in those days.” You can almost see the farmer in your imagination, carrying the basket on his shoulder, walking peacefully along the paths of the Land toward the Temple…

But Bikkurim presented a huge challenge, especially when contrasted with our modern way of life. Today, everything is fast. Just like we have “fast food,” we expect everything to be “here” and “now,” instantly or even sooner. But the mitzvah of Bikkurim operated on a completely different clock.

Years of plowing, sowing, planting, nurturing… and then, finally, the first fig appears! Our natural instinct is to take a big bite of that juicy, delicious fruit! But the Torah says — wait. Tie a special ribbon around that fig, watch over it, make sure it keeps ripening, then gently pick it, carefully wrap it, place it in a basket, and set out for Jerusalem — praying that nothing in the basket spoils, and also praying that nothing harms the fields we’ve left behind. And there, in the Temple, we recite a passage that essentially says: Here is the fruit of my partnership with the wondrous gifts that God has given me and my family. It’s beautiful, right? Take it, thank you very much. And then — we return home, empty-handed but with hearts full of joy. Because in the midst of all the challenges around us, joy is also a mitzvah. And the punishments listed later in the parashah are said to come “because you did not serve the Lord your God with joy and a good heart out of the abundance of all things” (Deuteronomy 28:47).

It turns out that it’s not enough just to do the right thing — we also have to do it with joy, not with that sour face that makes it look like we’re doing the world a favor… And again we ask — can one be commanded to be happy? After all, you can’t force someone to be joyful… But maybe the Torah’s perspective is that joy isn’t only a reaction to what happens to us externally, but also an intentional, national, thoughtful decision to see the good.

It’s interesting that the person bringing the first fruits says to the priest: “I declare today… that I have come to the Land…” The phrase “I have come to the Land today” only really made sense for the generation of Joshua. After that, the people of Israel were already settled in the Land. There was no mass aliya — at least not until after the destruction of the First Temple. So why include a verse that wouldn’t be relevant for hundreds of years?

Perhaps the Torah wants us to feel as if “Today, I have come to the Land.” Today — this very day. Every day. To open the window and say, Wow! with no “but…” afterwards; to be moved and feel the renewal of this place; to understand that arriving here, in the Land, isn’t something that only belonged to earlier generations — it’s just the beginning.

At the end of the Torah portion, Moses says one of my favorite verses:

“And the Lord has not given you a heart to know, eyes to see, or ears to hear — until this day.” (Deut. 29:3)

Until this day?! Forty years after leaving Egypt, only now they are beginning to understand what the Exodus from Egypt was really about and what this whole journey meant?

The Talmud says: “From here our sages learned: a person does not fully grasp the mind of their teacher until forty years have passed” (Avodah Zarah 5a). In other words, as much as we want to understand the present moment instantly (and even more — to explain it over and over…), it’s actually impossible, unhelpful, and can be even harmful.

There are things that must be felt and acted upon today, but we also need to remember, that we are a People who live by a different clock. Some things just need time. And perspective. And a deep, deep breath.

Shabbat Shalom.